• סרטים חדשים: ״אין בתולות בקריות״
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

אימת החודש – יוני 2015: "לקבור את האקסית", "ארץ פראית", "ווירמווד: דרך המתים"

22 ביוני 2015 מאת אור סיגולי

את פינת האימה החודשית של הבלוג מעטרים הפעם שלושה סרטים משלוש מדינות שונות. מדובר בשני סרטים זומבים (אחד של במאי ותיק ואהוב) וטייק מרענן על קונפסט האימה בחופשה המוכר.

יותר הקדמה מזה יהיה לי קשה להמציא הפעם, אז אפשר לעבור לסרטים.

"לקבור את האקסית" – Burying the Ex

burying the ex

אעשה הנחה מכלילה ואולי נמהרת: הקוראים מבינכם שגילם נמוך משלושים, סביר שלא ממש מחוברים לעשייתו של הבמאי האמריקני הוותיק ג'ו דנטה. זאת בעיקר מכיוון שבעשרים השנים האחרונות הוא מתפקד בעיקר כבמאי טלוויזיה זניח, שמדי פעם יוצא לפרוייקטים קולנועיים לקהל צעיר יותר. הבולטים שבהם היו "חיילים קטנים" משנת 1998 ו"לוני טונס: חוזרים לאקשן" משנת 2003.
אבל האמת היא שבעברו היה דנטה אחד מבמאי הז'אנר החשובים והאהובים ביותר, והמורשת שלו היא משהו שאפילו חוסר היכולת שלו להדביק את הקצב כיום לא תהרוס.

כמו הרבה מבני דורו שהפכו לבמאיי אימה וקאלט, גם דנטה החל את דרכו כמתמחה של רוג'ר קורמן בשנות השבעים. סרטו השני, זה שהביא לפריצה שלו, היה "פיראנה" בשנת 1978 (שכתב ג'ון סיילס). ארבע שנים לאחר מכן פתח את פרנצ'ייז אנשי הזאב שמחזיק מעמד עד היום עם "The Howling". לחלקכם הוא מוכר אולי מכיוון שלפני זמן מה יצא בארץ הסרט "שחר חדש" (The Howling: Reborn) שזכה לסיבוב בבתי הקולנוע בגלל הסמיכות ל"דמדומים: שחר מפציע".

בתחילת האייטיז עבר דנטה לטלוויזיה שם ביים ל"איזור הדמדומים" ולסדרה הקומית "יחידת משטרה" שכמה שנים לאחר מכן תקבל עיבוד לסרט קולנוע הקרוי "האקדח מת מצחוק". כן, יצירת המופת עם לסלי נילסן.
את חותמו הגדול ביותר הטביע בשנת 1984 כאשר יצר עם סטיבן ספילברג את אחד מסרטי המפלצות הטובים ביותר אי פעם, "גרמלינס", שהיה להצלחה עצומה. שש שנים לאחר מכן חזר עם "גרמלינס 2" שהיה כישלון כל כך גדול (ולא בצדק. מדובר באחד מסרטי ההמשך הטובים ביותר אי פעם) שעל אף כל השנים שחלפו, הוליווד עדיין מפחדת לחזור לגיזמו החמוד ולחבריו המרושעים. מהרגע הזה הקריירה של דנטה הלכה ואיבדה רלוונטיות, אם כי הוא לא באמת הפסיק לעבוד אף פעם.

במהלך שנה שעברה פסטיבלי הז'אנר קיבלו את סרטו האחרון של דנטה, "לקבור את האקסית" (באנגלית מדובר בכפל משמעות), קומדיית אימה שכתב אלן טרזה, כנראה על בסיס כבוד לבמאי. הסרט מספר על בחור צעיר שבת זוגו נהרגת במפתיע, אבל לפני שהוא מספיק להבין מי נגד מי, היא שבה מן המתים.
בעקבות הסמיכות ל"החיים אחרי בת'" (Life after Beth) המצוין – בו בחור צעיר שבת זוגו נהרגת במפתיע, אבל לפני שהוא מספיק להבין מי נגד מי היא שבה מן המתים – קשה להאשים אף אחד מהפרוייקטים בהעתקה או גניבה, אבל מה שכן נותר לנו זו ההשוואה, והדברים אינם לצדו של דנטה.
יותר מכך, והאמת צריכה להיאמר – בלי שום קשר להקבלה עם "החיים אחרי בת'" (עכשיו בחינם ב-VOD של yes), "לקבור את האקסית" הוא סרט איום ונורא. אחד הגרועים שאני זוכר.

אנטון ילצ'ין האהוב ("החיים הכפולים של וולטר", "סטארטרק") הוא מקס, זבן בחנות של טריקים ותחפושות, שקצת מואס בבת זוגתו הביצ'ית והשתלטנית (אשלי גרין מסאגת "דמדומים") ורגע לפני שהוא מחליט להיפרד ממנה היא נדרסת למוות. כעבור זמן מה, כאשר מקס מתחיל להתאושש וחושב להתחיל מערכת יחסים חדשה, שבועה מאגית שביצע במקרה מתחילה לפעול, ומשיבה את הגופה אל עולמנו, נוראית ממש כמו שהייתה בעת מותה, פלוס הקטע הזה של לאכול בני אדם.

הדבר הכי בולט, והכי מעציב ככל הנראה, בסרט הזה, הוא העובדה שהוא נראה זול. נורא נורא זול. אנחנו כבר יודעים שאפשר לעשות דברים יפים עם תקציבים מוגבלים, ולכן זה מבאס כשזה מגיע מבמאי ומפיק ותיק כמו דנטה, שפשוט לא נראה שהצליח כל כך לעשות את המעבר מקולנוע בפילם לקולנוע דיגיטלי. הסטים קרטוניים, הצילום מכוער (ג'ונתן הול, הצלם, דווקא עשה עבודה לא רעה בכלל ב"זומבונים"), האיפור לא עובד, וזה עוד לפני שהגענו לתסריט הצפוי.

ילצ'ין מקסים כהרגלו וככזה מצליח לגרום לסרט להיות בר צפייה (וכמו שזה נראה, זה גם התפקיד האחרון שלו עם שיער), אבל זה עדיין לא הופך את זה לחוויה חיובית, אלא כזו שבעיקר מעציבה מאוד בהתחשב ברקורד של הבמאי.

"ארץ פראית" – Backountry

backcountry

עוד בוגר פסטיבלים של 2014 הוא סרטו הראשון של השחקן אדם מקדונלד, תוצרת קנדה.
נקודת הפתיחה שלו מוכרת לעייפה: זוג צעיר ונאה עד מאוד, בגילומם של מיסי פרגרים ("גיבורים") וג'ף רופ, יוצא לטיול ביער מרהיב ורחב ידייים באונטריו. טיול אשר במהרה יהפוך למסע הישרדות כואב ואכזרי, בחסות אימת הטבע הפראי.
מ"גברים במלכודת" המופתי ועד "המערה" הספרדי, הקולנוע תמיד אהב להפיל כמה דמויות מודרניות עירוניות באיזשהו גן עדן רק כדי לראות כמה אנחנו שבירים ואומללים לעומת הטבע חסר הרחמים. ל"ארץ פראית" אין שום בשורה חדשה בהקשר הזה, אבל יש בו מספיק כדי להפוך אותו לסרט אפקטיבי במיוחד.

סרטו של מקדונלד מנסה להתל בצופיו כמה שיותר. הוא רומז לכיוון מסויים, צובר מתח, אבל אז מפרק את זה ומתחיל משהו חדש. כמה דקות לתוך הסרט הזוג החביב נתקל בבחור מסתורי שמסתובב לבדו בלילה (אריק בלפור, "עמוק באדמה"), וישנה הרגשה שאנחנו הולכים לאיזור של הסטוקר הרצחני, כמו ב"בפחד" האירי שנסקר פה לפני כמה חודשים, או אפילו "יום שישי ה-13", אך הסרט עוד לא התחייב על מסלולו בשלב הזה. ולפני שאנחנו מבינים, הסרט שולל את האימה האנושית, ומחזיר אותנו לאימה החייתית (ולא המפלצתית) כמו זו של "עד הקצה" המעולה של דיויד מאמט, או "שטח פראי" עם ליאם ניסן.

החוזק של הסרט הוא בלוקיישנים המרהיבים שלו, שצובעים את הפריים בירוק וכתום על שלל גווניהם ומייצרים חוויה ויזואלית מצוינת. גם שני השחקנים הראשיים טובים והכימיה ביניהם מצוינת.
בגדול הייתי אומר ששני אלו מספיק טובים רק אם אתם נופלים על הסרט במקרה, אבל הוא בהחלט לא משהו שצריך להשקיע זמן בחיפושיו. זאת אילולא סצנה אחת מחרידה ומטלטלת שבאמת מצדיקה את כל הסרט. לא אסגיר יותר מדי כמובן, אבל סצנת הדוב והאוהל היא פשוט בלתי נשכחת, ואולי אחת האכזריות ביותר בהקשר של המפגש הפאטאלי בין בני האדם ועולם החי שאי פעם נעשתה.

"ווירמווד: דרך המתים" – Wyrmwood: Road of the Dead

wyrmwood

אי אפשר להימנע מזה – שנת 2015 היא שנתו של מקס הזועם. על אף שבקופות הסרט "כביש הזעם" לא עשה גדולות ונצורות, היחס התקשורתי והביקורתי סביבו הפכו אותו לאחד מאירועי השנה עד כה, אבל זה לא נגמר שם. שני סרטים מדוברים משנת 2015 (ואנחנו רק בחצי) הם באופן מודע המשך של המורשת שפיתח ג'ורג' מילר בסוף שנות השבעים.
הראשון הוא "טורבו קיד" הכיפי שעוד סביר שנדון בו מתישהו בחודשים הקרובים, והשני הוא סרט הזומבים הזה, שמגיע ממולדתו של מקס רוקטנסקי, אוסטרליה. מככבים בו ג'יי גלאגר וביאנקה בריידי.
"מקס הזועם" מוזכר הרבה בהקשר של "ווירמווד" גם בגלל הדמות הראשית שלו, שהיא איש משפחה מושלם שהיגון הופך אותו למכונת לחימה הישרדותית ולאלפא מייל האולטימטיבי, אבל גם בגלל עיצוב הרכבים והתלבושות שמחזיר אותנו לעולם האפוקליפטי הלואו-טק המסוגנן.

במהלך החודשים האחרונים עורר סרטו הראשון של קיה רואץ'-טרנר לא מעט סקרנות, וצבר תגובות חיוביות למדי. רק כדי שיהיה ברור שלא מדובר באיזו המצאת גלגל כלשהי, תכירו שזה סרט זומבים לכל דבר, כולל התפרצות מגפה מסתורית, כמה דמויות שמתלכדות במסע הישרדות, הרבה אלימות וכמה צחוקים על הדרך.
לצערי אני נשארתי מסוייג מאוד מהסרט הזה, שמתחיל לא רע ומסתיים נהדר, אבל חלק הארי שלו פשוט לא הצליח לעניין אותי.

הסרט בעצם מתרחש על פני שני קווי עלילה. האחד הוא של קבוצת גברים שהתלכדה בניסיון לשרוד את עולם הזומבים בראשותו של אותו מנהיג מלידה, והשני הוא של אחותו של הגיבור אותה הוא מחפש, שנשבתה אצל מדען מטורף שעושה ניסויים על זומבים ועל הניצולים. הניסוח המבולבל שלי כנראה לא עזר לכם להבין יותר מדי, אבל קשה לומר שעלילה קוהרנטית היא הדגש המרכזי של הסרט.
החלק בכיכובה של האחות הוא הטוב מהשניים, בעיקר בגלל שהוא שונה באופן יחסי מסרטי התת-ז'אנר, ומתרחש כולו בחדר אחד מסתורי, מלא דם וגועל. הדמות של המדען היא טירוף משמח, אבל הוא גם זה שהחוקים שלו הכי פחות ברורים. לעומתו, הסיפור של הגברים מנסה לנוע בין האקשן לקומדיה, אבל משהו שם לא יושב נורא טוב, והמקומות מוכרים מדי.

הקליימקס של הסרט בהחלט עשוי נהדר, קצבי ומהנה, באופן כזה שגורם לחשוב למה זה לא אמצע הסרט, ולמה לא לקחו את האלמנטים האלו והפכו אותם לציר המרכזי. אבל לאלו שאהבו את הסרט ישנן חדשות טובות, וסרט המשך כבר הוכרז. השאלה היא האם הוא ימשיך את קו העלילה שפתח בסיומו או שמא יפתח סיפור חדש שמתרחש בעולם שנבנה. אני מקווה שהאופציה הראשונה היא הנכונה.

לקריאת לשאר "אימת החודש" ממרץ 2013 ועד היום, לחצו על התגית למטה.

Backountry

Backountry

תגובות

  1. ר הגיב:

    תודה רבה רבה על המדור הזה!

  2. דני הגיב:

    ציינת בכתבה את הסרט "עד הקצה" של דיוויד מאמט.
    איך הוא נקרא באנגלית?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.