• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 50: "הרומן שלי עם אנני" (1977)

3 בנובמבר 2017 מאת אור סיגולי

אחת התלונות המוכרות על פרסי האוסקר, היא שהאקדמיה האמריקאית לעיתים קרובות כושלת מלזהות כישרון גדול כאשר הוא בשיאו, פוסחת מעליו בזמן אמת' ומפצה אותו לאחר מכן על עבודה פחותה יותר. דוגמאות מפורסמות הן קרול ריד שזכה עם "אוליבר!" במקום "האדם השלישי", ברנרדו ברטולוצ'י שניצח עם "הקיסר האחרון" ולא "הטנגו האחרון בפריז", מרטין סקורסזי שהפסיד עם כל יצירות המופת שלו אבל התכבד לבסוף באוסקר על "השתולים", ועוד. זה כמובן כשמדובר במקרי "עדיף מאוחר מאשר לעולם לא", כי יש כמה, כמו למשל סטנלי קובריק, אורסון וולס, ג'ורג' סטיבנס, סידני לומט, סטנלי דונן, רוברט אלטמן, דיויד לינץ', דיויד פינצ'ר, הווארד הוקס, ג'ון יוסטון, סרג'ו ליאונה, טרנס מאליק, רומן פולנסקי, קוונטין טרנטינו ועוד, שמעולם לא ביימו זוכה אוסקר, ובמקרה הטוב זכו בפרס על בימוי או תסריט.
זאת אחת הסיבות שזכייתו "הרומן שלי עם אנני" (Annie Hall) בטקס ה-50 היא אחת המשובחות של האוסקר. מעבר לעובדה שמדובר בסרט משפיע ונפלא מאין כמוהו, האקדמיה השכילה להעניק את הכבוד הגבוה ביותר שלה לבמאי שנמצא בשיאו על אף שלא מדובר בזוכה שגרתי – קומדיה קצרה וקלילה, שיש בה אלמנטים כמעט אקספרימנטליים, יחסית לקולנוע מסחרי. מדובר כמובן בוודי אלן, אחד הקולנוענים החשובים והטובים של הקולנוע האמריקאי, שגם אם, בניסוח דיפלומטי, זקנתו מביישת את נעוריו (אם כי זה נתון לדיון) ומעשים נלוזים מעברו הכתימו את תדמיתו, בכל זאת בנה לעצמו גוף יצירה יוצא מגדר הרגיל, שהדיו מופיעים אצל יוצרים ויוצרות חדשים גם כיום.

אלן היה בן 40 כאשר סרטו השביעי במספר ניצח את "מלחמת הכוכבים", "דירה לשניים", "ג'וליה" ו"נקודת מפנה" באוסקר של 1977. לכל אוהד אלן יש את הסרט האהוב עליו מהפילמוגרפיה של הבמאי, ועם רשימה של קרוב לחמישים סרטי קולנוע יהיה קשה מאוד למצוא קונצנזוס אחד, אבל "הרומן שלי עם אנני" משתבץ לרוב גבוה ברשימות פסגותיו היצירתיות. הסגנון הנוירוטי-יהודי של אלן יהפוך אותו לאחד היוצרים המוכרים ביותר ולאוטר מוחלט בפני עצמו. לאוסקר יהיה מועמד 24 פעמים, מתוכן צבר ארבע זכיות (השתיים הראשונות שבהן על הסרט לשמו התכנסנו, השלישית על כתיבת "חנה ואחיותיה", והרביעית על כתיבת הצלחתו הקופתית הגדולה ביותר, "חצות בפריז"). הוא גם שיאן מועמדויות הכתיבה של האקדמיה – 16, נכון לשנת 2017. שלושה מסרטיו היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, "הרומן שלי עם אנני" הוא היחיד שזכה.

הסרט הוא למעשה חשבון הנפש הפרטי של אלווי סינגר (אותו מגלם וודי אלן עצמו) לגבי מערכת היחסים הכושלת שלו עם אנני הול (דיאן קיטון). הוא נפתח בקלוז אפ של אלווי הפונה ישירות אל הצופים ומכניס אותנו לעולמו, מתחיל בילדותו וממשיך עד הפגישה עם אנני והמהלך הידוע מראש של פרידתם.
אלווי, קומיקאי ניו יורקי חרדתי ומתנשא (לא רחוק מהאדם שכתב ומגלם אותו), פוגש באנני, זמרת בתחילת דרכה, במהלך משחק טניס זוגי. השניים פוצחים ברומן, בזמן שאלווי, מעבר לבעיות שלו עם עצמו, לא לגמרי רואה את חברתו כשוות ערך אינטלקטואלית אליו, ומנסה לעצב אותה בדמותו (כמו על ידי שליחתה ללימודי ערב וטיפול פסיכואנליטי) עד שהשניים מבינים שהם פשוט לא הזיווג הנכון זה לזו, ועם כל הכאב הכרוך בכך נאלצים להיפרד. הסרט מסופר באופן אסוציאטיבי, משלב בין הווה ועבר, שוזר זיכרונות בתוך אירועים עכשוויים, שובר את הריאליזם ואת חוקי הסיפור, ואפילו פונה לאנימציה בשלב מסוים, קצר ומבריק. ככזה הוא לא רק אחד הסרטים הכי יוצאי דופן שזכו באוסקר, שמעדיף לרוב נראטיב קלאסי ולא מתחכם, אלא גם אחת הקומדיות הבודדות שלקחו את הפרס הגדול, והראשונה מאז "טום ג'ונס", 14 שנה לפני כן. זאת, כמובן, שאתם כמוני לא מחשיבים את "העוקץ" (1973) כקומדיה.

יש אין ספור סיבות מדוע 90 הדקות המרכיבות את "הרומן שלי עם אנני" מצטברות לידי אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו. את העשייה הקולנועית המרעננת ויוצאת הדופן כבר הזכרתי, אבל זה לא משתלט על התסריט הנפלא שמלא בכל כך הרבה הברקות שזה מייצר בי צורך עז לפרט סצנה-סצנה ולהצביע על גדולתה של כל אחת מהן (סצנת העמידה בתור לקולנוע עם הופעת האורח של מרשל מקלוהאן ראויה לפוסט בפני עצמה); הופעות משחק מנצחות בעיקר של הצמד הראשי, אלן ודיאן קיטון; תובנות מרשימות על החיים; ולא פחות חשוב מהכל, גלונים של תבונה ורגישות, שמובילות לאחת מסצנות הסיום הכי מופלאות שנעשו, שמיוחדת ופוגעת כי היא כמעט אנטי-קליימטית בדרכה, בשונה ממה שמוכר וצפוי בדרך כלל. אני כבר לא מצליח לספור כמה פעמים צפיתי בסרט הזה, ואני לעולם לא אסרב לאחת נוספת. "הרומן שלי עם אנני" הוא מסוג הסרטים האלו שלא משנה מתי ואיך, אם פתאום נתקלים בהם בשידור טלוויזיוני, אי אפשר לעצור מלצפות בהם שוב.

אבל הסיפור הקטן והמוצלח המביא כרוניקה של קשר, בכלל לא היה אמור להיות כזה בתכנון הראשוני. התסריט שכתב אלן ביחד עם מרשל בריקמן היה אמור להיות סיפור שסובב כולו על משבר גיל הארבעים של אלווי, ובמרכזו בכלל הייתה פרשיית רצח, ולא מערכת היחסים של אלווי ואנני. הגרסה הזו צולמה, אך הקאט הראשוני והארוך של הסרט לא עבד, ויחד עם העורך ראלף רוזנבלום, אלן בנה מחדש את הסרט, משמיט את כל העלילה המקורית וזורק אותה החוצה. אבל אל תרגישו שנחסך מאתנו הסרט שהיה אמור להיות. 16 שנים לאחר מכן התגלגל סיפור חקירת הרצח מהדראפט המקורי אל תסריט אחר שכתבו אלן ובריקמן, "רציחות במנהטן", שהוא אמנם לא פסגת יצירותיו של הבמאי, אבל סרט מהנה ומצחיק בפני עצמו.

"הרומן שלי עם אנני" (ודווקא כאן צריך לתת מילה טובה למי שהגה את השם העברי, שקולע הרבה יותר מאשר הלועזי) הועמד לחמישה פרסי אוסקר, והיה ממש מרחק נגיעה מלהצטרף ל"זה קרה לילה אחד" ו"קן הקוקיה" בנבחרת זוכי החמישייה הגדולה. הוא זכה בפרס הסרט, הבימוי, התסריט והשחקנית הראשית לקיטון. ההפסד היחיד שלו היה בקטגורית השחקן הראשי לאלן. זאת עדיין מועמדותו היחידה אי פעם כשחקן.
על אף הניצחון המרשים, העובדה שהאקדמיה זיהתה אותו על פני סרטים גדולים ויקרים ממנו, ושכל זכיותיו ראויות ולמעלה מזה, אפשר קצת להתלונן על כך שהיו אלו רק אלן, בריקמן וקיטון שזכו להגיע לכדי למועמדות. בהתחשב במבנה הייחודי והחכם שלו, שעובד כמו קסם, עדיין קשה להאמין שהסרט לא היה מועמד לפרס העריכה, כי משום מה היה חשוב לאקדמיה להעניק מועמדות ל"הפרחח ובת השריף" באותה שנה במקום. מה שעוד בלתי נתפס, היא שבמהלך שנות השבעים לא פחות משלושה סרטים מדהימים שצילם גורדון וויליס הענק זכו בפרס הגדול ("הסנדק", "הסנדק 2" וזה הנוכחי), אך הוא לא היה מועמד על אף אחד מהם, למרות תרומתו הענקית לשפה הויזואלית הבלתי נשכחת שלהם. וויליס צילם גם את "נערת הטלפון והבלש" ו"כל אנשי הנשיא", בין היתר, אך בכל שנות הקריירה שלו הצליח לתפוס מועמדויות רק פעמיים, בזכות "זליג" ו"הסנדק 3", את שתיהן הפסיד. האקדמיה, באותו איחור מאפיין אליו התייחסתי בתחילת הפרק, העניקה לו פרס מיוחד על תרומתו לקולנוע בשנת 2010, ארבע שנים לפני מותו.

האוסקר המשמח של דיאן קיטון באוסקר ה-50 היה למועמדותה הראשונה וזכייתה היחידה (מתוך ארבע מועמדויות) עד היום. ב-1977 קיטון התמודדה מול ענקיות כמו אן בנקרופט, ג'יין פונדה ושירלי מקליין, אבל הביסה אותן, הופכת את דמותה אנני לזיכרון קולנועי מוכר, לאחת הגרסאות היותר מרשימות ומורכבות של ה-manic pixie dream girl, ובעזרת מעצבת התלבושות רות מורלי, גם לאייקון אופנה. משעשע למדי ששני הזוכים בקטגורית המשחק הראשיות באותה שנה, קיטון וריצ'רד דרייפוס ("דירה לשניים"), עשו זאת בזכות קומדיות רומנטיות. בימים אלו, למצוא הופעה ראשית בקומדיה רומנטית שאפילו תקבל מועמדות, זו משימה קשה במיוחד. "לה לה לנד" בשנת 2016 ו"אופטימיות היא שם המשחק" ארבע שנים לפני כן הם הנציגים היחידים בהקשר הזה מההיסטוריה הקרובה.
קיטון, אז בת 31, השתתפה באותה שנה גם באחד הסרטים המשמעותיים של שנות השבעים, "לחפש את מר גודבאר", ששבר כמה טבואים בנושא המיניות הנשית בקולנוע, ויש שאומרים שהיא זכתה על סרטו של אלן כי האקדמיה לא העזה להעניק לה מועמדות על האחר (שהוזכר בשתי קטגוריות אחרות, שחקנית המשנה והצילום). כמו וויליס הצלם, "הרומן שלי עם אנני" הביא לכך שקיטון השתתפה בשלושה זוכי אוסקר באותו עשור, עם אותם סרטים בדיוק.
באופן אישי אני חושב ששיתוף הפעולה הטוב ביותר בין אלן לקיטון בכלל התרחש שנתיים לפני "הרומן שלי עם אנני", בשנת 1975. זה היה ב"אהבה ומוות", שמכל סרטיו של אלן שראיתי (ומדובר בלא פחות מ-34 מהם, נכון לשנת 2017), הוא זה שהכי מצחיק אותי. שיתוף הפעולה הנהדר בין אלן וקיטון, אותו חגגתי במצעד הצמדים הגדולים של הקולנוע, הוליד שמונה סרטים: "ישנוני", "שחק אותה, סם", "אהבה ומוות", "הרומן שלי עם אנני", "רגשות", "מנהטן", "ימי הרדיו" ו"רציחות במנהטן". הסרט מ-1977 הוא המשותף היחיד שהביא את קיטון אל טקס האוסקר. שלושת מועמדויותיה האחרות, בזכות "אדומים", "חדרו של מרווין" ו"באהבה אין חוקים", היו שלא בעזרת הבמאי שגילה אותה. היא ממשיכה להיות שחקנית אהודה ומבוקשת, ולאחרונה השתתפה במיני סדרה של פאולו סורנטינו, "האפיפיור הצעיר" וב"המספטד שלי".

בשנת 1977 האקדמיה, במה שיאפיין אותה בשנים שיבואו, פסחה על הסרט הקופתי ביותר של השנה (של השנה? של כל הזמנים נכון לאותו הרגע) "מלחמת הכוכבים", והעניקה את התואר הנכסף של סרט השנה לקומדיה מבריקה של יוצר מסעיר. האמת היא ששאר המתמודדים לא נראו כמו איום גדול מדי, אבל אני מניח שהטקס עצמו היה מותח בזכות שני הסרטים האלו. מכיוון שאינני אחד ממעריצי אופרת החלל של ג'ורג' לוקאס, אני מאמין שבאקט נדיר של האקדמיה, באותה שנה הזוכה הגדול היה באמת הסרט הטוב ביותר שיצא.
שווה להזכיר שמעבר לבלוקבאסטר הפסיכי של ג'ורג' לוקאס והזוכה של אלן, הסרט האמריקאי המשמעותי ביותר של אותה שנה היה "מפגשים מהסוג השלישי" של ספילברג, שעשה את הדבר ההפוך מ"מלתעות" – הוא לא היה מועמד לפרס הסרט, אבל העניק לספילברג מועמדות לבימוי. מחוץ להוליווד, 1977 התגלתה כשנה מרשימה למדי בקולנוע האלטרנטיבי, של הארט-האוס וסרטי האימה. זוהי השנה של "תשוקה אפלה" מאת בונואל, "Rabid" של קרוננברג, "גבעות הפחד" של ווס קרייבן, "סספיריה" המטופש והאהוב מדי של דאריו ארג'נטו, "הידיד האמריקאי" של וים ונדרס, וסרט הביכורים של דיויד לינץ', "ראש מחק".
לאחר שנת הפוגה, "מבצע יונתן" של מנחם גולן נשלח לייצג את ישראל באוסקר, והצליח להתקבל לחמשת המועמדים. זאת הייתה המועמדות החמישית של ישראל. באופן אירוני למדי, גולן הפסיד את האוסקר לבמאי ישראלי אחר.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-50:
הסרט הטוב ביותר: צ'ארלס ג'ופה – "הרומן שלי עם אנני"
הבימוי הטוב ביותר: וודי אלן – "הרומן שלי עם אנני"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ריצ'רד דרייפוס – "דירה לשניים"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: דיאן קיטון – "הרומן שלי עם אנני"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ייסון רוברדס – "ג'וליה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ונסה רדגרייב – "ג'וליה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: וודי אלן ומרשל בריקמן – "הרומן שלי עם אנני"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אלווין סרג'נט – "ג'וליה"
הצילום הטוב ביותר: וילמוש זיגמונד – "מפגשים מהסוג השלישי"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ג'ון בארי, נורמן ריינולדס, לסלי דילר ורוג'ר כריסטיאן – "מלחמת הכוכבים"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ג'ון מולו – "מלחמת הכוכבים"
הסאונד הטוב ביותר: דון מקדוגל, ריי ווסט, בוב מינקלר ודרק בול – "מלחמת הכוכבים"
העריכה הטובה ביותר: מרשה לוקאס וריצ'רד צ'ו – "מלחמת הכוכבים"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ון סטירס, ג'ון דיקסטה, ריצ'רד אדלונד, גרנט מקיון ורוברט בללק – "מלחמת הכוכבים"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון וויליאמס – "מלחמת הכוכבים"
השיר הטוב ביותר: ג'וזף ברוקס – "את מאירה את חיי" (את מאירה את חיי)
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: ג'ונתן טוניק – "מוזיקת לילה זעירה"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: משה מזרחי – "מאדאם רוזה" (צרפת)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ג'ון קורטי, דן מקאן ו-וורן ל. לוקהרט – "מיהם הדבולטים? ומאיפה השיגו תשע-עשרה ילדים?"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ג'ון ג'וזף ויאן סטוסי – "כוח המשיכה הוא האויב שלי"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: קו הודמן – "ארמון החול"
הסרט הקצר הטוב ביותר: בוורלי שאפר ויוקי יושידה – "אמצא את דרכי"
פרס מיוחד לעריכת אפקטים קוליים: פרנק וורנר – "מפגשים מהסוג השלישי"
פרס מיוחד ליצירת אפקטים קוליים: בנג'מין בורט ג'וניור – "מלחמת הכוכבים"
פרס מיוחד: מרגרט בות', גורדון סוייר וסידני סולוא
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: צ'רלסטון הסטון
פרס מפעל חיים: וולטר מיריש

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הסנדק" (1972)
2. "הכל אודות חווה" (1950)
3. "לורנס איש ערב" (1962)
4. "הסנדק 2" (1974)
5. "חופי הכרך" (1954)
6. "במערב אין כל חדש" (1930)
7. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
8. "קן הקוקיה" (1975)
9. "זה קרה לילה אחד" (1934)
10. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
11. "חלף עם הרוח" (1939)
12. "קזבלנקה" (1943)
13. "קאובוי של חצות" (1969)
14. "הקשר הצרפתי" (1971)
15. "מה יפית עמק נוי" (1941)
16. "צלילי המוסיקה" (1965)
17. "בן-חור" (1959)
18. "מעתה ועד עולם" (1953)
19. "רוקי" (1976)
20. "כחום הלילה" (1967)
21. "אוליבר!" (1968)
22. "רבקה" (1940)
23. "כנפיים" (1927)
24. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
25. "גבירתי הנאווה" (1964)
26. "סיפור הפרברים" (1961)
27. "אדם לכל עת" (1966)
28. "כל אנשי המלך" (1949)
29. "סוף השבוע האבוד" (1945)
30. "גברת מיניבר" (1942)
31. "טום ג'ונס" (1963)
32. "העוקץ" (1973)
33. "גראנד הוטל" (1932)
34. "מרטי" (1955)
35. "ג'יג'י" (1958)
36. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
37. "המרד על הבאונטי" (1935)
38. "הדירה" (1960)
39. "המלט" (1948)
40. "פאטון" (1970)
41. "סימארון" (1931)
42. "תהלוכה" (1933)
43. "זיגפלד הגדול" (1936)
44. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
45. "ברודווי מלודי" (1928)
46. "החיים של אמיל זולא" (1937)
47. "אמריקאי בפריז" (1951)
48. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
49. "הולך בדרכי" (1944)
50. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)