• סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • אימת החודש - דצמבר 2017: סיכום שנה
  • דיווח מסכם מפסטיבל אוטופיה 2017
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017

מתכוננים ל"האיש שנולד מחדש": 10 סרטים שכדאי לראות לקראת סרטו החדש של איניריטו

18 בינואר 2016 מאת אור סיגולי

ביום חמישי יעלה בבתי הקולנוע בארץ סרטו החדש של זוכה שלושת פרסי האוסקר, אלחנדרו גונזלס איניריטו, שנמצא כרגע על הגל עם 12 מועמדויות לאוסקר, ביקורות נלהבות והצלחה לא רעה בקופות.
את הסקירה המלאה לסרט (המדהים הזה) תוכלו לקרוא פה בבלוג במהלך סוף השבוע, אבל לפני זה חשבתי שאפשר לעשות הקדמה לפני הצפייה, למקרה שיש לכם זמן ואתם רוצים להפוך את החוויה לגדולה עוד יותר.

"האיש שנולד מחדש" (The Revenant) הוא סרט השרדות ונקמה מיוחד במינו, אבל זה לא אומר שהוא לא מגיע עם מטען של עולם קולנועי שלם של עשרות שנים מאחוריו. כמובן שאפשר לצפות בו נקיים מכל זה, אבל למה לעשות את זה כשאפשר לצלול אחורה לסרטי עבר שבוודאי השפיעו במודע או שלא על איניריטו וצוותו, טרם יצאו למה שנודעה כאחת מהפקות הקולנוע הקשות והמתישות אי פעם.
הסיפור, אם טרם יצא לכם להתוודע אליו, הוא על סוחר פרוות במאה ה-19, בשם יו גלאס (ליאונרדו דיקפריו) שנמלט יחד עם המשלחת שלו מאימת אינדיאנים, ומוצא את עצמו נטוש בשממה המאיימת, מנסה לא רק לשרוד את התנאים הקשים בחזרה למחנה, אלא גם לעשות צדק עם אלו שעשו לו עוול.

אורון הסכים להצטוות אלי, לחשוב ולכתוב על סרטים גדולים שכדאי מאוד לראות לפני (או אחרי) "האיש שנולד מחדש", למי שרוצה לדעת למה הוא נכנס, או לחילופין, להמשיך את החוויה של הסרט אחרי שזה הסתיים.
אז הנה, להנאתכם, כמה סרטים גדולים שכדאי להכיר ולראות, גם בהקשר של הסרט החדש וגם בכלל.
בשביל הסדר הטוב והנוחות הויזואלית, בסוף הפוסט תוכלו לראות מי מאתנו כתב מה.

"אגירה, זעם האלים" והקולנוע של וורנר הרצוג – Aguira, The Wrath of God

aguirre second

שני הבמאים שהכי מוזכרים בשיחות על "האיש שנולד מחדש" הם וורנר הרצוג וטרנס מאליק. השני יוזכר בהמשך על ידי אורון, אז עכשיו נתרכז לרגע במורשת של הבמאי הגרמני עם הקול הבלתי נשכח. בכותרת שמתי את הדגש על "אגירה", סרטו המרהיב שקיבל אצלנו מקום תחת השמש בפינת סרטים מן העבר שהוקדשה לו, בעיקר כי זה אחד הסרטים המהוללים והמוכרים יותר של המאסטר, שגם הוא מפורסם בסיפורי ההפקה המטלטלים שלו. למעשה, נדמה ש"האיש שנולד מחדש" הצטרף, עוד לפני שמישהו ראה אותו במלואו, לרשימה מעוררת כבוד אך גם מעט מפוקפקת בהקשר הספציפי הזה, שכוללת את "אגירה" ואת "אפוקליפסה עכשיו" כיצירות מופת שלא ברור איך אף איש צוות לא קיפח את חייו על הסרט.
אבל מעבר לסיפור המסע משנת 1972 של המיסיונר הספרדי (בגילומו של קלאוס קינסקי) אל תוך נהרות האמזונס ושיאפתו לכוח שתגבה את שפיותו, ישנם עוד שני סרטים של הרצוג שמגיחים מאותו עולם של טבע עוצר נשימה וחסר רחמים. הראשון הוא אחד מסרטי התעודה המפורסמים שלו "גריזלי מן", שמוזכר לצדו "האיש שנולד מחדש" בעיקר בגלל נוכחותו של הדב בעלילה, אך גם אחד הסרטים הפחות מוכרים שלו, "לשרוד עד החופש" (Rescue Dawn) משנת 2007, שהוא למעשה עיבוד מחודש לסרט תיעודי של הרצוג, "דיטר הקטן צריך לטוס", גם עליו הרחבתי בעבר.
"לשרוד עד החופש" מביא את סיפורו של חייל אמריקאי, בעוד הופעה שגבתה מכריסטיאן בייל עינויים פיזיים קשים, שמנסה לפלס את דרכו בטבע בנסיונו לברוח מהשבי הויאטקונגי. על זה נאמר, כל מה שדיקפריו עושה בייל יכול לעשות טוב יותר.

"אדם בשממה" – Man in the Wilderness

man_in_the_wilderness

אל הסרט הזה הפנה אותי דווקא ימד״ב, שטען כי גם הוא מבוסס על הספר אודות המשלחת שיצאה לחפש את המיזורי במטרה להפליג עם סחורה של פרוות. מדובר במערבון של ריצ׳רד סראפיאן, שמתחיל בכתובית המספרת כי העלילה מתרחשת ב-1820 והינה מדוייקת היסטורית. זאק באס, שהפך בסרטו של איניאריטו ליו גלאס, מגולם בידי ריצ׳רד האריס. הוא חלק ממשלחת תחת הפיקוד של קפטן הנרי, המגולם בידי ג׳ון יוסטון, מה שאוטומטית הופך אותו לאיש הרע. יש אפילו תואם פיצג׳רלד, הדמות שמגלם טום הארדי, פטפטן פחדן בשם פוגרטי (פרסי הרברט). והעלילה? דומה עד מאוד, כאשר בסרט הוותיק יותר כבר בסצנה השלישית מותקף הגיבור בידי דוב בעודו מנסה לצוד, ומושאר מאחור עם צמד גברים שאמורים להעניק לו קבורה נאותה אך נוטשים אותו לאנחות. הסרט מתנהל בשלושה מישורים, בדומה לסרטו של איניאריטו, מראה את מסע ההישרדות הפלאי והפראי של הגיבור, חותך מדי פעם לבדוק מה שלום חבריו לשעבר, ולא שוכח את הצד האינדיאני. אלא שקשה לי לקבוע כי מדובר ברימייק, משום שאיניאריטו השאיר רק את החלק החיצוני, ולעומת זאת החליף לגמרי לא רק את המנוע העלילתי אלא אפילו את הריפוד. למרות שהוא מצולם בפאנויז׳ן 70 מ״מ (הפורמט החביב על טרנטינו), קשה לי לומר ש״אדם בשממה״ הוא סרט מרהיב. אולי רק בחלקו האחרון, אז מגיעים השלג וקרבות מרובי משתתפים. בשאר הזמן מדובר בטיוטה ולא יותר ליצירה של הבמאי המקסיקני, אבל כזו ששווה צפייה משתי סיבות – מדובר בסרט על המאבק בין רוח וחומר עם ניחוח אתאיסטי מובהק, ואם גם זה לא מעניין, תמיד ישנה הסיבה ההיפסטרית. כלומר, תוכלו להגיד שאת הסרט הזה כבר ראיתם, והוא בכלל לא מערבון נשכח ונידח משנות ה-70, מה פתאום.

"שטח פראי" – The Grey

the grey

אחד מסרטי ההשרדות וההרפתקאות הלא מוערכים יתר על המידה של השנים האחרונות (אורון, למשל, לא חלק את ההתלהבות שלי), הוא סרטו של ג'ו קרנהן משנת 2011. במרכזו קבוצת קודחי גז, בהובלתו של ליאם ניסן, אשר מטוסם מתרסק באמצע השממה הקפואה ולחרדתם מגלים במהרה שמעבר לשלג ולרעב יש להם אויב אכזרי הרבה יותר – להקת זאבים שדולקת בעקבותיהם.
יש משהו שמאוד מזכיר זה את זה בתהליכים שעוברים יו גלאס (דיקפריו) ואוטווי (ניסן). שניהם מתמודדים עם אובדן ושניהם צריכים למצוא את הכוח הפנימי כדי לשרוד. עם זאת, בזמן שסרטו של אינריטו הוא הרבה יותר פיוטי ובעל יומרה לירית ודתית יותר, "שטח פראי" הוא מקורקע יותר, תאכלסי יותר. זה לא אומר שהוא לא עוצר נשימה לרגעים ומורט עצבים ברגעים אחרים, אבל הוא מגיע מתפיסה אחרת לגמרי של סיפור.
בהקשר הזה אי אפשר שלא להזכיר את שובר הקופות חוטף האוסקרים של אלפונסו קוארון, "כח משיכה", אותם שידכתי יחד באחת מפינות הדאבל פיצ'ר אי אז בבלוג.
חפשו את "ארץ פראית" בערוצי הסרטים של yes בחודשים הקרובים.

"אפוקליפטו" – Apocalypto

apocalypto

למרות שאי אפשר לטעות בהרגשה כי ״האיש שנולד מחדש״ היה יכול אולי להיות סרט של טרנס מאליק, כדי להשלים את התמונה ואת מגוון התחושות שהוא מעורר הפגשתי אותו בדמיוני עם ״אפוקליפטו״ של מל גיבסון משנת 2006. משהו מהסרט הפראי, האכזרי והאינטנסיבי הזה על בני המאיה המבקשים למנוע את היכחדות תרבותם על ידי בניית עוד מקדשים שיקריבו קורבנות אדם, כאילו דבק ברגעים מסויימים של ״האיש שנולד מחדש״. זה קורה מיד בסצנת האקשן הראשונה, משהו באופן בו חיצים מפלחים גרונות בשני הסרטים, בסצנות תקיפה של חיות, או אולי פשוט בכמויות הקרביים הנשפכים שהחזירו אותי אל הסיוט השבטי שהציע ״אפוקליפטו״.
יכול גם להיות שהיה זה סיפור הרקע של הדמות הראשית – בשני המקרים מדובר בגבר החי כחלק משבט שוחר שלום שנטבח בידי אחרים, והדרייב שלו לשרוד הוא להציל ולהגיע אל אשתו ובנו. או שאולי זה פשוט השילוב של הכל יחד – ספקטקל קולנועי, קטעי פעולה מבעבעים, בני אדם שהם חיות ועלילה רגשית שנובעת מהקישקעס.

"עד הקצה" – The Edge

the edge

עוד סרט השרדות שלא זכה להרבה תשומת לב וחבל מאוד שכך, הוא עבודתו של הבמאי הניו זילנדי לי טמהורי ("פעם היו גיבורים"), כאשר העובדה המפתיעה ביותר שקשורה אליו היא דווקא זהות התסריטאי – דיויד מאמט, שבדרך כלל ידוע כמי שאחראי לעלילות מפותלות ודחוסות, וכאן החליט ללכת בכל הכוח על דרמת מתח השרדותית בסדר גודל אחר לחלוטין.
אלק בולדווין, עוד לפני שהוכיח את עצמו כשחקן בעל יכולות עם "קולר" שהעניק לו מועמדות לאוסקר והסדרה "30 רוק" שהפכה אותו לזוכה קבוע באמי, ווהשחקן המכובד עד מאוד אנתוני הופקינס, מגלמים שני גברים המוצאים את עצמם אבודים באלסקה, וגם הם צריכים להתמודד עם דב שאיננו חולק קשר משפחתי עם פדינגטון. זה נראה מוזר לשים שחקן בקאליבר של הופקינס יחד עם בולדווין (לפחות אז) אבל זה עובד מצוין, בעיקר כאשר המאבק האמיתי ניצת בין שניהם, על בסיס התפיסה הסארטרית שגיהנום הכי גדול הוא בעצם הזולת.

"ארץ פראית" – Backcountry

Backcountry-Movie-Still-2

אם יש מישהו שמסתובב מתוסכל כרגע בעולם זה כנראה הבמאי הקנדי הצעיר אדם מקדונלד. בשנה שעברה החליף צד במצלמה, והפך משחקן לבמאי בעזרת סרט המתח שלו "ארץ פראית". סיפורם של זוג צעיר (ונאה, כמובן) שהולך לאיבוד ביער רחב ידיים זכה לשבחים בעולם ז'אנר האימה, אבל עיקר השיחה וההתלהבות סביבו, היה על סצנה אחת במרכזו שכוללת דב שחור וענק שתוקף את האוהל הרעוע של הגיבורים. עד הרגע הזה כל מי שצופה בסרט חושב שהוא רואה מותחן דל תקציב הפועל על הפסיכולוגיה של הדמויות, ולא יכול בכלל לתאר לאיזה רגע של אימה וכאב הוא עומד להיחשף.
בהתחשב בתקציב הסרט אני בטוח שהשקעה לא מבוטלת נוצקה לתוך הסצנה עוצרת הנשימה הזו, והנה, כמה חודשים לאחר מכן, מגיע אינירטו וצוות האפקטים המיומן שלו, ומשכיח לחלוטין את ההישג של מקדונלד והפקתו. אני ניסיתי לתת לו רגע אחרון של תשומת לב כאשר הכתרתי את הרגע הזה לסצנת השנה בסרטי האימה, וכאחד הרגעים הכי בלתי נשכחים מהשנה החולפת, אבל משהו אומר לי שמקדונלד לא קרא את הדברים האלו.

"האימפריה מכה שנית" – Star Wars: Episode V – The Empire Strike Back
(ספויילר לא מהותי לשני הסרטים)

empire strikes back

אני יודע שכולם מדברים ונזכרים בסרטי ״מלחמת הכוכבים״ עכשיו כשאחד חדש בסאגה משתולל בבתי הקולנוע ומחריב את קופות הכרטיסים, אבל האמת היא שהמותג מעולם לא נעלם מן התודעה. מה גם שהסיקוונס הספציפי שאני מדבר עליו אולי נצפה באופן זה או אחר בסרטים שאינם ״האימפריה מכה שנית״, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי דבר כזה בקולנוע וזו הסיבה שהמאורע נחרת על לוח ליבי. או שאולי הייתה זו העובדה שהייתי צעיר יחסית, ולראות את לוק סקייווקר אבוד במדבר של קרח וניצל על ידי נמנום בבטנו של יצור מסוג טונטון – זה לא בדיוק החומר ממנו עשויים סרטים לכל המשפחה, וכן מסוג התמונות הקולנועיות שנוצרים. הסצנה ב״אימפריה״ הומוריסטית יחסית, וכמובן מכילה דרמטיות מוגזמת של השחקן הראשי גם כשהוא חצי מעולף, בעוד במקרה של ״האיש שנולד מחדש״ מדובר בהישרדות גראפית כמו רוב הסרט. אבל אין לי ספק שצבעו הלבן של הסוס לא נבחר במקרה, ושגם אלחנדרו הקטן הוא חובב סטאר וורז.

"המשימה" – The Mission

the mission

השפה העברית לא יכולה להתמודד עם כפל המשמעות של שמו הלועזי של הסרט, שהוא גם "משימה" אך גם "מיסיון". סרטו של רולנד ג'ופה משנת 1986, שזכה באוסקר על הצילום והפסיד כמעט את כל השאר ל"פלאטון", הוא צאצא ישיר של "אגירה" וככזה גם כנראה אחד מאבותיו הרוחניים של "האיש שנולד מחדש".
רוברט דה נירו וג'רמי איירונס מככבים בדרמה האפית הזו שנכתבה על ידי התסריטאי של דיויד לין, רוברט בולט ("לורנס איש ערב", "דוקטור ז'יוואגו"), אותה הוא ביסס על הסיפור האמיתי של איש דת ספרדי השואף לבנות מיסיון בתוך הטבע הפראי של האמזונס במאה ה-18, וכורת ברית עם צייד עבדים שרואה את האור (ואי אפשר לשכוח את האימג' הסימבולי של סחיבת המטען הכבד במעלה ההר, שמזכיר גם את המיתוס של סיזיפוס וגם מייצר דימוי נהדר לעברו הכבד אותו הוא נאלץ לסחוב לכל מקום). הנאמנות של השניים לספרד משתנה כאשר הם מגלים שהמושבה נמכרה לפורטוגל וחייהם של כל בני השבט עומדים בסכנה קיומית.
הסרט זכה בפרס דקל הזהב של אותה שנה, ונחשב גם הוא לאחת ההפקות המרשימות בתולדות הקולנוע האנגלי.

"העולם החדש" והקולנוע של טרנס מאליק בכלל – The New World

the new world

אם להחזיר לרגע את הפינה המיתולוגית של אור, הדאבל-פיצ׳ר, אין לי ספק שהשם הראשון שהיה עולה במוחו (ועלה גם אצלי) בהקשר של ״האיש שנולד מחדש״ הוא הקולנוע של טרנס מאליק בכלל וסרטו ״העולם החדש״ בפרט. התקופה היא אמנם 200 שנה מוקדם יותר, אבל קשה שלא לשים לב לדמיון בעלילת בת הצ׳יף המועדפת, הלא היא פוקהונטס במקור, והזר הלבן שמתאהב באינדיאנית ומאמץ את דרך חייה. גם המוטיבים של הטבע נגד הטבע האנושי, או אפילו צילומים של אש על מים, מחזירים רסיסי זיכרון מהסרט ההוא לתודעה.
יש משהו מאוד מאליקיאני בחוויית הצפייה שמציע סרטו של איניאריטו, המשלב בין רגעים חייתיים לפיוטיים. שלא לדבר על הזוויות של השמש, כמעט תמיד בקצה האופק, כאילו הסרט צולם רק בשעה האהובה על מאליק ביום. עם רגעים סימבוליים כמו ציפור הפורצת מחזה של דמות שנשמתה פורחת מגופה, אי אפשר שלא להיזכר בקולנוען המשפיע, שמשהו מרוחו שלו שורה על הסרט. ״העולם החדש״, על מספר דקותיו הלא מועט, היה השפעה מכרעת על הסרט החדש, אין ספק בכך. אגב, מי צילם את ״העולם החדש״? ניחשתם נכון, אותו עמנואל ״צ׳יבו״ לובצקי שצילם את ״נולד מחדש״.

"ביוטיפול" – Biutiful

biutiful

אי אפשר שלא להתייחס גם לפילמוגרפיה הנהדרת של איניריטו בהקשר של "האיש שנולד מחדש". ולכן הנה ספוט אל סרטו הרביעי, והפחות מוכר. "ביוטיפול" נראה ומרגיש כמו ההפך הגמור מהפקת הענק החדשה שלו, אבל בעצם בדיוק אותו לב פועם בהם, ומבלי להכנס לספויילרים, סצנות הסיום של שני הסרטים האלה עובדות על אותו אפקט בדיוק.
"ביוטיפול" סימן את חזרתו של איניריטו למקסיקו, אחרי שסרטו הראשון "אהבה נושכת" היה מועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, והביא לו טרמפ ישר להוליווד שם צילם את "21 גרם" ו"בבל". אחרי ההפקה העצומה של סרט האנסמבל עם בראד פיט וקייט בלאנשט משנת 2005 (שהיה שחקן מרכזי בפרסי האוסקר של אותה שנה וזכה בפרס המוזיקה), שגם סימנה את סיום עבודתו המשותפת עם התסריטאי גיירמו אריאגה, החליט איניריטו לביים דרמה דחוסה ומלנכולית בספרדית שהוא כתב בעצמו, במרכזה אב חד הורי הנאבק לא רק בעולם הקשוח והמציאותי, אלא גם בזה שמעבר וכמו הסרט החדש מתאר כמה דק הקו שבין החיים והמוות. הסרט היפה-יפה הזה החזיר אותו לאוסקר הסרט בשפה זרה, והעניק מועמדות ראשונה לחאוויר בארדם, והפך אותו לספרדי הראשון בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר.

"האיש שנולד מחדש" יצא ביום חמישי לבתי הקולנוע, ואנחנו ממליצים לכם לחפש את המסך הגדול ביותר עם הסאונד הטוב ביותר שנמצא בסביבתכם. אנחנו מאוד מסוקרנים לדעת מה יהיו התגובות בארץ, וכאמור את הסקירה הרשמית שלנו תוכלו למצוא פה במהלך הסופ"ש.

אורון שמיר תרם את הטקסטים של "אדם בשממה", "אפוקליפטו", "העולם החדש" ו"האימפריה מכה שנית".
החלק שלי כלל את "אגירה", "שטח פראי", "ארץ פראית", "הקצה", "המשימה" ו"אפוקליפטו".

תגובות

  1. איציק הגיב:

    איך שכחתם את הסרט הצרפתי/אוסטרלי משנת 1991 Black Robe?

    1. אורון שמיר הגיב:

      נדמה לי שכל הכיף ברשימות מסוג זה הוא שאפשר וכדי להצטרף בתגובות. אני לא מרגיש שזה עניין של שיכחה, יצרנו רשימה מגוונת שנעה מהאיזוטרי לבנאלי מבחינת האסוציאציות שהסרט העלה בנו. כל תוספת רק תשבח 🙂

  2. royan הגיב:

    אוך ״האיש שנולד מחדש״ הוא סרט כל-כך טוב. לא אהבתי סרט ככה כבר המון זמן. בעיניי זה לא פחות מיצירת מופת. העבודה של איניריטו ולובצקי בסרט הזה היא לא פחות משירה (או אולי ריקוד?) שלא מביישת את הגדולים ביותר.
    ומילה על ״אגירה, זעם האלים״ – ראיתי רק את הדוקומנטריים של הרצוג, זה היה העלילתי הראשון שלו שראיתי, ואם שאר הסרטים שלו הם אפילו שליש מכמות היופי והעוצמה של יצירה זו, אז הוא יכול בקלות להיות אחד הבמאים האהובים עליי.

  3. רינגו הגיב:

    הערונת: יו גלאס הוא שמו האמיתי של האדם שאכן היה מעורב באירועים עליהם מבוסס "האיש שנולד מחדש". הוא דמות ידועה בפולקלור של כיבוש המערב, ויש עליו ערך בויקיפדיה (באנגלית). זאק באס הוא השם הבדיוני, כלומר הוא לא "הפך ליו גלאס" אלא להפך.
    חוץ מזה, אישית אני שנאתי את "אפוקליפטו", הוא הרגיש לי כמו סרט סנאף שמתענג על אלימות קיצונית, שלחלוטין לא תורמת דבר לעלילה עצמה. באמת יש צורך להראות לי את נקודת המבט של הראש המתגלגל במדרגות, שנייה אחרי שערפו אותו? אני חושש שמל גיבסון בשלב הנוצרי המטורלל שלו מתחבר יותר מדי להערצת הסבל הגופני שמאפיינת את הדת הזאת.

    1. עדיאל כהן הגיב:

      הסרט האיש שנולד מחדש הוא אמנם סרט מרהיב, אבל לדעתי קשה לסווג אותו כיצירת מופת. כמה רעיונות אינם מפותחים בו די הצורך. ייתכן והאימפקט האדיר שלו קשור להדהוד של המיתוס הנוצרי: ישו הקם מן המתים – סצנה מפורשת של יציאה מן הקבר וחלום-חזיון בו בנו חוזר מן המתים. מה דעתכם?

  4. Tony הגיב:

    ממליץ גם על הסרט הדוקומנטרי של ורנר הרצוג בשם Happy pepole in Taiga, גם מדבר על ציידי פרוות רוסים בסיביר בזמננו. מעניין מאוד ועוזר להבין את המנטליות של הציידים.

השאר תגובה