• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב בותר – פרק 17: "הולך בדרכי" (1944)

28 באפריל 2017 מאת אור סיגולי

הסטרייק היה חייב להישבר. אחרי חמישה טקסים רצופים בהן זכו סרטים שנעו בין הראוי לקלאסיקה, הגיע "הולך בדרכי" (Going My Way) באוסקר ה-17 כדי לצנן את ההתלהבות.
עד כה, זוכי האוסקר של שנות הארבעים, בצילה של מלחמת העולם השנייה, היו באמת מרשימים. זה התחיל אפילו בסוף העשור הקודם עם "חלף עם הרוח", ואז רצף מרהיב הגיע שחלקו היה תגובה ישירה למאורעות אירופה – "רבקה", "מה יפית עמק נוי", "גברת מיניבר" (שהיה החלש מבין כולם, אבל עדיין סרט יפה) וכמובן "קזבלנקה". לקראת טקס האוסקר של "הולך ברדכי", בחודש מרץ 1945, כבר היה ברור שהגרמנים והיפנים בדרך לתבוסה ושהמלחמה המפלצתית הזו עומדת להסתיים. חודשיים לאחר הטקס, גרמניה נכנעה.
כמובן שאי אפשר לדעת האם ישנו קשר בין המוראל הלאומי לבין הזוכה באוסקר, אבל על פניו אפשר להבין מדוע הסרט האופטימי והחייכני של לאו מקארי הביס את "ביטוח חיים כפול", "אור הגז", "מאז שהלכת" ו"ווילסון" (השניים הראשונים נחשבים לסרטי מופת. האחרים נעלמו בתהום הנשייה). כפי ששמתם לב, באותה שנה גם חזר מספר מועמדי הסרט לחמישה בלבד, מה שיחזיק מעמד עד ההחלטה האומללה של 2009, שכזכור תככב בפרק האחרון של הפרויקט. אבל הדרך לשם עוד ארוכה.
"הולך בדרכי" משתייך לרשימת זוכי האוסקר הסנטימנטליים, אלו שמציגים אנשים פשוטים וטובי מזג, בלי דרמות גדולות מדי. סרטים קטנים ומחממי לב. ברשימה הזו אפשר למצוא את "זה קרה לילה אחד", "הן לא תיקחהו עימך", "מה יפית עמק נוי" ו"גברת מיניבר".

מקארי הבמאי היה אז בן 52, ומאחוריו קריירה ארוכה ועמוסה, כולל אחד הסרטים האהובים ביותר של האחים מרקס, "מרק ברווז". הוא זכה באוסקר בשנת 1937 בזכות "האמת האיומה" והיה מועמד שוב לאחר מכן בזכות "סיפור אהבה" ו"הרעיה המועדפת עלי". "הולך בדרכי" העניק לו שני אוסקרים, על הבימוי ועל ההפקה, וכבר שנה לאחר מכן חזר שוב לרשימת המועמדים עם סרט ההמשך, "הפעמונים של סיינט מרי", אך הפסיד לבילי ווילדר. זאת הייתה מועמדותו האחרונה כבמאי, אך לאוסקר שב פעמיים נוספות כמועמד על כתיבה ("בני, ג'ון") וכתמלילן (על השיר מתוך "רומן בלתי נשכח"). הוא נפטר בגיל 72 בשנת 1969.
"הולך בדרכי" מבוסס על תסריט מקורי מאת מקארי, פרנק באטלר ופרנק קאווט, ובמרכזו כומר צעיר ומודרני (בינג קרוסבי, שחקן וזמר פופולרי עד מאוד) שנשלח על ידי הבישוף לפקח על כנסייה ניו יורקית, אשר נקלעה לחובות כספיים. כמו שאר חברי הקהילה הזו, כך גם הכומר הראשי שלה, פיצגיבון האירי (בארי פיצ'גראלד), חושד באיש הכמורה החדש והכריזמטי, אך לאט לאט מתחיל להיפתח אליו, במיוחד כשהוא מגלה את הסיבה האמיתית להגעתו. הכומר החדש מצליח להקים להקת זימרה לילדים, ומנסה למצוא דרכים לכסות על הגירעונות הכבדים של הכנסייה ולהציל אותה מהריסה.

"הולך בדרכי" היה להצלחה קופתית עצומה בשנת 1944 ובאוסקר זכה בשבעה פסלונים מתוך עשר מועמדויות, כולל לקינג קרוסבי כשחקן ראשי ולבארי פיצג'ראלד כשחקן משנה. בגלל שהתקנון עוד לא היה סגור לגמרי עד הסוף באותן שנים, פיצג'ראלד היה מועמד גם כשחקן ראשי וגם כשחקן משנה על אותה הופעה. לאחר מכן שונה תקנון האוסקר, ולכן מקרה שכזה לא חזר על עצמו.
עד כה הסרטים זוכי האוסקר הסנטימנטליים, אותם פירטתי מוקדם יותר, דווקא עבדו היטב. הבעייתי מהם היה "הן לא תיקחהו עימך" בעיקר בגלל שהוא נפל קורבן לזמן שחלף, אבל האחרים דווקא מחזיקים לא רע. אפשר להבין למה – טוב לב אנושי הוא משהו שאפשר להבין ולאמץ בכל תקופה ובכל מקום, זה אוניברסלי ועל זמני. "מה יפית עמק נוי" יכל להתרחש גם בכפר אפגני בניינטיז ושום דבר לא היה משתנה. זה היה אמור להיות המצב גם עם "הולך בדרכי" אבל עם כל הרצון הטוב, זה פשוט לא קרה.

אולי לפני הכל, סרטו של מקארי פשוט נורא משעמם. קווי העלילה, אלו המרכזיים ואלו המשניים, לא מבוצעים טוב, וסובלים ממלאכותיות שהופכת הכל לפלסטיק. הוא מרגיש מתחנף לרמת הסכריניות ופשוט לא נעים לצפייה. מה גם שאורכו כשעתיים ארוכות, כאשר סצנות רבות הן גם צפויות מאוד וגם עשויות באופן חסר השראה. הסרט נשען לחלוטין על הכריזמה של קרוסבי, חמידות הילדים, ועל כמה שירים שמשובצים במהלכו, אבל זה לא באמת מספיק. מי שכן מצליח להקל את מלאכת הצפייה הוא פיצג'ראלד המקסים, אז בן 56 אך מגלם דמות מבוגרת בהרבה, שגונב את ההצגה ומעניק מימד של אמת וכנות לסרט, אפילו שהוא לרוב על תקן ההפוגה הקומית. הסצנות אתו נהדרות, וכשהוא לא על המסך מרגישים את הנפילה.
מעבר אליו המשחק מתחת לכל ביקורת, במיוחד אצל קומץ הנשים ששובצו לעלילה. ג'ין הת'ר (שבאותה שנה הופיעה גם ב"ביטוח חיים כפול") מגלמת נערה צעירה שבורחת ממשפחתה אל העיר הגדולה כדי להצליח כזמרת, והיא באמת ליהוק נוראי. היא מקבלת עלילת משנה מיותרת לחלוטין שאינה תורמת לדבר, מלבד אפשרות להתחנף לחיילים האמריקאים ולהזכיר שהמדינה נמצאת במלחמה. הרגע "המפתיע" בו היא נפרדת מאהובה שמסתבר לנו שהולך לקרבות, הוא מודבק ומלאכותי באופן שמאפיין את שאר הסרט. בנוסף אליה, זמרת האופרה המפורסמת ריזה סטיבנס הגיעה לתפקיד אורח של שתי סצנות, ובמהלכן היא משחזרת את הופעתה המפורסמת ביותר ככרמן ביצירתו של ז'ורז' ביזה. האמת שנחמד לקחת איזו הפסקה מהסרט הזה ולצפות ברגע טוב של אופרה, אבל כמו שאר הסרט, הוא גם מוצג באופן כבד שלא מאפשר שום התעלות אפילו מהביצוע המוזיקלי.

אולי דבר אחד אפשר להוקיר עליו תודה ל"הולך בדרכי". זה הסרט שהביא לנו את השיר "להתנדנד על כוכב", שכחמישה עשורים לאחר מכן הפך להיות אחד הקטעים הכי כיפים וזכירים מהכישלון הנפלא "האדסון הוק" עם ברוס וויליס. בסרטו של מייקל להמן מבצע וויליס שוד לצלילי השיר המטופש והחמוד הזה, ובזמן שכל ההיגיון המועט גם ככה של הסרט ההוא משנת 1991 נזרק לרוח, זה עדיין אחת הסיבות למה אני כל כך אוהב אותו.

עם שבע זכיות, "הולך בדרכי" הוא אחד מזוכי האוסקר המעוטרים ביותר, אם כי הוא לא נחשב לאחת מהפגיעות המוצלחות ביותר של האקדמיה. באותה שנה "רעל ותחרה" של פרנק קפרה נעדר לחלוטין מהטקס, "סירת הצלה" של היצ'קוק היה מועמד לשלושה פרסים בלי הסרט הטוב ביותר (בימוי, סיפור מקורי, צילום) והפסיד את כולם, "ביטוח חיים כפול" הפסיד את כל שבע המועמדויות שלו, ובל נשכח את "לורה", הפילם-נואר הנפלא שזכה בפרס הצילום. כולם השתרשו בדברי ימי הקולנוע יותר מ"הולך בדרכי", אבל כפי שאנחנו יודעים, הכאן והעכשיו הוא מה שקובע. והכאן והעכשיו של 1944 היה ללא ספק לטובת הדרמה הקומית טובת הלב ונטולת הקלוריות בכיכובו של בינג קרוסבי.

וכך באה לסיומה תקופת מלחמת העולם השנייה, אבל התגובות עוד יהדהדו בשנים הקרובות עכשיו כשהעולם, ואנשי הוליווד (חלק משמעותי מהם שירת בצבא במהלך התקופה) במרכזו, יאלצו להתמודד עם ההשלכות, עם החיים שלעולם לא יחזרו לגמרי לאותו המסלול. גם צריך להזכיר את מלחמת קוריאה שהתנהלה בין 1950 ל-1953, ומלחמת ויטנאם שהתחילה להתגבש ממש לאחריה, אבל אלו המאורעות האיומים מאירופה שישפיעו גם ישפיעו בשנים הקרובות, בטח ובטח תקופת ציד המכשפות של מקארתי ורדיפת החשודים ב"פעילות אנטי-אמריקניות". אמנם בעת הענקת האוסקר ל"הולך בדרכי" אמריקה חגגה ניצחון, אבל רצף זוכי האוסקר שיחל כבר מהשנה שתבוא, העיד על כך שבפנים ישנה מלחמה קשה לא פחות.
בפרק הבא: דיכאון פוסט מלחמה ובילי ווילדר מקבל פיצוי על הפסד "ביטוח חיים כפול", עם ריבית.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-17:
הסרט הטוב ביותר: לאו מקארי – "הולך בדרכי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: בינג קרוסבי – "הולך בדרכי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אינגריד ברגמן – "אור הגז"
שחקן המשנה הטוב ביותר: בארי פיצג'ראלד – "הולך בדרכי"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: את'ל בארימור – "דבר זולת הלב הבודד"
הבימוי הטוב ביותר: לאו מקארי – "הולך בדרכי"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: לאו מקארי – "הולך בדרכי"
התסריט המקורי הטוב ביותר: למאר טרוטי – "ווילסון"
התסריט הטוב ביותר: פרנק באטלר ופרנק קאווט – "הולך בדרכי"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'וזף לאשל – "לורה"
הצילום הטוב ביותר בצבע: לאון שמרוי – "ווילסון"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: וויליאם פרארי, אדווין בי. וויליס, ופול האלדשינסקי – "אור הגז"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: וויארד אינן ותומס ליטל – "ווילסון"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: ארנולד ג'ילפסי, דונלד ג'ארהאוס, וורן ניוקומב ודגלאס שירר – "שלושים שניות מעל טוקיו"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: א.ה. הנסן – "ווילסון"
השיר הטוב ביותר: ג'וני בורק – "הולך בדרכי" (להתנדנד על כוכב)
המוזיקה הטובה ביותר לדרמה או קומדיה: מקס סטיינר – "מאז שעזבת"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: כרמן דרגון ומוריס סטולוף – "נערת השער"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: "הגברת הלוחמת"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "עם המארינס בטאראווה"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פרדריק קווימבלי – "צרות עכבריות"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: ג'רי פיירבנקס – "מי הוא מי בממלכת החיות"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: גורדון הולינגשד – "לא אשחק"
פרס מיוחד: מרגרט או'בראיין, בוב הופ
פרס מפעל חיים: דאריל פ. זאנוק

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "חלף עם הרוח" (1939)
4. "קזבלנקה" (1943)
5. "מה יפית עמק נוי" (1941)
6. "רבקה" (1940)
7. "כנפיים" (1928)
8. "גברת מיניבר" (1942)
9. "גראנד הוטל" (1932)
10. "המרד על הבאונטי" (1935)
11. "סימארון" (1931)
12. "תהלוכה" (1933)
13. "זיגפלד הגדול" (1936)
14. "ברודווי מלודי" (1928)
15. "החיים של אמיל זולא" (1937)
16. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
17. "הולך בדרכי" (1944)

השאר תגובה