• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 53: "אנשים פשוטים" (1980)

21 בנובמבר 2017 מאת אור סיגולי

נקודת המעבר של האוסקר משנות השבעים לשמונים היא פשוט מרתקת. לראשונה מזה ארבעה עשורים, האקדמיה החליטה לחגוג דווקא את הדרמות המשפחתיות על פני הפקות קולנועיות מורכבות יותר (כפי שזכו בשנות השבעים) במשך שנתיים רצוף. אבל מה שעוד יותר מעניין, הוא הקשר התימתי בין הזוכים, "קרמר נגד קרמר" של 1979 (לו הוקדש הפרק בקודם), והזוכה של האוסקר ה-53, "אנשים פשוטים" (Ordinary People). למעשה, זה נראה כאילו נקודת הפתיחה של "קרמר נגד קרמר" היא ממש נקודת הסיום של "אנשים פשוטים". אפילו הפוסטרים הרשמיים שלהם מאוד דומים, כאשר שניהם מציגים במרכזם צילומים משפחתיים. אולי זה קשור לזה שרייגן נכנס לבית הלבן וערכי המשפחה הפכו להיות שוב ערך עליון, מה שיצר ריאקציה מהאקדמיה. יכול להיות שזה גם ניסיון של האקדמיה לתת דגש על סרטים קטנים ו"איכותיים" יותר בזמן שהוליווד הופכת לתעשייה מסחרית הרבה יותר בתקופת פוסט "מלחמת הכוכבים". אולי זה סתם צירוף מקרים.

עוד דבר משותף לשני הזוכים הרצופים, הוא שהניצחון בקטגורית הסרט הטוב ביותר פגעה בהם בסופו של דבר. "קרמר נגד קרמר" לקח את האוסקר מ"אפוקליפסה עכשיו" ו"כל הג'אז הזה". "אנשים פשוטים" עקף את "השור הזועם" ו"איש הפיל", שתי ביוגרפיות בשחור-לבן שנחשבות עליונות יותר ממנו. המועמדים האחרים ב-1980 היו "בתו של כורה הפחם" ו"טס". הזכייה של "אנשים פשוטים" נחשבת, ברטרוספקטיבה, לאחת הפחות מוצדקות של האוסקר בעיקר בגלל שאר הסרטים שהגיעו לקו הסיום.
אתוודה שבזמן שאני, כמו כמעט כולם, מעריץ גדול של "השור הזועם" ו"איש הפיל", וכנראה שאם הייתי חבר אקדמיה הייתי מצביע להם, אני גם אוהב מאוד את "אנשים פשוטים". אני חושב שזה סרט שיש בו הרבה יותר מאשר נראה במבט ראשון, ומעבר לכך שהוא אפקטיבי ומרגש, הוא גם עשייה קולנועית מרשימה שאולי לא גורמת לעיניים לצאת ממקומן כמו מתחריו, אבל כשזה מגיע לדרמות אמריקאיות, הוא אחד הטובים והבולטים ביותר בכל הזמנים. זה קשור גם לעובדה ששני סרטים מאוחרים יותר שאני אוהב במיוחד, הם תוצאה לדעתי ישירה של הסרט הזה – "סיפורו של וויל האנטינג" מ-1997 (הבמאי גאס ואן סאנט התוודה ש"אנשים פשוטים" הוא אחד הסרטים האהובים עליו), ו"בחדרי המיטות" משנת 2001.

"אנשים פשוטים" הוא סרט הביכורים כבמאי של הכוכב האהוב רוברט רדפורד. הרחבתי לא מעט על רדפורד בפרק ה-46, זה שהוקדש לזוכה האוסקר בכיכובו "העוקץ" (שהיה גם לסרט היחיד שהעניק לרדפורד מועמדות על משחק) אז הפעם אתרכז בעיקר בפרסונת הבימוי שלו, שהתחילה עם האוסקר היחיד בו זכה כבמאי הטוב ביותר. נכון לשנת 2017 רדפורד ביים תשעה סרטי קולנוע באורך מלא, כאשר רק "אנשים פשוטים" הפך להיות על גג האולימפוס ההוליוודי. עם זאת, לדעתי גם סרטו הרביעי, "חידון האשליות", שהחזיר את רדפורד לאוסקר בשנת 1994 (אך הפסיד כמעט הכל ל"פורסט גאמפ"), הוא אחד הטובים ביותר שיצא מהוליווד המודרנית. לצערי עלי להודות שלאחר מכן אף אחד מסרטיו, גם אם היו טובים באופן יחסי, לא הגיעו לרמה של השניים שהוזכרו. סרט עם רדפורד יככב שוב באוסקר בעוד ארבע שנים, זוכה 1985 "זיכרונות מאפריקה", אבל בו רק ישחק, וכמובן לא יקבל מועמדות.
את התסריט ל"אנשים פשוטים" כתב אלווין סרג'נט, וזה היה לאוסקר השני בו זכה אחרי "ג'וליה", בהתבסס על ספרה של ג'ודית' גסט. לצערי לא יצא לי לקרוא את הספר, ואני לא יודע עד כמה הסרט שבא בעקבותיו נאמן לו, אבל אני חייב להודות שאם לשפוט על פי היצירה הקולנועית, אני די נדהם שאישה כתבה את זה. אני מקווה לברר מתישהו האם התימות שעולות בסרט הגיעו מהספר, או שהעובדה שהוא נכתב ובוים על ידי גברים שינתה שם משהו. דבר מעניין אחד בהקשר של סרג'נט התסריטאי, היא שבשנותיו הראשונות של האלף החדש, כאשר ציין את העשור השמיני שלו על פני האדמה, נשכר על ידי סוני לכתוב את שני סרטי ההמשך ל"ספיידרמן", ואת האתחול המקרטע של 2012. הכי רחוק שאפשר מהסרט זוכה האוסקר שלו.

כמו "קרמר נגד קרמר", גם זוכה האוסקר שהגיע אחריו מציג משפחה בת שלוש נפשות: אבא, אמא וילד. בשונה מסרטו של רוברט בנטון, זה לא תמיד היה המצב. משפחת ג'ארט כללה בעבר ארבעה אנשים, אבל הבן הבכור והמוצלח, באק, מצא את מותו בתאונת שיט אליו יצא עם אחיו הצעיר קונרד. הסרט נפתח כחודש וחצי לאחר ניסיון התאבדות לא מוצלח של קונרד, שלא הצליח להתמודד עם מותו של אחיו הגדול והנערץ מול עיניו, בו בזמן שגם זוג ההורים, בת' וקלווין, נאבקים בזיכרונות ובגעגוע.
זאת נקודת פתיחה מאוד עגומה לסרט, ואין ספק ש"אנשים פשוטים" הוא בכלליותו סרט מאוד עגום. עם זאת, הוא ממש לא פורנוגרפית רגש או מסחטת דמעות בלי עומק. רחוק מזה. סרטו של רדפורד הוא חקירת דמויות מרתקת, שמציגה אנשים שהם אולי, ובכן, פשוטים (אם כי "רגילים" היה אולי תרגום מדויק יותר), אבל מתמודדים כל אחד בדרכו עם כאב גדול, והסרט מקלף מעליהם את השכבות בצורה כל כך מדודה ואינטליגנטית, שמבליטה אותו מעל רוב הדרמות המשפחתיות שנעשות.
אמנם זה נראה כאילו המבע הקולנועי של הסרט מאוד שגרתי ולא מסעיר, אבל אני חושב שיש בו כמה רגעים מרשימים מאוד של מיזסצינה, עליה אחראים רדפורד והצלם ג'ון ביילי ("לקום אתמול בבוקר", "הכי טוב שיש"). הסצנות בתוך הבית שממסגרות את בת' האמא בתוך משקופים, ומפרידים אותה מהמשפחה הם תוצאה של תכנון מאוד מדויק. באופן כללי הרגעים של בת' הם המרשימים ביותר בסרט, לא רק בגלל ההופעה של מרי טיילר-מור, אלא גם בגלל הכתיבה. ישנן שתי סצנות שלה עם בנה קונרד שהם בעיני מופת של עשייה, מכיוון שהן מראות שני אנשים שפשוט לא מסוגלים לתקשר זה עם זה, מדברים על הכל מסביב, ומחריפים את התהום שיש ביניהם. אני חושב שזה אתגר נורא קשה לביצוע הן אצל האנשים מאחורי המצלמה ובהחלט אצל אלו שלפניה, ו"אנשים פשוטים" לחלוטין מצליח לשבור את הלב מבלי להזיע ולתקוף את העניין באופן ישיר. הניתוק בין בת' וקונרד כל כך מכאיב וכל כך אמיתי שזה מטלטל. בהקשר הזה אפשר להזכיר סרט מאוחר אחר, שהוא אולי מתעלה על "אנשים פשוטים" אבל שניהם אפקטיבים במידה זהה – מדובר ב"מנצ'סטר ליד הים", מפורר הנפש של קנת' לונרגן, שגם הוא מראה ניתוק וחיבור בין אנשים בצורה מרתקת. אגב, השימוש המעולה של לונרגן בפלאשבקים בסרטו משנת 2016 מאוד מזכיר כמה פלאשבקים מ"אנשים פשוטים".

הסרט נשען כמובן גם על ארבע הופעות משובחות, רק שלוש מהן היו מועמדות בסופו של דבר, כשכל אחת בתורה תופסת את הפוקוס בתורה ומייצרת דמות בלתי נשכחת. החלוקה האוסקרית לשחקנים ראשיים ומשניים קצת עשתה בלאגן בכל הסיפור הזה, וגם יצרה את אחת ההיעדרויות הכי מרגיזות בתולדות האוסקר.
טימותי האטון מגלם את קונרד, הוא זכה בקטגורית שחקן המשנה למרות שהוא באופן שאי אפשר לערער עליו השחקן הראשי של הסרט, הן מבחינת זמן מסך והן מבחינת המהלך הרגשי שהוא לבו של הסרט. שליחתו לקטגורית המשנה הייתה כנראה בעקבות גילו הצעיר (הוא היה אז בן 20, ולכן היה לזוכה הצעיר ביותר באותה תקופה). מצד אחד זה מרגיש לא הוגן, כי תפקיד בסדר הגודל הזה יכול לגבור בקלות על פני שחקני המשנה המועמדים האחרים (כפי שיקרה עוד עשרות פעמים במהלך האוסקר, כאשר שחקן ראשי נשלח למשנה, כמו שקרה לאחרונה עם אליסיה ויקנדר ב"הנערה הדנית"), אך מצד שני זה משמח כי להאטון מאוד הגיע לזכות, ולא היה לו שום סיכוי בעולם הזה לנצח את רוברט דה נירו ב"השור הזועם".
האטון באמת מדהים ב"אנשים פשוטים", ויש לו סצנות קשות נורא אותן הוא מבצע באופן יוצא מן הכלל. זה היה תפקידו הראשון בקולנוע, ולאחר מכן לא לגמרי הצליח לשחזר את הישגיו אלו, והשתתף בסרטים פחות מעניינים או זכורים. תפקידו המשמעותי הבאה היה ב-1993, בעיבוד השנוי במחלוקת ל"החצי האפל" של סטיבן קינג, שם גילם תפקיד כפול. ב-1996 הוביל את הקאסט הנרחב של הקומדיה המאוד לא מוערכת דיה "בחורות יפות" בה שיחק גבר החוזר לעיירת הולדתו ומפתח קשר עם הנערה בבית השכנים, אותה גילמה נטלי פורטמן. הוא ממשיך לעבוד גם היום, ולאחרונה נצפה בסדרה המהוללת "פשע אמריקאי" עליה היה מועמד לאמי.

הבחירה לשלוח את האטון לקטגורית המשנה, הביאה את דונלד סאת'רלנד להתמודד כשחקן ראשי, למרות שתפקידו קטן וכפוי טובה בהרבה מזה של האטון, מכיוון שהוא זה שצריך לאזן את הדרמטיות של הסובבים אותו ונותר, על פניו, עצור ואסוף בלי איזו סצנת אוסקר מובהקת. הוא אכן לא הצליח להתברג לחמישייה הסופית באחת הפאדיחות הגדולות ביותר בתולדות קטגוריות המשחק של האוסקר, בטח בהתחשב בפופולריות הרבה של הסרט בהשתתפותו. סאת'רלנד הוא כנראה השחקן החי הגדול ביותר שעדיין מעולם לא היה מועמד לאוסקר, ובזמן שאין ספק שהזוכה של אותה שנה היה חייב להיות דה נירו, בלי הרבה תחרות מאף אחד, הנפקדות של סאת'רלנד מהאוסקר של 1980 עדיין צורבת. קלווין שלו הוא מי שמנסה בכל יכולתו לאחד את המשפחה, לפייס בן אשתו ובנו, ופשוט לא מצליח לגשר על הפער. זו דמות עצובה נורא של מישהו שמבין שלא משנה כמה כוונותיו יהיו טובות, יש פצעים שפשוט אי אפשר לאחות. הסרט עצמו ללא ספק מתרכז יותר באמא ובבן, וזה הופך את ההישג של סאת'רלנד למרשים עוד יותר.
אם אתם שואלים אותי, סאת'רלנד יכל להיות מועמד בעתיד גם בזכות "גאווה ודעה קדומה" (2005), "ספייס קאובויס" (2000), "פלישת חוטפי הגופות" (1978), "המבט" (1973), "נערת הטלפון והבלש" (1971) וכמובן "מ.א.ש" (1970). בספטמבר 2017, התבשרנו שהאקדמיה החליטה להעניק לסאת'רלנד פרס מיוחד על מפעל חיים. זה כמעט מקל על ההתעלמות הצורבת ב-1980.

לעומת סאת'רלנד, מרי טיילר-מור כן הייתה מועמדת, ועשתה זאת בקטגורית השחקנית הראשית. בזמן יציאת הסרט ליהוקה לתפקיד בת' נחשב מאוד יוצא דופן, כי טיילר-מור הייתה ידועה בעיקר בזכות הפרסונה הקומית שלה בטלוויזיה. בעקבות "המופע של דיק ואן דייק" ו"המופע של מרי טיילור-מור", היא נחשבת לאחת הנשים החלוצות בתחום הקומדיה במסך הקטן, והופעתה כאישה הקשה והעצובה של "אנשים פשוטים" הפתיעה רבים.
טיילר-מור קיבלה גם היא משימה קשה במיוחד, כי בת' היא הדבר הכי קרוב לאנטגוניסט שיש לסרט. היא מסרבת להחלים מהאבל על בנה, היא מנסה לסגור את המשפחה מפני העולם החיצון ולא לחשוף כל דבר שקשור לפגיעות או כאב, וחוסכת אהבה מבנה שנותר בחיים, מה שרק הולך ומפורר אותו. טיילר-מור הייתה צריכה לקחת את הנתונים האלו ולבנות מהם דמות שאנחנו כן רוצים בטובתה ויכולים להזדהות איתה, וכמו שני חבריה לקאסט, גם היא הצליחה מעל ומעבר. בפרק על "קרמר נגד קרמר" כתבתי על האמא בראי סרטי האוסקר, אז לא אפרט על כך שוב הפעם, אבל "אנשים פשוטים" הוא אחד הסרטים היותר אמיצים, או לפחות שוברי מוסכמות, בהצגת האמא בדרמות המשפחתיות. כזו שלא בהכרח יכולה לתת אהבה, כזו שלא תקריב את חייה לטובת ילדיה.
בהקשר הזה ישנו קצת אלמנט בעייתי בפתרון המערכה האחרונה של הסרט, וכדי לדון בה אצטרך להיכנס לספויילרים אז מי שלא ראה יכול פשוט לדלג לפסקה הבאה.
"אנשים פשוטים" מסתיים בטון חיובי, בתקווה לרפואה ולהחלמה, אבל זה קורה רק אחרי שבת' עוזבת את הבית ומשאירה את שני הגברים שלה מאחור. זה מה שיכול לאפשר לקלווין וקונרד לפתוח דף חדש. אנחנו אפילו לא רואים את בת' עוזבת. רגע אחד היא מול הארון שלה, מוציאה מזוודות, וברגע שני המונית שלה נוסעת משם. זו כל הפרידה שיש לנו ממנה. זה הופך את "אנשים פשוטים" למסה גברית במיוחד, כזו שבסופו של דבר אפשר לפרש כאומרת שתא משפחתי שלא כולל אמא יכול להיות אפילו בריא יותר מאשר אחד שכן.

השחקן הרביעי שהיה מועמד לאוסקר מהקאסט הוא ג'אד הירש, המגלם את הפסיכולוג של קונרד, דמות שללא ספק היוותה השראה להופעה זוכת האוסקר של רובין וויליאמס ב"סיפורו של וויל האנטינג". להירש, שעושה גם הוא תפקיד מצוין, לא היה סיכוי לעמוד מול ההופעה הרגשנית – והראשית, כאמור – של טימותי האטון. זאת הייתה מועמדותו היחידה לאוסקר, וכמו טייל-מור, גם הוא הגיע לדרמה הזו לאחר שהתפרסם כקומיקאי בטלוויזיה, בעיקר בסיטקום "טקסי", בזכותה זכה בשני אמי. היום הוא עובד בעיקר בטלוויזיה.
שני צעירים מהקאסט שאחר כך המשיכו לקריירה משלהם, הם אדם בולדווין ("פייפרליי", "סרניטי", "איינג'ל"), ואליזבת' מקגאוורן ("היו זמנים באמריקה", "דאונטון אבי").

האמת היא שהדבר היחיד שלא נורא אהבתי ב"אנשים פשוטים" הוא העריכה שלו. יש מספר קפיצות מוזרות במהלך הסצנות, וכמה דברים שלא התחברו טוב. בהקשר הזה, נספר ש"אנשים פשוטים" היה לזוכה האחרון בפרס הסרט הטוב ביותר שלא היה מועמד בפרס העריכה, עד "בירדמן" 26 שנים לאחר מכן. מעבר לכך, "אנשים פשוטים" הוא סרט מעולה, וכזה שעדיין מחזיק מעמד. אם אני הייתי צריך לבנות את החמישייה של אותה השנה, הייתי כמובן מציב את השלישייה המרכזית – "אנשים פשוטים", "השור הזועם" ו"איש הפיל", אבל במקום "בתו של כורה הפחם" השגרתי ו"טס" (שלא ראיתי עדיין, לצערי), הייתי מכניס את "הניצוץ" של קובריק ו"טיסה נעימה", שניהם, כמובן, לא היו מועמדים לשום אוסקר.
1980 היא גם השנה של "אבק כוכבים" של וודי אלן, "לבוש להרוג" המשובח ביותר של בריאן דה פלמה, היצירה המונומנטלית "ברלין אלכסנדרפלאץ" של פאסבינדר, "תשע עד חמש", "האימפריה מכה שנית", "האחים בלוז", "המטרו האחרון" ו"תהילה", בין היתר. בעולם האימה גם קרו כמה דברים מסעירים מעבר ל"הניצוץ", כמו למשל הביקור הראשון בקריסטל לייק שם התרחשה עלילת "יום שישי ה-13", כמו גם יציאתו של "הערפל" מאת ג'ון קרפנטר, שהמון אוהדי אימה מאוד אוהבים מסיבה שאינני לגמרי מבין.
שנה שנייה ברציפות, מיכל בת-אדם ייצגה את ישראל באוסקר, הפעם עם "על חבל דק", אך גם התוצאות היו זהות לשנה שקדמה לה, וישראל נותרה מחוץ לקטגורית הסרט בשפה זרה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-53:
הסרט הטוב ביותר: רונלד ל. שווארי – "אנשים פשוטים"
הבימוי הטוב ביותר: רוברט רדפורד – "אנשים פשוטים"
השחקן הראשי הטוב ביותר: רוברט דה נירו – "השור הזועם"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: סיסי ספייסק – "בתו של כורה הפחם"
שחקן המשנה הטוב ביותר: טימותי האטון – "אנשים פשוטים"
שחקנית המשנה הטוב ביותר: מארי סטינבורגן – "מלווין והווארד"
התסריט המקורי הטוב ביותר: בו גולדמן – "מלווין והווארד"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אלווין סרג'נט – "אנשים פשוטים"
הצילום הטוב ביותר: ג'פרי אנסוורת' וגיסליין קלוקה – "טס"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: פייר ג'אפרוי וג'ק סטיבנס – "טס"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אנתוני פאוול – "טס"
הסאונד הטוב ביותר: ביל וארני, סטיב מאסלוא, גרג לנדייקר ופיטר סאטון – "האימפריה מכה שנית"
העריכה הטובה ביותר: תלמה סכונמייקר – "השור הזועם"
השיר הטוב ביותר: מייל גור ודין פיצ'פורד – "תהילה" (תהילה)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: מייקל גור – "תהילה"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ולדימיר מנשוב – "מוסקבה לא מאמינה בדמעות" (ברית המועצות)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: מארי לרנר – "ממאו ועד מוצארט: יצחק שטרן בסין"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: רולנאד האל ופיטר לאדיו – "קרל הס: אל עבר החירות"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פראנק רופוז – "הזבוב"
הסרט הקצר הטוב ביותר: לויד פיליפס – "תחתית הדולר"
פרס מיוחד על אפקטים ויזואלים: בריאן ג'ונסון, ריצ'רד אדלנד, דניס מורן וברוס ניקולסון – "האימפריה מכה שנית"
פרס מיוחד: הנרי פונדה, פרד היינס

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "אנשים פשוטים" (1980)
22. "כחום הלילה" (1967)
23. "אוליבר!" (1968)
24. "רבקה" (1940)
25. "כנפיים" (1927)
26. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
27. "גבירתי הנאווה" (1964)
28. "סיפור הפרברים" (1961)
29. "קרמר נגד קרמר" (1979)
30. "אדם לכל עת" (1966)
31. "כל אנשי המלך" (1949)
32. "סוף השבוע האבוד" (1945)
33. "גברת מיניבר" (1942)
34. "טום ג'ונס" (1963)
35. "העוקץ" (1973)
36. "גראנד הוטל" (1932)
37. "מרטי" (1955)
38. "ג'יג'י" (1958)
39. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
40. "המרד על הבאונטי" (1935)
41. "הדירה" (1960)
42. "המלט" (1948)
43. "פאטון" (1970)
44. "סימארון" (1931)
45. "תהלוכה" (1933)
46. "זיגפלד הגדול" (1936)
47. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
48. "ברודווי מלודי" (1928)
49. "החיים של אמיל זולא" (1937)
50. "אמריקאי בפריז" (1951)
51. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
52. "הולך בדרכי" (1944)
53. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)