• הרוכב
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 11: "הן לא תיקחהו עימך" (1938)

27 במרץ 2017 מאת אור סיגולי

ארבע שנים לאחר שזכה לראשונה בפרס הבימוי על "זה קרה לילה אחד", הסרט ששבר את שיאי הזכיות של האוסקר עם כיבוש כל חמשת הקטגוריות המרכזיות, ושנתיים לאחר שזכה בשנית על בימוי "מר דידס הולך העירה", חזר הבמאי האהוב פרנק קפרה לאוסקר, ושוב כמנצח.
סרטו "הן לא תיקחו עימך" (You Can’t Take It With You), המבוסס על מחזה מאת ג'ורג' קאופמן ומוס הארט, שעובד על ידי רוברט ריסקין (זוכה האוסקר על עיבוד "זה קרה לילה אחד"), היה לא רק להצלחה הקופתית הגדולה ביותר בארה"ב בשנת 1938, אלא גם הועמד לשבעה אוסקרים, ומתוכם זכה בפרס הבימוי והסרט. זאת הפעם הראשונה בתולדות האוסקר שאותו אדם זכה גם כבמאי וגם כמפיק.
הוליווד אהבה את פרנק קפרה, ולא בלי סיבה. קפרה יצר קולנוע שהוא גם סוחף וגם מדבר אל אוכלוסיה רחבה מבלי להביט עליה מלמעלה. "זה קרה לילה אחד" היה בעצם הזוכה הראשון שהביא את אמריקה של השוליים למסך, את העניים והאזרחים הפשוטים, וזה בולט גם עם הזוכה הנוכחי שלו, בטח כאשר בוחנים במי מתעסקים הסרטים שזכו עד כה: גיבורי מלחמה, אמנים, מנהיגים, עשירים ואינטלקטואלים. גם לסרטיו הפחות טובים של קפרה קשה לבוא בטענות כי יש בהם משהו מאוד כן, מאוד אוהד. "חומל", כמו שמנהל בית הספר לקולנוע בו למדתי אוהב לומר.

"הן לא תיקחהו עימך" עונה על כל המאפיינים שהפכו את הקולנוע של קפרה לכל כך פופולרי, אך ישנו הבדל אחד בולט בינו לבין השאר: הוא סרט בלתי צפי כיום. אני לחלוטין יכול להבין מדוע הצליח בשנת יציאתו ומדוע הביקורות כל כך תמכו בו, אבל השנים לא עשו עימו חסד. למעשה, אפילו השעתיים הבריטיות היבשושיות של "תהלוכה" והקולנוע המקרטע של "ברודווי מלודי" עברו לי טוב יותר מאשר זוכה האוסקר ה-11.
הסרט הוא פארסה משפחתית-מוסרית בסגנון שדי מזכיר את הקומדיה דל-ארטה. זוג צעיר מאוהב, האבא של הבחור מתנגד לשידוך, וכל מיני ליצנים פועלים לעזרתם, כי האהבה הצעירה היא העתיד. הכי פשוט, הכי עובד בכל פעם. לפחות על הנייר. ב"הן לא תיקחהו עימך" הבחור הוא טוני (ג'יימס סטוארט, חמוד כתמיד), בנו של בנקאי עוצמתי וקפיטליסט (אדוארד ארנולד), המאוהב באליס (ג'ין ארתור), שחיה עם משפחתה ההו-כה-מוזרה-ומצחיקה בשיכון לא מאוד מרשים בסביבתו של מפעל. אביו העשיר והדורסני של טוני מנסה לרכוש את כל הבתים ובתי העסק של השכונה כדי להשיג שליטה מוחלטת באיזור, אבל יש רק אחד שעושה לו בעיות: מרטין ונדרהוף, זקן חביב ומלא שמחת חיים שלא מתכוון לתת לממסד לדרוס אותו ולהתייחס אליו כאזרח סוג ב'. רצה הגורל, ואותו ונדרהוף הוא גם סבה של אליס, אהובת לבו של טוני.

בשלב הזה אעשה פנייה ואכתוב קצת על הדבר הכי טוב בסרט, והוא אותו סבא מרטין ונדרהוף, המגולם על ידי ליונל בארימור, שאם אתם עוקבים אחרי הפרויקט, אתם ודאי זוכרים שסרט בכיכובו כבר זכה באוסקר בעבר. היה זה "גראנד הוטל", וגם שם בארימור ניצח את כל הקאסט בלי להעניק להם בכלל תחרות. אני חייב להודות שלא נחשפתי להרבה מעבודותיו של בארימור עד כה, ואם משהו אחד טוב שהפרויקט הזה העניק לי בינתיים, הוא לגלות אותו. לצערי זו הפעם האחרונה שהוא יוזכר במהלך הפרויקט, כי אף סרט נוסף עמו לא הגיע למעמד זכייה. הוא עזב את עולמינו בשנת 1954, בגיל 76.
בסרט הנוכחי בארימור באמת נפלא, עובר מקומי לדרמטי מבלי לזייף כלום, ובורא דמות שאי אפשר שלא לאהוב. אין לי מושג איך הוא לא נמנה על מועמדי השנה הזו. למעשה, היחידה מהקאסט הרחב שקיבלה מועמדות, הייתה ספרינג ביינטון, המגלמת את בתו של ונדרהוף, אימה של אליס.

אז נחזור חזרה למסגרת הכללית. "הן לא תיקחהו עימך" הוא, בסופו של דבר, סיטקום (ועדות לכך אפשר למצוא באשכרה-סיטקום שמבוסס על המחזה, באופן חופשי למדי, מסוף שנות השמונים שאפילו שודר בארץ. הוא היה כישלון מוחלט). סיטקומים, ברובם, לא נשארים טריים יותר מדי זמן.
בני המשפחה המצחיקולה, הביתית והקווירקית שבמרכז הסרט, מרגישים כולם כאילו הם סובלים משלבים שונים של פיגור. אולי זו סתם הציניות שהשתלטה עלי (אם כי על פי כמות הדמעות שהורדתי בצפיית הסרט של הפרק הבא, אני עוד במצב טוב), אבל אם הסרט אמור לגרום לי לכעוס על הוריו של טוני הצעיר והמבטיח מכיוון שהם מנסים למנוע ממנו להתחתן עם המשפחה הזו, לא רק שזה לא מצליח, אלא להפך – אני לגמרי מבין אותם.
משפחת ונדרהוף זקוקה לטיפול, ואני לא הייתי נותן אפילו לכלבה שלי לשחק איתם. יש שם אבא שמתעסק עם נפצים, אחות שכנראה נישאה בגיל לא חוקי וכיום חשה שהיא בלרינה כשדי ברור שהיא לא חלק מתפקד בחברה (מגלמת אותה אן מילר, מנהלת בית הדירות ב"מלהולנד דרייב"), גבר מבוגר שמכין מסכות ממה שאני יכול להישבע שהוא עור אנושי, ועוד כל מיני נספחים שאני די בטוח שצריך להרחיק מגני ילדים. זה אמור להיות חמוד כמו "משפחת אדאמס", אבל בסופו של דבר יותר מרגיש כמו פריקוול ל"המנסרים מטקסס".

בחלקיו האחרונים של הסרט, האיזון מעט משתנה ובמקום להמשיך לבלות במחיצתם של השכנים האיומים ביותר שאתם יכולים לדמיין, הסרט עובר להיות סיפור הכפרה והמוסר של אביו של טוני, הבנקאי הדורסני, שכמובן מבין שכסף זה לא הכל, ומתקן את מצב הביש. הרגעים האלו הם שיפור גדול במצב הכללי, בעיקר בזכות הופעתו של אדוארד ארנולד, והם שגרמו לי להרגיש רע על כך שסבלתי מסרט שיש לו המון כוונות טובות, לב חם, ואהבת אנוש. פרנק קפרה שוב הוכיח לי שאני אדם בעייתי. מיטב תודותיי נשלחות אליו.

בדברי ימי האוסקר, כשמדברים על ההפסדים הכי לא מוצדקים, תמיד קופצים לראש "השור הזועם" שהפסיד ל"אנשים טובים", "חומות של תקווה" ו"ספרות זולה" שהפסידו ל"פורסט גאמפ", "האזרח קיין" שהפסיד ל"מה יפית עמק נוי", וכל סרט שהפסיד ל"נאום המלך", גם כאלו שבכלל לא היו מועמדים או נעשו באותה שנה. אבל בעיני שנת 1938 יצרה את אחד הניצחונות המפוקפקים והמביכים, ברטרוספקטיבה. כאמור, הזוכה, היה סרטו המטופש-אך-טוב-הלב-די-אני-מרגיש-רע-עם-עצמי-מה-זה-העינוי-הזה של פרנק קפרה. מבט מהיר ברשימת המפסידים, על כל התשעה, מראה שבאמת אין שום סרט ששרד והפך ליצירת מופת על זמנית. אה, רגע, חוץ מהסרט הזה, שמוזכר ממש באמצע הרשימה… שנייה, אני אאמץ את העיניים שלי… אוקי, זה פאקינג "האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר! אחד הסרטים הכי טובים שאי פעם נעשו.
עכשיו, בואו נודה באמת, אף אחד לא ציפה שהפקה צרפתית שמועמדת אך ורק בקטגוריה הזו באמת תביס הצלחה קופתית של הבמאי האמריקאי האהוב ביותר בסביבה, אבל נאמר זאת כך – בחלל שבין מנצח למפסיד, אין הרבה פערים כל כך תהומיים כמו השניים האלה. ובכלל, אם רצו האמריקאים להצביע בעד קומדיה אמריקאית חמודה בתקופה האפילה של עליית הנאצים לשלטון והמלחמה באירופה, הם יכלו לבחור שתיים טובות בהרבה: "חופשה" של ג'ורג' קיוקור וכמובן, "צער בעלי חיים" הבלתי נשכח. אף אחד משניהם לא היה מועמד.

"הן לא תיקחהו עימך" היה לאחת הקומדיות הבודדות שזכו האוסקר, והמשיך את רצף הסרטים הלא טובים (בדיעבד, כמובן) שזכו בפרס הסרט בשנותיו הראשונות של הפרס. אבל שנה לאחר מכן סוף סוף נקבל משהו לעבוד אתו. משהו גדול באמת.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-11:
הסרט הטוב ביותר: פרנק קפרה – "הן לא תיקחהו עימך"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ספנסר טרייסי – "עיר הנערים"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: בטי דייויס – "ג'יזבל"
שחקן המשנה הטוב ביותר: וולטר ברנן – "קנטאקי"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: פיי ביינטר – "ג'יזבל"
הבימוי הטוב ביותר: פרנק קפרה – "הן לא תיקחהו עימך"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: אלינור גריפין ודור שרי – "עיר הנערים"
התסריט הטוב ביותר: ססיל לואיס ו-וו.פי ליפסקומב – "פיגמליון"
הצילום הטוב ביותר: ג'וזף רוטנברג – "הוואלס הגדול"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: קארל ג'יי. ווייל – "הרפתקאותיו של רובין הוד"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: תומאס מולטון – "הבוקר והגברת"
העריכה הטובה ביותר: ראלף דוסון – "הרפתקאותיו של רובין הוד"
השיר הטוב ביותר: ראלף ריינג'ר ולאו רובין – "השידור הגדול של 1938" (תודה על הזיכרון)
ההלחנה הטובה ביותר: אלפרד ניומן – "להקת הרגטיים של אלכסנדר"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: וולפגנג קורנגולד – "הרפתקאותיו של רובין הוד"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "פרדיננד השור"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: "האמהות האלו עלולות לחיות"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: "הכרזת העצמאות"
פרס מיוחד: דינה רובין ומיקי רוני, הארי וו. וורנר, וולט דיסני, אוליבר מארש ואלן דייוי, ארתור בל
פרס מפעל חיים: האל בי. וואליס

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "כנפיים" (1928)
4. "גראנד הוטל" (1932)
5. "המרד על הבאונטי" (1935)
6. "סימארון" (1931)
7. "תהלוכה" (1933)
8. "זיגפלד הגדול" (1936)
9. "ברודווי מלודי" (1929)
10. "החיים של אמיל זולא" (1937)
11. "הן לא תיקחו עמך" (1938)

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    אני מתאפק, כי ראיתי את הסרט מזמן. אבל מקום אחרון? אני מקווה שיהיו תגובות של מעודכנים ממני. אני זוכר סרט משעשע וחינני.

השאר תגובה