• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 12: "חלף עם הרוח" (1939)

3 באפריל 2017 מאת אור סיגולי

לא מעט שיאים הביא עמו "חלף עם הרוח" (Gone with the Wind) לטקס האוסקר ה-12 במספר. הוא שבר שיא המועמדויות (13), את שיא הזכיות (8 תחרותיות, ועוד שתיים מיוחדות), הוא הראשון שהשיג אוסקר לשחקנית אפרו-אמריקאית, הראשון שהעניק אוסקר לשחקנית בריטית, הראשון שהעניק מועמדות וזכייה לאדם אחרי מותו (התסריטאי סידני הווארד), והיה לסרט הארוך ביותר שזכה בפרס הראשי. דווקא בשיא הזה הוא מחזיק עד היום, וקשה לי להאמין שזה ישתנה בקרוב. בנוסף לכל אלו, הוא גם היה הסרט הצבעוני הראשון שזכה בפרס הגדול (יעברו עוד תריסר שנים עד הזוכה הבא בצבע, "אמריקאי בפריז"), והראשון שעלילתו סבבה כולה סביב גיבורה.
גם מחוץ לאוסקר הפקת הענק הזו הייתה למפלצת. "חלף עם הרוח" שבר את שיאי ההכנסות, ובשינוי מדדי האינפלציה הוא נחשב גם היום לסרט המרוויח ביותר אי פעם, היה לתופעה תרבותית, וגם תהליך ההפקה שלו, משלב עיבוד התסריט, לליהוק והצילומים, זכה לסיקור נרחב והביא לכל כך הרבה אנקדוטות ומור"קים שיהיה בלתי אפשרי לפרט את כולם. הליהוק של הסרט לבדו היה יכול להתפרש על פני שתי עונות של תכנית הריאליטי "מחפשים את סקרלט או'הרה", וכלל חודשים ארוכים של אודישנים למעל 1,000 שחקניות, סכסוכים, לחיצות יד ושבירת חוזים. המפיק דיויד או. סלזניק החל לעבוד על ההפקה עם הבמאי ג'ורג' קיוקור, ולאחר שנתיים של פרה-הפקה, פיטר אותו כמה ימים אל תוך הצילומים, והביא במקומו את ויקטור פלמינג הישר מהסרט של "הקוסם מארץ עוץ" (שהתחרה יחד עם "חלף עם הרוח" בקטגורית הסרט הטוב ביותר). אבל גם פלמינג לא לגמרי שרד את כל ההפקה, ולאחר שנאלץ לקחת חופשה בעקבות תשישות, החליף אותו סאם ווד לכמה ימים. פלמינג הוא היחיד שקיבל קרדיט בסופו של דבר. אם חשקה נפשכם לדעת עוד, אפנה אתכם לטקסט של עופר לקראת הקרנות הסרט בישראל של שנת 2012.

מבוסס על רב המכר של מרגרט מיטשל, "חלף עם הרוח" מביא את סיפורה עמוס התהפוכות של סקרלט או'הרה-ווילקס-ג'ונסון-באטלר, שחוותה על בשרה את נפילת הדרום במלחמת האזרחים, דרך מסעה להשיג את אהוב ליבה אשלי ווילקס, ובדרך הביאה אסונות רבים על עצמה ומשפחתה. על פי כתוביות הפתיחה, אגב, "חלף עם הרוח" בכלל צריך להיות מתורגם ל"חלפה עם הרוח", כי המשפט מתייחס לתרבות הדרום שהסרט מתאר את ימיה האחרונים, והם מגולמים בגיבורה עצמה.
כמו "כנפיים", "במערב אין כל חדש" ו"תהלוכה" שזכו באוסקר לפניו, גם "חלף עם הרוח" מתחיל עם רוחות מלחמה, אך לא כזו מעבר לים, אלא ממש בתוך הבית – מלחמת האזרחים האמריקאית. עם זאת, את גיבורת הסרט סקרלט, זה ממש לא מעניין. מה שמטריד אותה הוא שהיא עומדת לאבד את הגבר שהיא אוהבת לטובת מישהי אחרת, וכילדה העשירה והמפונקת שהיא, סקרלט מסרבת להפסיד בלי מלחמה. ככזו, דמותה של סקרלט מתגלה כדי איומה – היא מפלרטטת, מתמרנת, משקרת, ואפילו מתחתנת עם אחיו הצעיר של הגבר שלא מחזיר לה אהבה רק כדי לגרום לו לקנא. לשמחתה, אותו צעירון מוצא את מותו בשלב די מוקדם של המלחמה (ולא באקט הירואי, אלא בעקבות דלקת ריאות), וסקרלט ממשיכה במשימתה. אל התמונה נכנס גבר מרשים, מסתורי ובעל מוניטין מפוקפק בשם רט באטלר, שמחליט כי סקרלט היא האישה שאיתה הוא רוצה להיות, ובכך יתחיל מחול שדים עמוס נאומים רגשניים שיתפרש על פני אחת התקופות הקשות ביותר של ארצות הברית.

אני לא לגמרי בטוח האם זו הדעה הפופולרית בנוגע ל"חלף עם הרוח", אבל בעיני מדובר באחד הסרטים הגדולים שנעשו. לקראת חלקו בפרויקט צפיתי בו בפעם השלישית, וגיליתי שעל אף אורכו המוגזם פשוט אי אפשר להפסיק לצפות בו (להוציא כמה הסתייגויות עליהן אפרט בהמשך). ההפקה שלו כמעט לא הגיונית במראה החזותי שלה, בהשקעה ובפאר, וכל תמונה, ובכל סצנה היא פשוט מופת של עשייה. הסרט מרגיש כל הזמן בתנועה, עבודת הניצבים הכל כך מורכבת שם היא משהו שאני לא בטוח אם כיום אפשר לשחזר, השליטה בפריים היא פסיכית, והמילה "מושלם" יכולה להיות מוכלת על לא מעט אלמנטים במהלכו. גם בסטנדרטים עכשוויים, הסרט הזה הוא אורים ותומים.
כמובן שהכל יכל להיות אחרת, ולא משנה כמה מפוארת ההפקה, ואילו אימג'ים בלתי נשכחים הוא ברא (צילום המנוף של סקרלט מתהלכת בין כל פצועי המלחמה בחיפושיה אחר רופא, מוציא ממני קריאות התפעלות בכל פעם), אילולא משהו בתחום הליהוק היה מקרטע. בהקשר הזה, ההשקעה של סלזניק השתלמה ועוד איך.

ויויאן לי, שחקנית בריטית בת 26 שלא הייתה מוכרת לקהל האמריקאי, זכתה באוסקר הראשון שלה על כך שסחבה על עצמה את "חלף עם הרוח" (השני היה על "חשמלית ושמה תשוקה") ולרגע לא נראה שהיא קורסת תחת העומס. הגברת הזו היא תופעת טבע, הוריקן, צונאמי, מפץ גדול, מה שתרצו. מעבר לכך שהיא יפה בצורה כמעט מטרידה, המהלך שהיא צריכה לעשות בסרט, מאותה ילדה מפונקת לאישה ששורדת בתנאים מחפירים, הוא עצום ומאתגר לכל שחקן או שחקנית באשר הם. אין לה רגע אחד שבו היא מועדת. אני באמת לא זוכר הרבה הופעות כמו זו, שנדרש מהן כל כך הרבה, והצליחו בכזאת רמה.
הגברת השנייה של הסרט, היא אוליביה דה האווילנד, המגלמת את מלאני, אותה בוחר אשלי ווילקס לאישה. התפקיד הזה הוא מורכב יותר ממה שנראה לעין, כי מלאני היא כביכול הקונטרה המוחלטת של סקרלט: היא טובה, נעימה, מאמינה בבני אדם, סלחנית, מלטפת ונאיבית לחלוטין. בקיצור, מישהי די בלתי נסבלת. דה האווילנד מצליחה, איכשהו, לקפץ מעל המכשולים האלה ולמרות שמלאני מאוד חד מימדית ולא משתנה הרבה, היא מעניקה לה רבדים ואנושיות שיכלו בקלות שלא להיות שם.
קלארק גייבל, שזהו הסרט השלישי בכיכובו שזוכה בפרס הסרט (אחרי "זה קרה לילה אחד" ו"המרד על הבאונטי"), מגלם את רט באטלר, וגם הוא מביא את כל מה שנדרש ממנו, את הזחיחות, הנאלחות, הצ'ארם, הסקסיות והפגיעות שנדרשת ממנו בחלקים השונים של הסרט. לסלי הווארד, בתפקיד אשלי ווילקס, גם הוא עושה תפקיד טוב, אבל אין לו את הכריזמה של גייבל ולכן לעיתים קשה להבין מדוע סקרלט לא מוצאת לנכון להמשיך הלאה ולראות מי הגבר הנכון בשבילה. כקריאה פסיכולוגית של דמותה, אפשר להגיד שאשלי הוא בשבילה אתגר שחייבים לנצח, אבל נדמה שהסרט לוחץ יותר על הקטע הרומנטי מאשר ההישגי, ולכן זה מעט חלש.
יש עוד עשרות שחקני משנה וביטים בסרט, רובם מעולים. מתוכם אפשר להזכיר את האטי מקדניאל בתפקיד ממי סוכנת הבית, שהייתה לשחקנית השחורה הראשונה שזכתה באוסקר. עם זאת, על פי המקורות, בטקס עצמו היא קיבלה מושב בקצה האולם הרחק מעמיתיה הלבנים.
אפילו כשהדיאלוגים נמרחים והדמויות נכנסות להתקף ורבלי מוגזם, הניגון של השחקנים הופך את זה למשהו שדי קרוב למוזיקה. קאסט פשוט מרהיב.

ויויאן לי וקלארק גייבל

על אף שאני יכול לברבר שעות על ההצלחות של הסרט, בכל זאת יש לי בו תמיד שתי נקודות משבר קשות במיוחד. הראשונה מתרחשת איפשהו באמצעו וקשורה באופן מוחלט לדמות בשם פריסי, המגולמת על ידי באטרפליי מקווין, אז בת 28. פריסי היא משרתת שחורה וצעירה שמתנדבת להישאר עם סקרלט ומלאני באטלנטה הבוערת. אם להשתמש בדוגמא מהתרבות הפופולרית הקרובה יותר, פריסי היא בשבילי מה שג'אר-ג'אר בינקס היה למעריצי "מלחמת הכוכבים". היא מה שקווין הארט הוא לאנשים עם אוזניים. אני באמת חושב שהיא אחת הדמויות הכי בלתי נסבלות שאי פעם הונצחו על המסך. הקול שלה יכול להעביר על דעתו נזיר בודהיסטי במצב של תרדמת, היא ללא צל שספק סובלת מאיזשהו בעיית אישיות גבולית, ובמהלך כמה מהסצנות שלה מצאתי את עצמי צועק בקול, "תסתמי את הפה שלך, בשם כל מה שקדוש!", ובכך הערתי בטעות את כלבתי שלא לגמרי הצליחה לעקוב אחרי העלילה ונמנמה לצדי. אני לא משקר, בכל צפייה שלי בסרט אני מייחל לרגע בו חייל קונפדרציה יצליח לקלוע כדור במצח של פריסי, אבל הרגע הזה פשוט לא מגיע. ואם זה לא מספיק גרוע בפני עצמו, ההיסטריה שלה מחלחלת גם לשאר השחקנים, וכנראה כדי לנסות להתעלות על הדציבלים, כולם בסביבתה צורחים גם הם. בפעם הבאה שאחליט לצפות בסרט, אני מתכנן להריץ את הקטעים האלו קדימה כי הם באמת גובים ממני מחיר נפשי.

נקודת המשבר השנייה היא חלקו האחרון של הסרט, לאחר שסקרלט ורט מתחתנים. חלקיו המרתקים של הסרט, כלומר אלו שהתעסקו במפלת הדרום, הם כבר היסטוריה רחוקה, והסרט הופך לאופרת סבון שסובבת סביב שני הגיבורים שכלואים בנישואים אומללים. אלו דקות ארוכות שחוזרות על עצמן, ובאיזשהו שלב הבינו שצריך להתחיל לסגור את הסרט, ולכן המון דברים קורים נורא מהר. אם בחלקיו הראשונים של הסרט, "חלף עם הרוח" הרשה לעצמו להתעכב אפילו על פעולות קטנות ולתת מקום לסצנות שאולי אין להם השפעה ישירה על העלילה (כמו הסצנה המעולה שבה סקרלט יורה בחייל צפוני עריק), בשלבים האחרונים של הסרט מישהו לחץ על הגז, ופתאום כל הטרגדיות רודפות אחת אחרי השנייה. האפקט כמעט קומי. אין ספק ש"חלף עם הרוח" מאבד מכוחו לקראת הסוף, אבל למזלנו סצנת הסיום היא כל כך איקונית ומשובחת, שזה מצליח להשכיח במעט את הלאות של הדברים שהקדימו אותה.

אחרי כמה שנים של סרטים חלשים שלא עמדו במבחן הזמן, הגיע "חלף עם הרוח" כדי להראות איך באמת נראה סרט גדול. זאת הייתה שנה מצוינת, ובמתמודדי הקטגוריה הראשית היה אפשר למצוא גם את "הקוסם מארץ עוץ", "סיפור אהבה", "מר סמית' הולך לוושינגטון", "קרון הדואר" ו"אנקת גבהים", אבל באמת שכולם היו כינור שני. למרבה השמחה, התנופה תמשיך גם לשנה הבאה, שתכניס אותנו לעשור השלישי של האוסקר, שנות הארבעים.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-12:
הסרט הטוב ביותר: דיויד או. סלזניק – "חלף עם הרוח"
השחקן הראשי הטוב ביותר: רוברט דונאט – "היה שלום, מר צ'יפס"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ויויאן לי – "חלף עם הרוח"
שחקן המשנה הטוב ביותר: תומס מיטשל – "קרון הדואר"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: האטי מקדניאל – "חלף עם הרוח"
הבימוי הטוב ביותר: ויקטור פלמינג – "חלף עם הרוח"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: לואיס ר. פוסטר – "מר סמית' הולך לוושינגטון"
התסריט הטוב ביותר: סידני הווארד – "חלף עם הרוח"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: גרג טולנד – "אנקת גבהים"
הצילום הטוב ביותר בצבע: ארנסט האלר וריי רנהאן – "חלף עם הרוח"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: לייל ר. ווילר – "חלף עם הרוח"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: ברנרד בי. בראון – "כשהמחר יגיע"
העריכה הטובה ביותר: הארל קרן וג'יימס ניוקום – "חלף עם הרוח"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר (קטגוריה חדשה): פרד סרסן ואדמונד הנסן – "הגשם הגיע"
השיר המקורי הטוב ביותר: הרלוד ארלן ואי.ווי. הארבורג – "הקוסם מארץ עוץ" (אי שם מעבר לקשת)
ההלחנה הטובה ביותר: ריצ'רד האגמן, וו. פרנק הארלינג, ג'ון לייפולד וליאו שוקן – "קרון הדואר"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: הרברט סטות'רט – "הקוסם מארץ עוץ"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "הברווזון המכוער"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: "דובים קטנים וקדחתניים"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: "ילדיה של חירות"
פרס מיוחד להופעה צעירה: ג'ודי גארלנד – "הקוסם מארץ עוץ"
פרס מיוחד: דאגלס פיירבנקס; ג'ין הרשולט, ראלף מורגן, ראלף בלוק וקונרד נגל; וויליאם קמרון מנזיס
פרס מפעל חיים: דיויד או. סלזניק

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "חלף עם הרוח" (1939)
4. "כנפיים" (1928)
5. "גראנד הוטל" (1932)
6. "המרד על הבאונטי" (1935)
7. "סימארון" (1931)
8. "תהלוכה" (1933)
9. "זיגפלד הגדול" (1936)
10. "ברודווי מלודי" (1929)
11. "החיים של אמיל זולא" (1937)
12. "הן לא תיקחו עימך" (1938)

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    לדעתי ויוויאן לי מעצבנת ו"משחקת", כלומר מלאכותית. בגללה קשה לי לראות את הסרט. אחרי 12 שנים היא קלקלה את "חשמלית ושמה תשוקה". איזו החמצה הסטורית שלא לקחו את בטי דייוויס, למשל.

השאר תגובה