• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 24: "אמריקאי בפריז" (1951)

9 ביוני 2017 מאת אור סיגולי

בשנה שלפני טקס האוסקר ה-24 זכתה יצירת המופת "הכל אודות חווה", ששברה ב-1950 את רצף חמשת סרטי דיכאון פוסט מלחמת העולם השנייה (סרטים פסימיים על גברים המנסים למצוא היגיון בעולם שחוקיו משתנים) ופתחה רצף של שלושה זוכים אסקפיסטיים למדי, כולם עוסקים באמנים ומופיעים. הסרט השני מהשלישייה הזו הוא זוכה פרס הסרט הטוב ביותר של 1951, "אמריקאי בפריז" (An American in Paris), שבשנה החולפת חזר לתודעה בזכות המחזמר "לה לה לנד", שהושפע ממנו לא מעט.
"אמריקאי בפריז" הוא סרטו של וינסנט מינלי, ובו מככב ג'ין קלי שאין שני לו, שגם כיראגרף את קטעי הריקוד. הוא אמנם לא היה מועמד לאוסקר על הופעתו זו (הוא היה מועמד רק פעם אחת, בשנת 1945, בקטגורית השחקן הראשי עם "הרימו עוגן"), אבל בשנת "אמריקאי בפריז" זכה בפרס מיוחד על כישרונותיו הרבים. קלי, אז בן 39, מגלם את ג'רי מאליגן, צייר אמריקאי – רגע תשבו שנייה, כי זו תהיה הפתעה – המתגורר בפריז. שם הוא נתמך על ידי אשת חברה עשירה (נינה פוך) ומתאהב במקומית אשר עובדת בפרפורמריה (לזלי קארון, שתככב במחזמר זוכה האוסקר הבא, "ג'יג'י", גם הוא של מינלי), מבלי לדעת שהיא כבר מיועדת לאדם אחר, איש הבמה הפופולרי והמקסים הנרי (ז'ורז' גטארי). כל זה בריקוד ובשירה בתוך סטים שנבנו באולפני הקול של הוליווד. זה היה לזוכה השני בתולדות האוסקר שצולם בצבע, אחרי "חלף עם הרוח" ב-1938.

אז כפי שהזכרתי בהתחלה, ממש כמו "הכל אודות חווה", מדובר בסרט על אמנים, אבל יותר מזה – לשניהם יש גם פתיחה המזכירה אחד את השני, כאשר הסרט עובר דרך שלוש דמויות, אשר דבריהן נשמעים בקול-על, ומכניסות אותנו לעולם הסרט. פה בערך מסתיימות ההשוואות, כי בזמן ש"הכל אודות חווה" הוא סרט עוקצני, חד ובעל כמה רבדים, "אמריקאי בפריז" הוא לא יותר ממחזמר רומנטי-נוסטלגי נטול משקל, כזה שזכייתו באמת הפתיע בשנה בה הצליח לגבור על "חשמלית ושמה תשוקה", "החלטה לפני השחר", "מקום תחת השמש" ו"קוו-ואדיס". סרטים כמו "המלכה האפריקאית", "זרים ברכבת" ו"סיפור בלשי" אפילו לא היו מועמדים לפרס הגדול.

בתור אוהד מחזות זמר וקולנוע קלאסי, שמחתי על המוטיבציה שנותן לי הפרויקט לצפות בסרט הזה לראשונה, שתמיד הרגשתי שהוא מאוד אהוב ומוערך על ידי אלו שצפו בו, והרגשתי שהוא לא רק חור משמעותי בהשכלתי הקולנועית, אלא גם סרט שוודאי אהנה ממנו. הרי בכל זאת, השילוב בין קלי כשחקן וכריאוגרף, מינלי כבמאי, והמוזיקה של ג'ורג' גרשווין, בטוח תהיה בלתי נשכחת.
ובכן, בלתי נשכח זה בהחלט היה, אבל לא מהסיבות שקיוויתי להן.
"אמריקאי בפריז" כמעט ושבר אותי. בדקותיו הראשונות הוא דווקא מקסים למדי, עם התפאורות המלאכותיות והתחושה החביבה שכל הסרט הזה נעשה בחיוך ובקריצה, ולא מנסה לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. אבל כשדקות החסד חלפו, נותרתי מול אחד הסרטים המשעממים שראיתי בחיי.

ג'ין קלי, אוסקר לוואנט וז'ורז' גטארי

השיר הראשון, "By Strauss", מגיע כעבור 13 דקות מתחילת הסרט, 13 דקות שאני ממש לא הצלחתי להיזכר מה קרה בהן אפילו יום אחרי הצפייה, והוא לא מעיד על דברים טובים במיוחד להמשך. בעיקר הרגשתי מובך מול המילים, ההגשה וההעמדה. לאחר מכן הדברים שאמורים לשמש כעלילה של הסרט מגיעים, ואז כבר ברור כשמש ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. קו העלילה של ג'רי והפטרונית הוא מוזר נורא, ונראה שאף אחד מיוצרי הסרט לא באמת מתעניין במה שקורה שם, כי להבין מה המניעים או המוטיבציות של הדמויות זה כמו לנסות לקרוא מה כתוב על קוראסון. מה הקשר? אין לי מושג. בערך כמו מה שקורה בסרט הזה.
אבל זה עוד טוב ביחס לסיפור האהבה המרכזי של הסרט, זה בין ג'רי לבין ליזה, הבחורה האנמית ביותר שאני זוכר בסרט מזה כבר הרבה זמן. לליזה, מושא האהבה אותה מגלמת כאמור לזלי קארון, אין שום איפיון או קסם, היא רק פנים יפות שלא מעידות על שום דבר, ואין שום יכולת לקנות את ההתאהבות הנואשת של ג'רי בה. זה גורם לרוב הפעולות שלו להיראות מטופשות וחסרות פשר, ואני ממש לא הבנתי מדוע הוא ממשיך להסתובב סביבה למרות שהוא יכול למצוא מלא בחורות אחרות ברחוב, כאלו שיש להן הבעות או משהו שיכול להדהד כאישיות. באופן כללי כל הדינמיקה בין הדמויות לא לגמרי ברורה, מה התרומה של הפסנתרן האמריקאי לעלילה, מה הבחורה הצרפתייה הזו רוצה מאתנו (היא בטוח לא יודעת), והחיים בפריז מעולם לא נראו כל כך מעייפים. אני חושב שהאקדמיה הייתה צריכה לתת את האוסקר בשנת 2001 ל"מולין רוז'" ולו רק כדי לעשות איזשהו תיקון קארמתי לזכייה הזו. לחשוב ש"מקום תחת השמש" ו"חשמלית ושמה תשוקה" הפסידו באותה שנה…
החלק המרכזי והחשוב בסרט, השירים כמובן, כל אחד מהם, הכאיבו לאוזניי, ועל פני כמאה דקות הרגשתי שחיי עצרו מלכת. השיא מגיע בסיקוונס הסיום המפורסם, זה שנגנב על ידי, סליחה, נתן השראה, ל"לה לה לנד". מדובר במופע בימתי של 17 דקות שמרגיש כמו הפאק יו האחרון של יוצרי הסרט בדרך לשבור את הצופים שלהם. נכון, התלבושות שם מדהימות והכיראוגרפיה נפלאה, אבל באמת שלא הבנתי למה אני אמור לראות את זה.

ג'ין קלי הוא פרפורמר בחסד, והוא רוקד באופן שיכול לשמוט לסתות. ואכן, כאשר הוא מתחיל לפזז בגפו מול הקוליסות של התפאורה ישנה הקלה בצפייה, אבל תופתעו לדעת כמה מעט זה קורה. הייתי נורא רוצה להגיד שהיכולות של אגדת המסך הזו מצדיקה את הצפייה, אבל זה ממש לא המצב. זה כמעט מדכא שזהו הסרט היחיד שלו שהגיע למעמד של זוכה פרס הסרט הטוב ביותר. קלי, אגב, המשיך להתקיים עד גיל 83 ועזב אותנו לאנחות ב-1996. סרטו האחרון היה המחזמר "זאנאדו".
"אמריקאי בפריז" הוא המחזמר השלישי שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אחרי "ברודווי מלודי" ו"זיגפלד הגדול", ודווקא שלושתם הם מהגרועים שראיתי. בעקבותיהם, אני לא יכול לספר לכם כמה אני חושש מהצפייה ב"ג'יג'י" שתגיע אלי בעוד שבעה פרקים. אני זוכר שפעם ניסיתי לצפות בו ונשברתי אחרי שיר הפתיחה שנקרא, ואני לא צוחק, "תודה לאל על ילדות קטנות". רגע, שנייה, אני צריך לחכות שהצמרמורת תעבור.

אז חוץ מרגעים קלים של קלי רוקד, יש עוד סצנה אחת מצוינת בסרט הנורא הזה. זהו רגע סלפסטיק נפלא המתרחש בבית הקפה השכונתי, בו חברו של ג'רי, הפסנתרן אדם קוק (אוסקר לוואנט), מגלה ששני חבריו מאוהבים באותה בחורה. ג'רי והנרי מדברים אחד עם השני ומייעצים אחד לשני מה הדרך הטובה ביותר כדי להשיג את אהובתם, מבלי לדעת שהם מדברים על אותה אחת. ביניהם, קוק, בתזמון הקומי המדהים של לוואנט, עובר התמוטטות עצבים שכוללת המון קפה והמון סיגריות. באמת סצנה מבריקה, וניתן רק לבכות על כך שאין עוד שום דבר שמתקרב לכך בסרט הזה.

אז כדי לסיים את אחד הפרקים הקצרים ביותר עד כה בתולדות פרויקט כל הזוכים באוסקר, אומר רק את הדבר הבא, שעלול להתנקם בי בעתיד: "לה לה לנד", סרט שיש לי בעיות רציניות אתו בתחום הכתיבה ועיצוב הדמויות (בעיקר כי אין כאלו), מתעלה לאין שיעור מעל "אמריקאי בפריז". כמובן שהחדש לא היה נעשה בכלל לולא זוכה האוסקר של 1951, ואולי בשנת 2083, כאשר סרטו של דימייאן שאזל יהיה בעצמו בן 66, יצפה בו מישהו ויחשוב שמדובר בעינוי מוזיקלי. האמת שדי בטוח שזה יקרה (למעשה, זה כבר קרה).
"אמריקאי בפריז" היה מועמד לשמונה אוסקרים וזכה בשישה. שנה לאחר מכן, יעשה ג'ין קלי יחד עם הבמאי סטנלי דונן, את "שיר אשיר בגשם", אחד הסרטים הנפלאים שנעשו אי פעם, כזה שעובד כמו קסם גם היום. האקדמיה תעניק לו אך ורק שתי מועמדויות, לשחקנית המשנה ולמוזיקה. חפשו את זה תחת הערך "ביזיון" במילון. בהחלט מעניין מה היה קורה אם תאריכי ההפצה של שני הסרטים האלו היו מתחלפים. יכול להיות שהייתי מתכבד לכתוב פרק על סרטו המופלא של דונן, במקום על זה של מינלי. הו, כמה שהייתי רוצה שזה יקרה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-24:
הסרט הטוב ביותר: ארתור פריד – "אמריקאי בפריז"
השחקן הראשי הטוב ביותר: האמפרי בוגארט – "המלכה האפריקאית"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ויויאן לי – "חשמלית ושמה תשוקה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: קארל מאלדן – "חשמלית ושמה תשוקה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: קים האנטר – "חשמלית ושמה תשוקה"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ורג' סטיבנס – "מקום תחת השמש"
הסיפור הטוב ביותר: פול דהן וג'יימס ברנארד – "שבעה ימים לירח"
התסריט הטוב ביותר: מייקל ווילסון והארי בראון – "מקום תחת השמש"
הסיפור והתסריט הטובים ביותר: אלן ג'יי לרנר – "אמריקאי בפריז"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: וויליאם מלור – "מקום תחת השמש"
הצילום הטוב ביותר בצבע: אלפרד גילקס וג'ון אלטון – "אמריקאי בפריז"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: ריצ'רד דיי וג'ורג' ג'יימס הופקינס – "חשמלית ושמה תשוקה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: סדריק גיבונס, פרסטון איימס, אדווין וויליס וקיו גליסון – "אמריקאי בפריז"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: אידית' הד – "מקום תחת השמש"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: אורי-קלי, וולטר פלאנקט ואיירין שרף – "אמריקאי בפריז"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: דגלאס שירר – "קארוזו הגדול"
השיר הטוב ביותר: הוגי קרמייקל וג'וני מרסר – "הנה בא החתן" (בערב הקריר, קריר, קריר)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: פרנץ ווקסמן – "מקום תחת השמש"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: ג'וני גרין וסול צ'פלין – "אמריקאי בפריז"
העריכה הטובה ביותר: וויליאם הורנבק – "מקום בשמש"
פרס מיוחד לאפקטים מיוחדים: "כשעולמות מתנגשים"
פרס מיוחד לסרט בשפה זרה: יפן – "ראשומון"
פרס מיוחד: ג'ין קלי
פרס מפעל חיים: ארתור פריד

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "במערב אין כל חדש" (1930)
3. "זה קרה לילה אחד" (1934)
4. "חלף עם הרוח" (1939)
5. "קזבלנקה" (1943)
6. "מה יפית עמק נוי" (1941)
7. "רבקה" (1940)
8. "כנפיים" (1927)
9. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
10. "כל אנשי המלך" (1949)
11. "סוף השבוע האבוד" (1945)
12. "גברת מיניבר" (1942)
13. "גראנד הוטל" (1932)
14. "המרד על הבאונטי" (1935)
15. "המלט" (1948)
16. "סימארון" (1931)
17. "תהלוכה" (1933)
18. "זיגפלד הגדול" (1936)
19. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
20. "ברודווי מלודי" (1928)
21. "החיים של אמיל זולא" (1937)
22. "אמריקאי בפריז" (1951)
23. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
24. "הולך בדרכי" (1944)

תגובות

  1. רון הגיב:

    אני אשמח לקרוא פוסט שלך על שיר אישר בגשם. מתישהו.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אולי באמת יום אחד… תן לי להגיע לאוסקר 2009 לפני זה 🙂

  2. Sarah Nalkin הגיב:

    מה – מקמת אותו מתחת להסכם ג'נטלמני :-0
    בעיני הוא היה הרבה יותר טוב ממנו….

השאר תגובה