• סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • אימת החודש - אפריל 2017
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - הזוכות ודיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 17
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח רביעי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017

פסטיבל חיפה 2014: המלצות ואזהרות

5 באוקטובר 2014 מאת אור סיגולי

ביום חמישי הקרוב, ה-9 לחודש, יתחיל פסטיבל חיפה את עשרת ימיו השנתיים, עד תום חג הסוכות. אנחנו נהיה שם במהלך חג הקולנוע הסתווי הזה ונדווח באופן יומי מסרטי הפסטיבל, כפי שאנחנו עושים ברציפות מאז 2010.
השנה היו כמה שינויים משמחים בהיערכות של הבלוג לפסטיבל. הראשונה היא שבדרך כלל אנחנו מחכים לצבור כמה סרטים והתרשמויות לפני שאנחנו כותבים על סרטי הפסטיבל, אבל השנה לא התאפקתי וכתבנו כבר פעמיים עוד לפני שנפרשה מולנו התוכנייה המלאה. בפעם הראשונה כתבתי בקצרה על הסרטים הישראלים בפסטיבל, כחלק מהסקירה על יום הקולנוע הישראלי, ובפעם השנייה כאשר כמה מההיילייטס של התכניה התפרסמה לציבור.
מאז, בעיקר בעזרת יח"צ הפסטיבל (ותודה ענקית לדורית חורדי), הספקנו לראות לא מעט מהסרטים המוצעים כך שפוסט ההמלצות והאזהרות יורכב כמעט כולו מסרטים שאנחנו יכולים לערוב להם.

וזה מביא אותי לשינוי הנוסף – השנה אורון ועופר הצטרפו אלי לפוסט. זהו מסמך המלצות ואזהרות של כל כותבי הבלוג, לכן החגיגה גדולה הרבה יותר.

עופר ואני חילקנו בנינו את הסרטים וכל אחד כתב על אלו שעניינו אותו (פחות או יותר שמונה סרטים לכל אחד מאתנו), ואילו אורון בחר להתייחס במבט כולל יותר על הפסטיבל, על התחרות הישראלית, ועל מה שהוא מצפה לו בימי סוכות.
אתם מוזמנים להוסיף את המלצותיכם ואזהורתיכם שלכם אם תרצו.
נתראה בחיפה!

אור סיגולי

בסדר ההעלמות – In Order of Disapperance / Kraftidioten

in order ofהדבר הכי קל להגיד הוא שזו הגירסא הסקנדינבית ל"פארגו". אבל כל מי שראה את יצירת המופת ההיא של האחים כהן, יודע ששורשי הסרט זוכה האוסקר לתסריט הטוב ביותר של 1996 כולם סקנדינבים, אז זו לא באמת חכמה גדולה. "בסדר ההעלמות", קומדית מתח שחורה משחור, איננה מבריקה כמו "פארגו" אבל יש לה די והותר כדי להפוך אותה לאחד הסרטים המהנים של הפסטיבל.
בעלילה עמוסת דמויות ופיתולים, נפגשות מספר דמויות במעגל של פשע ונקמה. זה כולל את סטלן שקורשגורד (או "סקארסגרד", אם אתם אמריקניים) כאב אבל שמחפש את האחראי למות בנו; את פאל סבר האגן (השחקן הראשי של המועמד לאוסקר "קון-טיקי") כראש מאפיה חמום מח; ואת ברונו גאנץ ("מלאכים בשמי ברלין", "הנפילה") כראש מאפיה סרבי. קשה מאוד לפספס עם החבר'ה האלה והבמאי האנס פטר מולאנד ("ג'נטלמן בנשמה")  אכן מוציא ניצוצות. מצחיק וכואב גם יחד, "בסדר ההעלמות" הוא אחד הסרטים המהנים של הפסטיבל.

האל הלבן – White God / Feher Isten

האל הלבן

מהרגע שצפיתי בסרט הזה לפני כמה חודשים, לא פספסתי הזדמנות לכתוב עליו. זה התחיל בסיכום המחצית של 2014, שם הענקתי לו כמה תארים מחמיאים במיוחד, זה המשיך ב"אימת החודש" בו כתבתי עליו בקצת יותר תשומת לב, והסתיים כאשר הוא הוכרז כנציג הונגריה לאוסקר.
סרטו של הבמאי הנפלא קורנליו מונדרוצ'ו (שסרטו "דלתא" הוקרן בחיפה 2008 ו"בן עדין – פרוייקט פרנקנשטיין" היה בירושלים 2010), זכה בפרס הגדול של תחרות "מבט מסויים" בפסטיבל קאן האחרון ולא בכדי.
סיפורם של ילדה צעירה וכלבה האהוב המנסים למצוא את דרכם זה לזה, פונה הצידה ממעשיות כמו "המסע המופלא הביתה" ודומיו, אל עבר ממלכת אימה אפלה שקשה להאמין שהצליחו לצלם. לראות כדי להאמין, ולראות בלי קשר לכלום.

קר ביולי – Cold in July

download.php.JPGאחד הדברים שבעיני אפיינו את פסטיבל חיפה בשנים האחרונות (וסליחתי עם פסטיבל ירושלים אם עשה זאת גם לפני השנה האחרונה) הוא הסרטים הקיצוניים שהוא מצא לנכון להביא. בחיפה ראיתי את "ברונסון" ואת "אנטיכרייסט", למשל. בשנה שעברה התהדרה תכנית החצות של חיפה בסרטים כמו "אנחנו מה שאנחנו" וכמובן "נקמה כחולה" שאורון מדבר עליו רבות מאז.
"נקמה כחולה" הוא סרט מצויין, אבל אני לא לגמרי הבנתי את כל השבחים שניתנו לו בכל מקום, ובעיני "קר ביולי", שיש לו משהו מעט זהה באווירה ובעשייה שלו, הלהיב אותי הרבה יותר. באופן כללי,  זה אחד הסרטים שהכי אהבתי מהשנה עד כה.
ג'ים מיקל שביים את הסרט הזה, הוא גם הבמאי של "אנחנו מה שאנחנו" משנה שעברה, סרט שהערכתי בו דברים רבים אבל בסופו של דבר הייתי מעט מסוייג ממנו. סרט קודם נוסף שלו שראיתי היה "סטייקלנד" שמאוד אכזב אותי. "קר ביולי" איננו מעשיית אימה, אלא מתח ונקמה, הוא ריאליסטי לחלוטין, ובעיני זו עבודתו המהודקת והמשויפת ביותר.
מייקל סי. הול (בדמות שמתחילה כמו דיויד מ"עמוק באדמה" ומסיימת כמו דקסטר) הוא טקסני רגיל ונחמד שבמקרה יורה למוות בפורץ שחדר לביתו בשעת לילה מאוחרת. המשטרה ממהרת לזכות אותו מכל אשמה, אך הוא בכל זאת סובל מהטרדות מצד אביו של אותו פורץ אומלל. כעבור כמעט שעה מהסרט גיבורנו יגלה אינפורמציה שתהפוך את כל העלילה על פיה, ברגע שהיינו בטוחים שאנחנו יודעים לאן הסרט הולך, ואז דון ג'ונסון יגיע ויתחיל להיות ממש כיף.
באופן אישי אהבתי מאוד את העלילה רבת הטוויסטים, את הופעותיהם של דון ג'ונסון וסם שפרד (תמיד תענוג), את התאורה הלא נורא מציאותית ורבת הצבעים, והמבט הבוחן על נושאי אבות ובנים וגבריות בכלל.

כמו גדול – Starred Up

starredup
דיויד מקנזי הוא במאי בריטי בן 48 שעשה קבוצת סרטים שעל פניו נראית כל כך אקלקטית, שהוא לא יכול להחשב כאוטר בשום דרך, אבל אני תמיד מסוקרן מכל סרט שיעשה. הגרסה הבריטית של ג'יימס מנגולד האמריקני, אם תרצו. הסרט הראשון שלו שראיתי היה "הזר" (Young Adam), הדרמה העכורה עם יואן מקגרגור וטילדה סווינטון, ומאז הוא הלך לכל הכיוונים עם דרמת התבגרות בשם "האלם פו", הדרמה האמריקנית "חשיפה" עם אשטון קוצ'ר, הסרט המסתורי והמקסים "חוש מושלם" עם מקרגור ואווה גרין, והקומדיה המוזיקלית המרעננת והחביבה "רוצה אותך במקום". כמו השאר, גם סרטו החדש הוא משהו שהוא לא עשה לפני.
"כמו גדול" (תרגום נורא בעיני) הוא דרמת כלא דחוסה שבהתחלה נראית שגרתית למדי אבל תופסת כיוון מפתיע לאחר שמכירים את שתי הדמויות הראשיות, אותם מגלמים בעוצמה רבה ג'ק או'קונל האירי, והשחקן האוסטרלי האדיר בן מנדלסון ("ממלכת החיות", "הרוג אותם ברכות", "המקום בתוך היער"). על או'קונל צריך לתת דגש מיוחד כי הוא בדרך להיות השחקן הגדול הבא, גם כי הוא חתיך, גם כי הוא מככב בדרמת כלא (מהסוג שפתח קריירות למייקל פאסבנדר, טאהר רחים וטום הארדי), וגם כי הוא השחקן הראשי בסרטה הבא של אנג'לינה ג'ולי, "בלתי שביר", שאולפני יוניברסל מתייחסים אליו כתקוות האוסקרים הגדולה שלהם. ולראייה תאריך ההפצה בחג המולד הקרוב.
מדובר בדרמה חזקה וצפופה שגם מבחינת האינטנסיביות שלה, וגם מבחינת התימות שלה, תלך נהדר עם "קר ביולי", אז קחו בחשבון.

"אידה" – Ida

idaנציג פולין לאוסקר, וכזה שמופיע בכל טבלאות ההימורים בשלב זה, הוא סרטו של פאול פאוליקובסקי על נזירה צעירה שרגע לפני שעוברת את טקס ההשבעה למנזר שלה, מגלה שהיא בת למשפחה יהודיה שנספתה בשואה. בעזרת דודתה, היא יוצאת למסע לגלות את מקום הקבורה של הוריה.
מדובר בסרט קטנטן, מצולם בפריים מרובע, בשחור לבן. הדברים האלה עלולים להרחיק את רוב הצופים מהסרט, וחבל, מכיוון שמדובר בסרט מרגש במיוחד שמראה בדרך מעניינת למדי את החברה הפולנית שאחרי המלחמה, חברה שאפשר למצוא בה הדהוד רב לכל חברה המתאוששת ממשבר. כן, אני רומז מה שאתם חושבים שאני רומז.
אגתה קולשז'ה ואגתה טרזבוצ'אוסקה נפלאות בתפקידים הראשיים, והצלמים ריסזרד לנקווזסקי ולוקאס זאל (אלוהים יודע אם זו הדרך הנכונה לכתוב את שמותיהם) יצרו פריימים מרהיבים שמזכירים לא מעט את עבודותיהם הגדולות של קארל תאודור דרייר, רובר ברסון ואינגמר ברגמן.
הסרט ייצא להקרנות מסחריות בחודשים הקרובים, ואתם יכולים להיות בטוחים שבמהלך השנה עוד ידובר בו רבות.

חבורת נערות – Girlhood / Bande de Fiiles

bande_de_filles
שתי סצנות הפתיחה של סרטה החדש של הבמאית הצרפתייה סלין סיאמה (שגנבה את ליבי, ואת לבבות רבים, עם "טומבוי" המופלא) מבטיחות את אחד הסרטים המעניינים שתראו. הסרט נפתח בסיקוונס של קבוצת פוטבול בעת משחק, ולוקח כמה שניות להבין שלא מדובר בשחקנים, אלא בשחקניות. לאחר מכן ישנו שוט ארוך של אותן בנות הולכות חזרה הביתה, ועבודת הסאונד שמרכיבה אותו היא לא פחות ממבריקה. הרצף הזה גרם לי לחשוב שאני עומד לראות סרט שבוחן את ענייני המגדר והנשיות בדרך שלא ראיתי עדיין, וכמובן הזכרונות מ"טומבוי" רק תמכו במחשבה הזו.
למרבה הצער שום דבר מזה לא נשאר, ו"חבורת נערות" (שאני לא מבין את שמו, בהתחשב בעובדה שמדובר בסיפורה של נערה אחת) הופך להיות דרמת התבגרות מוכרת לעייפה, נמתחת וחיוורת.
על אף התפיסה הויזואלית הנפלאה של סיאמה, השימוש יוצא הדופן בצבעים וברקעים שבונים עולם עשיר ומכשף, והמשחק המעולה של קרידייה טורה בתפקיד הראשי, מבחינתי מדובר באכזבה גדולה.

העננים של סילס מריה – The Cloud of Sils Maria

clouds-of-sils-maria
עוד בוגר פסטיבל קאן. "העננים של סילס מריה" הוא סרטו הצרפתי של אוליבייה אסייאס בכיכובה של האחת והיחידה ז'ולייט בינוש, עם חיזוק של לא אחרות מאשר שתיים מהצעירות המזוהות ביותר עם הקולנוע המסחרי ההוליוודי (ולא בהכרח בהקשר חיובי) קריסטן סטיוארט ("דמדומים") וקלואי גרייס מורץ ("נקודת שוויון").
אסייאס, הבמאי המהולל, ביים בשנת 2008 את אחד מסרטיו היפים ביותר, "שעות קיץ" ובו בחן את הדרך בה אנחנו מתמודדים עם זכרונות ועם מה שאנחנו מותירים אחרינו בכיכובה של בינוש. שני סרטים לאחר מכן (הקודם היה "משהו באוויר", שגם נגע בנושאים האלו), אסייאס גייס את בינוש שוב, לסרט שעוסק גם הוא בעבר והתמודדות עם מי שהיינו ומה שאנחנו עכשיו.
"העננים של סילס מריה" הוא יותר דיון מאשר סרט במובן הקלאסי של המילה. אמנם יש לו עלילה, שחקנים שעושים את המיטב (סטוארט בכל זאת מעט מאכזבת), צילומים בלוקיישנים מרהיבים וליווי מוזיקלי, אבל נדמה שמה שמוביל את הסרט הוא החקירה התימתית, וככזה התסריט שלו לא פחות ממבריק ומלא משמעות, אך הסרט מנוכר לצופיו, מעט מנותק רגשית.
מריה אנדרס (בינוש) התגלתה לפני שנים רבות כשלוהקה לתפקיד הראשי במחזה המתאר את סיפור אהבתן ומאבקן של צעירה שאפתנית והבוסית המבוגרת והמובסת שלה. אנדרס גילמה את הגיבורה הצעירה והאכזרית. שנים לאחר מכן, אנדרס מתבקשת להופיע בהעלאה מחודשת של המחזה, אבל הפעם בתפקיד השני, של האישה שנותרת ללא כלום. מה שבהתחלה נראה כמו הרפתקה נוסטלגית הופך למעמסה על אישיותה של אנדרס, שנאלצת להתמודד עם המטען של התפקיד, ולהסתכל על השחקנית הצעירה שתופסת את מקומה.
זהו סרט שמיועד לצופים שאוהבים לחשוב (הוא מזכיר במידת מה את "פרסונה" של ברגמן), וזהו יתרונו אך גם מכשלתו העיקרית.

אהבה היא מוזרה – Love is Strange

Film Set - 'Love Is Strange'
בן (ג'ון לית'גו) הוא צייר בן 71 וג'ורג' (אלפרד מולינה) הוא המנהל המוזיקלי של להקת כנסייה. אחרי 40 שנה של זוגיות הם נישאים בטקס ניו יורק קטן, אבל המימוש הזה של אהבתם עולה להם במחיר לא פשוט. בעקבות הסטטוס החדש, ג'ורג' מפוטר מעבודתו והשניים נאלצים למכור את דירתם ולהפרד באופן זמני עד שיוכלו למצוא דירה שמצבם הכלכלי החדש יאפשר להם. זוהי נקודת הפתיחה של הדרמה הקטנטנה הזו, "אהבה היא מוזרה" שהוקרנה בסאנדנס, ברלין, טרייבקה וקארלובי-וארי, בין היתר.
אירה זאקס ("השאר את האור הדולק") כתב וביים סרט אנושי על אש נמוכה, כזה שנמנע מהיסטריה ודרמה גדולה מהחיים. זה משתלם ברגעים הקטנים והיפים שמעטרים את הסרט, אך בד בבד משרה על הסרט אווירה מנומנמת שלעיתים פוגמת בו. יתרונו הגדול הוא בכך שעל אף נקודת המפנה של הסרט, מערכת היחסים החד-מינית איננה אישיו המרכזי, ושלא כמו סרטים גאים אחרים, "אהבה היא מוזרה" איננו מכניס את עצמו לגטו של נושא או אמירה, ואינו מיעד את עצמו לקהל ספציפי בלבד.
בנוסף, זהו אחד הסרטים הבודדים שמציבים במרכזם דמויות גאות שעברו את גיל המועדונים, ומציג אותם שלא דרך פריזמה עגמומית וטראגית, אלא מטפל בהם באהבה גדולה ובנורמליות כמעט אגבית.

ואנקדוטה אחרונה לחלק שלי – אם אתם אובססיביים כמוני, הנה נציגי המדינות השונים לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה לאוסקר הקרוב, שיוקרנו בחיפה:
אוסטריה – "העמק האפל"
גאורגיה – "אי התירס"
הונגריה – "האל הלבן"
טורקיה – "שנת חורף"
לטביה – "אבנים בכיסי"
פולין – "אידה"
קולומביה – "מטאו"
רומניה – "כלב יפני"
רוסיה – "לוויתן"

עופר ליברגל

הטלה – The Lamb

the lamb

סרטו של קוטלוג אטמן לוקח אותנו למסע לעבר כפר קטן ומסורתי באנטוליה. בכך עיקר ערכו – מבט אנתרופולוגי על אזור בו חיים כיום כפי שחיו במשך מאות שנים. העלילה נסובה סביב משפחה ענייה אשר הילד שלה עומד לעבור טקס מילה. נהוג כי לאחר הטקס, המשפחה מארחת את הכפר לסעודה בה מוגש טלה – אלא שלאב המשפחה אין כסף לשלם עבור הטלה. אחותו הגדולה של הילד מותחת אותו ואומרת כי אם לא ימצא טלה לשחיטה – הילד יוקרב במקומו – הסצנה בו היא מספרת לו את זה מלאה בהומור דק, המשתלב עם האימה של הילד המאמין במידה רבה לתרחיש האימים.
האימה של הילד מול הקלילות של הסיפור תהיה הטון השולט בחצי הראשון של הסרט, אלא שבחצי השני קורה משהו אחר. כאשר האב כן משיג כסף, פתאום המשפחה והשגת הטלה הם לא העדיפות הראשונה שלו. זה לא ממש מפתיע, לפחות לא מול דקות הסיום של הסרט אשר גוררות אותו מספר פעמים לעבר טונים אחרים – בצורה שאומנם הפתיעה אותי, אבל לא תמיד עובדת מבחינת האמינות. בנוסף, הניסיונות של הסרט להיות פיוטי לא תמיד עובדים, ויותר מדי פעמים הוא הרגיש כמו קלישאה של הקולנוע הטורקי האמנותי, לאו דווקא זה המצטיין של השנים האחרונות.
הסרט עדיין מהנה למדי לצפייה ויש בו כמה רגעים מוצלחים מאוד, אבל למרות ההפתעה בדקות הסיום בגדול הוא חסר ייחוד לרוב אורכו ומוזר מדי ברגעים אחרים.

הכלב היפני – Japanese Dog

japanese-dog
אחרי הכפר קטן בטורקיה בסרט הקודם, הסרט הזה מתרחש בישוב מעט יותר גדול אבל גם נידח למדי ברומניה, מן הסוג אליו הקידמה לא ממש הגיע – אבל השיטפון כן. גיבור הסרט קוסטאקה הינו אלמן טרי אשר איבד את כל רכושו בשיטפון אשר פקד את האזור. הבן היחיד שלו חי ביפן וקוסטאקה לא עידכן אותו על מות אמו או על אובדן הרכוש. כאשר נודע לבן על הדברים, הוא מתכוון לבוא לביקור בחברת אשתו היפנתי והנכד אשר הגיבור טרם פגש. בנוסף, חברת נדל"ן מעוניינת לשלם סכום עתק עבור הקרקעות של קוסטאקה, אלא שזה מסרב כי ההצעה גבוהה מדי.
כל זה מתנהל בקצב של גיל הגיבור – כלומר מאוד לאט, תוך דגש על הפעולות היום יומיות והתפתחות איטית לטובת ההכרעה לגבי שינוי באורח החיים שקוסטאקה אולי יבצע. בסרטו הארוך הראשון, טודור כריסטיאן ג'ורגיו משמר את רוח הקולנוע הרומני החדש בהעדפת תיאור דמויות ארוך על פני דרמה סוערת ותסריט עמוס בתפניות. בסופו של דבר, התסריט שלו כן מגיע למספר שיאים "הוליוודים" בסגנונם, אבל הבימוי העדין מאזן אותם, כמעט עד לסיום בו הרגשתי כי הסרט מגיע לפתרון העלילה בצורה מעט מזורזת לעומת שאר הסרט הסימפטי (אף כי מעט תובעני) הזה.

20,000 יום על פני האדמה – Twenty Thousand Days on Earth

20000
רק המילים "סרט על ניק קייב" אמורות להספיק על מנת לעורר סקרנות. המוזיקאי/סופר/אמן הייחודי הזה מופיע בסרט על חייו ומדבר בסרט על הכתיבה, הופעה מול קהל, הצלחה, משפחה, התמכרות לסמים וכל מה שאתם מצפים. אבל סרטם של אמני הוידאו איאן פורסיית' וג'יין פולארד לא מתנהג כמו סרט תיעודי רגיל.
לכאורה, הסרט עוקב אחרי יום בחייו מההתעררות לצד אשתו, דרך כתיבה, הקלטת שירים, הופעה בבית האופרה של סידני וחזרה לפיצה מול הטלוויזיה עם הילדים – אבל אין באמת אשליה של יום אחד בלבד. כל סיקוונס בסרט מתנהל עם קומפוזיציה משלו, כאשר בחלק מן המקרים מדובר בעיצוב מאוד לא ריאליסטי. בנוסף, הסרט מכיל כמה סצנות בהם קייב נוהג במכוניתו ומשוחח עם אנשים עימם שיתף פעולה בעבר (בהם גם קיילי מינוג וריי ויינסטון) שעוברות מעט כמו הזייה של קייב הנזכר בעבר, ויש גם משהו שנע על התפר שבין ראיון לטיפול פסיכולוגי בו קייב נזכר בנעוריו ובאביו. הסרט לא מנסה להיות אמין בשום שלב וכמוהו גם קייב כדובר המערבב בדיון דיבור על חייו, ואת חייו בכתיבה הבדיונית. דווקא משום כך, הסרט מרגיש נאמן לאמת שלו.
בסופו של דבר, דרך העשייה הלא שגרתית הסרט גם עושה את עבודתו נאמנה: גם מי שלא הכירו את קייב או שמעו רק את אותו דואט שלו עם קיילי יבינו מי הוא על פי הסרט, וגם המעריצים של הזמר יגלו אותו באור חדש ולא ירגישו ברדידות של הפרוייקט הביוגרפי.

לבבות רעבים – Hungry Hearts

hungry hearts
סרטו דובר האנגלית של הבמאי האיטלקי סאבריו קוסטנזו נפתח בשוט של חמש דקות שהיה יכול להיות התחלה לקומדיה רומנטית: גבר (אדם דרייבר בשיאו) ואישה (אלבה רורוואכר) מוציאים את עצמם נעולים בתוך תא שירותים צר במסעדה סינית, נעים במבוכה יחד עם הריח הלא נעים שאחד מהם תרם לו לא מעט. הבמאי משלב בין סיטואציה טבעית, להומור שחור, לקסם של היכרות ראשונה בין שתי דמויות שהוא מתחיל לבנות: אמריקאי מלא ביטחון עצמי, ואיטלקיה חביבה אך לא פעלתנית במיוחד. אלא שהשוט הזה הוא בערך חצי מזמן המסך שעובר השלב הרומנטי של הסרט כי כעבור דקות ספורות הזוג כבר יהיה נשוי ומצפה לילד. לאחר מכן הסרט הופך לדרמה כואבת מאוד שרק תהפוך לכואבת יותר ככל שהסרט ימשך ויכנסו אליו גם אלמנטים של מתח ואימה.
בני הזוג לא מפסיקים לאהוב זה את זו, אבל יש ביניהם תהום בהשקפת העולם: הבחורה סקפטית כלפי העולם המודרני המקיף אותם בניו יורק בה מתרחש רוב הסרט. באופן יותר ספציפי, היא לא סומכת על רופאים שיגידו לה מה טוב לגוף שלה ולגוף של התינוק שלה. הגבר, שמגיע מרקע חברתי אמיד בהרבה, דווקא רוצה לשמוע בעצת הרופאים, מה שמוביל לעימותים שילכו ויגברו ויעברו ממריבות בבית לסכנה של ממש.
הדרמה שבסרט נובעת גם מן הפער בין האהבה שבני הזוג חשים לבין חוסר המכנה המשותף בהשקפת העולם שלהם, דבר שגם הוא חשוב בבנית חיים משותפים, לצד התשוקה. בנוסף, הוא דן  בבעיה שבהשקפת עולם המחברת בין הטבע והעולם המודרני – ובפחד מפני רפואה ותעשיית מזון שיש להן הרבה חסרונות, אבל החרמה טוטאלית שלהן עלולה להוביל לנזקים. השאלה של הסרט היא פחות מי מבני הזוג צודק, אלא האם יש להם דרך לחיות ביחד בכל זאת? התשובות שהסרט מספק לוקחות אותו לכמה סצנות מאוד קשות לצפייה, סרט שיפחיד מאוד הורים צעירים – אבל אולי גם סרט שכל מי ששוקל להביא ילד משותף לעולם צריך לראות.
בכל מקרה, מבין הסרטים הזרים החדשים שהזדמן לי לראות מן הפסטיבל עד כה, "לבבות רעבים" הותיר עלי את הרושם החזק ביותר בזמן הצפייה ואחריה. יש בו משהו מטריד, במובן הטוב של המילה מבחינתי. יחד עם זאת, לא מדובר בסרט מושלם – לפעמים הוא יוצא מאיזון וחלקיו השונים לא תמיד מתחברים למשהו אחיד, בעיקר בחלקו האחרון של הסרט, בו אמו של הגבר הופכת להיות דמות מרכזית נוספת ביצירה. הדמות הזו בנויה בצורה חלשה יותר משתי הדמויות הראשיות, אבל גם היא תורמת לכמה רגעי שיא סמוך לסיום היצירה.

חייו של ריילי – Life of Riley / Aimer, Boire et Chanter

life_of_riley
הבמאי אלן רנה, אשר הלך לעולמו השנה, היה אחד מבמאי הקולנוע הגדולים בכל זמנים. לאורך קריירה שהחלה בשנות הארבעים של המאה ה-20 הוא תמיד יצר קולנוע מאתגר, חכם ובעל מגע אישי – כפי שכבר יצא לי לכתוב מספר פעמים*.
בעשורים האחרונים הסרטים שיצר היו לרוב עיבוד של מחזות וכזה הוא גם סרטו האחרון, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה כחודש לפני מותו של הבמאי בפסטיבל קאן. הפעם המחזה הוא של הבריטי אלן אייקבורן (שהמחזות שלו היו הבסיס גם ל"מעשנת/לא מעשנת" ו"לבבות" שביים רנה בעבר) והחומרים בהם עוסק המחזה מתאימים מאוד למאסטר, וחוזרים לנושאים בהם נגע לא פעם בעשורים האחרונים: טשטוש בין אמנות ומציאות תוך דגש על תיאטרון, ניסיון לחוות מחדש נעורים בגיל מבוגר בשילוב עם משולשים רומנטיים סבוכים אך קלילים.
רנה, גם אחרי גיל 90, מספר אומנם סיפור קטן אבל הולך בדרך שלו: כל הסרט מצולם על רקע תפאורה תיאטרלית, אבל כזו שלא יכולה להיבנות על שום במה. הסיפור נסוב סביב ג'ורג' ריילי, אדם אשר חולה במחלה קשה שהותירה לו חודשים ספורים לחיות, וחבריו מחליטים לשלב אותו בהפקת תיאטרון חובבים שהם מעלים. לעיתים, במהלך הסרט, לא ברור האם הם עורכים חזרות על המחזה או מדברים על חייהם. ג'ורג' ריילי עצמו לעולם לא נראה על המסך, למרות שהוא הגורם לעיקר הדרמות בסיפור ולא רק בגלל מותו הצפוי. בכך רנה מתנסה לא בפעם הראשונה בסיפור מעשה אשר את האירועים הדרמטיים בו הקהל כלל לא רואה.
לסרט יש חן מסוים והוא עשוי באלגנטיות, אבל לוקח לו לא מעט זמן להתניע ומשחקי התפאורה שלו לא מסעירים. זה לא סרט רע אבל זה רחוק לא רק משיאי הקולנוע של רנה, אלא אולי זה אפילו החלש בסרטיו. חבל שזהו אקורד הסיום של היצירה שלו, ואני כותב זאת בתור מי שמאוד אהב  גם את היצירה המאוחרת שלו. עדיין, חובבי הבמאי לא ירצו להחמיץ, אבל הם לא צריכים את ההמלצה שלי. לאחרים, אני ממליץ להתחיל את ההיכרות עם הבמאי בעזרת סרטים אחרים.

* לקריאה נוספת שלי על רנה:
הסקירה שלי על סרטו האחרון "עוד לא ראיתם כלום"
על סרטיו בפסטיבל חיפה הקודם
50 הסרטים התיעודיים הגדולים ביותר של המגזין "סייט אנד סאונד"
"אשתקד בריאנבד" בפרוייקט 50 סרטים של סריטה
על "עשבים שוטים" מתוך הבלוג הקודם שלי

אלטמן – Altman

altman
לא היו בתולדות הקולנוע הרבה יוצרים שאפשר להעמידם בשורה אחת עם אותו אלן רנה, אבל רוברט אלטמן האמריקאי הוא בעיניי אחד כזה. אחרי קריירה שהחלה כתסריטאי שלא הצליח להשתלב בהוליווד, עבר לקנזס וביים סרטי הדרכה לניהול תחנת דלק או משחקי פוטבול. לאחר מכן יצר סרט עצמאי שהביא אותו לביים לטלוויזיה, והסתכסך עם כל מפיק חשוב ומנהל אולפן בהוליווד לפני שביים את "מ.א.ש", שאפשר לו לעבוד במשך שנות השבעים ולהוציא סרט או שניים בשנה. שורת כשלונות גרמה לו שוב להיות מחוק בעיר למשך יותר מעשור בו פעל באירופה או במזרח ארה"ב, כל זאת רק על מנת לשוב להוליווד כאחד מן הבמאים הבולטים של שנות התשעים והאלפיים, מבחינה ביקורתית ולעיתים נדירות גם מסחרית. יוצרי הסרט התיעודי הזה מנסים לתאר את הקריירה של אלטמן במלואה בשעה וחצי של הסרט – מה שלא מאפשר דיון מעמיק באף סרט שהוא ביים, למרות קטעי ראיונות מוצלחים של אלטמן עצמו, חומרים מסרטים שלא הופצו וראיון עם אשתו של הבמאי המנוח.
הבמאי רון מאן שואף להגדיר את היסוד היחודי של אלטמן, והוא עושה זאת בעזרת התואר "אלטמנסק" שהגדרה מילונית שלו פותחת את הסרט. במהלך הסרט שחקנים ואנשי צוות שעבדו עם אלטמן לאורך השנים נשאלים מה פירוש התואר הזה עבורם וכך מתקבלות הרבה הגדרות למילה ולייחודו של האיש. זוהי, אגב, השאלה היחידה אשר מרואיינים ששם משפחתם אינו אלטמן נשאלים בסרט והתשובה שלהם, לרוב משפט ולעיתים רק מילה, היא כל מה שהם אומרים. יש משהו יפה בקונספט הזה, אבל אני בטוח שלפול תומס אנדרסון יש יותר מזה להגיד ומעניין היה לשמוע את רובין וויליאמס מסתכל על הכישלון של "פופאי" כיום.
בסופו של דבר, הסרט גם די נצמד למבנה השמרני של ביוגרפיה על במאי ולאופן שבו הסרטים של אלטמן זכו להכרה בעבר :"מ.א.ש", "נאשוויל", "הקלפן והיצאנית" ו"תמונות קצרות" מתוארים כיצירות מופת וזוכים לכמה דקות של תשומת לב. אנו חוזים בשוט הפתיחה הארוך של "השחקן" (עם קיצור הכרחי), "פופאי" נידון כדוגמא לכישלון, אבל סרטים אחרים עוברים בחטף, חלקם מעניינים לא פחות. מסרט על יוצר שובר מוסכמות הייתי מצפה יותר לשבור מוסכמות – למשל לטעון בעד "פופאי" או נגד אחד מן הלהיטים. אבל עם כל ההסתייגויות הללו, הסרט עדיין מהנה מאוד לצפייה לכל אורכו ולכן אני בכל זאת ממליץ עליו.
אלטמן זה אלטמן, וכל פיסת מידע אודותיו תדבר אלי, גם אם שמעתי אותה בעבר. מה גם שהקרנת הסרט סיפקה לפסטיבל הזדמנות להקרין שוב את "נאשוויל" שזו תמיד חגיגה.

"נאשוויל" ופרנסואה טריפו

ז'יל וג'ים

ז'יל וג'ים

אגב "נאשוויל", עליו כתבנו בפרוייקט חמישים הסרטים הגדולים שערכנו, קצת מעליו בדירוג תוכלו למצוא גם את "ז'יל וג'ים" של פרנסואה טריפו. שני הסרטים יוקרנו בפסטיבל והם כמובן מומלצים.
יוקרנו גם שני סרטים נוספים של טריפו. "400 המלקות", סרטו הראשון והמאוד ידוע על התבגרות של ילד בן דמותו של הבמאי. משפחתו מורכבת מאמא שהילד לא אוהב, ואב חורג שהילד מעט יותר אוהב, אבל לא מעריך. זה נגמר באחד מן הסיקוונסים המוכרים בתולדות הקולנוע וזה שובה לב.
יוקרן גם סרט פחות מוכר של טריפו "שתי האנגליות והיבשת" (לעיתים נקרא גם רק "שתי אנגליות"). הסרט הזה מבוסס, כמו "ז'יל וג'ים", על כתבי אנרי-פייר רושה וכמו רבים מסרטי טריפו, מתאר בחיבה רבה אהבה הגורמת לאנשים להתנהג באכזריות, בשילוב עם אמינות רבה בתיאור מערכת היחסים בין הדמויות. בסרט שתי אחיות אנגליות מאוהבות באותו גבר צרפתי, המגולם בידי ז'אן פייר לאו, השחקן החביב על טריפו, שהתגלה כילד ב"400 המלקות". סרטים נוספים של הבמאי יוקרנו במהלך אוקטובר בסינמטקים, חפשו אותם, בכולם יש מה לאהוב.

השחר – Daybreak / Le Jour se Leve

jour-leve
אבל יתכן כי הסרט הצרפתי הקלאסי הכי מרומם נפש, מעציב ורומנטי שמוקרן השנה בחיפה כלל אינו של טריפו.
שנות השלושים בצרפת היו עשור מופלא לקולנוע, לא פחות מהעשור בו פרצו במאי הגל החדש בהם טריפו. בעשור הזה פרח "הריאליזם הפיוטי" שהיה ריאליסטי בכך שסיפר סיפורים עגומים על דמויות מן המעמד הנמוך ושולי החברה, ופיוטי בכל השאר, כמו למשל שימוש אקספרסיוניסטי בתאורה ודיאלוגים שנונים יותר מן החיים, מלאים בתשוקה ועצב. "השחר" של מרסל קרנה הוא אחד מן הטובים שבסרטים האלו, הודות ליכולת של הבמאי להשתמש בתאורה על מנת להדגיש את איכות המשחק ואת הדיאלוגים שכתב המשורר הדגול (שותף יצירתי קבוע של קרנה בשנות השלושים המאוחרות והארבעים המוקדמות) ז'אק פרוור.
הסיפור עוסק בצעיר המבצע רצח ומתבצר בדירה דלה בעוד המשטרה מנסה לחסלו. הוא נזכר בנסיבות שהובילו אותו לבצע את הפשע – סיפור אהבה שלו עם שתי נשים שונות מאוד. הסרט לא מסתיר לרגע שיש בו מימדים מלאכותיים, בעיקר בתפאורה, אבל הוא מראה בפאר את הרגשות הגואים בכל אדם, גם בפועל פשוט ובדרנית המופיעה בלבוש חושפני. כמו כל סרטיו הגדולים של קרנה, זהו שילוב של סרט אפל עם סיפור אהבה גדול מהחיים.

צבע הרימונים – The Color of Pomegranates

rimonimבשנות השישים הופקו בברית המועצת שני ניסיונות לסרטים על אמנים, לא דרך סיפור הביוגרפיה שלהם בצורה המסורתית, אלא דרך מקורות ההשראה שלהם. שני הסרטים נאסרו להקרנה מיד בתום עשייתם, אבל כשהוקרנו במערב זכו לתשואות. אחד מהם הוא "אנדרי רובלב" של אנדרי טרקובסקי והשני הוא "צבע הרימונים", שעותק מחודש שלו מוקרן בפסטיבל.
את ההשראה לסרט שאב הבמאי סרגי פרג'נוב מכתיבתו של המשורר הארמני בן המאה ה-18 סיאט-נובה. הסרט מורכב מהחוויות אשר עיצבו את שיריו ובעיקר את תחושותיו. אחרי ציטוט מכתבי המשורר, מופיעים הדימויים נטולי הדיאלוג של פרג'נוב – מה שכנראה הופך את הסרט לאחד מן המאתגרים ביותר שיוצגו בפסטיבל, למרות אורכו הקצר יחסית (77 דקות).
מה שהופך את הסרט לאחד מן הסרטים המומלצים בפסטיבל הוא שפרג'נוב הוא ענק קולנוע ייחודי, שברא בסרט הזה שפה משלו אשר מעבירה היטב את הכאב ברגעים הקשים של החיים וגם את התענוג שביצירה ובאהבה לאדם אחר – בדרך כמותה לא ראיתם. כל זאת במידה ותנסו למצוא את עצמכם בסרט הזה, העמוס במוזיקה ארמנית ונראה כאילו לקוח מעולם קדום, יותר נכון לומר: עולם נצחי.

אורון שמיר

כיוון שאני הייתי הרבה פחות חרוץ מחבריי לבלוג (דרך עדינה לכתוב שלא ראיתי כמעט כלום מראש), הטלתי על עצמי את שלל משימות מירקורי התוכניה החיפאית בדגש על מה שעדיין לא ראינו ויהיה ניתן להשיג רק בפסטיבל, בשלב ראשון לפחות. זה כולל סרטים מסחריים שיוצאים לאקרנים סמוך או במקביל למועד הצגתם באירוע הקולנוע הכרמלי, לצד יצירות שמי יודע מתי תהיה הפעם הבאה בה יהיה ניתן לחזות בהן באולם קולנוע. חילקתי את זה לשלושה חלקים ויש גם כמה נספחים.

חמשת הסרטים שאני הכי מצפה להם בפסטיבל חיפה (לא כולל אלה שאור ועופר כבר ראו וכתבו עליהם כאן בפוסט, מה שהיה מכפיל ואף משלש את הרשימה):
1. ״שנת חורף״ – נורי בילגה ג׳יילן, אחד הבמאים היחידים שפועלים כיום שאני יכול לכנות ״אמן״ בלי להרגיש אשם אחר כך, מגיש יצירה בת כשלוש שעות וחצי שעל פי הדיווחים מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד וממעטת בדמויות. אירוע קולנועי עוד לפני שראיתי ממנו פריים, וזוכה ״דקל הזהב״. הציפייה בלתי אפשרית, וכמוה גם הציפיות מהסרט הזה, שמגיע אלינו שנתיים-שלוש אחרי ״היו זמנים באנטוליה״.
2. ״וויפלאש״ – הסרט האמריקאי שאני הכי רוצה לראות השנה שאינו של כריסטופר נולאן. מיילס טלר כמתופף ג׳אז הנדחף אל הקצה בידי המנטור שלו (ג׳יי קי סימונס). כשייצא לי לראות ולכתוב על הסרט אולי אנסה להסביר את הפיקסציה שלי למתופפים, עד אז אאשים את אבנר שביט בהרמת הציפיות שלי אל על.
3. ״לוויתן״ (וקודמיו) – אירוע קולנועי שווה בחשיבותו ל״שנת חורף״, מאת במאי נוסף שהוא אמן גאון בעיניי – אנדריי זבייגינצב, שגם מגיע ארצה וזוכה לרטרוספקטיבה מקיפה. מלבד סרטו החדש והמסקרן, יוקרנו גם ״השיבה״, ״הגירוש״ ו״ילנה״, שלושה חלקים של טרילוגיה נושאית שעלו מסחרית בישראל. אני מפציר בכם לצפות בכולם, מדובר בבמאי שמעבר לשליטה המוחלטת שלו במדיום משכיל לקחת את השכל והנפש של צופיו כאחד למקומות בהם טרם ביקרו. אם לתת בהם סימנים, אז ״ילנה״ היה סרטו המתקשר ביותר עם קהל, במידה ואפשר לקרוא לזה כך, ״הגירוש״ היה עבורי הצפייה הקשה ביותר ו״השיבה״ הוא יצירת המופת הטוטאלית של זבייגינצב ואחד הסרטים המכוננים של העשור הקודם לעניות דעתי.
4. ״אלקטריק בוגאלו: הסיפור שלא סופר על סרטי קנון״ –  סרט נוסף על עלילות מנחם גולן ז״ל ויורם גלובוס באמריקה של האייטיז, שמגיע במקביל ל״גו גו בויז״, שתפסתי בפסטיבל ירושלים ומוקרן אף הוא בחיפה. בניגוד לסרט ה״מוזמן״, אלקטריק בוגאלו אמור לספק גם את הלכלוכים והצדדים היותר אפלים לכאורה בעלילות חברת סרטי קאנון (השמועות גורסות כי ״גו גו בויז״ נעשה כדי להקדים תרופה למכה). כדי להוסיף עניין, הבמאי הוא יוצר ״Ozplotation״, מה שיוסיף מבט חיצוני ויבטיח טראשיות כראוי.
5. ״כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם״ – גם השם הכי טוב ששמעתי לסרט מזה זמן מה, גם יצירה חדשה לקורנליו פורומבויו הרומני המצויין (״12:08 מזרחה לבוקרשט״, ״שם תואר, משטרה״) וגם קולנוע-על-קולנוע כפי שמבטיחה העלילה העוסקת בבמאי שמאוהב בשחקנית המשנה שלו ולא מעוניין שהצילומים ייגמרו ולכן נוקט במגוון תחבולות. פורומבויו הוא אחד הקיצוניים שבבמאי רומניה בנוגע לשמירה על דוקטרינת הקולנוע החדשה של המדינה, מה שאומר שהמצלמה תזוז רק אם הצלם ימעד עליה וקאט יגיע רק אם העורך יירדם ויצנח על עמדת העריכה. ואני אומר את זה בקטע הכי טוב שאני רק יכול.

עוד סרטים ששווה לציין גם אם בקצרה:
״מילים עם אלים״ – פרויקט מרובה במאים שהיה בוונציה וכולל סרט חדש של אלכס דה לה איגלסיה; ״נעלמת״ – פינצ׳ר, אפלק, מתח, אוסקר?; ״פאזוליני״ – ווילם דפו מגלם את הקולנוען האיטלקי האקסצנטרי בסרטו של אבל פררה, מה שאומר שיהיה מוזר לאללה בשלוש דרכים לפחות; ״וילה תומא״ – הסרט של סוהא עראף שהוא בכלל לא ישראלי ומה פתאום; ״ג׳ימי: כולם לצידי״ – עוד ביוגרפיה מוזיקלית, הפעם של ג׳ימי הנדריקס; ״10,000 ק"מ״ – שבעצם היה בארץ, בפסטיבל פרינט סקרין האחרון; ״Men, Women & Children״  – ג׳ייסון רייטמן חדש, ומה רע ב״גברים, נשים וטף״ בתור שם עברי?; ״The Disappearance of Eleanor Rigby: Them״ – סרט שעוד יעשו פעם סרט על מאחורי הקלעים שלו, והוא בעצמו מנסה לשפוך אור על מערכת יחסים זוגית משתי נקודות המבט של האוהבים.

במאים מפורסמים שמציגים בפסטיבל סרטים חדשים אבל לא גרמו לי לפרוץ בצהלה משום מה:
האנימטור הממולח ביל פלימפטון (״הבגידה״), הגרמני הוותיק פולקר שלנדורף (״דיפלומטיה״), הגרמני הצעיר פאטי אקין (״החתך״), הצרפתי המצחיקול דני בון (״מבריק״), מכונת האוסקרים סטיבן דאלדרי (״טראש״), הגבר שבגברים ג׳ון בורמן (״למען המלכה והמדינה״), וגם בארי לוינסון (״מפלה״), שהלוואי שיחזור לעצמו פעם.

"את לי לילה"

"את לי לילה"

הנקודה הישראלית:
תשעה סרטים עלילתיים מתמודדים השנה בחיפה, פסטיבל שמצד אחד עשה לעצמו שם של בוחר זוכים אלטרנטיביים (״ימים קפואים״, ״חמש שעות מפריז״) אבל גם לא מתבייש לפרגן לגדולים והפייבוריטים (״בית לחם״ אשתקד) או אפילו לבחור בדרך האמצע ולחלק את הפרס בין שתי השקפות אלה (לפני שנתיים זכו במשותף ״למלא את החלל״ ו״עלטה״). עבור הקהל הרחב מדובר בעיקר בהזדמנות לשזוף עיניהם במועמדי וזוכי אופיר הטריים, ויש לנו השנה כמה מהם כאן. אנסה לחלק אותם לפי סדר אהבתי וחיבתי אליהם, היות וראיתי כמעט את כולם (למעט אחד, ״טוביאנסקי״, שלא ראיתי ולכן אין לי דעה עליו). כך שהחלוקה היא לאו דווקא על פי סיכויי ההצלחה שלהם בפסטיבל או אפילו אצל הקהל.

ראשונים ומומלצים במיוחד לצפייה הם ״את לי לילה״, סרט הביכורים של העורך אסף קורמן המספר סיפור מרגש וקורע לב בעזרת אסתטיקה והקפדה, וגם ״מנפאואר״ של נעם קפלן, אחת המראות המדוייקות של החברה הישראלית שראיתי בקולנוע שלנו המובאת דרך ארבעה סיפורים סביב התחנה המרכזית בתל אביב. אלה הם השניים שאני הכי אהבתי מבין ההיצע השנתי, כאשר את מדליית הארד הפרטית שלי אני מעניק ל״עמק״, סרטה של סופי ארטוס אודות מתבגרים חסרי תקווה במגדל העמק, שסובל מאי אילו בעיות אבל בעיקר נהנה מאווירה קודרת והופעות נהדרות של קאסט צעיר בראשות נווה צור. אם יורשה לי להניח אז חביבי הקהל יהיו ״מיתה טובה״, סרטם של שרון מימון וטל גרניט המשלב בין צחוק ודמע בבית אבות, וגם ״יונה״, ביוגרפיה קולנועית של יונה וולך מאת ניר ברגמן ודיתה גרי. שני העיבודים הספרותיים ״פנסיון פראכט״ של תמר ירום וכן ״תפוחים מן המדבר״ של מתי הררי ואריק לובצקי היו קצת כבדים ומפוספסים בעיניי, אבל לא הוגן לשפוט אותם בתוך ים ההקרנות הסוער של מוקדמות האופיר אז אני מציע לתת גם להם הזדמנות.

״האם זה אתה?״ של דני מנקין, זוכה פרס הפרינג׳ באופירים, יוקרן מחוץ לתחרות הישראלית, במסגרת (חדשה?) ששמה ״בין יהדות לישראליות״ שנדמית לי כתשובה החיפאית ל״החוויה היהודית״ בפסטיבל ירושלים. אם תהיו מוכנים למחול לסרט על דלות ההפקה והרגשת חובבנות קלה שמתלווה אליו תוכלו להנות מהופעה איתנה של אלון אבוטבול היוצא לחפש את אהובתו הנושנה (ורני בלייר כגנב ההצגה). בגזרת סרטי האנימציה הקצרים אשוב ואמליץ על סרטיהם של בוגרי מכללת ספיר אותם דגמתי בפסטיבל דרום האחרון, עם דגש על ״חפצי מקבלת זין״ החביב עליי.

בסקציה הדוקומנטרית צד את עיני הדיוקן של רות ולק לאחד מגדולי הקולנוענים שידענו כאן בארץ שנקרא בפשטות ״דוד פרלוב״. עוד כדאי לשים לב לפרויקטים שהם למעשה איגוד של כמה סרטים קצרים, ויש כמה וכמה כאלה השנה בחיפה – ״התפוררות״ מאת החבורה שיצרה את ״התעוררות״ בימי המחאה החברתית, ״ספורט״ של אוניברסיטת תל אביב, ו״מכתב אהבה לקולנוע״ של סם שפיגל. בית הספר הירושלמי יציג גם מחווה לבמאיות שלו תחת הכותרת ״קשוחות ובועטות״, אם בא לכם להשלים צפייה בסרטיה הראשונים של טליה לביא, לדוגמה.

ולסיום, בדיחות תוכניה:
אני מקווה שזה לא יקרה, אבל בטח יהיו בפסטיבל אנשים שיזמינו כרטיסים ל"יום מפרך" ויקבלו סרט קוריאני במקום את הסרט בכיכובם של הביטלס ("לילה של יום מפרך", מוקרן אף הוא בפסטיבל בעותק משוחזר). כמו כן, באולם טיקוטין, אשר במוזיאון טיקוטין, יוקרן הסרט "טיקוטין", על פליקס טיקוטין, שאוסף האמנות שלו הפך למוזיאון (טיקוטין) בו יוצג יוצג הסרט (טיקוטין). אם היקום (טיקוטין) לא יקרוס לתוך עצמו (טיקוטין) במהלך ההקרנה, נדווח איך היה (בתקווה שיהיה טיקוטין).

שיהיה פסטיבל מוצלח וטיקוטין לכולם!
לתכניית הפסטיבל המלאה: http://www.haifaff.co.il/

תגובות

  1. יובל אדר הגיב:

    אני לא יודע אם אתה מצפה או ממליץ על וילא תומא, אך אני מצאתי את הסרט מאוד בעייתי ומקרטע. חוץ מזה תודה על ההמלצות!

  2. Yaniv Eidelstein הגיב:

    אני מחכה לרגע שבו איזה אמריקאי ייגש לקופה ויגיד ״תן לי בבקשה שני טיקוטין לסרט טיקוטין באולם טיקוטין״ ואז היקום באמת יקרוס לתוך עצמו.

  3. נ הגיב:

    קר ביולי הוא מין גרסה מוזרה של אחים בדם עם קצת דרייב. סרט משונה אבל מעניין מאד אם כמה סצנות נפלאות.

  4. גיל הגיב:

    "האל הלבן" – אחת ההמלצות הגרועות שקיבלתי בחיי הקולנועיים. אחרי סיקוונס הפתיחה עם הכלבים הרצים שהיה מרשים, לכל הפחות הפקתית – מופיעה כתובית הפתיחה – ומשם הדברים מתחילים להיות מופרכים יותר ויותר מסצנה לסצנה. משחק רע של כ-ל השחקנים, דמויות פלקטיות ומסומנות ללא טיפת עומק, שפועלות לפי יד תסריטאי לכל אורך הסרט – הופכות בין רגע למה שנדרש במהלך שבנה התסריטאי עבורנו. דיאלוגים חסרי נשמה ועניין, שממש מזלזלים בצופה מעל גיל 12. סוף מופרך בעליל שנאבד בתוך עצמו ומגיע למסקנה-מופרכת-בפני-עצמה, מלאת קיטש-שמאלצי…
    פסקול לא מודע למידת הפומפוזיות של עצמו – שמדגיש עוד יותר את מידת חוסרת המודעות העצמית של הסרט…
    בחירות צילומיות לא ברורות שלא משרתות את הסרט, שלא מדלגות על אף קלישאה מכל ז'אנר אפשרי בערך.
    שעתיים של סבל שלא אקבל בחזרה. בדיון קצר לאחר הסרט – זו היתה גם הדעה של מדגם בלתי מייצג של עוד 5 אנשים, כולם אנשי קולנוע,- סממן ראשון לכך היה מספר דו ספרתי של אנשים שעזבו באמצע…

    1. ״האל הלבן״ הוא ללא ספק שיא הפסטיבל שלי כרגע. זה נכון שהוא חולני ואכזר כפי שלא ראיתי כבר המון זמן, אבל קולנועית הוא דווקא מדהים בעיניי. מוזרה לי השימוש במילה ״מופרך״ לסרט בה כל סצנה הובילה במדויק אל הבאה אחריה, והכל בו נבנה כה בקפדנות עד כי הוא הפך למעשה לכמעט צפוי. אז אולי עם ״מתוסרט מדי״ אני מסכים, ועל משחק אני לא נוטה להתווכח (אני מאוד חיבבתי את כולם, במיוחד הכלבלבים כמובן). הפסקול והצילום שירתו בעיניי היטב את מה שאתה מכנה ״פומפוזיות״, שבעיניי היה פאר שהעניק לסרט מימד מיתי או אפילו אגדי ולבטח של טרגדיה ידועה מראש. נסה לחשוב עליו כעל סרט אימה, כך אני חוויתי אותו מהתחלה עד הסוף (כולל ״סרט הילדים המקסים״ שפתח אותו). אכן היו הרבה נוטשים, גם זה בטח יהיה סוג של שיא השנה בפסטיבל, אבל שמתי לב שזה ברגעים של אלימות מאוד גראפית ולא במקומות שבהם העלילה שינתה כיוון דווקא. ואולי אני טועה.

      1. גיל הגיב:

        *אזהרת ספויילרים*
        "מופרך" במובן שהעלילה היא מופרכת, אבל לא בקטע מודע לעצמו כמו סרטי ז'אנר לסוגיהם, לרבות אימה – הסרט לחלוטין מנסה לבסס את עצמו במציאות שלנו, וכמו שאמרת – סצנות מנסות להוביל אחת לשניה ויש נסיון נואש לעגן לוגית את ההתרחשות, ובכך הסרט נכשל בצורה גרנדיוזית, בעיני. באיזשהו שלב גם זה מפסיק – בסיקוונס שבו הכלבים נוקמים בקפידה בכל מי שרע בסרט, שלא נפספס את רעיון הגמול המושלם.

        *הכל* בסרט הזה היה ידוע מראש, לא איזו טרגדיה. גם במונחים של טרגדיה, במובן הקלאסי, היווני של המילה, הסרט כושל הודות לדמויות הפלקטיות שבשום שלב לא ניתנת להן בחירה אמיתית – ה"אבא הרע והאטום רגשית" שטוח לחלוטין, עד שלפתע התסריטאי מחליט שהוא יהפוך את עורו (ב-180 מעלות!) – אחרי שהבת שלו – הו לא! – השתכרה במועדון. זה מספיק כדי שיבין שכל חייו התנהל לא נכון כלפי הסובבים וישנה. סרטי הילדים של דיסני לפעמים מתאמצים יותר בהובלת מהלך.

        עד אז הוא יצעק עליה ועל הקהל, כדי שלא תפספס חלילה שהוא – אטום רגשית ומנותק מהחמלה של הבת. כמו שאומרים על סרטים מהסוג הזה – "אי אפשר לטעון שלא הבנת משהו". כנ"ל הדמות של הבת – כדי שלא תפספס חלילה שהיא דמות מנוגדת לארכיטיפ של האבא – תהיה היחידה בסרט שתביע חמלה חסרת מעצורים כלפי גור כלבים. וכל העולם מסביב נגדה. טוב שלא הלבישו אותה בורוד. היא תספר לכלב, כלומר לצופים, שהיא "בחיים לא תכריח אותו לבצע פקודות". יש את זה בפחות מעודן?

        שלא לדבר על הסוף – 400 הכלבים מגיעים אליה – היא מנגנת בחצוצרה – ומגיע שקט ושלום עלי אדמות – היש קלישאה מזה? או שהכלבים והיוצרים הגיעו למסקנה שזה בעצם הכל היה about her?

        הצילום האפילפטי של המצלמה הרועדת-בעליל בהתחלה – לפעמים סתם לא קשור – ולפעמים ממש שומעים את הבמאי צועק "תרעיד את המצלמה יותר, העולם של הגיבורה/הכלב/ווטבר מתערער, חייבים להראות את זה!"… במונחים של צילום – אין פשטני מזה. שיעור מבע קולנועי ראשון בשנה א'. מילולית, נשבע לך.

        הצופים אכן נטשו בהקשר לסצנות ה"אלימות", ספציפית קרב הכלבים – שהיה מופרך לכל מי שאי פעם החזיק בכלב – וראה בבירור שהכלבים משחקים בחדווה אחד עם השני על רקע סאונד מודבק שמנסה להעצים את ה"קרב". אם אתה לא יכול להראות קרב כלבים אמיתי – אל תקדיש לו סצינה ממוקדת של 5 דקות.

        אני יכול להמשיך לפרט לגבי כל אלמנט של הסרט הזה, אבל מתקשה למצוא את הסיבה לדון בו כל כך ארוכות. אולי חוץ מהתגובת החיוביות אליו שאני לא מבין. נציג הונגריה לאוסקר, אאל"ט? WTF?!

        1. -ספויילרים אחושילנג לסרט ״האל הלבן״-
          לגבי המופרכות, אנחנו פשוט לא מדברים על אותה המילה לדעתי. הסרט מתרחש בעולם של הסרט, בטח ובטח לא בעולם שלנו. יש לו היגיון פנימי עקבי ומעניין, בעיניי, שמתפתח היטב (ומזכיר קצת את ״כוכב הקופים״, רק בלי הקשקוש של גורם לקפיצה האבוליציונית. אלא אם אפשר לייחס את זה לחומר שמוזרק לכלב על ידי המאלף המתעלל).
          לגבי המשמעות של המילה ״טרגדיה״, למיטב ידיעתי מדובר בסוף רע ידוע מראש. אז אני לא מבין את הוויכוח.

          בנושא הדמויות – עיצוב הדמויות קסם לי במיוחד, והיה מעוגן היטב בתסריט. אני די בטוח שכל אחד שהיה במצב של האב בתחילת הסרט היה אטום רגשית – אשתו עזבה אותו ותקעה אותו עם הבת שלהם, ואת כל החמלה שלו הוא ודאי איבד בעבודה האיומה שמכריחה אותו לצפות במי-יודע-כמה פרות שנשחטות מדי יום. אף אחד לא היה מסתכל על כלב בעיניים בורקות אחרי חוויה יומיומית שמקהה כך את שרירי הלב, בטח ובטח בעיר כמו בודפשט בה כלבים מעורבים זוכים ממילא ליחס איום (גם במציאות וגם בסרט). ככה שאני מאוד לא מסכים עם חוסר בסיס להתנהגות האב, בטח ובטח לא כאשר ביתו עוברת אירוע שקצת מטלטל אותו חזרה לחיים (הדברים בסרט אינם שחורים ולבנים כפי שאתה מציג אותם). כנ״ל לגבי המשפט שהילדה אומרת לכלב אותו ציינת, שאני פירשתי אחרת לגמרי – היא חושבת שלא תיתן לו פקודות, אבל היא ועוד איך תיתן. זה נאמר ואף עשוי באירוניה שחשבתי כי קשה לפספס, כי כפי שאמרת – נדמה כאילו קשה לפספס דברים בסרט הזה. החצוצרה הבוהקת שמבצבצת מתיק גבה, למשל, ממש התחננה שישתמשו בה. וכאשר היא מרדימה את הכלבלב בנגינתה בפעם הראשונה ידעתי שזה הבילד-אפ לקראת שיא שיבוא בהמשך, שכן הכל מאוד ברור ונקי בסרט. כך שאני ממש לא מאמין כי הבמאי חשב שהוא מביא אותה בהברקת המאה בקטע זה או אחר, פשוט כי זה לא מבויים כך. צפוי אין פירושו רע, לא בלקסיקון שלי. לפעמים זה פשוט מה שנכון.
          בעניין הצילום, אני דווקא שמתי לב שהוא צילום כתף ברגעים בהם מבקש הבמאי לייצר אינטימיות (למשל בתוך בית האב) ולאו דווקא ברגעים בהם הכל מתערער כהגדרתך. בשאר הזמן הצילום מצדיק את הקדשת הסרט למיקלוש יאנצו שנכתבה בפתיחה – שוטים ארוכים, תנועות מצלמה משייטות ויפות. הטון של הסרט נקבע ברגע הראשון והפיוטי ומדי פעם נוטש אותו לטובת שירות העלילה באותו רגע, אבל תמיד חוזר.
          עניין אחרון הוא סצנת קרב הכלבים, ופה אני כבר מרים ידיים, למרות שאנחנו דווקא מסכימים – אין ספק שאלה שני כלבים משחקים על רקע עבודת סאונד מוגזמת ולא התעללות (אף כלב לא נפצע בסרט הזה, בטח שלא נהרג. לגבי פרות, אני לא בטוח כלל). אבל אם אתה באמת ובתמים חושב שהקהל קם ויצא ברגע הזה כי העבודה הקולנועית לא הייתה מספיק טובה, אין לי אלא לצאת הכי מתנשא שאני יכול: אין סיכוי בעולם. הם יצאו כי הבטיחו להם את ״המסע המופלא״ ואז ירו באמא של במבי. ברובה אוטומטי. או אולי זה בעצם להיפך – יש בכוחה של הצבעת האמון שלך בקהל משהו שיכול לפורר את כל הדעות הקדומות שלי. אשתדל לעבוד על זה.

השאר תגובה