• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 18: "סוף השבוע האבוד" (1945)

5 במאי 2017 מאת אור סיגולי

אולי היו אלו הימים שלאחרי מלחמת העולם השנייה, בהם לעולם פתאום היה זמן לקחת נשימה ולהבין את האובדן גדול ואילו זוועות הביאו איתן השנים האחרונות. אולי הייתה זו נפילת המורל הלאומית שאחרי אופוריית הניצחון. אולי זה היה השיקוף המיידי של התחושות והצלקות של אנשי הוליווד שחזרו מהקרבות הישר אל אולפני הסאונד. אולי סתם האקדמיה כבר רצתה לתת ניצחון מוחץ לאחד הבמאים הטובים בתולדותיה, בילי וויילדר. אולי הכל ביחד. כך או כך, קשה לדעת מהן הסיבות שהביאו לזכייתו של "סוף השבוע האבוד" (The Lost Weekend) בפרס האוסקר ה-18, אבל מה שבטוח הוא שמדובר באחד הזוכים הכי יוצאי דופן של האוסקר, בהתחשב בזכיות שקדמו לו (אחרי שנות השבעים זה כבר נראה יותר סביר). הוא גם הראשון שזכה בפרס הסרט באוסקר וגם בפרס הגדול של פסטיבל קאן, שאז טרם קיבל את השם "דקל הזהב". עשר שנים לאחר מכן יצטרף אליו "מרטי" לדאבל היוקרתי הזה. נכון ל-2017, אף סרט לא שיחזר את ההישג של שני אלו.

את "סוף השבוע האבוד" כתבו וויילדר וצ'רלס ברקט, על פי ספרו של צ'רלס ג'קסון. ברקט גם הפיק. הסיפור מתפרש על פני, ובכן, סוף שבוע אחד – אך כולל גם כמות נאה של פלאשבקים – ובו מתואר תהליך ההתדרדרות הקשוח של דון בירנם, סופר אלכוהוליסט שמחריב את חייו במו ידיו. זוהי דרמה אורבנית-עכשווית, מחוספסת (באופן יחסי, כמובן) ועגומה, שסובבת סביב איש אחד. בכל 17 שנות האוסקר הראשונות אין שום דבר שדומה לזה. הסרטים הזוכים עד כה היו הפקות ענק, קומדיות טובות לב או סרטים העוסקים באישים דגולים מההיסטוריה. הזכייה של "סוף השבוע האבוד" זהה רק למעטי מעט בהיסטוריה של האוסקר, כמו "קאובוי של חצות" (1969), "קן הקוקיה" (1975), "אנשים פשוטים" (1980) או "מיליון דולר בייבי" (2004). אני בטוח שאם נבדוק נראה שיש משהו זהה בשנים האלו, משהו שמעיד על תחושת מועקה גדולה.
יותר מזה, המתמודד העיקרי באותה שנה מול "סוף השבוע האבוד", היה הסרט "הפעמונים של סיינט מרי", סרט ההמשך לזוכה הגדול של שנה שעברה – הקומדיה המוזיקלית "הולך בדרכי". הסיקוול היה מועמד לשמונה אוסקרים, וזכה רק בפרס הקלטת הסאונד. אמנם זה הגיוני שהוליווד לא תמהר לתת אוסקר לסרט המשך שנה לאחר ניצחונו של הקודם, אבל הבחירה בסרט עם הטון ההפוך ביותר שאפשר להעלות על הדעת היא מעניינת בהחלט. בכל מקרה, הטריוויה הכי משעשעת לנו קוראי העברית הוא שזה זוכה האוסקר הראשון (והיחיד?) בו ליום כיפור יש משמעות למהלך של הדמות הראשית.

במאי הסרט, בילי וויילדר, שנולד למשפחה יהודית בפולין בשנת 1906 ואת הקריירה שלו התחיל כתסריטאי בגרמניה לפני שהיגר להוליווד בשנת 1933, היה בשנת 1945 כבר בוגר של חמש מועמדויות לאוסקר, האחרונות בהן ממש שנה לפני זכייתו הזו בזכות יצירתו הגדולה "ביטוח חיים כפול" אותה רקח יחד עם ריימונד צ'נדלר (שבעצמו התמודד עם אלכוהוליזם), ויש שאומרים שההפסד הצורב ההוא עזר לסרטו החדש לזכות בפרס הגדול הפעם. "סוף השבוע האבוד" העניק לו את שני האוסקרים הראשונים שלו, בקטגוריות הכתיבה והבימוי. הוא יזכה שוב בהמשך על כתיבת "שדרות סאנסט" ואז יצבור שלישיה שלמה בערב אחד, על כתיבה, בימוי והפקת "הדירה" ב-1960. אנחנו נגיע אליהם. ווילדר האריך ימים, והלך לעולמו בגיל 95 מדלקת ריאות כשמאחוריו אחת הקריירות המרשימות ביותר בהוליווד.
"סוף השבוע האבוד" היה סרטו החמישי בסך הכל של ווילדר, והתפקיד הראשי בו ניתן לריי מילאנד, שסיים את הטקס השנתי עם פרס השחקן הטוב ביותר. מילאנד הוא בכלל שחקן בריטי, שאחרי קריירה צבאית התגלה על ידי הוליווד, התחיל ב-MGM, אז נשכר על ידי פארמאונט והפך להיות אחד הכוכבים הכי גדולים שלהם. את הקריירה שלו סיים כבמאי טלוויזיה לפני שנפטר מסרטן ריאות בגיל 79.

ריי מילאנד וחברים

הסרט, כנראה הראשון בהפקה בסדר גודל כזה שמתעסק בטאבו שהוא אלכוהוליזם, נחשב מאוד סנסציוני, אך הספר של ג'קסון היה סנסציוני אפילו יותר, וכלל גם נושאים של בלבול בזהות המינית שלגמרי לא יכלו להיות חלק מסרט של אותה התקופה. כיום הסרט עצמו נראה נקי באופן יחסי, בטח לסרטי ההתמכרויות שאנחנו מכירים מהקולנוע המודרני, אבל תחושת המועקה וחוסר האונים עדיין שם, בעיקר בזכות הופעתו המצוינת של מילאנד. הסרט מרגיש מודרני יחסית גם בזכות הדיאלוגים. יש למשל דמות בשם גלוריה שמדי פעם משמיטה את סיומת המילים, משהו שמאפיין את הדרך בה אנחנו מדברים גם היום.
הסרט מפורסם גם בכמה אקסטרים קלוז-אפים יוצאי דופן לתקופה שמשובצים במהלכו, במיוחד התמקדות בכוסות המשקה. לי מה שבלט יותר מהכל הוא דווקא המוזיקה. המלחין העסוק של אותה תקופה, מילקוש רוזה ("בן-חור", "תאווה לחיים"), יצר ל"סוף השבוע האבוד" מוזיקה מאוד אינטנסיבית ונוכחת, שמרגישה כמו לקוחה מסרטי האימה והמד"ב של אותה תקופה, ומייצרת תחושת חוסר נוחות גדולה. רוזה היה מועמד באותה שנה שלוש פעמים בקטגורית המוזיקה הטובה ביותר לדרמה או קומדיה, וגם זכה בזכות "בכבלי השכחה" של היצ'קוק.

"סוף השבוע האבוד" היה להצלחה מאוד גדולה באותה שנה, כך מדווח. אין ספק שלפרובוקציה הקשורה להתמודדות עם אלכוהוליזם הייתה חלק בזה. הסרט נמשך על פני קצת יותר משעה וחצי (אנחנו, כלומר אני, עוד נתגעגע לסרטים כל כך קצרים שזוכים באוסקר) ובאמת מצליח לגרום לתחושה של יאוש, גם היום. יש בו כמה סצנות שהופתעתי לראות בסרט מהתקופה הזו, בעיקר זו של העכבר שבקיר והעטלף. אם חשבתי עד אותו הרגע שהמוזיקה של רוזה במקרה מזכירה לי סרטי ז'אנר, בשלב הזה כבר די ברור שוויילדר שותל בכוונה אלמנטים של אימה וחרדה בסרטו. בסופו של דבר הסרט כן דוחף לסיום חיובי, אפילו קצת חיובי מדי, אבל זה רק אם לא לוקחים בחשבון שהמאבק באלכוהוליזם לא באמת נגמר, והדברים יכולים להשתנות אפילו בבוקר שאחרי.
בילי וויילדר הוא אחד מהבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע, את זה אתם לא צריכים שאני אגיד. "סוף השבוע האבוד" מוכיח את השליטה שלו במדיום ואת היכולת שלו לביים שחקנים. אני לא בטוח אם מדובר באחד התסריטים הגדולים שלו, בטח לא כזה שצריך לזכות באוסקר, אבל קשה לבוא למישהו בטענות. מה שמאוד מרשים הוא שהסרט כן מצליח לייצר המון אהדה לדמות הראשית, למרות שהמקום האפל בו היא נמצאת הופכת אותה לבן אדם שלעיתים קשה לסלוח לו. דווקא הדמות של בת זוגו, המגולמת על ידי ג'יין וויימן, מרגישה מתוסרטת באופן יחסי כי היא לא מוותרת לדון וממשיכה להאמין בו. על אף שאנחנו יודעים שלזוג היו כמה חודשים מאושרים נטולי אלכוהול, זה עדיין מרגיש מעט לא אמין. אין לה רגע של חרטה או פקפוק, היא דוחפת אותו קדימה לא משנה מה הוא עושה.

האמת היא שלא ראיתי המון סרטים אמריקאים משנת 1945, להוציא את הפילם נואר המשובח "Detour". מה שכן, ביבשת השכנה קרו דברים מדהימים באותה שנה. גולת הכותרת היא ללא ספק "מפגש מקרי" של דיויד לין, אבל הוא ייצא לבתי הקולנוע בארה"ב רק בסוף השנה ולכן יהיה כשיר לאוסקרים של 1946 (הוא הועמד לשלושה. נדבר על כך בפרק הבא). באיטליה עשה רוברטו רוסליני את "רומא עיר פרזות" ובצרפת צפו לראשונה ב"ילדי גן העדן", שתיים מיצירות המופת הגדולות ביותר של אירופה במאה ה-20. בהוליווד בשלב הזה התחילו להתמודד עם האספקט האמריקאי של מלחמת העולם השנייה, ושני זוכי האוסקר הבאים מוכיחים שזה בדיוק מה שיושב על העצב החשוף של ארה"ב.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-18:
הסרט הטוב ביותר: צ'רלס ברקט – "סוף השבוע האבוד"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ריי מילאנד – "סוף השבוע האבוד"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'ואן קרופורד – "מילדרד פירס"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'יימס דאן – "עץ גדל בברוקלין"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אן רוור – "קטיפה לאומית"
הבימוי הטוב ביותר: בילי וויילדר – "סוף השבוע האבוד"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: צ'רלס ג'י. בות' – "הבית ברחוב 92"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ריצ'רד שווייצר – "מארי-לואיז"
התסריט הטוב ביותר: בילי וויילדר וצ'רלס ברקט – "סוף השבוע האבוד"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: הארי סטרדלינג – "תמונתו של דוריאן גריי"
הצילום הטוב ביותר בצבע: לאון שמורי – "השאר אותה לשמיים"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: וויארד אינהן וא. רולנד פילדס – "דם על השמש"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: הנס דרייר, ארנסט פגטי וסאם קומר – "הפלג של הצרפתי"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: סטפן דאן – "הפעמונים של סיינט מארי"
העריכה הטובה ביותר: רוברט ג'יי קרן – "קטיפה לאומית"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: ג'ון פולטון ואיי.וו. ג'ונס – "וונדר מן"
השיר הטוב ביותר: ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין השני – "יריד המדינה" (כבר עדיף שיהיה אביב)
המוזיקה הטובה ביותר לדרמה או קומדיה: מילקוש רוזה – "בכבלי השכחה"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: ג'ורג'י סטול – "הרם עוגן"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: "פאר אמיתי"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "היטלר חי?"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פרדריק קווימבלי – "שקט בבקשה"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: הרברט מולטון – "מדרגה לאור"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: גורדון הולינגסהד – "כוכב בלילה"
פרס מיוחד: וולטר וונגר, פגי אן גרנר, רפבליק סטודיו, דניאל ג'יי בלומברג, רפבליק סאונד דפרטמנט

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "חלף עם הרוח" (1939)
4. "קזבלנקה" (1943)
5. "מה יפית עמק נוי" (1941)
6. "רבקה" (1940)
7. "כנפיים" (1928)
8. "סוף השבוע האבוד" (1945)
9. "גברת מיניבר" (1942)
10. "גראנד הוטל" (1932)
11. "המרד על הבאונטי" (1935)
12. "סימארון" (1931)
13. "תהלוכה" (1933)
14. "זיגפלד הגדול" (1936)
15. "ברודווי מלודי" (1929)
16. "החיים של אמיל זולא" (1937)
17. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
18. "הולך בדרכי" (1944)

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    DETOUR rules

השאר תגובה