• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 27: "חופי הכרך" (1954)

22 ביוני 2017 מאת אור סיגולי

באופן שהוא כנראה מקרי בהחלט, זכו באוסקר הסרט הטוב ביותר שני סרטים ברציפות העוסקים במתאגרפים לשעבר. הראשון היה "מעתה ועד עולם" שהופיע בפרק הקודם, והנוכחי הוא זוכה האוסקר ה-27, "חופי הכרך" (On the Waterfront), שגם המשיך את רצף הזוכים עכשוויים – כלומר, משנת 1950 ("הכל אודות חווה") ועד שנת 1955 ("מרטי") חברי האקדמיה בחרו אך ורק סרטים שעלילתם מתרחשת בזמן הפקתם, ולא סרטים תקופתיים. כלומר, אם מחשיבים בשלב זה את מלחמת העולם השנייה כזמן עכשווי. זה הרצף הארוך ביותר של סרטים כאלו בתולדות האוסקר.

"חופי הכרך" הפך את איליה קאזאן לאחד מהבמאים הבודדים שהצליחו לביים שני זוכי פרס הסרט. הראשון היה "הסכם ג'נטלמני" המקרטע משנת 1947, אבל בסיבוב השני המצב היה שונה לגמרי. "הסכם ג'נטלמני" לא רק שלא הזדקן היטב ונחשב לאחד הזוכים המרשימים פחות בתולדות האוסקר, אלא גם בזמן אמת ההתלהבות של האקדמיה ממנו הייתה מרוסנת ובשנת יציאתו היה מועמד לשמונה אוסקרים וזכה רק בשלושה. "חופי הכרך", לעומתו, זכה לאהדה גורפת הרבה יותר, היה מועמד לתריסר פרסים, וזכה בלא פחות משמונה, משווה את שיא הזכיות של "חלף עם הרוח" ו"מעתה ועד עולם". בנוסף, המורשת שלו לא דעכה עם הזמן, והוא עדיין נחשב לא רק לאחד מזוכי האוסקר הטובים בכל הזמנים, אלא גם לאחת מיצירות המופת האמריקאיות.

הדבר המרגיז ביותר עם "חופי הכרך", אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, הוא שאין לו שום זכות להיות כל כך טוב. אמנם, על פניו, אין כל רע בעשיית הסרט הזה, בסך הכל סיפורו של בחור צעיר שנלחם נגד השיטה. אבל הקונטקסט ההיסטורי צובע אותו בצבעים מכעיסים למדי, כאלו שהיו אמורים להפוך אותו למשהו שאיננו רחוק מסרט תעמולה.
עלילת הסרט, שכתב באד שולברג, מבוססת על סדרת מאמרים מאת העיתונאי מלקולם ג'ונסון העוסקים בשחיתות איגודי הנמלים, אבל התסריט הוא למעשה כתב הגנה של איליה קאזאן על עצמו, כדי לכפר על התנהלותו בזמן ציד המכשפות של מקארתי והוועדה לפעילויות "אנטי-אמריקאיות", אז הלשין על לא מעט מהקולגות שלו (בעידוד ראשי אולפני פוקס עימם עבד קאזאן ובחשש מעונש מאסר) שהואשמו בקומוניזם, והרס לא מעט חיים. הזכרתי זאת בקטנה בפרק על "הסכם ג'נטלמני". הטינה לקאזאן הייתה לא מבוטלת בתחילת שנות החמישים, גם בגלל ההלשנה וגם בגלל מאמר ההצטדקות שלו בניו יורק טיימס. עם זאת, קאזאן, אמן שמאלני שבהחלט היה מעורב בפעילות קומוניסטיות במהלך שנות הארבעים (והופתע מאוד כאשר לא זימנו אותו לשימוע בתקופת "הסכם ג'נטלמני"), הפך להיות אחד הבמאים הבודדים שהקריירה שלהם לא רק שנפגמה, אלא אפילו השתדרגה מאז שהלשין בקונגרס. בשנת 1999 זכה בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה, שזכור ככזה שהצית מחאה גדולה מחוץ לאולם ואחת קטנה יותר בתוכו, כאשר מצלמות הטלוויזיה התמקדו בכוכבי הוליווד הנוכחים בטקס, מעטים אך נוכחים, שסירבו למחוא כפיים או לעמוד.

מתוך המקום בו נמצא קאזאן בתחילת הפיפטיז, די ברור שטרי מלוי, גיבור "חופי הכרך", גבר צעיר שמרגיש שהוא חייב לעשות את הדבר הנכון ולהלשין על המאפיונרים שהשתלטו על איגוד עובדי הנמל, הוא בעצם דמות שהתנהלותה אמורה להסביר ולהבהיר לנו את הלך הרוח של קאזאן בתקופת הרשימות השחורות. קאזאן עצמו התכחש במשך שנים לקשר בין טרי מלוי לחוויה האישית שלו, אבל בביוגרפיה שפרסם בשנת 1988 התוודה שהוא ראה את עצמו בדמות הראשית של סרטו זוכה האוסקר.
אילולא היה "חופי הכרך" כל כך נפלא, עם הופעות משחק כל כך מוצלחות, יכול להיות שהיה הופך לאחד המושמצים אי פעם. אבל האמת היא שפשוט אי אפשר להתנגד לו. זה סרט טוב מדי, ובוודאי הקל על חברי האקדמיה להצביע בעדו, אם כי לא יהיה זה מופרך להאמין שלא מעט מהפופולריות שלו באוסקר הגיעה מכיוון שאנשי הוליווד אחרים שמצפונם הציק להם בעקבות הלשנות גלויות ומוסתרות, גם הם נתלו בסרט הזה כדי לכפר על עצמם.
"חופי הכרך" ניצח את "המרד על הקיין", "נערת הכפר", "שבע כלות לשבעה אחים" ו"שלושה מטבעות במזרקה". בהערה צדית אפשר לתמוה על רשימת המועמדים הנשכחת הזו, שלא באמת אפיינה את 1954 המצוינת. עדות לכך אפשר לראות בקטגורית הבמאי. באופן מאוד יוצא דופן, רק שני סרטים חלקו מועמדות גם לסרט וגם לבימוי: "חופי הכרך" ו"נערת הכפר". שלושת האחרים שכן היו מועמדים לבימוי היו "חלון אחורי" (אלפרד היצ'קוק), "סברינה" (בילי וויילדר), ו-"The High and the Mighty" (וויליאם וולמן).

הדבר הבולט ביותר בצפייה ב"חופי הכרך" הוא הסגנון שלו, שמבליט שוב את ההתרחקות של הוליווד מהצילום האולפני וגישושה לסוג חדש של תפיסת מציאות. הסרט מרגיש מושפע מאוד מזרם הניאו-ריאליזם האיטלקי ומסרטים כמו "האדמה רועדת", "גנבי האופניים" ו"רומא, עיר פרזות". הלוקיישנים מרגישים אמינים וחיים מאוד, הפריימים עמוסים באנשים גם במרכז, בעומק ובשוליים, נוסכים תחושה של צילום כמעט תיעודי, והליהוק של שחקנים וניצבים שאינם נראים כמו כוכבים הוליוודים תורם גם הוא. עם זאת, יש בסרט סצנות מעוצבות באופן מאוד מובנה חזותית שמזכירות את הפילם-נואר שבאותה שנה הגיע לקיצו, כך על פי תאורטיקני הקולנוע, ועדיין על אף הבדלי הסגנונות הסרט מרגיש אחיד וטבעי להפליא. על הצילום אחראי בוריס קאופמן, ואם תשאלו אותי, אם לוקחים את כל 27 זוכי האוסקר עד לנקודה זו, הסרט הזה הוא המרשים ביותר מבחינת צילום, להוציא את "חלף עם הרוח". העיר מתפרשת עד אין סוף עם ערפילים ובניינים, המיזנסצנה נראית אגבית אך למעשה מדויקת להפליא (רק המיקום של ברנדו ומארי סיינט משני צדי כלוב היונים מרגיש כאילו נמדד בסרגל), והשימוש בקירות, כתלים ומשקופים הוא מבריק. אל הצילום המצטיין אפשר גם להוסיף את המוזיקה הגדולה מהחיים של לאונרד ברנשטין.
הצלחתו של הסרט קשורה כמובן גם למשחק. השילוב של קאזאן ומרלון ברנדו מפורסם בכך שהביא את שיטת סנטניסלבסקי לקולנוע, משחק פנימי יותר, המבוסס על סאבטקסט. ואכן, ההופעות בסרט הרבה יותר קלות לצפייה עכשווית מאשר רוב זוכי האוסקר שראינו עד כה. אני אומר זאת ללא הסתייגות – בתפקיד טרי מלוי המיוסר, מרלון ברנדו נותן פה את אחת ההופעות הגדולות של הקולנוע.

הקאסט של "חופי הכרך" הוא גברי לחלוטין, להוציא את אווה מארי סיינט, בהופעת הקולנוע הראשונה שלה (היא כבר הספיקה להופיע לא מעט בטלוויזיה ובתיאטרון). היא מגלמת את אידי דויל, אחותו של אחד מקורבנות המאפיה, שרציחתו מתניעה את העלילה. היא זכתה באוסקר מוצדק מאוד על הופעתה, והמשיכה לקריירה שכללה את "מזימות בינלאומיות" ו"אקסודוס". בשינוי מרענן מרוב השחקנים אותם אני מזכיר בפרויקט הזה, מארי סיינט עדיין חיה וקיימת, ואפילו הופיעה לפני שלוש שנים בדרמת הפנטזיה המושמצת של עקיבא גולדסמן, "אגדת חורף". למקרה שפסחתם מעל הסרט הזה, תוכלו לראות אותה כמרתה קנט ("מרתה!!") בגרסת סופרמן של 2006.

ארבעת הגברים המרכזיים של הקאסט, היו כולם מועמדים לאוסקר באותה שנה, אך רק ברנדו, אז בן 30, זכה. שאר חבריו לצוות היו מועמדים בקטגורית שחקן המשנה, מאכלסים יותר ממחציתה. רוד סטייגר גילם את צ'רלי מאלוי, אחיו המבוגר של טרי (אם כי הוא צעיר מברנדו בשנה), שהוא גם ידי ימינו של ראש המאפיה. סטייגר וברנדו אחראים יחד על הסצנה האהובה עלי בסרט, כזו שהפכה לאחת המצוטטות והמוכרות בקולנוע, בה צ'רלי מנסה לשכנע את אחיו הצעיר שלא להלשין לרשויות על הנעשה בנמל. השלב שבו ברנדו אומר "אתה אחי הגדול, צ'רלי, אתה היית צריך לדאוג לי" וכמובן מונולוג "יכולתי להיות מישהו" הם עוצמתיים לאין שיעור לא רק בגלל ההופעה של ברנדו, אלא גם בגלל הקונטרה השקטה ועמוסת האנרגיה שנותן לו סטייגר.
שני המועמדים הנוספים הם לי ג'יי קוב בתפקיד פרנדלי המאפיונר, וקארל מאלדן (ששיתוף פעולה עם ברנדו וקאזאן ב"חשמלית ושמה תשוקה", עליו זכה באוסקר) בתפקיד הכומר. שניהם באמת מעולים, אבל דרך הדמויות שלהם נחשפת הדידקטיות שהסרט כל כך מנסה להסתיר. המאפיונר הוא רוע מוחלט, ממש שטן, בלי שום אלמנט גואל באישיות שלו, כאשר הכומר הוא טוב לב טוטאלי, שיעשה את המעשה הנכון לא משנה מה. אלו שני אבטיפוסים שמאפיינים סרטים רדודים יותר, ונראים קצת מוזר בסרט שמתנהל בעולם כל כך טבעי וריאליסטי כמו זה.

"חופי הכרך" (אגב, קודוס למי שבחר את השם בעברית. תופס במדויק את רוח הסרט, ומרגיש הרבה יותר נכון מ"על המזח") הוא מסוג הסרטים שאני תמיד חושש לקראתם בפרויקט הזה. כל כך הרבה נכתב עליו, כל כך הרבה צופים ראו אותו במרוצת השנים, והמקום שלו בקאנון כל כך מוחלט, שלפעמים לא בטוח מה עוד אפשר להגיד עליו. זה יקרה לי בעתיד, אני מניח, גם עם "הסנדק" או "שתיקת הכבשים", אבל האמת היא שכל כך כיף לחזור ולכתוב עליהם, שזה לא באמת משנה. מדובר באמת בסרט אדיר שמחזיק צפיות רבות, בית ספר לצילום ועבודת שחקנים, ומבהיר שגם סרט שהוא לפני הכל שואף להעביר מסר, יכול להיות יצירה גדולה.

וכמו תמיד, בפסקה המסיימת שלנו נזכיר את "העולם שמחוץ לאוסקר", כשבאותה שנה בדיוק פגשנו את "היצור מהלגונה השחורה" מאת ג'ק ארנולד, אלפרד היצ'קוק ביים לא רק את "חלון אחורי" אלא גם את "אליבי", מאיטליה קיבלנו סרטי מופת כמו "סנסו", "המסע לאיטליה" ו"לה סטראדה" (שיזכה באוסקר בשנה הבאה), ומיפן הגיעו "שבעת הסמוראים" ו"סאנשו".
באוסקר עצמו נרשם רגע מכונן כאשר דורותי דנדליג' הפכה לשחקנית השחורה הראשונה המועמדת בקטגוריה ראשית ("כרמן ג'ונס"). יעברו 47 שנים עד ששחקנית שחורה גם תזכה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-27:
הסרט הטוב ביותר: סם שפיגל – "חופי הכרך"
השחקן הראשי הטוב ביותר: מרלון ברנדו – "חופי הכרך"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: גרייס קלי – "נערה כפרית"
שחקן המשנה הטוב ביותר: רדמונד אובראיין – "הרוזנת היחפה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אווה מארי סיינט – "חופי הכרך"
הבימוי הטוב ביותר: איליה קאזאן – "חופי הכרך"
הסיפור הטוב ביותר: פיליפ יורדן – "עדשה שבורה"
התסריט הטוב ביותר: ג'ורג' סיטון – "נערה כפרית"
הסיפור והתסריט הטובים ביותר: באד שולברג – "חופי הכרך"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: בוריס קאופמן – "חופי הכרך"
הצילום הטוב ביותר בצבע: מילטון קרזנר – "שלושה מטבעות במזרקה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: ריצ'רד דיי – "חופי הכרך"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: ג'ון מיהן ואמיל קורי – "20,000 מיל מתחת למים"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: אידית' הד – "סברינה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: סנזו וואדה – "שער הגיהנום"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: לזלי קארי – "סיפורו של גלן מילר"
העריכה הטובה ביותר: ג'ין מילפורד – "חופי הכרך"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: "20,000 מיל מתחת למים"
השיר הטוב ביותר: ג'ולי סטיין וסמי כאהן – "שלושה מטבעות במזרקה" (שלושה מטבעות במזרקה)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: דימיטקי טיומקין – "The High and the Mighty"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: אדולף דויטש וסול צ'פלין – "שבע כלות לשבעה אחרים"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: וולט דיסני – "האחו הנעלם"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "ילדי יום חמישי"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: סטיבן בוסטו – "כשמאגו עף"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: רוברט יאנגסטון – "העידן המכני"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: דניס טרי סנדרס – "זמן בלי מלחמה"
פרס מיוחד לסרט הטוב ביותר בשפה זרה: יפן – "שער הגיהנום"
פרס מיוחד להופעה צעירה: וינסנט ווינטר וג'ון וויטלי – "החוטפים הקטנים"
פרס מיוחד: החברה האופטית באוש ולום, קמפ ר. ניוור, גרטה גארבו, דני קיי

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "חופי הכרך" (1954)
3. "במערב אין כל חדש" (1930)
4. "זה קרה לילה אחד" (1934)
5. "חלף עם הרוח" (1939)
6. "קזבלנקה" (1943)
7. "מה יפית עמק נוי" (1941)
8. "מעתה ועד עולם" (1953)
9. "רבקה" (1940)
10. "כנפיים" (1927)
11. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
12. "כל אנשי המלך" (1949)
13. "סוף השבוע האבוד" (1945)
14. "גברת מיניבר" (1942)
15. "גראנד הוטל" (1932)
16. "המרד על הבאונטי" (1935)
17. "המלט" (1948)
18. "סימארון" (1931)
19. "תהלוכה" (1933)
20. "זיגפלד הגדול" (1936)
21. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
22. "ברודווי מלודי" (1928)
23. "החיים של אמיל זולא" (1937)
24. "אמריקאי בפריז" (1951)
25. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
26. "הולך בדרכי" (1944)
27. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)

תגובות

  1. סינפיל הגיב:

    מצטער על התגובה בכתבה שאינה קשורה: פשוט ניסיתי להגיב במאמר מלפני שנתיים וחצי, כמה פעמים, אך התגובה פשוט לא התקבלה. מצטער גם אם תופענה תגובות כפולות ואתם מוזמנים למחוק את המיותרות.
    לגבי Singapore Sling: Ο Άνθρωπος που Αγάπησε ένα Πτώμα: לאחר כשנתיים וחצי, התחלתי לחשוב שאולי מפעל הפיס פשוט אינו מאפשר לכתוב על סרטים שכאלה. בכל מקרה, מי שצלח את Singapore Sling: Ο Άνθρωπος που Αγάπησε ένα Πτώμα אולי ירצה להעיף מבט בנקודת האומגה האפוטאותית של הקולנוע האמנותי, Vase de noces משנת 1974 של הבמאי הבלגי האוונגרדי והאקספרימנטלי הדגול Thierry Zéno, אשר, אגב, נפטר לפני כשבועיים בגיל 67, ללא ספק, בדיוק כמו מושא הכתבה שבה ניסיתי להגיב, אחד מגדולי הבמאים בתולדות הקולנוע. למותר לציין, העניין עבר ללא ציוץ מהעיתון לאנשים חושבים, בדיוק כמו בשנה שעברה, עם מותו של הבמאי הפולני הגדול Andrzej Żuławski בגיל 76, שאגב, על יצירתו החשובה ביותר, Possession משנת 1981, קיים מאמר באתר זה. פרטים נוספים בקישור שבשמי.

    1. לגבי העדר הכתיבה על סינגפור סלינג – האשמה היא כולה עלי, לא הצלחתי בזמנו למצוא דרך מעניינת לכתוב על הסרט הזה, שהוא בהחלט יוצא דופן ואולי הסרט הכי מרתיע/מטריד/דוחה שראיתי

      1. סינפיל הגיב:

        תודה על התשובה. מה לגבי שלושת הסרטים שנותרו, קרי, Θα σε Δω στην Κόλαση Αγάπη μου, Ο χαμένος τα παίρνει όλα ו־The Zero Years?

  2. hamlet הגיב:

    Say again….

    1. סינפיל הגיב:

      פנית אליי? משהו שאמרתי אינו ברור?

  3. hamlet הגיב:

    אני ראה ג׳יבריש

    1. סינפיל הגיב:

      הכוונה שאתה רואה רק צבר של אותיות לטיניות רנדומליות במקום טקסט עברי? כי אני רואה את הטקסט שכתבתי בעברית בסדר גמור ומן הסתם כך ראה גם עופר ליברגל כשהוא הצליח להגיב לי.

השאר תגובה