• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"האיש שנולד מחדש", סקירה

22 בינואר 2016 מאת אור סיגולי

לכל אחד מאתנו יש את החוויות הקולנועיות האלו שהותירו אותנו במצב של תדהמה, והייתי אפילו אומר שרובנו חוזרים שוב ושוב לאולם הקולנוע כדי לנסות ולבדוק האם אי פעם נוכל לשחזר את הרגעים האלה, בהם צפייה בסרט הכתה בנו באופן ממש מוחשי, ולאחריה, כשיצאנו לאוויר העולם, מבטינו הצטלבו עם אלו של מישהו אחר ובאותו רגע ידענו שלעולם לא נוכל לגמרי להסביר מה קרה כרגע.
לכל אחד החוויות האישיות שלו, וזה תלוי כמובן בעיקר בגיל ותזמון. אני, למשל, יכול לשלוף מהזיכרון כמה פעמים כאלה – כשהייתי בן 12 אחרי "לב אמיץ" ו"החשוד המיידי", בתקופת התיכון עם "מועדון קרב" ו"רקוויאם לחלום", במהלך לימודי הקולנוע שלי עם "סינקדוכה ניו יורק", ולאחרונה עם "התבגרות" ו"בתוך לואין דייויס". לפחות שלושה מהם נפלו קורבן לזמן שחלף וכבר זנחתי אותם מאז, כך שאם אצטרך לעשות את רשימת הסרטים האהובים עלי, סביר להניח שלא אזכיר אותם כלל. ועדיין, הרגע ההוא בו המסך החשיך והאורות נדלקו, אז נחתי חזרה במציאות מבולבל והלום, הוא הסיבה למה אני ממשיך לראות סרטים, גם אם תשעים אחוז מהם מיותרים לחלוטין.

סרטו החדש של הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונזלס איניאריטו, "האיש שנולד מחדש" (The Revenant), הצטרף עכשיו לרשימה האקסלוסיבית הזו. סרט שגרם לי להרים אינסטנקטיבית את ידי כדי להגן על פני מפני פגיעה, שגרם לי לתפוס את מסעדי המושבים מפחד הנפילה, ששלט בקצב הלב שלי וטשטש לי את תחושת הזמן והמרחב לחלוטין. ראיתי את כל סרטיו של איניאריטו באדיקות מאז יצא בארץ סרטו הראשון "אהבה נושכת", ותמיד חוויתי את סרטיו בשילוב של הנאה גדולה אך תוך כדי הכרה בחסרונות כל אחד מהם (חוץ מ"בירדמן" בו המעידות העיבו על כל דבר אחר טוב שהיה שם), אבל הפעם הוא ניצח. לא שמפלצת המועמדויות לאוסקר הזו שלו נטולה חסרונות או בעיות, אל תבינו אותי לא נכון, אבל שבועיים מאז הצפייה בסרט והוא עדיין לא מרפה ממני.

"האיש שנולד מחדש" הוא סיפור הישרדות ונקמה, את זה אתם בוודאי יודעים. כפי שאורון ואני פרשנו לפניכם מוקדם יותר השבוע, יש אינספור סרטים כאלו, חלקים טובים, חלקם פחות וחלקם באמצע. עם זאת, עוד מאז "האודיסיאה" של הומרוס, הסיפור הוא אותו סיפור. דמות מוצאת את עצמה בגלות, נטושה וחבולה נפשית לעיתים אפילו יותר מפיזית, ומגלה שהיא צריכה למצוא בעצמה את הרצון לחיות הרבה לפני שתצליח לנצח את האיומים החיצוניים. בהקשר הזה, התסריט שכתב איניאריטו יחד עם מארק ל. סמית', אותו ביססו בחופשיות על ספרו של מייקל פונקה המתייחס בעצמו למקרה אמיתי, לא מחדש המון. אבל זה לא אומר שראוי לפסול אותו. אני מצאתי בו מוטיבים מרתקים ממש, בעיקר זה המתייחס להורות.
פעולות דמותו של השורד בסרט נובעים כולם מהקשר שלו אל בנו – מוטיב שמופיע כמעט בכל סרטיו של איניאריטו. אפילו הדובה אשר משאירה אותו תלוי בין חיים ומוות עושה זאת כי היא חשה שהוא איום על צאצאיה. בסיפור משנה הנשזר בתוך הסרט (ולא באופן החלק ביותר), מחפש צ'יף אינדיאני את בתו שנחטפה. איניאריטו וסמית' בונים מערך של דמויות הפועלות על אינסטינקטים הוריים, בזמן שהאנטגוניסט של הסרט, פיצג'רלד (טום הארדי. אנחנו עוד נחזור אליו), איננו איש משפחה והוא הדמות שחיה בשביל עצמה ובשביל עתידה, ולא בשביל עברו או ההווה של אדם אחר הקשור אליו. זה מה שהופך אותו למסוכן באמת.

דווקא הדמות המצוינת הזו של פיצג'רלד מנכיחה את הבעייתיות של הדמות הראשית, איתה אנחנו חווים את המסע הקשוח וחסר הרחמים הזה. הגיבור, יו גלאס, בגילומו של ליאונרדו דיקפריו, נותר משורטט בקווים כלליים מדי, הוא איננו דמות ייחודית או יוצאת דופן, והסרט ששואף שנזדהה עמו, מסתמך אך ורק על הרצון שלנו בקטרזיס, שהטוב ינצח את הרע. דיקפריו, שקשיי ההפקה, עליהם דווח לנו באדיקות יח"צנית בחודשים האחרונים, הוציאו ממנו עבודה פיזית שאין לזלזל בה, לא ממש בורא גיבור מעניין, כמו זה של קלאוס קינסקי ב"אגירה" או כריסטיאן בייל ב"לשרוד עד החופש". אבל מה שכן מרתק בגלאס, הוא המעבר שלו מאדם מסוגר שמנסה להיטמע ולהסיט את תשומת הלב ממנו והלאה, ליצור פראי שפועל על אינסטינקטים חדים. פרוות הדוב שהוא עוטה על עצמו מעבירה באופן ויזואלי את התהליך הזה, וגם שפת הגוף שלו הולכת ומתעצבת ככל שהטבע עושה ככל שביכולתו להפוך אותו לקורבן.

בהיעדרה של דמות ראשית מעניינת, יש להודות לאלוהי הקולנוע על ליהוקו של טום הארדי. זה אירוני במיוחד כי את הביקורת שאני מעביר על דיקפריו (שכמיטב המסורת האוסקרית, עומד לזכות בזכות התפקיד הלא נכון כפיצוי על רצף הפסדים), אני יכול להכיל בדיוק על הופעתו של הארדי עצמו ב"מקס הזועם: כביש הזעם", גם הוא סרט מעולה עם דמות מרכזית בעייתית. הדאבל הזה שלו, בהערת סוגריים, הופך אותו לדבר המשותף היחיד בין שני הסרטים הגדולים ביותר של 2015.
בסרט האקשן המסעיר ההוא של ג'ורג' מילר, הארדי בתפקיד מקס היה לוח חלק כמעט לגמרי, נטול תוכן של ממש, והיווה תמיכה, ולעיתים מכשול, לשתי הדמויות המרכזיות האחרות של הסרט, אימורטן ג'ו ופיוריוסה. ב"האיש שנולד מחדש", הארדי מזכיר לנו איזו נוכחות לא הגיונית יש לו על המסך, והוא מצליח לברוא דמות נאלחת במיוחד אבל שאי אפשר שלא להזדהות אתה ועם פעולותיה, ולהבין בדיוק למה היא עושה אותם. אני לא חושב שיש מועמדות מוצדקת מזו באוסקר 2015/16.

אבל כמובן שהכוכב האמיתי הוא עמנואל לובצקי, ומה שהוא עושה בסרט הזה לא יכול לקבל תוקף אמיתי על ידי מילים. לכן, ברשותכם אני אחזור למה שכתבתי בביקורת המודפסת שלי ב"כלכליסט", כי מה הטעם לנסות לעצב נוסח חדש כאשר כל מה שאנסה לעשות יישאר ניסיון חיוור לתאר פלא – "אין ולו מאית שנייה בסרט שאיננה מרהיבה, עם כמה סצנות שקשה להבין איך בכלל צילמו אותן (זה גם זמן טוב לתת קרדיט למחלקת האפקטים של הסרט). השילוב שקיים בטבע בין אלימות איומה ויופי עוצר נשימה, מקבלים חיים משל עצמם דרך המצלמה של לובצקי, מצלקים את הנפש ופותחים את הלב, לעיתים ממש באותה סצנה".
שנת 2015 הקולנועית הייתה שנה מעולה לכפור, בין אם ב"אוורסט", "שמונת השנואים", "המכשפה", "אילים", "סוף הסיור" או "גשר המרגלים", אבל אני מבטיח לכם ששום דבר מעבודות הצילום המעולות שהוזכרו עכשיו לא מגיע לפסגות של "האיש שנולד מחדש". אל זה מצטרפים העריכה, עבודת איפור ועיצוב תלבושות ותפאורה (של ג'ק פיסק האגדי) שראויים לכל השבחים בעולם.

ניסיון העבר מלמד אותי שאין שום ערובה לכך שהסרט הזה יחזיק מעמד כנגד הזמן. על אף שעכשיו אני ממקם אותו בראש סרטי יבול 2015 בהחלט לא אומר שאם אצפה בעוד כמה שנים, האפקט שלו יהיה זהה. אבל זה פחות משנה לענייננו, כי אני כותב על הכאן והעכשיו ואין לי יכולת לחזות את העתיד (למעשה, אני די גרוע בזה). מה שאני כן די בטוח בו הוא שהשינויים בנוף הקולנוע, וכמובן בי,  שיקרו בעתיד לא ישכיחו את ההנאה המוחלטת שחוויתי מ"האיש שנולד מחדש", את הדקות הארוכות של היסחפות ופליאה שהעניק לי. ועל אף שאני אינני מהפיוריסטים שמאמינים שסרט חייב להצפות רק בתנאים מסוימים, ולדעתי סרט טוב יצליח לעבוד גם במסך קטן, אני מפציר בכם לצפות בו באולם קולנוע שאתם סומכים על מערכותיו. ההשקעה שנוצקה לתוך הסרט הזה, חוסר ההתפשרות שהובילה את ההפקה והאמונה הטוטאלית באומנות קולנוע שהניעה אותו, מצדיקה את ההשקעה שלנו כצופים כדי להעניק לו הזדמנות ראויה.

revenant hardy

תגובות

  1. אלעד הגיב:

    אוף, שוב ביקורת אדולסנטית למהדרין המתאימה לאיזו מגמת קולנוע תיכוניסטית. החוייה! ההיפרבולות, ההפלגות של אקסטזת הצופה ה"מבולבל והלום"- איזו אינפלציה לא אמיה של מילים מתלהמות!!! הלא כל ביקורת (ספרות, אמנות) טובה לרגע היכתבה. אז מה ההדגשה המופרזת, האגו-טריפית הזאת על הגיל והתזמון ואודות "מה אומר עוד עשרים שנה על הסרט"?!

    1. אור סיגולי הגיב:

      בוקר טוב. הפטריה שלי חזרה.

  2. לב הגיב:

    מעניין אותי מה חשבת על הניסיונות למבט מהורהר, כמעט פיוטי שמשולב בסרט. איך לדעתך זה תומך/מתקשר/מתכתב/משתלב/מתנגד עם מסע הנקמה הרצחני, שאלות המוסר, וכמובן עם חווית הצפייה.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אני מניח שזה קודם כל עניין של הסגנון הכללי של איניאריטו. הוא תמיד עובד על שידוך של טינופת עם פאר. זה הקטע שלו. הרבה פעמים אפשר לפטור את זה כמנייסריטסי, אבל זו האומנות שמעניינת אותו. בסרט הזה אני חושב שזה משתלב טוב כי, כמו שכתבתי, הטבע הוא שילוב אולטימטיבי של אכזריות ויופי, וזו עיקר העוצמה בסיפור.

השאר תגובה