• דוקאביב 2018: המלצות ואזהרות מסרטי התוכנייה
  • דוקאביב 2018: הזוכים בתחרות הישראלית
  • סרטים חדשים: ״סולו: סיפור מלחמת הכוכבים״
  • אימת החודש - מאי 2018
  • פסטיבל דוקאביב 2018: דיווח ראשון של עופר
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח רביעי ואחרון של אורון
  • דדפול 2
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שלישי ואמריקאי במיוחד
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • ״העודף בשבילך״, סקירה
  • ״אל-שפויה״, סקירה לחדש של סטיבן סודרברג
  • ״יום נפלא״, סקירה
  • ״גבר מהסרטים״ ו״ערפל ירוק״, סקירה כפולה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת מאי 2018

"נקודת שוויון", סקירה

28 בספטמבר 2014 מאת אור סיגולי

בשנת 2001 הפך דנזל וושינגטון לשחקן השחור היחיד שזכה ביותר מאוסקר אחד. אחרי אוסקר המשנה בשנת 1989 עם "גלורי", וושינגטון – אחד הכוכבים ההוליוודים הגדולים והאהובים ביותר – חטף את האוסקר לתפקיד ראשי בזכות דרמת המתח "יום אימונים מסוכן" (Training Day). יש שיאמרו שהניצחון הזה היה פיצוי על כך שהפסיד את האוסקר על "ההוריקן" כמה שנים לפני כן, אבל ההישג היה גדול לא משנה מה. קודם כל מכיוון שסרטים כדוגמת "יום אימונים מסוכן" אינם הפרוייקטים שבזכותם זוכים שחקנים באוסקר (אחרת לליאם ניסן והאריסון פורד היו כבר איזה חמישה), וגם כי באותן שנים צבע העור היה עדיין משמעותי בטקס.
מעבר לשיא האישי של וושינגטון, שכבר עשר שנים כל סרט שלו פותח בלא פחות מ-20 מיליון דולר, הזכייה ההיא מיצבה אדם נוסף כמשמעותי בעשייה ההוליוודית, והוא הבמאי אנטוואן פוקואה. אז במאי בן 35 שמאחוריו שני סרטים בסך הכל. בזכות ההצלחה הקופתית, הביקורתית והאוסקרית של "יום אימונים מסוכן" (שהיה מועמד גם לפרס שחקן המשנה, אית'ן הוק), פוקוואה הפך להיות במאי מאוד מחוזר ושם ידוע.

שום דבר שפוקוואה עשה מאז 2001 לא נרשם כהצלחה יוצאת דופן. הוא המשיך עם דרמות האקשן כדוגמת "דמעות השמש", "על הכוונת" ו"המלך ארתור". כולם הרוויחו יפה יחסית לתקציבם, אבל בואו נגיד את זה ככה – לאוסקר אף אחד לא היה מועמד בזכותם. סרטו האחרון היה "המטרה: הבית הלבן" (זה עם ג'רארד באטלר ומורגן פרימן, לא זה עם צ'נינג טייטום וג'יימי פוקס).
"נקודת שוויון" (The Equalizer) הוא שיתוף הפעולה הראשון של וושינגטון ופוקוואה מאז 2001, וככזה עורר עניין וציפיות.
שלא כמו בסרטם הקודם, הפעם מגלם וושינגטון את הדמות החיובית, הוויג'לינטה, שיוצא לעשות סדר ברחובות מטעם עצמו.

הקו הקולנועי הזה, של שומרי הצדק המפוקפקים מוסרית, הוא זרם שמוכר בעיקר עם "נהג מונית" (שהסרט החדש שואב לא מעט מעלילתו) שתיאר את התחושות הקשות של האומה האמריקנית בשנות השבעים, כאשר הציבור איבד אמון בשלטון והקו בין גיבור למטורף הלך והטשטש. אבל האמת שהוויג'ילנטה המפורסם ביותר, וכזה שייצר חמישה סרטים ולא אחד, הוא זה של "משאלת מוות" שיצא בכלל שנתיים לפני כן, ב-1974, עם צ'ארלס ברונסון כגבר שאיבד את משפחתו והופך למכונת הרג בעקבות זאת.
מאז נדמה שגלים קולנועיים כאלו עולים כמעט כל עשור, בתקופה בה ישנו משבר או קרע בחברה האמריקנית. בשנת 2007 למשל, יכולנו לראות גם את "האמיצה" עם ג'ודי פוסטר וגם "גזר דין מוות" עם קווין בייקון.

"נקודת שוויון" הוא לחלוטין חלק מהרצף הזה, בו הגיבור הוא איש תם לב ומוסרי שכבר לא יכול להכיל את הרקב שפשט ברחובות ויוצא לנקות אותם. הדמות של וושינגטון בסרט היא של איש מבוגר ומסתורי שמחליט שהוא יצליח איפה שהחוק נכשל, ויאלץ, כפי הנראה, לשלם על זה מחיר.
שלא כמו הסרטים האחרים שהוזכרו, "נקודת שוויון" הוא דרמת פעולה לפני הכל. הוא סרט שמדלג מסצנת אקשן לסצנת אקשן אחרת, כל אחת גדולה והרסנית יותר מקודמתה. הוא סרט באוקטן גבוה, עם אלימות מפורשת וסצנות די מטרידות, אבל יש בו משהו מאוד מוזר שלצערי אני מאמין שהוא יותר חוסר מידתיות ודרך סיפור מעורערת יותר מאשר החלטה מודעת.
זאת, אגב, לא הפעם הראשונה שוושינגטון יוצא לנקום מטעם עצמו בשם ילדה קטנה. עוד ב-2004, בסרטו של טוני סקוט עליו השלום, "נקמה בוערת" (Man on Fire) כבר ראינו אותו בסיטואציה דומה. אז זה היה הרבה יותר טוב.

הסרט, המבוסס על סדרת טלוויזיה שרצה במשך ארבע עונות בשנות השמונים וסידרה לשחקן הראשי שלה (אדווארד וודווארד שלאחר מכן הופיע בתפקיד קטן ב"שוטרים לוהטים") שלל מועמדויות לאמי, מתחיל כמו דרמה לכל דבר. לוקח לו חצי שעה לפני שדנזל של וושינגטון מתפרץ, משל היה טום סטול מ"היסטוריה של אלימות". כל מה שמוביל עד לשם הוא המבט הבוחן והמתוסכל של האיש הבודד בנערה צעירה שהתדרדרה לזנות (קלואי גרייס מורץ) וגורלה נראה חתום. כמו אייריס של "נהג מונית", היא זו שמשחררת בדמותו של וושינגטון את המפלצת הרדומה.
אני הערכתי מאוד את ההתחלה האיטית הזו, שמדגישה את הדרמה ולא את האדרנלין, ונותנת לסרט להתפתח לאיטו. הבעיה היא שלאחר מכן הכל מתחיל להתבלגן, וזה מה שגרם לי לחשוש שמדובר בהרדמות בשמירה יותר מאשר בקונספט.

אורכו של "נקודת שוויון" הוא קצת מעל שעתיים, והוא מסורבל ומבולגן מאוד. הסצנות עצמן מצוינות, אבל משהו בקצב הולך לאיבוד ומפסיק לעניין. יש למשל שואו-דאון גדול לקראת סופו של הסרט, מה שאמור להיות סיקוונס השיא של הסרט, אבל הוא נמתח לנצח ולי הוא שימש כאנטיקליימקס. לאחר מכן מסתבר שיש עוד מטרה, שאמורה להיות קשה ומשמעותית הרבה יותר מזו שלפניה, אך היא מחופפת ומאוד לא מספקת. יש משהו נורא משובש בבנייה של הסרט הזה.

וזה חבל, כי הדמות הראשית אכן מעניינת ו-וושינגטון עושה עבודה לא רעה (הוא לא יוצא מעורו או משהו, אבל לפעמים לא צריך), רוב הסרט עשוי מצויין והשחקן האוסטרלי מרטון קסוקאס ("המבול", "עיר החטאים 2") מדליק את המסך בתור נבל-הקומיקס הכמעט לא אנושי שרודף אחרי גיבורינו. ולראייה – הסצנה שבה הוא מתשאל בחורה צעירה גרמה ללפחות ארבעה אנשים בהקרנה בה נכחתי לקום ולעזוב את האולם.
כל אלו הופכים את "נקודת שוויון" לסרט שבהגדרתו הוא סבבה לגמרי, אבל אורכו המוגזם, הרצינות הרבה והפאתוס שלו – שמונע בעיקר מהנוכחות הקולנועית של וושינגטון – כולם רק מדגישים את הרדידות שלו, והסרט נראה שרוצה להיות קצת יותר ממה שהוא אמור להיות ולא בטוח איך.

The-Equalizer

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    מסכים איתך, אבל בכל זאת אחל'ה סרט
    בזכות דנזל וקסוקאס..
    יכלו לקצר את הסוף…

השאר תגובה