• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 39: "אדם לכל עת" (1966)

28 באוגוסט 2017 מאת אור סיגולי

זוכה האוסקר ה-39, "אדם לכל עת" (A Man for all Seasons), הוא אחד הסרטים הבודדים בפרויקט הזה שהתחלתי לצפות בהם מבלי לדעת עליהם כלום. כלומר, ידעתי שמדובר בדרמה בריטית תקופתית, ידעתי שפול סקופילד זכה בזכותו בפרס השחקן, וידעתי שביים אותו פרד זינמן, שניצח את האוסקר לפני 13 שנה עם "מעתה ועד עולם" וזכור בעיקר בזכות "בצהריי היום". מעבר לזה, כאמור, כלום.
וזה משונה, כי בכל זאת זוכי אוסקר נוטים להדהד קצת בשנים שלאחר מכן, לצוץ פה ושם ולקבל התייחסות מעצם היותם חלק מהקאנון המסחרי-בידורי הרשמי של הקולנוע. עם זאת, "אדם לכל עת" לא עולה כלל בשיח האוסקרי, מעולם לא הוזכר בלימודי הקולנוע שלי, לא ראיתי אותו צץ ברשימות סרטים מומלצים או מצעדים למיניהם, אני אפילו לא זוכר שהוא שודר בטלוויזיה יותר מדי. הוא אחד מזוכי האוסקר הנעלמים, לטוב ולרע. אף אחד לא חוגג אותו, ומצד שני גם אף אחד לא מתמרמר נגדו או טוען שזו זכייה מבוזבזת. אמצע כזה.

אני מניח שזה קשור לכך ששנת 1966 לא הייתה שנה גדולה מדי לקולנוע האמריקאי, ולא שחררה יותר מדי יצירות גדולות כך שזכיית ההפקה הבריטית הזו (שמעורב בה גם כסף אמריקאי) בפרס הגדול לא באה על חשבון מישהו אחר, להוציא את "מי מפחד מווירג'יניה וולף?", שהוא ללא צל של ספק טוב ומסעיר הרבה יותר מסרטו של זינמן, אבל קל לראות למה לא כל חברי האקדמיה התחברו אליו, בעיקר כי הוא היה מאוד סנסציוני לזמנו. מצד שני, נכון שאולי לא מדובר בצפיית חובה או משהו פורץ דרך, אבל האמת היא ש"אדם לכל עת" באמת סרט טוב, שמתהדר בעיקר בתסריט משובח והופעות נפלאות.
בנראטיב האוסקרי, "אדם לכל עת" המשיך את הקו השמרני של אמצע שנות השישים, אבל גם רמז על סופו. אחרי הזכייה המפתיעה של "טום ג'ונס" הפרוע ב-1963, חזרה האקדמיה להצביע להפקות "מכובדת" ועשויות היטב שעיקרן קולנוע בידורי שאינו פורץ דרך, כמו "גבירתי הנאווה", "צלילי המוסיקה" והסרט הנוכחי. הוא גם האחרון ברצף ארוך של סרטים שעלילתם עוסקת מחוץ לגבולות ארה"ב – מאז "לורנס איש ערב" בשנת 1962, כל זוכי האוסקר עסקו באירופאים (בעיקר בריטים, אבל גם אוסטרים פעם אחת), גם אם ההפקה הייתה אמריקאית לחלוטין. בשנה שלאחר "אדם לכל עת" זה יישבר עם "כחום הלילה", שהוא תוצר מובהק של תקופתו.
בשונה מהפקות תקופתיות אחרות בני דורו, כמו "קלאופטרה" או "דוקטור ז'יוואגו", הסרט הזה מרגיש פחות מהודר ומנקר עיניים, ומאפשר להתרכז בעלילה ובדמויות, ופחות בפירוטכניקה. זה הופך את הזוכה של 1966 לממש מין תחנת מעבר בין סרטי האוסקר התקופתיים והמפוארים של שנות השישים לזוכים הבאים, שמאופיינים בצורה יותר מודרנית ומחוספסת. זאת מכיוון שנראה כי פרד זינמן הבמאי ניסה להפשיט את התקופתיות של הסרט, ולהביא אותו למקום ריאליסטי יותר.
מעבר ל"מי מפחד מווירג'ינה וולף", "אדם לכל עת" ניצח גם "הרוסים באים, הרוסים באים", "חלוקי הנחל" ו"אלפי".

כמו שאר הזוכים מאז "בן-חור" שסגר את העשור הקודם, גם "אדם לכל עת" מבוסס על חומר קודם. זה התחיל כתסכית רדיו בשנת 1954, שלוש שנים לאחר מכן עובד לדרמה טלוויזיונית, וב-1960 עלה כמחזה בלונדון. על כל הגלגולים האלו אחראי רוברט בולט, שגם עיבד בעצמו את התסריט, כך שבשלב הזה הוא כבר הכיר את החומר מכל כיוון. שנה לפני הפקת "אדם לכל עת", זכה בולט באוסקר הכתיבה על "דוקטור ז'יוואגו", והפך להיות אחד התסריטאים הבודדים שזכו באוסקר שנתיים רצוף. בעבר זכה גם בזכות "לורנס איש ערב", וזה באופן משעשע למדי הופך אותו לבן אדם שנמצא בשתי קצוותיו של רצף זוכי האוסקר המתרחשים מחוץ לאמריקה, בין "סיפור הפרברים" ל"כחום הלילה".
העלילה של זוכה האוסקר שנתון 1966 מביאה את סיפורו האמיתי של תומס מור, איש כמורה שחי ופעל בימי הנרי השמיני. כבר ברגע הראשון מוצג לנו הקונפליקט המשמעותי של הסרט – מור מתבקש על ידי הקרדינל לתמוך בגירושיו של המלך מאשתו העקרה, לטובת אן בולין שתוכל להביא לאנגליה יורש. מור, קתולי אדוק, מסרב לתמוך בגירושין ובכך מסומן על ידי חצר המלכות כאיום וכמורד במונרכיה. על אף שהוא אחד האנשים האהודים והחכמים ביותר העובדים בשביל המלך, הוא מופשט מתאריו ועובר מערכת לחצים כדי שיכיר בגירושי המלך, ובכך גם ייתן גושפנקה לכך שלהנרי השמיני סמכויות מעל האפיפיור. ולזה אין שום סיכוי.
זהו סיפור על אדם עם עקרונות, ועל ההשלכות והתוצאות שלהן. הסרט מתחיל כמו מעשייה פוליטית, כזו של תככים, אסטרטגיות ולחיצות ידיים, וככזה הוא מזוכי האוסקר הבודדים שעוסקים בתהליכים פוליטיים. לאחר מכן הוא ממשיך כמעשיית דויד וגוליית, עד חלקו האחרון שהוא דרמה משפטית. את כל השלבים האלה בונה בולט בצורה באמת מרתקת, ובעיני מדובר באחד מהתסריטים הכי בנויים היטב שראיתי לאחרונה.

זינמן לא הלך כנגד החומר הכתוב, והניח את כל המשקל הכבד על כתפי הטקסט והשחקנים, בידיעה מוחלטת שהם יוכלו לעמוד בזה. הוא צדק, אבל זה בכל זאת גורם לסרט להיות כולו סצנות דיאלוג, מבלי איזשהו נפח קולנועי גדול. אני לא אומר שמדובר בתיאטרון מצולם או משהו רדוקטיבי בסגנון, כי בכל זאת יש פה הפקה מרשימה, העמדה מחושבת ועריכה מצוינת, אבל אין ספק שמרגישים את שורשיו הבימתיים והרדיופונים של הפרויקט. עם זאת, דווקא באוסקר העריכו את התפיסה הויזואלית של הסרט והעניקו לו את פרס הצילום, שזה מפתיע במיוחד בהתחשב בכך ש"טום ג'ונס" אפילו לא היה מועמד בקטגוריה הזו שלוש שנים לפני כן. זינמן זכה בפרס הבמאי על הסרט הזה, והפך להיות מהבודדים שהצליחו לביים שני זוכי אוסקר. הוא יהיה מועמד שוב 11 שנים לאחר מכן עם "ג'וליה", יביים סרט אחד נוסף חמש שנים לאחר מכן, יפרוש מבימוי, ויילך לעולמו בשנת 1997 בגיל 89.

פול סקופילד ורוברט שאו

את גיבור הסרט, תומס מור, מגלם פול סקופילד, אז בן 44, שמוביל את הקאסט החלומי של הסרט. זו הייתה מועמדותו הראשונה של שחקן התיאטרון המוערך, ועל אף גילו הייתה זו רק הופעתו הקולנועית השלישית. יכול להיות שזו הסיבה שבקרדיטים של הפתיחה הוא מופיע שביעי (!), אחרי שחקנים עם תפקידים קטנים בהרבה משלו. אני הכרתי את סקופילד בזכות מועמדותו השנייה לאוסקר, ב"חידון האשליות" של שנת 1994, ואז בהופעתו הכמעט-מועמדת שלוש שנים לאחר מכן על "ציד המכשפות". סקופילד הוא שחקן ענק, בין אם בתפקידים ראשיים או משניים, זה לא משהו שצריך להזכיר אפילו. ב"אדם לכל עת", שנשען כמעט כולו עליו, הוא נהדר ובעיקר הרשים אותי איך הוא מצליח להימנע מפאתוס מוגזם, המלכודת הכי קלה לסוג כזה של דמות והופעה. כמו שאר האלמנטים בסרט, סקופילד, עם הכוונה מזינמן אני מניח, שומר את הרגליים על הקרקע, לא בורח למחוזות תיאטרליים, ויוצר דמות שעל אף שההתעקשות שלה שגובלת לעיתים באטימות, יוצרת הזדהות רבה. הוא הביס באותה שנה כוכבים מפורסמים את סטיב מקווין, ריצ'רד ברטון, מייקל קיין ואלן ארקין.
סקופילד היה השחקן היחיד מקאסט הסרט שנקרא לפודיום בטקס האוסקר ה-39, אבל הוא לא היה היחיד שמועמד. בפרס שחקנית המשנה נציגת הסרט הייתה וונדי הילר כאשתו של מור, שבלטה בהופעה ממזרית ומצוינת על אף שהיא לרוב בשולי המסך. הילר אמנם הפסידה, אבל באותו הטקס עלתה לבמה כדי לקבל את האוסקר בשמו של סקופילד, שלא טרח להגיע לחגיגה. שחקנית בולטת אחרת של הסרט היא סוזנה יורק, שכיכבה גם ב"טום ג'ונס", זוכה 1963. היא אמנם לא הייתה מועמדת על אף אחד מהם, אבל קיבלה רגע מתחת לשמש שנתיים לאחר מכן כשהייתה מועמדת על "הם יורים גם בסוסים". אני מניח שלרובינו היא מוכרת כלארה, אימו הביולוגית של סופרמן בגלגול הקולנועי הראשון שלו.

מועמדות המשחק השלישית של הסרט הייתה בפרס שחקן המשנה, לרוברט שאו כהנרי השמיני. זוהי מסוג ההופעות שנופלות בול לקטגוריה הזו – שתיים-שלוש סצנות בסך הכל, אבל הן כולן סובבות סביבו ומאפשרות לו להיות מקסים, אכזר, פגיע וקשוח, עם כמה מונולוגים שאחר כך מהדהדים בשלב ההצבעות. או במילים אחרות – גונב ההצגה. זו הייתה מועמדותו היחידה של שאו, אבל בעולם הפרטי והמדומיין שלי הוא הגיע לאוסקר שוב שנת 1975 עם "מלתעות".
מהות התפקיד של שאו גנבה את תשומת לב מצביעי האוסקר משתי הופעות משובחות ביותר נוספות מהסרט. האחת היא של לאו מקרן ("ליידי נץ") כקרומוול, האנטגוניסט הנאלח של הסרט שרודף את מור, והשנייה היא של לא אחר מאשר ג'ון הארט, אז בסך הכל בן 26, בהופעתו הקולנועית הרביעית. הוא מגלם את ריץ', שמבקש את קרבתו של מור אבל כאשר הוא לא מקבל אותה פונה כנגדו.
עוד חבר בקאסט שעל אף הופעתו המוגבלת בזמן אי אפשר להתעלם ממנו, הוא לא אחר מאשר אחד מגדולי במאי הקולנוע אורסון וולס, כקרדינל שמוריש את תפקידו למור. באופן אירוני למדי, זהו הסרט היחיד בו היה מעורב וולס בכל שנות הקריירה שלו שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר.

אורכו של "אדם לכל עת" הוא קצת פחות משעתיים, והוא מעניין ומהנה בכל רגע ממנו. כאמור, לא מדובר באיזו יצירה גדולה שחייבים לראות, ואין ספק שהאוסקר הוא הסיבה היחידה בזכותה הסרט הזה מוכר, אבל לאוהבי דרמות בריטיות, או אנשים המתעניינים בכתיבה קולנועית, מדובר בחגיגה גדולה.
כפי שכתבתי בהתחלה, 1966 לא הייתה שנה גדולה להוליווד, אבל מחוצה לה קרו דברים נפלאים. הסרט הכי טוב של 1966 הוא, אם תשאלו אותי, "הקרב על אלג'יר" שבאוסקר ה-39 הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה ל"גבר ואישה" של קלוד ללוש, אבל שנה לאחר מכן היה מועמד בקטגוריות הבימוי והתסריט. בנוסף, אותה שנה הביאה לנו את "יצרים" שהעניק לאנטוניוני מועמדות לבימוי, "פרסונה" של ברגמן, "בלתאזר" של ברסון, "ציפורי שיר וציפורי טרף" של פאזוליני ו"רכבות שמורות היטב". וכמובן, זוהי השנה של לא אחר מאשר "הטוב הרע והמכוער" של סרג'יו לאונה. כמובן שבאוסקר לא היה לו זכר.
נציג ישראל לאוסקר באותה שנה היה "שני קוני למל" של ישראל בקר, שלא נכנס לחמישיות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-39:
הסרט הטוב ביותר: פרד זינמן – "אדם לכל עת"
הבימוי הטוב ביותר: פרד זינמן – "אדם לכל עת"
השחקן הראשי הטוב ביותר: פול סקופילד – "אדם לכל עת"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אליזבת' טיילור – "מי מפחד מווירג'ינה וולף?"
שחקן המשנה הטוב ביותר: וולטר מתיאו – "עוגיית המזל"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: סנדי דניס – "מי מפחד מווירג'ינה וולף?"
התסריט המעובד הטוב ביותר: רוברט בולט – "אדם לכל עת"
התסריט המקורי הטוב ביותר: קלוד ללוש ופייר הוטרייהובן – "גבר ואישה"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: הסקל ווקסלר – "מי מפחד מווירג'ינה וולף?"
הצילום הטוב ביותר בצבע: טד מור – "אדם לכל עת"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'ורג' ג'יימס הופקינס – "מי מפחד מווירג'ינה וולף?"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: ג'ק מרטין סמית', דייל הנסי, וולטר מ. סקוט וסטוארט רייס – "המסע המופלא"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: איירין שראף – "מי מפחד מווירג'ינה וולף?"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: אליזבת' האפנדן וג'ואן ברידג' – "אדם לכל עת"
הסאונד הטוב ביותר: ג'ורג' ר. גרובס – "מי מפחד מווירג'ינה וולף?"
העריכה הטובה ביותר: פרדריק סטיינקמפ, הנרי ברמן, סטוארט לינדר ופרנק סנטילו – "גראנד פרי"
האפקטים הקוליים הטובים ביותר: גורדון דניאל – "גראנד פרי"
האפקטים הויזואלים המיוחדים הטובים ביותר: ארט קרוקשנק – "המסע המופלא"
השיר הטוב ביותר: ג'ון בארי ודון בלק – "לחופש נולד" (לחופש נולד)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון בארי – "לחופש נולד"
המוזיקה המעובדת הטובה ביותר: קן תורן – "דבר מצחיק קרה בדרך לפורום"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: קלוד ללוש – "גבר ואישה" (צרפת)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: פיטר ווטקינס – "משחקי מלחמה"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: אדמונד לוי – "שנה לקראת מחר"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ג'ון ופיית' האבלי – "הרב אלפרט והדאבל פיצ'ר של מתכת מטיחואנה"
הסרט הקצר הטוב ביותר: אדגר אנסטי – "כנפיים פרועות"
פרס מיוחד: י. פרנק פרימן, יאקימה קאנוט
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: ג'ורג' באנגל
פרס מפעל חיים: רוברט ווייז

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "מה יפית עמק נוי" (1941)
10. "צלילי המוסיקה" (1965)
11. "בן-חור" (1959)
12. "מעתה ועד עולם" (1953)
13. "רבקה" (1940)
14. "כנפיים" (1927)
15. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
16. "גבירתי הנאווה" (1964)
17. "סיפור הפרברים" (1961)
18. "אדם לכל עת" (1966)
19. "כל אנשי המלך" (1949)
20. "סוף השבוע האבוד" (1945)
21. "גברת מיניבר" (1942)
22. "טום ג'ונס" (1963)
23. "גראנד הוטל" (1932)
24. "מרטי" (1955)
25. "ג'יג'י" (1958)
26. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
27. "המרד על הבאונטי" (1935)
28. "הדירה" (1960)
29. "המלט" (1948)
30. "סימארון" (1931)
31. "תהלוכה" (1933)
32. "זיגפלד הגדול" (1936)
33. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
34. "ברודווי מלודי" (1928)
35. "החיים של אמיל זולא" (1937)
36. "אמריקאי בפריז" (1951)
37. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
38. "הולך בדרכי" (1944)
39. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)