• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2017: הזוכים והזוכות
  • אימת החודש - יוני 2017
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 9: "זיגפלד הגדול" (1936)

19 במרץ 2017 מאת אור סיגולי

על פני כמעט שלוש שעות, הפך "זיגפלד הגדול" (The Great Ziegfeld) לזוכה האוסקר הארוך ביותר, שיא שיישמר שלוש שנים וישבר על ידי "חלף עם הרוח" שמחזיק בו עד היום. זה יקרה באוסקר התשיעי של שנת 1936, אבל אנחנו לא שם עדיין.
קל להבין מדוע זכה הסרט הזה בפרס הגדול של אותה שנה. לא רק שמדובר בהפקת ענק של האולפן MGM (שחמישה מתוך עשרת מועמדי השנה היו שלו) ובסיפור אמיתי, הוא גם היה להצלחה עצומה הן אצל הקהל והן אצל הביקורות, והביא למסך המון הופעות אורח של כמה מהבדרנים האהובים ביותר בברודווי. "זיגפלד הגדול" שילב את שני הז'אנרים הפופולריים ביותר באותה תקופה: הביוגרפיה והמחזמר. סיפור חייו של המפיק וצייד הכישרונות השאפתני פלורנז זיגפלד ג'וניור, הוא ממש חלק מההתפתחות של מופעי הבידור אמריקאים, וככזה, בטח לתקופה בה נעשה, היה אטרקציה עצומה. זהו גם זוכה האוסקר השני שמתעסק בעולם הבמה והבידור, אחרי "ברודווי מלודי", ובוודאי לא האחרון. למעשה, בזוכה האוסקר של 1929 ישנה דמות של מנהל תיאטרון בשם זנפילד. אני מניח שזה רפרנס לגיבור הסרט לשמו התכנסנו.

הסרט נפתח בשנת 1893 (זהו כבר זוכה האוסקר הרביעי מתוך שמונה שעלילתו מתחילה בשלהי המאה ה-19), כאשר זיגפלד הצעיר מנסה להפוך את התגלית שלו, סנדואו "האיש החזק ביותר בעולם", לאטרקציה בירידים. לאחר שהוא מצליח, הוא ממשיך למצוא כישרונות בשירה ובמשחק, ובונה מופעים מרהיבים ויוצאי דופן שמעוררים לא מעט תשומת לב, בין אם שלילית או חיובית. עם זאת, אופיו הפזרן והלא זהיר מפיל אותו כל פעם מחדש, ואז הוא שוב קם על הרגליים עם רעיון חדשני אחר.
באופן כללי, זיגפלד לא יוצא מאוד טוב מכל הסרט הזה. ממה שמונצח כאן הוא לרוב גנב כישרונות מהקולגות שלו, ולא הצליח להישאר יציב אפילו דקה. זה היה מעניין אם היה מדובר בתהליך הרס עצמי, או בסיפור עלייתו ונפילתו, אבל "זיגפילד הגדול" הוא לא כזה. למעשה הוא הרבה יותר סיפור עלייתו נפילתו, ואז עלייתו שוב ונפילתו שוב ועלייתו ונפילתו עוד פעם ועלייתו ונפילתו רק בשביל לגוון ואז עלייתו ואז הוא מת וגם זה מאוחר מדי כי הבנו, יאללה, להתקדם.
אלו, בגדול, 176 הדקות שמרכיבות את "זיגפלד הגדול": זיגפלד מרים מופע, המופע מצליח, זיגפלד מאבד את כל מה שיש לו, איכשהו (לרוב בלי הסברים אמיתיים) מצליח לקום על הרגליים ולהרים מופע חדש, המופע מצליח, זיגפלד מאבד את כל מה שיש לו וחוזר חלילה. וכן, זה מעייף באיזשהו שלב. כמובן שהנאמברים המוזיקליים שמופיעים מהאמצע עוזרים קצת לרענן את הלופ העלילתי (ומשמשים כיופי של הפסקת שירותים אם צריך), אבל להגיד שהסרט הזה מצדיק את אורכו יהיה כמו לומר שבאוסקר תמיד בוחרים את הסרט הכי טוב.

האטרקציה המרכזית של הסרט הייתה, מבחינתי, לראות את פאני ברייס. לפני כמה שבועות ראיתי את "מצחיקונת" בקאמרי, ומכיוון שהדמות עליה מבוסס המחזמר המפורסם לא הופיעה בהמון סרטים, הייתה בי סקרנות גדולה לראות אותה נעה ומדברת. רק כמה דקות לתוך הצפייה בזוכה האוסקר, הבנתי שזיגפלד הוא אותו מנהל המופע אותו מנסה ברייס להרשים במחזמר, והרצון הזה לראות את הצד השני של הסיפור הגניב אותי למדי.
ואכן, כשעה לתוך הסרט, אם אינני טועה, מגיע מישהו אל משרדו של זיגפלד ומספר לו על התגלית החדשה ברייס. "היא יפה?" שואל אותו זיגפלד, "אם אתה עוצם את העיניים ומקשיב לה, אז כן." הוא עונה לו. אני לא בטוח כמה נשים בתעשיית הבידור, אז או היום, היו מסכימות לבדיחה כזו על חשבונן. מצד שני, בהתחשב בתקופה, אולי בכלל לא שאלו אותה.
בסצנה הבאה הולכת פמלייתו של זיגפלד לראות את ברייס – המגולמת על ידי ברייס בעצמה, אם זה לא היה ברור – והסרט פתאום מקבל חיים. ברייס נותנת הופעה מקסימה ומצחיקה מאוד, שמבהירה שהיא יכלה להיות שחקנית קולנוע בדיוק באותה מידה. עם זאת, בשונה מ"מצחיקונת", הפעם לא נראה שברייס עושה לזיגפלד את המוות, אלא להפך. זיגפלד גורם לברייס לבכות בערך בשנייה שבה היא עולה על הבמה, אבל מוציא ממנה הופעה מנצחת. אתם מוזמנים לבחור לאיזו גרסה להאמין.

אישיות אמיתית אחרת שמגלמת את עצמה, היא של עוזר במה שמבקש מזיגפלד הזדמנות להראות את יכולותיו בשירה ובריקוד. זיגפלד משתכנע ונותן לבחור, ריי בולגר שמו, נאמבר משלו. מדובר באחד האקטים הפיזיים הכי מרשימים שראיתי על המסך. מה שהבחור הזה יכול לעשות עם הגוף שלו זה לא הגיוני. רשמתי לעצמי בצד לבדוק מי זה הבחור הזה שממש מזכיר את הדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ", רק כדי לגלות שבולגר אכן גילם את הדמות "חסרת המוח" בסרט המפורסם מ-1939. איזה פרפורמר מדהים. זה אולי הדבר הכי מסעיר פה, שאפילו 81 שנים לאחר עשיית הסרט הזה, יש בו עדיין דמויות שיכולות לגרום לסקרנות והנאה אצל צופים עכשוויים.

וויליאם פאוול, השחקן הראשי, היה כוכב ענק אז בעיקר בזכות הופעתו ב"אדם הרזה". בשנת האוסקר של "זיגפלד הגדול" הוא היה מועמד בזכות "אישי גודפרי" אך לא זכה. הופעתו של כזיגפילד מצוינת, מה גם שיש שם נאמברים מוזיקליים שמצליחים להיות מרשימים גם עכשיו, ועיצוב התלבושות שם יכול לגרום לקת'רין מרטין להרגיש כמו תופרת באלנבי. אבל יהיה זה שקר להגיד שזה שווה את זה. אתוודה שנאלצתי לראות את הסרט בשניים או שלושה חלקים, כי זה באמת היה משעמם מדי. כיום, "זיגפלד הגדול" נחשב לאחד מזוכי האוסקר החלשים ביותר שהיו. עוד פער גדול בין מה שהיה למה שעכשיו.
ואגב פערים בין תפישות זמן – באחד החלקים הראשונים של הסרט, מגיע זיגפלד לביקור אצל אביו, שנותן שיעורי פסנתר לילדה קטנה ומתוקה עד מאוד. אותה ילדה ללא ספק מאוהבת בזיגפלד הצעיר, ומתכננת להתחתן אתו. שזה חמוד נורא. אבל זה מקבל תפנית מוזרה, כאשר זיגפלד נאלץ להסביר לילדה מדוע הוא צריך לנסוע ולכן "לדחות את מועד החתונה".
"אתה לא אוהב אותי?" היא שואלת אותו בזמן שהם מדברים קרוב-קרוב. "זה לא שאני לא אוהב אותך," הוא עונה לה, "אני אוהב את כל הילדות. אם הייתי יכול, הייתי מתחתן עם כולן ועושה איתן סרטים".
צמרמורת.

את הסרט ביים רוברט זי. לאונרד, שזו הייתה מועמדותו האחרונה לאוסקר. הוא המשיך ליצור במהלך 20 השנים שחלפו, ונפטר בשנת 1968. את התסריט כתב וויליאם אנתוני מקגאווייר.
הסרט עצמו זכה בשלושה פרסים: הסרט, בימוי הריקוד, ועל אף שבשנה הזו הייתה כבר חלוקה לשחקנים ראשיים ושחקני משנה, את פרס השחקנית הראשית לקחה לואיז ריינר האוסטרית, בהופעת משנה אם אי פעם הייתה אחת כזו. שנה לאחר מכן היא תזכה שוב, הפעם על "האדמה הטובה". פה היא המגלמת את אנה הלד, הכוכבת האמיתית הראשונה של זיגפלד, שגם הייתה לאשתו הראשונה. לא יודע מה הייתה רמת הפופולריות של ריינר באותה תקופה, אבל ההופעה שלה הייתה מציקה למדי, היסטרית ולא נעימה, להוציא סצנה אחת של שיח טלפון. יכול להיות שזה קשור לאפון הכתיבה של הדמות הבלתי נסבלת הזו, אבל הסצנות איתה שברו אותי.

אז בהחלט, לא אחת מפסגות האוסקר, אבל הרע עוד לפנינו. אתם מוזמנים לבדוק היכן התמקם "זיגפלד הגדול" במצעד זוכי האוסקר, ממש פה מתחת לפירוט זוכי האוסקר של 1936.
בפרק הבא – האוסקר חוגג 10 שנים, ואני מפסיק לעשות הנחות.

רשימת כל זוכי האוסקר של הטקס התשיעי:
הסרט הטוב ביותר: האנט סטרומברג – "זיגפלד הגדול"
השחקן הראשי הטוב ביותר: פול מוני – "הסיפור של לואי פסטר"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: לואיז ריינר – "זיגפלד הגדול"
שחקן המשנה הטוב ביותר (קטגוריה חדשה): וולטר ברנן – "בוא וקח את זה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר (קטגוריה חדשה): גייל סונדרגארד – "אנתוני אדוורס"
הבימוי הטוב ביותר: פרנק קפרה – "מר דידס הולך העירה"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: פייר קולינגס ושרידן גיבני – "הסיפור של לואי פסטר"
התסריט הטוב ביותר: פייר קולינגס ושרידן גיבני – "הסיפור של לואי פסטר"
הצילום הטוב ביותר: גטאנו גאודיו – "אנתוני אדוורס"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ריצ'רד דיי – "דאדסוורת'"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: דגלאס שירר – "סן פרנסיסקו"
העריכה הטובה ביותר: ראלף דוסון – "אנתוני אדוורס"
השיר הטוב ביותר: ג'רום קרן ודורותי פילדס – "סווינג טיים" (איך שאת נראית הלילה)
המוזיקה הטובה ביותר: לאו פורבשטיין ו-וולפגנג קורנגולד – "אנתוני אדוורס"
עוזר הבימוי הטוב ביותר: ג'ק סאליבן – "מתקפת בריגדות האור"
בימוי הריקוד הטוב ביותר: סימור פליקס – "זיגפלד הגדול" (נערה יפה היא כמו מלודיה)
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "בני דודים מהכפר"
סרט באורך גלגל אחד (קטגוריה חדשה): "מחלקת החינוך"
סרט באורך שני גלגלים (קטגוריה חדשה): "הציבור משלם"
הסרט הקצר הטוב ביותר בצבע (קטגוריה חדשה): "תנו לי חירות"
פרס מיוחד: "מארץ' הזמן", הווארד גרין והארולד בוסון

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "כנפיים" (1928)
4. "גראנד הוטל" (1932)
5. "המרד על הבאונטי" (1935)
6. "סימארון" (1931)
7. "תהלוכה" (1933)
8. "זיגפלד הגדול" (1936)
9. "ברודווי מלודי" (1929)

תגובות

  1. לב הגיב:

    תודה על הסקירה, בהחלט אוותר על התענוג. על ״מצחיקונת״ אני דווקא ממליץ בחום. לא ציפיתי להתלהב ממחזמר בבימוי צדי צרפתי, והנה זה קרה לי. הכוריאוגרפיה לא משגעת(כמו עוד הרבה אספקטים בעשייה כאן) ואפשר היה לוותר על כמה נאמברים פחות מוצלחים (בעיקר ההוא עם הספות. איכס) אבל המחזמר הזה מצליח ליצור אינטימיות ועצב עדין על הבמה והוא כולו קורן רגש כן וחום. ובחיים לא ראיתי שחקן או שחקנית שכל כך נהנים מכל שנייה שלהם על הבמה כמו מאיה דגן כאן. כשצופים בה בתפקיד פאני ברייס רואים אדם שמגשים את הייעוד שלו בחיים והוא מודע לכך ונהנה מכל רגע. זאת חוויה שקשה לתאר.

השאר תגובה