• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים
  • ?פרסי אופיר 2017: אוטופיה אפשרית
  • הבית תמיד זוכה
  • ״רוחות קרות״, סקירה
  • פרסי אופיר 2017: הסרטים התיעודיים
  • פרסי אופיר 2017: החמישיות של סריטה
  • פרסי אופיר 2017: סיכום תקופת ההקרנות
  • ״מאהב כפול״, סקירה
  • חטוף
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 36
  • פסטיבל ונציה 2017: קצת על סרטי התחרות
  • אימת החודש - יולי 2017
  • ״דנקרק״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 10: "החיים של אמיל זולא" (1937)

27 במרץ 2017 מאת אור סיגולי

הגענו ליום ההולדת העגול הראשון של האוסקר, הטקס העשירי. אמנם קשה לומר שזוכי האוסקר עד כה היו כולם טובים (אלוהים, כמה שההפך הוא הנכון), אבל בכל זאת היו לנו שתי יצירות מופת ("במערב אין כל חדש", "זה קרה לילה אחד"), סרט אחד שעדיין עובד מצוין ("כנפיים") ועוד כל מיני שאינם בזבוז זמן מוחלט ("גראנד הוטל", "המרד על הבאונטי"). לכן, החלטתי שהחל מרגע זה אני מפסיק לעשות הנחות לסרטים בגלל הזמן שחלף או שיטת ההפקה של אותם ימים קדומים. כמובן שצריך לקחת את הדברים האלו בחשבון, אבל אם הצליחו לעקוף אותם יותר מפעם אחת – וזה עוד אפילו מבלי להסתכל על יצירות המופת שנוצרו בזמן הזה מחוץ ליקום האוסקרי – כבר אפשר להודות שגם היו סרטים לא טובים באותה תקופה, והם לא בהכרח קורבן של הזמן שחלף. "החיים של אמיל זולא" (The Life of Emil Zola) הוא אחד מהם.

כמו לא מעט זוכי אוסקר לפניו, גם "החיים של אמיל זולא" נפתח בשנים האחרונות של המאה ה-19, וגם הוא לא מתרחש במדינת הפקתו, אלא באירופה. זו גם השנה השלישית ברציפות בה זוכה סרט המבוסס על סיפור אמיתי.
כפי שאפשר להבין משמו, הסרט עוסק בחייו של הסופר הצרפתי הנודע אמיל זולא, שלתלמידי ההיסטוריה הישראלים זכור בעיקר כזה שהגן על הקצין היהודי אלפרד דרייפוס שהואשם בריגול ובגידה, וכזה שצעק "אני מאשים!" בכל מקום.
הסרט נפתח בצעירותו של זולא, כשהיה סופר עני ואידיאליסט, ורצה לחשוף את עוולות השלטון אך הרים על עצמו את חמת הצנזורה. אגב, מבחינת הסרט, ה"צנזורה" היא פקיד עייף בספרייה שאומר לזולא "תפסיק לכתוב דברים רעים!" וזולא אומר לא "אני אמשיך!" ואז הוא ממשיך. מהפקיד לא נשמע עוד. כלומר, כבר בשלב הזה כל הקונספט של קושי או מאבק לא באמת נמצא בתוך הסרט. לא שזה משנה משהו לדמות הראשית. זולא, בגילומו של השחקן האוסטרי פול מוני (ששנה לפני כן זכה באוסקר על הופעתו ב"סיפורו של לואי פסטר"), הוא בימיו הראשונים חכמולוג מרגיז שמדבר רק בסיסמאות ובקול רם. אין שום יכולת לקנות את הבן אדם הזה כאמיתי, כי הוא כל הזמן נשמע כמו ממים מהפייסבוק.
בכל מקרה, חייו של זולא הצעיר כאביון מרוד משתנים כאשר עושה מעשה אמיץ ומפרסם ספר (איך הוא קיבל מימון להוצאה, אין צורך להסביר) המספר על האנשים בשולי החברה, ובמיוחד על פרוצה מהסוג שמביא אוסקרים לשחקניות כמו אן הת'וואי. הספר הופך לרב מכר עצום, מקפיץ את מניותיו של זולא והופך אותו לאחד האינטלקטואלים הגדולים של תקופתו. אבל ככל שנוקפות השנים, זולא מתחיל לאבד עניין במהפכות ואידיאלים ונכנס למקום קצת קרנפי. זאת עד שאשתו של דרייפוס, קצין שהואשם בריגול ובגידה במולדתו, מתדפקת על דלתו ומבקשת ממנו לחשוף את האמת על בעלה ועל השחיתות הצבאית. לוקח לו דקה, ואז זולא יוצא בכל הכוח שיש לו להוכיח את חפותו של דרייפוס, ואפילו עומד למשפט על כך. זה קורה בערך כשעה לתוך הסרט.

ג'וזף שילדקראוט כדרייפוס, וגייל סונדרגארד כאשתו

באיזשהו שלב, הסרט נוטש את זולא ומתרכז בדרייפוס ובמעשיית ההפללה המכעיסה. אלו דווקא הרגעים הטובים בסרט, כי יש בהם אלמנטים של מתח ואינטנסיביות (הכל באופן יחסי, כמובן). נראה לי שאם היו בונים את הסרט כולו סביב דרייפוס, זה היה יכול להיות מעניין הרבה יותר. הסרט הוא גם ביוגרפיה, גם דרמה היסטורית, גם סיפור ריגול וגם דרמה משפטית. זה המון דברים לסרט אחד, וברובם לא הצלחתי למצוא בו עניין.
שלא תבינו לא נכון, הסיפור של זולא מרתק, אבל הסרט שביים הבמאי הגרמני וויליאם דיייטרל כל כך נטול מבע קולנועי, שהוא קצת מבייש את המורשת של הבמאים הגרמניים מתחילת המאה. זה בסדר לספר סיפור באמצעים שגרתיים, לא כל דבר צריך להיות קריינים ודיסולבים, אבל התיאטרליות והלאות שבה הסרט מתנהל גורמות לו להרגיש ארוך יותר מ-116 דקותיו.
המשחק דווקא סביר. מוני מחזיק היטב את הדמות, ג'וזף שילדקראוט כדרייפוס הוא ללא ספק המצטיין של הקאסט ואכן זכה עליו באוסקר המשנה, ושאר הקאסט יחסית בסדר, כולל זוכת אוסקר המשנה של השנה הקודמת, גייל סונדרגארד, כאשתו של דרייפוס. עם זאת, מבחינתי התגלית הגדולה היא דווקא גלוריה הולדן, המגלמת את אשתו של זולא. לא בגלל איכויות המשחק שלה, אלא בגלל שהיא פשוט נראית בדיוק כמו מריל סטריפ. זה הדבר הכי מסעיר שקרה לי במהלך הצפייה.

מכונת הוויקיפדיה טוענת שהקונצנזוס הביקורתי העכשווי סביב הסרט הוא שמדובר באחת הביוגרפיות הקולנועיות הטובות שנעשו באותן שנים. לזה אני אומר – נו, באמת. אני יכול, נגיד, להבין איך בתקופת יציאתו הוא נחשב אירוע, וגם בקושי, אבל אני מוצא את זה מפתיע למדי שיש הטוענים שהסרט מחזיק. אני מנסה למצוא נקודות לתלות עליהן סנגוריה, אבל לא ממש מצליח. יש גם קטע משעשע בהקשר של הפוסטר הרשמי של הסרט, בו מוצג פורטרט של מוני הנאה והמגולח למשעי. לא ברור לי מאיפה האולפן הביא את התמונה הזו, אבל מוני לא נראה ככה בשום שלב בסרט, אלא כמו הדמות אותה הוא מגלם – תמיד במצב של הזנחה, משופם או מזוקן בגיל מתקדם. אם להשוות את זה למשהו עכשווי, זה יהיה כמו לקחת תמונה של לאונרדו דיקפריו מ"הזאב מוול סטריט" ולשים אותה כפוסטר הרשמי של "האיש שנולד מחדש".
האמת היא שמבחינת האוסקר עצמו אולי קשה לבוא בטענות על הבחירה. מעבר על עשרת המועמדים האחרים לא מסגירה איזו יצירה גדולה אחרת ששרדה, להוציא אולי את "כוכב נולד". נאמר זאת כך, הסרטים האמריקאים היחידים שנכנסו לקאנון מאותה שנה היו "שלגיה ושבעת הגמדים", הסרט הראשון באורך מלא של וולט דיסני (שהועמד רק לפרס המוזיקה, אבל שנה לאחר מכן העניק לדיסני פרס מיוחד כפיצוי), ו"זמנים מודרניים" של צ'פלין. באוסקר אין לו זכר.

בפרק הבא: האוסקר חוזר לפרנק קפרה, והתוצאות מפתיעות.

רשימת כל הזוכים של האוסקר העשירי:
הסרט הטוב ביותר: הנרי בלאנק – "החיים של אמיל זולא"
השחקן הטוב ביותר: ספנסר טרייסי – "קפטן אומץ"
השחקנית הטובה ביותר: לואיז ריינר – "האדמה הטובה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'וזף שילדקראוט – "החיים של אמיל זולא"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אליס בריידי – "בשיקאגו הישנה"
הבימוי הטוב ביותר: לאו מקארי – "האמת האיומה"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: וויליאם וולמן ורוברט קרסון – "כוכב נולד"
התסריט הטוב ביותר: היינץ הרלד, גזה הרצג ונורמן ריילי ריין – "החיים של אמיל זולא"
הצילום הטוב ביותר: קארל פרוינד – "האדמה הטובה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: סטיבן גוסון – "אופק אבוד"
השיר הטוב ביותר: הארי אוונס – "חתונת וואייקיקי" (ליילאני המתוקה)
המוזיקה הטובה ביותר: צ'רלס פרווין – "100 גברים וילדה"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: תומס ט. מולטון – "ההוריקן"
העריכה הטובה ביותר: ג'ין האווליק וג'ין מילפורד – "אופק אבוד"
עוזר הבימוי הטוב ביותר: רוברט ווב – "בשיקאגו הישנה"
בימוי הריקוד הטוב ביותר: הרמס פן – "עלמות במצוקה" (הרמס פן)
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "התחנה הישנה"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: "החיים הפרטיים של הגאנט"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: "כסף עינויים"
הסרט הקצר הטוב ביותר בצבע: "חוכמה בשקל"
פרס מיוחד: מק סנט, אדגר ברגן, המוזיאון והספרייה לאומנות מודרנית, וו. הווארד גרין

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "כנפיים" (1928)
4. "גראנד הוטל" (1932)
5. "המרד על הבאונטי" (1935)
6. "סימארון" (1931)
7. "תהלוכה" (1933)
8. "זיגפלד הגדול" (1936)
9. "ברודווי מלודי" (1929)
10. "החיים של אמיל זולא" (1937)

השאר תגובה