• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 4: "ספרות זולה"

12 באפריל 2020 מאת אור סיגולי

אם להיות כן, לכתוב על "ספרות זולה" (Pulp Fiction) בשנת 2020 נראה כמו משהו מאוד יומרני. או לפחות מיותר. אמנם לא התייחסנו לסרט הזה באופן פרטני בסריטה (הוא כן היה חלק מפרויקט ה-50 שלנו), אבל ב-25 השנים מאז יצא הוא הפך לאחד הסרטים המדוברים, הנטחנים, המוכרים והמצוטטים ביותר, אפשר אפילו לומר אי פעם. נכתבו עליו עשרות אם לא מאות של מאמרים וניתוחים. המחשבה שיש עוד מה להגיד על סרט הפולחן מ-1994 של קוונטין טרנטינו היא לכל הפחות מטופשת.
אבל זה לא יעצור אותי. אנחנו בפרויקט מפסידי האוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר פה (כל הפרקים הקודמים מופיעים, כרגיל, בסוף הפוסט), והמקרה של "ספרות זולה" די מעניין בטח בהקשר של הטקס ה-67 ושל הוליווד ביום שאחרי. לכן קשה לוותר על ההזדמנות.
כמו כן, עדיין לא הצלחתי להשיג את "חידון האשליות".

"ספרות זולה" הוא סרטו השני באורך מלא של קוונטין טרנטינו אחרי "כלבי אשמורת", שהיה להיט סאנדנס מפתיע ב-1992. כשהיה טרנטינו בן 31 השלים את "ספרות זולה" בעזרת המפיק שלו לורנס בנדר, וחברת ההפקה-הפצה העצמאית מיראמקס שלקחה את הפרויקט אחרי שאולפני טריסטאר ביטלו. כן, זו מיראמקס של האנס המורשע הארווי וויינשטין, וכן, מכיוון שאנחנו בעונה המוקדשת כולה לשנות התשעים, אנחנו נשמע עליו המון.
הסרט, קומדיית פשע שבאותה תקופה נחשבה אלימה בצורה קיצונית (זה מצחיק איך כיום זה נראה אחרת לגמרי), מביא כמה סיפורים מצטלבים של אנשי פשע בלוס אנג'לס המודרנית. תחנתו הראשונה הייתה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן שם שבר לרסיסים את הריביירה הצרפתית. בתום הטקס הוכרז הסרט האמריקאי שעלותו 8.5 מיליון דולר כזוכה בפרס דקל הזהב (על ידי חבר שופטים בראשות קלינט איסטווד), עוקף לתואר את "שמש בוגדנית" ו"שלושת הצבעים: אדום", בין היתר. מאותו הרגע, הסרט היה לשיחת היום, החודש, השנה, ותאכל'ס די העשור. האקדמיה האמריקאית לקולנוע לא פספסה את זה.
בערך.

מסלול ההפסד של "ספרות זולה"

המועמדים לאוסקר ה-67 הוכרזו ב-14 לפברואר 1995. זאת הייתה שנה קולנועית עמוסה ומרשימה, ולכן היה ברור שרשימת חמשת הסרטים הנבחרים תכיל בתוכה לא מעט הפתעות ואכזבות. עם זאת, ההפתעה הכי גדולה הייתה שבשונה מכמעט כל שנת אוסקר אחרת, כל הסרטים המועמדים היו לא רעים בכלל.
"פורסט גאמפ", אחד הלהיטים הכי גדולים של 1994 ותופעת תרבות בפני עצמה, צבר 13 מועמדויות, מרחק מועמדות אחת מהשיא שקבע "הכל אודות חווה" ויושווה לאחר מכן עם "טיטניק" ו"לה לה לנד". כמעט כפול המועמדויות של הסרטים במקום השני.
"ספרות זולה" קיבל 7 מועמדויות, מספר עצום ביחס לגודל ההפקה של הסרט. הוא אמנם לא היה הסרט הכי זול מחמשת המועמדים, אבל לצורך העניין בינו לבין "פורסט גאמפ" הפרידו איזה 40 מיליון דולר. ולא רק זה, הוא גם נכנס לכל הקטגוריות החשובות: בימוי, תסריט, משחק (שלוש קטגוריות שונות – יותר מכל סרט אחר באותה שנה) ועריכה.
"חומות של תקווה", העיבוד הראשון של סטיבן קינג שהגיע למעמד הזה, חלק את המקום השני עם 7 מועמדויות, אך בשונה מסרטו של טרנטינו, הוא לא קיבל מועמדות על בימוי.
"חידון האשליות", הסרט הראשון של רוברט רדפורד המועמד לפרס הסרט מאז ניצחון "אנשים פשוטים", צבר 4 בקטגוריות הבימוי, התסריט המעובד, ושחקן המשנה.
"ארבע חתונות ולוויה אחת", הלא-אמריקאי היחיד ברשימה וגם הזול להפקה מבין כולם (ארבעה מיליון פחות מ"ספרות זולה", כך לפי הדיווחים), היה אנומליה מוחלטת עם רק 2 מועמדויות: לסרט הטוב ביותר, ולתסריט המקורי הטוב ביותר. פעם ראשונה שזה קרה מאז "החלטה לפני השחר" ב-1951 שהיה מועמד רק לפרסי הסרט והעריכה.

כפי שאמרתי בפרקים הקודמים, ובואו נגיד שיש סיכוי לא קטן שאמשיך ואומר גם בעתיד, טקסי האוסקר של הניינטיז (להוציא את 1991 ו-1998) היו צפויים להדהים. האוסקר ה-67, שהתקיים ב-27 במרץ 1995, ממש לא היה שונה.
"פורסט גאמפ" השאיר מעט מאוד מקום למתחרים שלו במהלך העונה אחרי שניצח בגדול את פרסי גלובוס הזהב עם פרסי הסרט (דרמה), שחקן (דרמה) והבימוי, כמו גם את איגודי התסריטאים והבמאים. בפרסי איגוד השחקנים, שהוכרזו לראשונה באותה השנה, זכה בפרס השחקן. חשוב לציין שפרס האנסמבל ניתן לראשונה רק שנה לאחר מכן. פרס הנשיונאל בורד אוף רוויו היה הפעם היחידה בה סרטו של רוברט זמקיס נאלץ לחלוק את פרס הסרט הטוב ביותר. מי שנדחף לו לרגע התהילה הזה היה "ספרות זולה".
סרטו של טרנטינו הזדנב מאחורי "פורסט גאמפ" לאורך כל הדרך, ומלבד פרסי התסריט, הפסיד בכל פעם. מי שכן עמדו לצדו הם המבקרים שזרקו עליו פרסים בכל הזדמנות. עם זאת, עד לאוסקר, הסחף היחיד שלו היה בפרסי הקולנוע העצמאי, לשם "פורסט גאמפ" לא הורשה להיכנס.

תוצאות הטקס ה-67 היו צפויות אמנם, אך גם די מעניינות בהסתכלות יחסית על האוסקר. "פורסט גאמפ" זכה בפחות מחצי ממועמדויותיו – שישה: סרט, בימוי, שחקן ראשי, תסריט מעובד, עריכה ואפקטים (בפרק המוקדש לו בפרויקט כל זוכי האוסקר התעכבתי על חשיבות הקטגוריה האחרונה). זה אמנם לא מעט, אבל קשה לומר שזה סוויפ גדול מדי, בטח לסרט עם 13 מועמדויות.
עם זאת, אם חשבתם שהשלל הנוסף התחלק בין המועמדים האחרים לפרס הסרט, טעיתם. למעשה, "ספרות זולה" היה היחיד מבין ארבעת הנותרים שיצא עם איזה פרס – התסריט המקורי, בו זכה טרנטינו יחד עם שותפו לכתיבה רוג'ר איוורי. "חידון האשליות", "חומות של תקווה", "ארבע חתונות ולוויה אחת", כולם יצאו בידיים ריקות. זה משהו מאוד יוצא דופן.
יותר מכך, כמות נכבדה של לא פחות מעשרה סרטים זכו באיזשהו אוסקר בשנת 1994 ("פורסט גאמפ" עם שישה. "ספיד", "אד ווד" ו"מלך האריות" עם שניים. "ספרות זולה", קליעים מעל ברודווי", "שמיים כחולים", "רוחות של תשוקה", "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר" ו"טירופו של המלך ג'ורג'" עם אחד). רק שניים מהם היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר.
אבל אנחנו לגמרי סוטים מהנושא. אם תרצו לקרוא עד טקס 1994 המיתולוגי תוכלו לעשות זאת בטקסט של עופר.

למה "ספרות זולה" הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר

יאמר מראש: אף אחד לא חשב ש"ספרות זולה" הולך לקחת את הסרט הטוב ביותר. אולי חוץ מטרנטינו עצמו, אבל זה לא חדש. זכייה של הפקה עצמאית, אלימה ושוברת מוסכמות לא הייתה אופציה באותו עשור, או בזה שלפניו למעשה, אבל פרס התסריט המקורי יחד עוד שש מועמדויות, שני רק לסרט האוסקרים הגדול ביותר של אותה שנה, היה ניצחון עצום בפני עצמו.

אפילו בשנות השבעים, כנראה תקופת הזוהר של האוסקר בכל מה שקשור לעיטור יצירות מופת והנטייה של האקדמיה לבחור הפקות מחוספסות יותר על פני אלו המשויפות והעשירות של הוליווד, סרטים כמו "ספרות זולה" לא ניצחו את הערב. המקרים הכי קרוב לכך היו, בעיני, "הקשר הצרפתי" ו"הרומן שלי עם אנני", שניצחו סרטים "אוסקריים" מהם בהרבה כמו "כנר על הגג", "ניקולס ואלכסנדרה", "ג'וליה" ו"נקודת מפנה".
עם מותה של "הוליווד החדשה" בתחילת שנות השמונים, אחרי כישלון "שערי גן עדן" שגרם למפיקים ובעלי האולפנים לקחת בחזרה את המושכות מהבמאים, ראינו איך פרס התעשייה ההוליוודי נמשך בחזרה אל הסרטים הבטוחים והשגרתיים יותר – אם כי לא בהכרח פחות טובים, כמובן – על פני היצירות שבחנו את הגבולות של הצופים והמדיום. הדבר הזה נשמר על פחות או יותר עד תחילת האלף החדש, עם הרצף של "מיליון דולר בייבי", "התרסקות", "השתולים", "ארץ קשוחה", "נער החידות ממומבאי" ו"מטען הכאב".

עם זאת, העובדה ש"פורסט גאמפ" זכה לא באמת אומרת ש"ספרות זולה" הפסיד. כלומר, כן, כמובן, אבל יש לזה גם צדדים אחרים.
מעבר לטרנטינו שהתקבל באופן רשמי לאצולה ההוליוודית, המרוויח העיקרי מהסיפור הזה היה הארווי וויינשטין שמאותה שנה הפך למכונת אוסקרים. זו בהחלט לא הייתה ההצלחה הראשונה שלו בטקס. וויינשטין ומיראמקס שלו ושל אחיו בוב, היו אחראים להצלחות של "כף רגלי השמאלית", "משחק הדמעות" ו"הפסנתר", כולם היו מועמדים לסרט הטוב ביותר, לכולם לפחות זכייה אחת לשמם. אבל אלו היו טפטופים.
הטקס ה-67 סימן את היותו של וויינשטין כוח שאין לזלזל בו, כאשר בשנה הזו הכניס פנימה לא רק את "ספרות זולה", אלא גם את "קליעים מעל ברודווי" של וודי אלן, "שלושת הצבעים: אדום", "המלכה מרגו", "טום ו-ויו" ו"יצורים שמיימיים" (המועמדות הראשונה לאוסקר של פיטר ג'קסון). בסך הכל – 21 מועמדויות ו-2 זכיות לבית ההפקה וההפצה העצמאי הזה. לצורך העניין, לאולפן פארמאונט, שהפיץ את "פורסט גאמפ", היו 17 מועמדויות באותה שנה.

האם ההפסד היה מוצדק?

בראי ההיסטוריה, וההשפעה על עולם הקולנוע, אין ספק ש"ספרות זולה" היה הסרט האמריקאי החשוב והמשמעותי ביותר של 1994, הרבה יותר מכל המועמדים האחרים. עם זאת הזכייה של "פורסט גאמפ" לא רק שמובנת מאוד, אלא גם רחוקה מלהיות פספוס מביך של האקדמיה. זה סרט מקסים שעושה טוב על הלב, מחזיק מעמד צפיות רבות, ועשייתו מרשימה. על אף שהקונצנזוס נוטה לכיוון "ספרות זולה", זו לא אחת מהפעמים האלו בהן צמרמורת של מבוכה עולה מתוצאות הטקס, כמו נגיד המקרים של "התרסקות", "נער החידות ממומבאי", "הספר הירוק" או "הסכם ג'נטלמני". למעשה, המיקום של "ספרות זולה" כאנדרדוג של השנה רק הפך אותו למגניב יותר.
מה גם שבעיני לפחות, "חומות של תקווה" ו"חידון האשליות" היו זוכים ראויים בהחלט בעצמם, אולי אפילו יותר מסרטו של טרנטינו.

אבל עדיין, לא נוותר על קצת התמרמרות אם אנחנו כאן.
כמו רוב אלו שהתבגרו בשנות התשעים, גם לי "ספרות זולה" הוא הרבה יותר מסרט. הוא אירוע בסדר גודל שמעט משתווים אליו. אני די בטוח שכתבתי על החשיבות של הסרט בשבילי פה בעבר, אבל רק בקצרה: סרטו של טרנטינו היה האובססיה הקולנועית הראשונה שלי. בעקבותיו טרנטינו הפך להיות אליל נעורי, דרכו התחלתי לקרוא תסריטים, להתעניין במבנה קולנועי, ודרך עולם הרפרנסים הרחב שלו גם להיחשף ליותר סוגי קולנוע ומוזיקה שממש לא היו בסביבה שלי.
בעקבות כל אלו אני לעולם לא אוכל להיות אובייקטיבי אליו (אתוודה שבזמן כתיבת הפרק הזה, פוסטר הסרט תלוי על הקיר מולי), וכל צפייה שלי בו – ויש הרבה – רק מעצימות את הגדולה שלו בעיני, כזו שכבר הותקפה וחוררה ועמדה למבחן הרבה פעמים מאז.

לכן עשיתי ניסוי. לפני שלוש שנים הראיתי את הסרט לחבר שהיה אז בן 25 או 26, שאמנם אוהב לראות סרטים אבל אין לו רזומה צפייה גדול במיוחד, בטח לא בקלאסיקות מודרניות, ותהיתי כיצד יגיב לסרט הזה בו לא צפה מעולם, שיצא כשהיה בן איזה שנתיים.
לשמחתי, זה עבר מצוין. על אף שהמבנה של "ספרות זולה" כבר רחוק מלהיות משהו חדשני, האלימות כבר לא עוברת כפרובוקטיבית מדי, והוא חד משמעית ארוך הרבה יותר ממה שהוא אמור – הסרט עובד גם אם מפשיטים ממנו את כל מה שעשה אותו גימיק בתקופת יציאתו. מה גם שהוא עדיין שומר על רלוונטיות, ועל זה יעיד המם של וינסנט וגה המבולבל שהיה בכל מקום ברשת בשנה שעברה.

אז כאמור אני לא יכול להיות אובייקטיבי כי הסרט הזה חלק ממני בשלב הזה, והפסקול שלו – כנראה הדיסק ששמעתי הכי הרבה פעמים בימי חיי – הוא הפסקול של תקופה מאוד מסויימת בחיים שלי. ועדיין, יש דברים שאני חושב שאפשר להגיד על הסרט שכולם יכולים להסכים עליהם, או לפחות הרוב. אז כמובן שהדיאלוגים, שכל כך הרבה ניסו לחקות וכל כך הרבה נכשלו, עדיין מרגישים כמו שפה חדשה עם מוזיקליות משל עצמה. ההופעות של השחקנים נפלאות, תמיד אני עף אחורה מהדף הכימיה בין ג'ון טרבולטה (שהסרט העניק לו קאמבק לדברי הימים של הוליווד) ואומה תורמן (אז בת 25), ובזמן שכמעט כל הנוגעים במלאכה זכו לפרסים ושבחים, בראשם העורכת המופלאה סאלי מנקי ז"ל, אני עדיין מרגיש שלא באמת העריכו כמו שצריך את עבודת הצילום המעולה של אנדז'יי סקולה.

מאידך, יש כמה דברים שלא היו מאוד נוחים לצפייה גם אז, והיום מהדהדים אפילו יותר. הסרט נגוע בהומופוביה לא קלה לעיכול, המילה "ניגר" צורמת (במיוחד כשהיא נאמרת על ידי הדמות שמגלם טרנטינו), ובסופו של דבר רוב הסרט מספר על שני גברים שחייהם עומדים בסכנה בגלל חוסר אחריות של נשים. אלה ללא ספק מכתימים את היצירה הזו.

לרוק סטאר של הקולנוע בתום האלף לקח זמן לזכות שוב בחיבת האקדמיה. סרטו הבא, "ג'קי בראון", יגיע לאוסקר רק בקטגורית שחקן המשנה (רוברט פורסטר) ואז יישאר הבמאי-תסריטאי מחוץ למסיבה במשך שלושה סרטים (שני "להרוג את ביל" ו"חסין מוות") אבל ישוב עם כוחות מחודשים ב-2009, כאשר מספר מועמדי הסרט גדל מחמישה לעשרה, או עד עשרה. מאז כל אחד מסרטיו זכה לפחות באוסקר אחד: "ממזרים חסרי כבוד" (שמונה מועמדויות כולל הסרט הטוב ביותר, עם זכייה בפרס שחקן המשנה), "ג'אנגו ללא מעצורים" (חמש מועמדויות כולל הסרט הטוב ביותר, עם זכייה בפרס שחקן המשנה והתסריט לטרנטינו. הוא לא היה מועמד כבמאי), "שמונת השנואים" (ארבע מועמדויות, אף אחת מהן לא לטרנטינו, וזכייה בפרס המוזיקה), ו"היו זמנים בהוליווד" (הצלחתו הגדולה ביותר באוסקרים עד כה, עם עשר מועמדויות, כולל סרט, בימוי ותסריט, וזכיות בפרסי שחקן המשנה והעיצוב האומנותי).

באוסקר ה-67 נוצר מצב די נדיר שבו כל אחד מהמועמדים לפרס הסרט היה זוכה ראוי, כך שאין הרבה על מה להתלונן. ל"ספרות זולה" לא היה הרבה סיכוי, אבל הוא שיחק במשחק בגבורה ויצא הכי טוב שהוא יכול בהתחשב בנסיבות. הדבר המבאס היחיד בכל הסיפור הזה הוא שהמסיבה הזו צריכה לכלול את הארווי וויינשטין.

בפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1993 – "שארית היום"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"