• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 6: "תהלוכה" (1933)

6 במרץ 2017 מאת אור סיגולי

מהר מהצפוי (גם בשבילנו) הגיע פרק שש בפרויקט זוכי האוסקר לפרס הסרט הטוב ביותר, והפעם הגיע תורו של "תהלוכה" (Cavalcade), משנת 1933. ואל תטעו – אמנם הוא מתרחש באנגליה ובוים על ידי יקיר האקדמיה, הבמאי הבריטי פרנק לויד, אבל זוהי הפקה אמריקאית לכל דבר.

לזכייה הזו, שלוותה בעוד שני פסלונים (לעיצוב האומנותי והבימוי), יש לא מעט דברים משותפים עם זוכי העבר: הפקה אמריקאית אשר מביאה סיפור המתרחש מחוץ לגבולותיה (כמו "במערב אין כל חדש" ו"גראנד הוטל"), כרוניקה היסטורית רבת תקציב (כמו "סימארון"), וחלקים משמעותיים בו מתייחסים למלחמת העולם הראשונה (כמו "כנפיים" ו"במערב אין כל חדש"). כלומר, כבר בשלב הצעיר הזה של האקדמיה מתחילה להיחשף חיבתה להפקות היסטוריות מרשימות.
ופרט טריוויה קטן: "תהלוכה" הוא זוכה האוסקר הראשון שמציג דמויות גאות על המסך. אמנם היה לנו את מעצב התלבושות הנשי ב"ברודווי מלודי", אבל שם היה בגדר בדיחה. בסרט הזה, ממש רואים אישה מחזיקה בידה של אישה ומביטה לעיניה, ושני גברים יושבים קרוב זה לצד זה, באינטרקציה שנראית רומנטית. אבל לפני שמהללים את הפתיחות של הוליווד, אגיד שהאימג'ים האלה מופיעים במהלך מונטאז' שמציג את הדקדנטיות והידרדרות המוסרית של שנות ה-20. בהמשך הפרויקט אנסה לברר מתי יש בפרס הסרט דמות להט"בית שאיננה אתנחתא קומית או ייצוג של כל מה שרע בחברה, אם כי נראה לי שזה ייקח כמה עשורים.

כפי שכתב עופר בפוסט על הטקס שבו זכה "תהלוכה", סרטו של לויד הוא בעצם מין סיכום המאה עד כה. הוא נפתח בערב השנה החדשה של 1900, בביתם של רוברט וג'יין מריוט, אנשי המעמד הגבוה של לונדון, ומסתיים בשנת הפקת הסרט, 1933. הוא חולף בדרך על מלחמת בואר השנייה באפריקה, הטיטניק, מלחמת העולם הראשונה, והדקדנטיות של שנות ה-20, הכל דרך חייהם של משפחת מריוט, שחווה את תחילת המאה על כל הטרגדיות הכי קשות שלה.
את בני הזוג מריוט מגלמים קלייב ברוק ודיאנה וויינייארד (שהייתה מועמדת לאוסקר על הופעתה). התסריט נכתב על ידי רג'ינלד ברקלי בהתבסס על המחזה של נואל קאווארד (שגם כתב את המחזה עליו מבוסס "פגישה מקרית" הנפלא של דיויד לין), הצילום הוא של ארנסט פאלמר שזכה באוסקר עשור לאחר מכן בזכות "דם וחול", והעריכה ניתנה לידיה של מרגרט קלנסי.

"תהלוכה" הבהיר לי באופן חד משמעי כמה הנאה אני חווה מקולנוע ישן. את זאת גיליתי בעיקר מכיוון שהסרט הזה, ברובו, פשוט משמים, אבל אני המשכתי לצפות בו על אף הכל, ואפילו לא באמת חשבתי לעצור. זאת בהחלט אחת הצפיות הקשות עד כה בפרויקט. מלבד כמה מונטאז'ים (אותם אזכיר בהמשך), הסרט הוא הצגת תיאטרון מצולמת, ולא כזו שעשויה במיומנות. דקותיו הראשונות של הסרט עוברות כמו פרודיה על בריטים, הדיאלוגים באמת איומים ("הו, כמה נפלאים חיי הנישואים שלנו"), והמשחק מרגיש כאילו אף אחד מהקאסט לא שם לב שיש מצלמה בסביבה. אני בעיקר הרגשתי שאני צופה באחת מהמיני-סדרות הזולות שהופקו בשנות השמונים ושודרו ברציפות בחגים בערוצי 3 של ערוצי הכבלים האנאלוגיים.
"תהלוכה" מרגיש כמעט לכל אורכו פשוט חסר חיים, מכובד אבל יבשושי כמו רקיק שאמור לבוא עם התה, אבל שום תה לא מופיע כדי להקל על זה. עם זאת, בשתי סצנות רצוף בתחילת הסרט חוצה את הפריים כרכרה עליה השלט "ליפטון טי" כדי שחס וחלילה לא נשכח שאנחנו באנגליה.

cavalcade main

זאת כמובן הסתכלות בעיניים עכשוויות. לצופים של 1933, במיוחד מאנגליה, אני מאמין ש"תהלוכה" היה חוויה משמעותית במיוחד. קודם כל, מה שלנו עכשיו נראה כמו שיעור היסטוריה, להם נגע בפצעים שעדיין פתוחים. זה כמו שהיום נצפה בסרט שמתחיל במלחמת לבנון הראשונה כולל טראומת סברה ושתילה, האינתיפדה הראשונה, גל הפיגועים שאחרי אוסלו, רצח רבין, אסון המסוקים, ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה, צוק איתן, ובסוף מבט קדימה על בעיית הפילוג והשנאה שקיימת בישראל של היום. זו מעמסה לא פשוטה, במיוחד כאשר גיבורי הסרט חווים על בשרם כל דבר נורא שיכל היה לקרות.
מלחמת העולם הראשונה בסרט מיוצגת על ידי מונטאז' דיסולבים של שדה הקרב וקלוז אפים על חיילים מתים. זה היה יכול להיות מרשים אילולא "במערב אין כל חדש". הטרגדיה השנייה שפוקדת את משפחת מריוט מגיעה לאחר שעל המסך מופיע מראה הזמן המאוד ספציפי "14 באפריל 1912". יכול להיות שלנו זה לא יגיד הרבה אבל אני מניח שצופי 1933 ידעו בדיוק על מה מדובר, וזה די מעניין לראות איך הסצנה הזו נראית אחרת לגמרי במרחק הזמן, ואיזה אפקט שונה היא עושה על צופים עכשוויים לעומת הצופים של אותה תקופה.
בסצנה של אפריל 1912 עומד הבן הבכור למשפחת מריוט על סיפון ספינה לצדו של אהובתו. הם מדברים על העתיד המאושר שעומד להיות להם, על ההבטחה הגדולה של חייהם. זוהי סצנה רומנטית שמרגישה אפילו מעט קיטשית. לאחר שהם מתנשקים ועוזבים את המסך, המצלמה מתמקדת על גלגל ההצלה שהיה מתחתם, עליו כתוב באותיות גדולות: "טיטניק". כלומר, יש להם אולי עוד 24 שעות לחיות.
מכיוון שהתאריך בו מתרחשת הסצנה מוסגר בתחילתה, כנראה שהצופים של אז ידעו בדיוק מה הולך לקרות ולכן הסצנה הזו הייתה אירונית במיוחד, ועצובה הרבה יותר. לנו, שאולי לא זוכרים מתי התרחשה הטרגדיה שהביאה לג'יימס קמרון אוסקר 64 שנים לאחר מכן, הסיום של הסצנה הוא ממש בחזקת פאנץ'. מה שלנו נראה כמו עוד סצנה רומנטית מייבשת, שהאירוניה שבה נמצאת לנו ממש מתחת לאף, הייתה לצופים של אז בעלת אפקט אחר לחלוטין. זו דוגמא לכמה קשה לשפוט סרט מתקופה כל כך ישנה, וכמה משמעויות מעניינות זה מביא.

עם זאת, הרגע הגדול ביותר של הסרט מגיע ממש בדקותיו האחרונות, והוא בוודאי לא משהו שיכול להצדיק את הצפייה בו, אבל בכל זאת נעשתה שם עבודה יוצאת דופן. את שוט הסיום המקסים של הסרט מקדימה סצנה בה הזוג מריוט, מבוגר, מותש ממאורעות המאה, ומאוד מאוד לבד בביתם הגדול, מסתכלים קדימה (מילולית. הם עומדים אחד ליד השני ומסתכלים קדימה. כי ככה אנשים שמדברים בסלון שלהם עושים) ומאחלים ברכות לאנגליה לקראת השנה החדשה. זהו מונולוג תיאטרלי ומליצי לעיניים עכשוויות, אבל הוא מלווה במונטאז' שפחות או יותר מסכם את כל אירועי הסרט ואת רוב מה שקרה בשלושים השנים הראשונות של המאה. דבריה של גברת מרלוט עושים חשבון נפש לאלו שחוו את המלחמות, השכול והשוני במעמדות, כאשר לבסוף היא ובעלה מאחלים לאנגליה בעיניים לחות "Dignity, Greatness and Peace".
אפשר להתווכח על השניים הראשונים, אבל אם יש משהו שאנחנו יודעים על השנים שיבואו אחרי 1933 הוא ש"שלום" ממש לא יהיה מנת חלקה של אנגליה. זה עולה כמעט בכל הסרטים שכתבתי עליהם בפרוייקט עד כה. לא ברור האם זו התעלמות מוחלטת של הוליווד ממה שקורה באירופה, והאם זו באמת משאלת לב תמימה. אולי קצת משניהם.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר השישי:
הסרט הטוב ביותר: ווינפלד שיהאן – "תהלוכה"
השחקן הטוב ביותר: צ'ארלס לוהטון – "החיים הסודיים של הנרי השמיני"
השחקנית הטובה ביותר: קתרין הפבורן – "תהילת בוקר"
הבימוי הטוב ביותר: פרנק לויד – "תהלוכה"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ויקטור הרמן ושרה י. מייסון – "נשים קטנות"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: רוברט לורד – "מעבר לכיוון אחד"
הצילום הטוב ביותר: צ'ארלס ברייאנט לאנג ג'וניור – "הקץ לנשק"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: וויליאם ס. דארלינג – "תהלוכה"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: פרנקלין ב. הנסן – "הקץ לנשק"
עוזר הבמאי הטוב ביותר (קטגוריה חדשה): וויליאם טאמל, צ'ארלס דוריאן, צ'ארלס ברטון, דווי סטארקי, פרד פוקס, סקוט ביל, סקוט הולינגסהד
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "שלושה חזרזירונים"
הקומדיה הקצרה הטובה ביותר: לואיס ברוק – "אז זהו האריס"
הסרט הקצר החדשני ביותר: ג'ו בוק – "קראקטואה"

המצעד המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "כנפיים" (1928)
3. "גראנד הוטל" (1932)
4. "סימארון" (1931)
5. "תהלוכה" (1933)
6. "ברודווי מלודי" (1929)

השאר תגובה