• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

ההיסטוריה המלאה של השחקנים השחורים באוסקר האמריקני

28 בינואר 2014 מאת אור סיגולי

ממש בתחילתה של עונת הפרסים הנוכחית, שתוביל לטקס האוסקר ה-86, כאשר קבוצה די גדולה של סרטים החלה לתפוס תשומת לב, נדמה שפרוייקטים שעוסקים בגיבורים שחורים (לא בהכרח אפרו-אמריקניים) יהיו נוכחים יותר מבדרך כלל.
"12 שנים של עבדות" היה המהולל מכולם עוד בפסטיבלי הקיץ, אבל הוא לא היה היחיד. "תחנת פרוטווייל" (Fruitvale Station) המבוסס על הסיפור האמיתי מאחורי מותו של אוסקר גראנט, הוקרן בפסטיבלי סאנדנס וקאן, וזכה לשבחים (מעט מוגזמים, אם תשאלו אותי) בזכות עבודת הביכורים של ראיין קוגלר, והופעתו של מייקל ב. ג'ורדן. כאשר הארווי ויינשטין לקח את הסרט תחת חסותו, נדמה היה שהוא במסלול ישיר לאוסקר, בקטגוריות התסריט, שחקנית המשנה (אוקטביה ספנסר) ואולי עוד כמה. "המשרת" של לי דניאלס, גם הוא של וויינשטין, עשה כותרות רבות והכניס סכום כסף משמעותי בקופות. הסרט, מבית-היוצר של אנשי "פרשס", היה עמוס פרצופים מוכרים והצליח לא רע בפרסי איגוד השחקנים. מועמדות לאופרה ווינפרי נראתה סגורה, וכמה אנשים (אני, ביניהם) אפילו חשבו שהסרט יגיע עד לקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
"מנדלה", הסרט האוטוביוגרפי על הנשיא ולוחם החופש מדרום אפריקה, גם הביא לתשומת לב רבה, במיוחד עם מותו של נושא הסרט, שבגללו הוקדמה ההפצה. אידריס אלבה ("פסיפיק רים") בתפקיד הראשי הגיע עד לגלובוס הזהב, ושיר הנושא המשעמם של יו-2 אפילו זכה באותו טקס מפוקפק.

הגיבורים השחורים וסיפוריהם היו אמורים לקבל נוכחות משמעותית כאשר חגיגת המיינסטרים האמריקנית תגיע לשיאה עת הכרזת המועמדים, אבל חוץ מתשע מועמדויות ל"12 שנים של עבדות", שום דבר לא נשאר. עם כל הכבוד ליו-2.
אינני מאמין שמדובר בגזענות של האקדמיה או משהו דרמטי בסגנון. קודם כל, צריך לקחת בחשבון את איכות הסרטים המדוברים, ולא כולם – עם כל הכבוד לנושא החשוב – ראויים לפרס, ומה שאני חושב שעיקר העניין הוא, שהסיפורים האלו פשוט לא מעניינים את האקדמיה, שהדמוגרפיה שלה היא עדיין לבנה ומבוגרת. הסרטים האלו מדברים אליהם פחות, ולכן לא מעוררים בהם צורך לדחוף אותם לקדמת הבמה.

מתוך 20 השחקנים המועמדים השנה לפרסי המשחק, שלושה מייצגים את שחורי העור. צ'ואטל אג'יופור בקטגוריית השחקן הראשי, לופיטה ניונגו בקטגוריית שחקנית המשנה, שניהם על "12 שנים של עבדות", וברקהאד עבדי על תפקיד המשנה ב"קפטן פיליפס". אם מסתכלים אחורה, כפי שנעשה ממש עכשיו, מגלים שזה מספר די מכובד.
באופן אירוני למדי, אגב, אף אחד מהם לא יליד ארה"ב.

החלטתי ללכת אחורה לכל תולדות הפרס, ולבדוק את ההיסטוריה של השחקנים השחורים במהלך 86 שנות האוסקר. נתחיל בכל מיני טריוויות ועובדות, ואז נעבור לסקירה כרונולוגית של כל המועמדים והזוכים. בסוף, מה זה אומר (אם בכלל)

ולמספרים (כולם כוללים גם את השנה):
מספר התפקידים המועמדים לכל פרסי המשחק: 66 (בחישוב גס מאוד, מעל 1000 תפקידים היו מועמדים לאוסקר מאז תחילת הפרס)
מספר התפקידים המועמדים בחלוקה לקטגוריות: שחקן ראשי – 13, שחקנית ראשית – 10, שחקן משנה – 14, שחקנית משנה – 19
מספר התפקידים הזוכים בכל הקטגוריות: 14
מספר הזוכים בחלוקה לקטגוריות: שחקן ראשי – 4 (שלושה מהם אחרי שנת 2000), שחקנית ראשית – 1, שחקן משנה – 4, שחקנית משנה – 5.

מספר השחקנים השחורים שהיו מועמדים לפרס: 24
מספר השחקנים השחורים שהיו מועמדים רק לפרס השחקן: 10
מספר השחקנים השחורים שהיו מועמדים רק לפרס שחקן המשנה: 11
מספר השחקנים השחורים שהיו מועמדים בשתי הקטגוריות: 3
מספר השחקנים השחורים שהיו מועמדים יותר מפעם אחת באיזושהי קטגוריה: 6
מספר השחקנים השחורים שזכו באוסקר: 6
מספר השחקנים שזכו ביותר מאוסקר אחד: 1

מספר השחקניות השחורות שהיו מועמדות לפרס: 27
מספר השחקניות השחורות שהיו מועמדות רק לפרס השחקנית: 8
מספר השחקניות השחורות שהיו מועמדות רק לפרס שחקנית המשנה: 17
מספר השחקניות השחורות שהיו מועמדות בשתי הקטגוריות: 2
מספר השחקניות השחורות שהיו מועמדות יותר מפעם אחת באיזושהי קטגוריה: 2
מספר השחקניות השחורות שזכו באוסקר: 6
מספר השחקניות השחורות שזכו ביותר מאוסקר אחד: 0

שנות השלושים עד שנות הארבעים

hattie

האטי מקדניאל, זוכת האוסקר על "חלף עם הרוח"

1939
האוסקר היה בן 11 כאשר לראשונה נכללה ברשימת השחקנים שחקנית שחורה. חשוב לציין שעד שנה לפני, לא היו קטגוריות לשחקני משנה, וכמות המועמדים השתנתה משנה לשנה.
האטי מקנדיאל, הזוכה השנייה אי פעם בקטגוריית שחקנית המשנה, הייתה לשחקנית השחורה הראשונה שמועמדת וזוכה. וקבלו את זה, מקדניאל הייתה בת 44 כשזכתה, ועד עצם היום הזה היא השחקנית השחורה הכי מבוגרת שזכתה באוסקר. 44, כן?
בתפקיד ממי, עוזרת הבית הנאמנה, באפוס אוכל האוסקרים "חלף עם הרוח", מקנדיאל ניצחה את אוליביה דה האבילנד שחלקה איתה את אותו הסרט, ג'רלדין פיצ'ג'ראלד ("אנקת גבהים"), עדנה מיי אוליבר ("תופים במורד המוהוק") ומריה אוספנסקאיה ("סיפור של אהבה").
מקדניאל המשיכה לתפקידים רבים עד תחילת שנות החמישים, אז נפטרה בגיל 60. היא לא חזרה לאוסקר מאז "חלף עם הרוח".

1949
עשר שנים תמימות עברו מאז נאום הזכייה מרגש של מקדניאל עד ששחקנית נוספת אחרת נכנסה לרשימות המועמדים, אך הפעם ללא זכייה. בעשר השנים שחלפו לא היה אף מועמד שחור באף אחת מארבעת הקטגוריות.
ב-1949 את'ל ווטרס (אז בת 53) קיבלה מועמדות לפרס המשנה על הופעה כסבתה של פינקי, בסרט "פינקי", שהתעסק בנושאים בעלי מתח בין-גזעי. ווטרס חלקה את הקטגוריה עם האת'ל השנייה מאותו הסרט, את'ל בארימור. שתיהן הפסידו למרסדס מקיימברידג' ("כל אנשי הנשיא").
ווטרס גם היא לא חזרה לאוסקר מאז, והמשיכה לשחק עד סוף שנות השישים. ב-1977 נפטרה בגיל 80.

שנות החמישים

דורותי' דיינדרידג' ב"כרמן ג'ונס"

דורותי' דיינדרידג' ב"כרמן ג'ונס"

1954
באמצע הפיפטיז, השחקן השחור הראשון שיהיה מועמד לאוסקר עוד לוקח את הזמן, ובינתיים הנשים משיגות דריסת רגל חדשה. בשנת 1954 דורות'י דיינדרידג' הופכת לשחקנית השחורה הראשונה שהועמדה בקטגוריה הראשית על הופתעה ב"כרמן ג'ונס". היא הפסידה לגרייס קלי.
דיינדרידג' הייתה בת 32 כששברה את תקרת הזכוכית, ואישיותה נשארה באוויר הרבה זמן כאשר נפטרה כעשור לאחר מכן. דיינדריג' מתה חסרת כל ממנת יתר של נוגדי דכאון בגיל 42. סיפור חייה העצוב, שכלל יותר מדי אנשים בעלי כח שניצלו אותה ושברו את רוחה, הונצח בסרט הטלוויזיה "קבלו את דורות'י דיינדריג'" בכיכובה של, איך לא, האלי ברי.

1958
שלושים שנה לתוך האוסקר, והנה הופיע המועמד הראשון לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר. סידני פואטייה, אגדה אמריקנית בפני עצמה, היה רק בן 31 כשנכנס לקטגוריה הצפופה עם פול ניומן, ספנסר טרייסי וטוני קרטיס, איתו חלק את זמן המסך בסרט עליו היה מועמד – "הנועזים" (The Defiant Ones). הסרט, בבימויו של סטנלי קריימר, זכה בפרסי התסריט המקורי והצילום בשחור-לבן של אותה שנה. כל ארבעת האמריקניים הפסידו באותה שנה לדיויד ניבן ו"שולחנות נפרדים".
פואטייה הפך להיות גם הזוכה השחור הראשון בקטגוריה, אבל זה בהמשך. פואטייה, חי ובועט גם היום בגיל 87, המשיך מאז לקריירה מפוארת של משחק ובימוי, ובאיזשהו שלב נטש לטובת חיים פוליטיים. בשנת 2002, השנה היחידה בה זכו שני שחקנים שחורי עור באוסקר הראשי, פואטייה קיבל גם אוסקר של כבוד מהאקדמיה.

1959
מועמדות שלישית לנציגות שחורת עור בקטגוריית שחקנית המשנה. והפעם, חואניטה מור ב"חיקוי לחיים" של דאגלס סירק. מור וחברתה לסרט, סוזן קוהנר, היו המועמדויות היחידות של הסרט. הן הפסידו לשלי ווינטרס ו"יומנה של אנה פרנק".
מור המשיכה בקריירה שלה עד תחילת שנות התשעים. היא נפטרה ממש עכשיו, בתחילת 2014, בגיל 99.

שנות השישים

sidney_poitier

סידני פואטייה

1963
חמש שנים לאחר מועמדותו הראשונה, סידני פואטייה המופלא חזר לאוסקר והפעם כמנצח. הסרט "Lilies of the Field" (שמו הרשמי בארץ היה, אני מקווה שאתם יושבים, "חמש נזירות וגבר"), בבימויו של ראלף נלסון על פי ספרו של וויליאם בארט, היה מועמד לארבעה פרסים נוספים כולל פרס הסרט. פואטייה ניצח ענקים כמו ריצ'רד האריס ("מחירו של גבר"), רקס האריסון ("קליאופטרה"), פול ניומן ("האד") ואלברט פיני ("טום ג'ונס" שזכה בפרס הסרט באותה שנה). כמעט ארבעים שנה יחלפו עד שההישג הזה ישחזר את עצמו.
פואטייה עצמו מעולם לא חזר אל האוסקר כמועמד, אלא רק כזוכה בפרס למפעל חיים.

1967
קטגוריית שחקנית המשנה ממשיכה להיות הבית החם של השחקניות השחורות. והפעם, לא אחת, אלא שתי מועמדות. בפעם הראשונה בתולדות האוסקר, כמעט חמישים אחוז מהקטגוריה מאוכלסת על ידי אפרו-אמריקניות: קרול צ'נינג הייתה מועמדת על "מילי המודרנית והמתוקה" (Thouroughly Modern Milly), המחזמר בכיכובה של ג'ולי אנדרוז, ובי ריצ'ארדס עם "נחש מי בא לסעוד" (שבאופן אירוני, על אף שזהו סרט על מתחים בין-גזעיים, הייתה המועמדת השחורה מהצוות). שתיהן הפסידו לאסתל פארסונס מ"בוני וקלייד".
אלו הן המועמדויות היחידות בקריירה של שתי השחקניות, אבל אין מה לרחם עליהן. צ'נינג בת ה-93 עדיין מתחזקת קריירה, בעיקר בדיבוב (היא הייתה בת 46 כשהייתה מועמדת), וריצ'ארדס לא הפסיקה לשחק עד מותה בגיל 80 בשנת 2000.

1969
מועמדות ראשונה בקטגוריית שחקן המשנה, הפעם. רופרט קרוס תקע דגל בקטגוריה עם מועמדותו בזכות "The Reivers" בכיכובו של סטיב מקווין, על פי ספרו של וויליאם פוקנר.
קרוס נפטר ארבע שנים לאחר מכן בגיל 45.

שנות השבעים

ווינפילד וטייסון ב"סאונדר"

ווינפילד וטייסון ב"סאונדר"

1970
אל פואטייה הצטרף ג'יימס ארל ג'ונס (מופאסה או דארת' ויידר. תחליטו לבד) והפך לשחקן השני שהיה מועמד בקטגוריה הראשית. הוא היה בן 39 (השנה חגג 83) כאשר קיבל מועמדות על תפקידו כמתאגרף ג'ק גפרסון ב"התקווה הלבנה הגדולה". הוא הפסיד לג'ורג' סי. סקוט ("פאטון"). מאז ג'ונס הספיק לזכות בגלובוס הזהב, באמי, ובתואר של כבוד מאיגוד השחקנים, אוסקר הוא חזר ב-2012 לקבל פרס למפעל חיים.

1972
שנתיים לאחר כניסתו של ארל ג'ונס לחברה היוקרתית, עוד שחקן שחור הצטרף למעמד: פול ווינפילד עם הופעתו ב"סאונדר". ווינפלד היה אז בן 33, ונפטר לפני עשר שנים בגיל 64. הוא הספיק להופיע באין ספור תפקידים קטנים ופרקי טלוויזיה מאז. הוא כנראה מוכר בעיקר בזכות הופעותיו ב"שליחות קטלנית", "סחרור מסוכן" ו"זעמו של חאן".
באותה שנה היסטורית קרו עוד שני דברים מרכזיים: הראשון הוא ש"סאונדר" הפך להיות הסרט הראשון שקיבל מועמדות לשחקן ראשי שחור ולשחקנית ראשית שחורה (דבר שקרה רק עוד פעם אחת מאז, באמצע שנות התשעים. נגיע לזה), ובנוסף, זו הייתה השנה הראשונה בה שתי אפרו-אמריקניות היו מועמדות לפרס השחקנית הראשית. כלומר, שלושה מועמדים שחורים. הכי הרבה בשנה אחת עד כה. כולם הפסידו, אגב (ווינפלד למרלון ברנדו ב"הסנדק", ושתי העלמות ללייזה מינלי ב"קברט"), ואף אחד מהם לא חזר לאוסקר מאז.
שתי הנשים היו לא אחרת מאשר דיאנה רוס על גילום בילי הולידיי ב"ליידי שרה בלוז" וסיסלי טייסון על "סאונדר", שעל הדרך גם קיבל מועמדות לפרס הסרט. טייסון היא אחת השחקניות השחורות היותר עסוקות גם היום, ולאחרונה ראינו אותה ב"העזרה", "גירוש שדים בקונקטיקט 2" ו"אלכס קרוס".

1974
דיהאן קארול מועמדת לפרס השחקנית הראשית עם "קלודין". היא המועמדת השחורה היחידה באותה שנה, והיא מפסידה לאלן ברשטין מ"אליס לא גרה כאן יותר". קארול, כיום בת 79, מופיעה כמעט בכל סדרת נטוורק אמריקנית (מועמדותה האחרונה לאמי הייתה על "האנטומיה של גריי") ויש לה עוד כמה בדרך.

שנות השמונים

"הצבע ארגמן"

"הצבע ארגמן"

1981
הווארד רולינס פתח את האייטיז עם מועמדות לשחקן משנה בסרט "ראגטיים". הוא היה בן 31 בעת מועמדותו, וזו הייתה הופעת הבכורה שלו בקולנוע. רולינס הפסיד את הפרס לג'ון גילגוד ("ארתור"), חזר לאחר מכן לטלוויזיה, ואז לסרטי טלוויזיה יחסית זולים. לאוסקר הוא לא חזר, והלך לעולמו בגיל 46.

1982
שנה לאחר מכן, שוב בפרס שחקן המשנה. הפעם זה נגמר בזכייה. לואיס גוזט בתפקידו המפורסם כסגן אמיל פולי ב"קצין וג'נטלמן" לצידו של ריצ'רד גיר. שימו לב שמדובר בשנת 82 וזו רק הזכייה השחורה השלישית בתולדות האוסקר והראשונה מאז 1963. גוזט ניצח את ג'ון ליתג'ו ("העולם על פי גארפ"), צ'רלס דרנינג ("בית הזונות הטוב ביותר בטקסס"), ג'יימס מייסון ("פסק דין") ורוברט פרסטון ("ויקטור/ויקטוריה").
זו הייתה ההזמנה האחרונה שלו לאוסקר עד כה, אבל גוזט ממשיך לשחק גם היום ללא מעצורים. הוא נראה לאחרונה ב"אימפריית הפשע".

1983
אלפרדי וודארד המופלאה הרוויחה את מועמדותה היחידה על "שנותי היפות בקרוס קריק" ואלוהים יודע איך האקדמיה לא נתנה לה מועמדות משנה על "דג התשוקה" ב-1992. ב-83 היא הפסידה ללינדה האנט, ששיחקה גבר גמדי ב"שנה בצל הסכנה" (הגיע לה, בואו נודה באמת).
וודארד חזרה לאחרונה בכוחות מחודשים לטלוויזיה עם הופעות ב"עקרות בית נאשות" ו"דם אמיתי" (מועמדות לאמי על שתיהן), ויש לה סצנה אחת מוצלחת ב"12 שנים של עבדות". אחת השחקניות הכי אציליות ומעולות שמופיעות מעט מדי. אני מקווה שהיא עוד תקבל תפקיד קולנוע שיחזיר אותה לאוסקר.

1984
על אף הקאסט השחור הנרחב של "סיפורו של חייל" שכלל את דנזל וושינגטון, הווארד רולינס (המועמד מ-1981), פאטי לאבל וארט אוונס, בין היתר, רק אדולף סיזר זכה למועמדות, והיה, בנוהל, למועמד השחור היחיד באותה שנה. אתם מכירים את ההמשך: הוא הפסיד (היינג נגור ז"ל מ"דמעות של שתיקה"), עבר לשחק קצת בטלוויזיה, לאוסקר לא חזר, ומת בגיל מוקדם (52, הפעם). קללת אוסקר מישהו?

1985
ותודה לסטיבן ספילברג שהחזיר את הנשים השחורות חזרה לאוסקר במסות. וכשאני כותב "מסות" אני מתכוון לשלוש מאותו הסרט. הן לא זכו אמנם, אבל בואו נודה באמת – יחסית למצב הכללי, זה הישג.
ניחשתם נכון, הסרט הוא "הצבע ארגמן", הפרוייקט "החשוב" הראשון של ספילברג על פי ספרה זוכה הפוליצר של אליס ווקר, על נשים שחורות בימי העבדות. הסרט הפסיד את כל 11 האוסקרים אליהם היה מועמד, ובמהלך השנים הפך לסוג של בדיחה. האמת שלא בצדק, כי זה סרט בסדר גמור.
ספילברג הביא את וופי גולדברג, הקומיקאית הפרועה, לתפקידה המשמעותי הראשון בקולנוע שהוביל אותה לפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר. היא המועמדת החמישית אי פעם בקטגוריה הזו, והמועמדת היחידה בקטגוריה בכל האייטיז.
גולדברג הייתה בסך הכל בת 29 כשהייתה מועמדת (היא הפסידה באותה שנה לג'רלדין פייג'), אבל מאז חזרה לאוסקר בשנת 1990, והפכה להיות השחקנית השחורה הראשונה (מתוך שתיים בלבד) שהייתה מועמדת ליותר מאוסקר משחק אחד. בתחילת העשור הבא היא גם תהפוך לזוכה.
"הצבע ארגמן" אולי לא עשה כבוד לשחקן הכי טוב בסרט, דני גלובר, אבל כן חגג שתיים משחקניות המשנה שלו: מרגרט אייברי המדהימה, ואחת לא מוכרת בשם אופרה ווינפרי. הן הפסידו את קטגוריית המשנה לאנג'ליקה יוסטון ("הכבוד של פריצי"). הן לא שבו לאוסקר מאז.

1986
לא פחות מ-14 שנה אחרי המועמדות האחרונה של שחקן שחור בקטגוריית השחקן הראשי, הגיע דקסטר גורדון עם תפקיד מופלא בסרט שקצת נשכח עם הזמן, אבל הוא אחד האהובים עליי – "דקה לחצות"         (Round Midngiht') של ברטראנד טברנייה, על החברות המרגשת בין סקסופוניסט שעבר את שיאו, לבין מעריץ צרפתי. פס קול מדהים, דרך אגב, שגם זכה באוסקר באותה שנה.
גורדון (שהפסיד לפול ניומן מ"צבע הכסף") היה מוזיקאי ג'אז מפורסם בפני עצמו. הוא היה בן 63 באותה שנה, והלך לעולמו ארבע שנים לאחר מכן.

1987
שני שחקנים שחורים קיבלו מועמדות לפרס שחקן המשנה בשנת 1987. שניהם הפסידו באותה שנה, אמנם, אבל שניהם הפכו לשחקנים השחורים המועמדים ביותר בתולדות האוסקר ולאושיות קולנוע נערצות בפני עצמן. שניהם גם יזכו בעתיד.
הראשון היה בחור בן 33 בדרכו להיות השחקן השחור הפופולרי ביותר בקולנוע. דנזל וושינגטון, שמו. המועמדות הראשונה שלו היא על "זעקה לחופש" (Cry Freedom) של ריצ'רד אטנבורו (זוכה האוסקר על "גנדי"). אנחנו עוד נחזור אליו בעוד שנתיים.
השני היה מעט מבוגר יותר ממנו, ובאותה שנה ציין את גיל 50 וקריירה די רצינית שהתחילה שני עשורים לפני. בתור הנבל בסרט "חכמת רחוב", לצדו של כריסטופר ריב, מורגן פרימן עשה באותה שנה את הפריצה הקולנועית הגדולה שלו.
הם הפסידו (הפעם) לשון קונרי ב"הבלתי משוחדים". שזה לא באמת נורא, כי אם כבר להפסיד למישהו, שזה יהיה קונרי.

1989
בשנת 88 כל המועמדים היו לבנים, אבל שנה לאחר מכן פיצתה על כך האקדמיה בדמות תיקון קארמטי לשנת 1987.
שני המועמדים של 1987 שבו ובגדול. מורגן פרימן שודרג לקטגוריית השחקן הראשי בהופעתו בסרט "הנהג של מיס דייזי", ודנזל וושינגטון אמנם נשאר בקטגוריית המשנה, אבל הפעם הוא לא התכוון להפסיד. וושינגטון, לצד פרימן, כחייל שחור בימי מלחמת האזרחים בסרט "גלורי", ניצח את דני איילו (שחקן נהדר, לבן ממוצא איטלקי, שייצג את כל הצוות המגוון-גזעית של יצירת המופת "עשה את הדבר הנכון"), דן אקרויד ("הנהג של מיס דייזי"), מרלון ברנדו ("עונה יבשה") ומרטין לנדאו ("פשעים ועבירות קלות").
תגידו אם אתם רואים תבנית – על אף שני סרטים בולטים שעסקו באופן עכשווי והיסטורי במעמד השחורים בארה"ב, "עשה את הדבר הנכון" ו"גלורי", האקדמיה נדבקה דווקא לדרמה הרכרוכית שהעלתה את אותו נושא בצורתה המכובסת והמתנחמדת ביותר שיש. "הנהג של מיס דייזי" זכה באוסקר הסרט, שני הסרטים המצויינים האחרים אפילו לא היו מועמדים.

שנות התשעים

Cuba-Gooding-Jr-Feat

קובה גודינג ג'וניור ב"ג'רי מגוויר"

1990
ואז זה קורה: שנתיים רצוף זוכים שחקנים שחורים באוסקר. אמנם בקטגוריית משנה, אמנם שניהם כבר סללו את דרכם בשנים הקודמות, אבל עדיין – יש עניין.
שנה אחרי נצחונו של וושינגטון, חזרה אל האוסקר וופי גולדברג בתפקיד גונב מסך ב"רוח רפאים", הלהיט הגדול של אותה שנה. גולדברג הפכה להיות מאנשי EGOT היחידים בעולם בזכות זכייתה. EGOT הוא השם הכולל לאנשים שיש להם גם אוסקר, גם אמי, גם גרמי וגם טוני. מכובד. לאוסקר היא טרם שבה מאז.
גולדברג ניצחה את אנט בנינג ("הנוכלים"), לוריין בראקו ("החבר'ה הטובים"), דיאן לאד ("לב פראי") ומארי מקדונל ("רוקד עם זאבים").

1992
שובו של דנזל. השחקן זכה למועמדותו השלישית בזכות תפקיד המחץ בסרטו של ספייק לי "מלקולם אקס". הדמות השנויה במחלוקת שבמרכז הסרט, והגישה הלוחמנית של לי כבמאי לא אפשרו לוושינגטון לזכות למרות שממש הגיע לו. האוסקר הלך לאל פאצ'ינו ב"ניחוח אישה".
המועמד השני באותה שנה, היה – אם אני לא טועה – הפעם הראשונה שמועמדות לאוסקר הייתה בגדר ספויילר לסרט. מדובר בג'יי דיוידסון ותפקידו המתעתע בזוכה אוסקר התסריט "משחק הדמעות". בשנת 1992 רבבות צופי קולנוע אכלו את הכאפה של החיים שלהם, כאשר סוד דמותו דיוידסון נחשף במלוא תפארתה שעה לתוך הסרט. חלקם עדיין מתאוששים. הספויילר הוא, אם לא ידעתם, שנוכחותו של דיוידסון בקטגוריה הגברית הוא טבעה המוסתר של הדמות אותה הוא מגלם בסרט.
דיוידסון, אז בן 24, נחשב לתגלית מדהימה, אבל לאחר מכן הופיע רק ב"סטארגייט" (1994) ומאז נעלם ממסכי הקולנוע. המנצח באותה שנה היה ג'ין הקמן ("בלתי נסלח")

1993
הפעם השנייה בתולדות האוסקר בה סרט הכניס שניים לקטגוריות הראשיות, זו של הגברים וזו של הנשים (הפעם הראשונה הייתה "סאונדר", אם כבר איבדתם אותי). מדובר בדרמה הביוגרפית המצויינת שביים בראיין גיבסון על עלייתם לתהילה של טינה ואייק טרנר, "טינה – מה זה קשור לאהבה".
לורנס פישבורן (מורפיוס מ"מטריקס") גילם את אייק טרנר המחליא, ואנג'לה באסט נתנה תפקיד מדהים כזמרת צעירה שעושה עסקת תהילה עם השטן. פישבורן הפסיד לטום הנקס ("פילדלפיה") ובאסט להולי האנטר ("הפסנתר"), אבל הם הצליחו להרים קריירות לא רעות (אם כי נטולות מועמדויות נוספות). האמת ששניהם היו כבר שחקנים די עסוקים באותו זמן (פישבורן הופיע בפאקינג "אפוקליפסה עכשיו"), אבל המועמדות שדרגה אותם לגמרי.
באסט הייתה השחקנית השחורה היחידה בכל שנות התשעים שהייתה מועמדת בקטגוריה הראשית.

1994
מורגן פרימן חזר אל קטגורית השחקן הראשי עם "חומות של תקווה", והפסיד לפורסט גאמפ. פרימן היה לשחקן השני בהיסטוריה שהועמד פעמיים בקטגוריית השחקן הראשי. בקטגוריית שחקן המשנה, הגיח סמואל ל. ג'קסון וכנראה היה קרוב יותר לזכייה ממה שאנחנו מאמינים על תפקיד הקאלט שלו ב"ספרות זולה". הזוכה באותה שנה היה מרטין לנדאו מ"אד ווד" (אני הייתי בעד גארי סיניס, באופן אישי).
שלא כמו המועמדים בשנות השמונים, אף אחד משניהם עדיין לא מת, ואנחנו מאחלים שזה גם לא יקרה בקרוב.

1996
אחרי 95 הלבנה, שנת 1996 הביאה, לראשונה מאז הנצחון של גולדברג, שחקנית שחורה לקטגוריית המשנה, והפעם היה זה יבוא מבריטניה. מריאן ז'אן-בפטיסט, שאיש לא שמע עליה לפני, עשתה תפקיד מרגש ביותר בסרטו של מייק לי "סודות ושקרים", הצלחתו הגדולה ביותר של לי באוסקרים עד כה, וסביר שגם בעתיד (חמש מועמדויות, אפס זכיות). בפטיסט הפסידה לג'ולייט בינוש ("הפצוע האנגלי").
לעומת זאת, עוד זכייה שחורה נרשמה: זו של קובה גודינג ג'וניור בקטגוריית המשנה על "ג'רי מגוויר" כולל הנאום הנלהב-יתר-על-המידה שלו. גודינג, הזוכה השחור הצעיר ביותר באוסקר, הצליח באופן סיסטמי להחריב מאז את כל מה שהרוויח עם הזכייה שלו, על ידי רצף מזעזע של בחירת תפקידים. וחבל, מספיק להציץ בסצנה וחצי שיש לו ב"מצ'טה הורג" (Machete Kills) כדי להזכר כמה כשרון יש בו.
הוא ניצח את ארמין מיולר-סטאהל ("ניצוצות"), וויליאם ה. מייסי ("פארגו"), אדוארד נורטון ("פחד ראשוני") וג'יימס וודס ("רוחות מהעבר").

1999
שנתיים רצוף ואין אף שחקן שחור שמועמד. מזל שדנזל וושינגטון קיים כדי להחזיר את העניינים למסלול, להיות בטוח שהוא זוכה, ולהפסיד לקווין ספייסי. נו… באותה שנה זה נראה הגיוני.
וושינגטון היה מועמד על "ההוריקן" וההפסד שלו פה הוא זה שהביא לו את האוסקר שנתיים אחר כך. אין לי הסבר אחר לקטע הזה. אבל נגיע לזה.
בקטגוריית המשנה הפסיד למייקל קיין, השחקן השחור גדול המימדים מייקל קלארק דאנקן מ"גרין מייל". דאנקן נחשב להבטחה גדולה בזכות תפקידו היפה בסרט הכלא של פרנק דרבונט, אבל למרבה הצער הלך לעולמו שלוש-עשרה שנים לאחר מכן.

המילניום החדש

מורגן פרימן ב"מיליון דולר בייבי"

מורגן פרימן ב"מיליון דולר בייבי"

2001
אחרי שבשנת 2000 שוב לא היו אף שחקן או שחקנית שחורים בקטגוריות, 2001 באה בבום.  שלושה סימני דרך נקבעו באותה שנה: 1) זוכת השחקנית הראשית השחורה הראשונה אי פעם. 2) הפעם הראשונה בה גם קטגוריית השחקן הראשי וגם השחקנית הראשית הלכו לשחקנים אפרו-אמריקנים. 3) הפעם הראשונה בה קטגוריית השחקן הראשי איכלסה שני שחקנים שחורים.
האלי ברי ניצחה את סיסי ספייסק, רנה זלווגר, ניקול קידמן וג'ודי דנץ', והפכה, בגיל 35, לזוכה הראשונה בקטגוריה. היו דמעות והרבה מהן. ברי לא עשתה מאז שום דבר שיצדיק את המעמד, אבל אנחנו עדיין בעדה. זה קרה 12 שנים אחרי המועמדות הקודמת של שחקנית בקטגוריה. 12!
בקטגוריית השחקן הראשי התמודדו וויל סמית' ("עלי") ודנזל וושינגטון ("יום אימונים מסוכן") יחד עם טום ווליקינסון, ראסל קרוא ושון פן. וושינגטון זכה, והפך להיות השחקן הראשון והיחיד עם שני אוסקרים בבית. טום ווילקינסון היה צריך לזכות, אבל אף אחד לא שאל אותי.

2002
קווין לאטיפה נוצחה על ידי חברתה ל"שיקאגו" קת'רין זיטה ג'ונס. המועמדות של לאטיפה הייתה בזבוז מקום משווע, תסכימו איתי.

2003
דג'ימון הונסו המופלא, תגלית של ספילברג מסרט העבדות שלו "אמיסטד" ב-1997, הועמד לקטגוריית המשנה על הופעתו ב"באמריקה" המופלא לא פחות של ג'ים שרידן. הוא הפסיד לטים רובינס ("מיסטיק ריבר"). כעבור שלוש שנים הוא יחזור לאוסקר שוב. הוא, אגב, האפריקני הראשון שהיה מועמד לפרס.

2004
עוד שנה חזקה במיוחד, בשלב שבו נדמה שאף אחד כבר לא שם לב לצבע העור של המועמדים. ארבעה שחקנים שחורים בשלוש קטגוריות שונות. גם בשנה הזו היו שני זוכים שחורים, אחד בקטגורית המשנה, ואחד בקטגוריה הראשית.
מורגן פרימן חזר לאוסקר בפעם הרביעית, הפעם בקטגוריית שחקן המשנה, והפעם כזוכה. הזכייה הרביעית של שחקן שחור בקטגוריה, והראשונה מאז 1996. הוא זכה על "מיליון דולר בייבי" שגם זכה בפרס הסרט. אחד המתמודדים אותם ניצח היה ג'יימי פוקס שנכח בקטגורית המשנה עם "הנוסע"           (Collateral). אבל פוקס לא אמר את המילה האחרונה, ובסוף הטקס כבר היה לשחקן השלישי שזוכה בקטגוריה הראשית עם "ריי", בו גילם את המוזיקאי העיוור ריי צ'רלס. פוקס הוא השחקן השחור הראשון שהועמד פעמיים באותה שנה.
את הקטגוריה הראשית חלק אתו דון צ'ידל, שמדהים לחשוב שזו מועמדותו היחידה (מה עם "טראפיק", גאדמיט!?). הנציגה הנשית הייתה סופי אוקנדו הבריטית, כאשתו של דון צ'ידל ב"מלון רואנדה". היא הפסידה את פרס שחקנית המשנה לטובת קייט בלאנשט ("הטייס").

2005
נציג אחד שחור היה באוסקר, והאמת שאחד די מפתיע: טרנס הווארד המצויין על דרמת ההיפ-הופ Hustle and Flow, שאפילו הגדילה וזכתה באוסקר לפרס השיר המקורי ("קשה כאן לסרסור"). הווארד היה פרצוף לא נורא מוכר אז, ויחד עם הופעתו המצויינת ב"התרסקות" שזכה בפרס הסרט, הייתה לו הזדמנות להיות משהו גדול באמת. הוא לא לגמרי הלך לכיוון הזה, אבל הצ'קים ש"איירון מן" מכניס לו לבנק כנראה מספיק טובים. השנה הוא גם נצפה ב"אסירים", "סרט 43" (להבדיל), "האישה מאחורי הנקמה" וכמו שאר השחקנים השחורים החיים כיום – ב"המשרת". באותה שנה הוא הפסיד לפיליפ סימור הופמן ("טרומן קפוטה").

2006
השנה עם הנוכחות הכי מאסיבית של שחקנים שחורים באוסקר – חמש מועמדויות עם שתי זכיות.
את קטגוריית שחקן המשנה חלקו דג'ימון הונסו ואדי מרפי.
הונסו הפך לשחקן השחור החמישי שהועמד ליותר מאוסקר אחד. זה היה בזכות תפקידו האדיר ב"לגעת ביהלום" (Blood Diamond) לצדו של לאונרדו דיקפריו. אדי מרפי, אייקון אמריקאי במועמדות ראשונה אי פעם בזכות "נערות החלומות", היה פייבוריט לזכייה, אבל כנראה שהוא צבר לעצמו יותר מדי שונאים כי הפרס הלך לאלן ארקין ("מיס סאנשיין הקטנה"). שני המועמדים האחרים היו ג'קי ארל היילי ("ילדים קטנים") ומארק וולברג ("השתולים"). אני הייתי בעד הונסו.
בקטגוריית המשנה התבצע פשע נגד האנושות כאשר ג'ניפר האדסון צרחה את דרכה לזכייה בזכות "נערות החלומות" על פני מועמדות מעולות כגון רינקו קיקוצ'י ואדריאנה בראזה ("בבל"), אביגייל ברסלין ("מיס סאנשיין הקטנה") וקייט בלאנשט ("רמז לסקנדל").
גם הזכייה השחורה (השלישית תוך 5 שנים!) בקטגוריית השחקן הראשי, לא הייתה הברקה בעיני. פורסט וויאטקר, שחקן אהוב, ותיק ומוכשר מאוד, סחף את כל העונה מתחילתה ועד סופה עם תפקידו המשעמם ב"המלך האחרון של סקוטלנד" עם גילום אידי אמין. וויטאקר, איש עדין ונעים, זכה על שעתיים של צווחות במבטא אפריקני ופרצופים מפחידים. ברצינות, הוא אפילו לא היה השחקן הכי טוב בסרט הזה. ג'יימס מקאבוי, הרבה לפני ימי פרופסור איקס, היה צריך לקבל את תשומת הלב האמיתית.
וויטאקר ניצח את וויל סמית' שהיה מועמד על "המרדף לאושר". זה אומר שסמית' הוא השחקן השחור היחיד אי פעם שהפסיד לשחקן שחור אחר, ואפילו הגדיל ועשה זאת פעמיים! שאר המועמדים היו ליאונרדו דיקפריו ("לגעת ביהלום"), פיטל אוטול ז"ל על "ונוס", במועמדותו האחרונה אי פעם, והזוכה האישי שלי – ראיין גוסלינג בתפקידו הכי טוב אי פעם, על "חצי נלסון".
האירונה האמיתית של אותה שנה, היא שאף סרט מתוך ארבעת הסרטים בעלי שחקנים שחורים מועמדים של אותה שנה ("נערות החלומות", "המרדף לאושר", "המלך האחרון של סקוטלנד", "לגעת ביהלום") לא היה מועמד לאוסקר הסרט, הבימוי או התסריט.

2007
רובי די, במועמדות של כבוד על הופעתה הסבירה ב"גאנגסטר אמריקאי", הייתה השחורה היחידה שהועמדה ב-2007, והמבוגרת ביותר אי פעם. היא אמנם זכתה באיגוד השחקנים, באמת בגלל הקריירה המרשימה שלה יותר מאשר בזכות התפקיד הזה, אבל את האוסקר הפסידה לטילדה סווינטון ו"מייקל קלייטון".

2008
בטקס של 2005 (שהתקיים, כמובן, ב-2006) ביצעה הזמרת הצעירה טארגי' פי. הנסון את השיר הזוכה מתוך Hustle & Flow שהוזכר מקודם. אף אחד מאתנו לא חשד ששלוש שנים לאחר מכן, הנסון המקסימה תשוב לאוסקר, והפעם כמועמדת. זה היה על הופעתה בסרט המאכזב "המקרה המוזר של בנג'מין באטון" שם גילמה את האישה שגידלה את בראד פיט.
ויולה דיויס קיבלה מועמדות בקטגוריית המשנה בזכות שתי סצנות קצרות אך בלתי נשכחות בסרט "ספק". את הסצנות האלה בסרט היא חלקה עם מי שתנצח אותה בעתיד במרוץ צמוד ביותר, מריל סטריפ.
הנסון ודיויס הפסידו לפנלופה קרוז מ"ויקי כריסטינה ברצלונה".

2009
שנת 2009 גם היא הייתה משמעותית בהקשר של הקול השחור בארצות הברית, בעיקר בזכות "פרשס"    (Precious), סרט שאנשים חכמים ממני ניסו לשכנע אותי שלא מדובר בקומדיית טראש שיצאה משליטה אך לא הצליחו בכך; בזכות "אינוויקטוס", הסרט הגרוע ביותר של קלינט איסטווד באותה שנה, על פרק בחייו של נלסון מנדלה; ו"הזדמנות שנייה" (The Blind Side), עוד סרט ובו דמות לבנה מצילה דמות שחורה מחיים של כאב.
ב"אינוויקטוס" מורגן פרימן עשה חיקויים של יודה מ"מלחמת הכוכבים" בתפקיד מנדלה, הועמד והפסיד לג'ף ברידג'ס. "פרשס", לעומת זאת, איכשהו זכה בפרס התסריט המעובד (אני עדיין מעכל), והעניק מועמדות לגאבורי סידיבה בתפקיד פרשס (הייתי בעדה, אם להתוודות). מוניק, שגילמה את אימה המרושעת של פרשס, דרסה את דרכה אל הפסלון. איזה אוסקר ביזארי זה היה.
סנדרה בולוק זכתה בפרס השחקנית הראשית, וככה יצא שכל השחקניות שזכו באוסקר באותה שנה עשו זאת בזכות גילום דמות אם לאפרו-אמריקני במשקל עודף.

2011
לאחר שנה נטולת מועמדים שחורים, 2011 יוצגה בעיקר על ידי "העזרה" (The Help) שגם היה המועמד הכי ריווחי בקטגוריית הסרט, וגם הסרט עם הכי הרבה מועמדויות למשחק באותה שנה, שתיים מהן שחורות: בקטגוריה הראשית ויולה דיויס, שהפכה להיות השחקנית השחורה השנייה אי פעם עם שתי מועמדויות, ובקטגוריית המשנה אוקטביה ספנסר שאפילו זכתה.
על אף שלא היה מדובר בהפתעה, ספנסר ניצחה את חברתה לסרט, השחקנית המושלמת ג'סיקה צ'סטיין שהייתה כל כך יותר טובה ממנה, שאני עדיין מנסה לשחרר את הרגע הזה.
ההפסד של דיויס למריל סטריפ ("אשת הברזל"), לעומת זאת, היה כנראה הרגע המפתיע ביותר של אותו הטקס.

2012
דנזל וושינגטון חזר לפרס השחקן הראשי עם "הטיסה" המצויין של רוברט זמקיס, כטייס הנלחם באלכוהוליזם, ועל כך עקף את מורגן פרימן והפך, נכון לעכשיו, לשחקן השחור עם הכי הרבה מועמדויות אי פעם. הוא הפסיד לדניאל דיי-לואיס מ"לינקולן".
את החלק הנשי של השנה, ייצגה בעוז ילדה בת 9 שהפכה לשחקנית הכי צעירה שאי פעם הייתה מועמדת לאוסקר, לא משנה איזה צבע תבחרו – קוונז'אני וואליס מדרמת ההתבגרות-פנטזיה המרשימה "חיות הדרום הפראי". היא הפסידה לנציגה השנייה הכי צעירה בקטגוריה של אותה שנה, או כמו שהתלוצץ על כך המנחה סת' מקפרלן בטקס "פגשתי את קוונז'אני וואליס מאחורי הקלעים מקודם ואיחלתי לה בהצלחה. היא אמרה 'תודה, אני רק מקווה שאני לא אפסיד לזקנה הזאת, ג'ניפר לורנס'".

2013
והגענו לימינו אנו. צ'ואטל אג'יופור, לופיטה ניונגו וברקהאד עבדי הם השחקנים השחורים שמועמדים השנה. אחרי, שכאמור, אוקטביה ספנסר, אופרה ווינפרי, מייקל ב. ג'ורדן, פורסט וויטאקר ואידריס אלבה נשמטו מהמרוץ.
לאג'יופור, השחקן הבריטי השחור הראשון שמועמד לאוסקר, יש סיכוי סביר, אבל הסיכויים עדיין לטובת מתיו מקונוהי ("מועדון הלקוחות של דאלאס"). עבדי ("קפטן פיליפס") כנראה יפסיד לג'ארד לטו. באופן אישי אני בעד פאסבנדר בקטגוריית המשנה, אבל עבדי הוא מועמד ראוי במיוחד, בתפקיד הפיראט הסומלי הטירון. ניונגו, זוכת פרס איגוד השחקנים, לגמרי בדרכה לזכייה, אבל הפעם מדובר כנראה בפרס המשחק הכי פחות סגור. ג'ניפר לורנס ("חלום אמריקאי") שוב מאיימת על התואר, ואנחנו נשאר במתח עד אז.

כמות מועמדויות פר שחקן:
דנזל וושינגטון – 6 (שתי זכיות)
מורגן פרימן – 5 (זכייה אחת)
סידני פואטייה – 2 (זכייה אחת)
ג'יימי פוקס – 2 (זכייה אחת)
וופי גולדברג – 2 (זכייה אחת)
וויל סמית' – 2
ויולה דיויס – 2
דג'ימון הונסו – 2
כל השאר – 1

אז מה למדנו מכל זה?
אני לא בטוח. יש המון גורמים בכל שנה, שפשוט לא היה לי את הזמן או היכולת לבדוק, כמו זרמים פוליטיים וחברתיים שמשפיעים באופן ישיר על האוסקר.
מה שכן נראה הוא שלשחקניות שחורות הרבה יותר קל לפרוץ לתודעה מאשר לשמור על מומנטום לאורך שנים, ושאם יש משהו שחסר בקולנוע האמריקני המיינסטרימי הוא סרטים על נשים שחורות. אבל בכל מקרה, וזה נכון גם לגברים וגם לנשים, הדרך הכי בטוחה להשיג מועמדות לקטגוריות הראשיות היא לחלוק את זמן המסך שלך עם מישהו לבן. להשיג מועמדות בקאסט שחור, זה נוגע בבלתי אפשרי וקורה בממוצע של פעם בעשור, וגם אז בדרך כלל מגיע עם חותמת של "מבוסס על סיפור אמיתי".
מתוך חמשת הזוכים בפרסי המשחק הראשיים, רק שניים מהם עשו זאת עם סרט שגם היה מועמד לפרס הסרט ("חמש נזירות וגבר" ו"ריי"). ככה שכפי שחשבתי בהתחלה, זה לא התעלמות מהשחקנים עצמם, אלא יותר מהסרטים שבהם הם מככבים. אני מניח שזו הסיבה שבקטגוריות המשנה יש יותר מועמדים. אם הדמויות רק מלוות סיפור על דמות לבנה, הם יקבלו יותר תשומת לב. נכון, לא תמיד ("נערות החלומות"), אבל לרוב.
אז לאלו ששוב שואלים מה הרלוונטיות של האוסקר, תעבירו מבט על הרשימה המיקרוקוסמוסטית הזו, ותראו שזה אולי רק פרס תעשייה, אבל הוא מראה לא מעט על כל מה שקורה מסביב.

תגובות

  1. צביקה הגיב:

    קרול צ'נינג אפרו-אמריקאית?!?!

    1. אור סיגולי הגיב:

      חלק משמעותי ממנה.

    2. נ הגיב:

      סבתא שלה הייתה. זה כמובן לא הופך אותה לשחקנית שחורה

השאר תגובה