• הכל על פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • לקראת בואו של לואי גארל לפסטיבל הקולנוע ירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: פוסט המלצות משותף
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס: ״ענק״
  • גנוב על העולם
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

סרטים מן העבר: טרילוגיית "מקס הזועם"

19 באוגוסט 2014 מאת אור סיגולי

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

תוך שלוש וחצי דקות הפך סרט ההמשך הרביעי ל"מקס הזועם" (באנגלית: "Mad Max: Fury Road") מעוד ניסיון תמוה לחזור לפרנצ'ייז עבר, לאחד הסרטים המצופים והמלהיבים ביותר של השנה הבאה. זה קרה בסן-דייגו במהלך אירועי הקומיק-קון. הטריילר לסרט שאמור להשתחרר רק במאי 2015, הוקרן באחד הפאנלים, פוצץ את הרשת והפך לאחד הדברים המלהיבים ביותר מאותו כנס.

לפי מיטב הבנתי, הסרט הבא עלינו לטובה (באופטימיות זהירה) הוא לא אתחול, אלא ממש המשך לטרילוגיית האייטיז האוסטרלית, שחלקה האחרון היה בשנת 1985. כלומר, 30 שנים חלפו בין השלישי לרביעי. באופן מפתיע, זה ממש לא הזמן הארוך ביותר בין סרט לסרט המשך. אחרי בדיקה קצרה, גיליתי שלהוציא סרטי אנימציה וסרטי אימה מיפן ופורטוגל, הזמן הארוך ביותר בין סרט להמשכו, הוא 39 שנים. מדובר בסרט ההמשך (שלא ידעתי על קיומו) Belle Toujours שביים מנואל דה אוליביירה ל"יפהפיית היום" של בונואל. שתכירו.
על אף שזה נשמע כמו הדבר הכי הגיוני, הסרט החדש לא קשור למייקל ביי וחברת ההפקה שלו "פלטינום דיונס", רחמנא לצלן, אלא דווקא לבמאי ויוצר הסדרה המקורית, ג'ורג' מילר.

מעולם לא ראיתי אף אחד מסדרת סרטי האקשן שהביאה לתודעה הקולקטיבית את מל גיבסון, אישיות שעל אף בעיותיה לנצח אזכור לה חסד, ולכן, על אף שיש עוד כמעט עשרה חודשים עד שהסרט יופיע מולינו במלואו, חשבתי לעצמי שיהיה זה רעיון טוב להפוך את הצפייה בטרילוגיה לפוסט "סרטים מן העבר" של אוגוסט, ולראשונה להכניס שלושה סרטים לסקירת עבר אחת.

את שני הראשונים, זה של 1979 וזה של 1981, ראיתי ברצף, וכעבור כמה ימים השלמתי את החלק השלישי, זה של 1985.
האם הם מחזיקים מעמד, מהו הסרט הטוב מכולם, והאם הם יצרו אצלי צורך עז לחדול מנשימתי עד מאי 2015? ובכן, כמו שאומרים ב"באזפיד" – התוצאות ידהימו אתכם! (סתם. הן לא).

טרילוגיית "מקס" כוללת שלושה סרטים: "מקס הזועם" או "Mad Max" בשפת אימו, והוא, כאמור, יצא לקולנועים ממש איך שהסבנטיז הסתיימו לקול התלהבות גדולה; "הלוחם בדרכים" (Mad Max 2 Road Warrior) מיהר להמשיך את הצלחת הראשון. השלישי, "מקס הזועם וכיפת הרעם" (Mad Max Beyond Thunderdome), לעומת זאת, לקח את הזמן בדמות ארבע שנים תמימות לפני שהביא לנו הופעה קולנועית של טינה טרנר האגדית, ששיר הנושא שלה לסרט, we don't need another hero, היה ללהיט גדול.

הטרילוגיה, תוצר ישיר של המערבונים הקלאסיים של ג'ון וויין, נחשבת לאחת המשפיעות והמשמעותיות ביותר בתולדות תרבות הפופ, כאשר העיצוב האפוקלפטי של העולם נשאר בתודעה זמן רב וניכר בכל מקום: מקומיקס ("טנק גירל"), לקולנוע ("עולם המים") ואפילו לקליפים של ספייס גירלז.
עיצוב הרכבים, העולם הצחיח, התלבושות העלובות/ססגוניות, כל אלו ועוד פרצו מהיבשת המרוחקת אל עבר הנצח.
הדבר המפתיע ביותר שמתגלה כאשר מתיישבים לצפות בכל סרטי הטרילוגיה, הוא שלמעשה לשושלת המכובדת שהותיר אחריו הלוחם הזועם, אין שום קשר לסרט הראשון. כל מה שאנחנו יודעים על הסרטים האלה – שבגלל השפעתם מוכרים היטב גם לאלו שלא צפו בסרטים מקודם, כמוני למשל – הוא בכלל תוצר של הסרט השני. אז זה זמן טוב לעשות סדר בעניינים ולהתחיל מההתחלה.

"מקס הזועם" – 1979

mad max

בתחילה היה מקס רק זועם. סרטו השני של ג'ורג' מילר (שלימים יזכה באוסקר על סרט האנימציה "תזיזו ת'רגליים" מכל הסרטים בעולם) היה הפקה קטנה ופרועה מערבות אוסטרליה שפשוט התפוצצה על המסכים והפכה לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של עולם הקולנוע, ביחס בין תקציב לרווח. הסרט גם היה האוסטרלי הראשון שצולם באנאמורפיק. ועוד גדול יותר מכל אלו, מילר נתן את התפקיד הראשי לבחור בן 23 בשם מל גיבסון, שמאחוריו היה רק תפקיד קולנועי אחד. כולנו יודעים מה קרה עם החתיך ההוא. גיבסון גילם שוטר צעיר, מוסרי ונלהב, עם משפחה מקסימה, שמסתבך עם כנופיית פושעים באוסטרליה אפוקליפטית, בעולם המתאושש ממשבר אנרגיה ונפט.

אבל, כפי שהסגרתי, כל דבר שקשור לעולם המזוהה עם האווירה והעיצוב המד-מקסי, איננו מנת חלקו של הסרט הראשון. למעשה, בין הסרט הראשון לשני יש שוני כל כך גדול בעיצוב (שמקורו כנראה בענייני תקציב), שביניהם נדמה שעברו 200 שנה, ולא חמש כפי שעלילת הסרטים מספרת.
באופן כללי, כל עיצוב העולם של הסרט הראשון לא נורא ברור. מעבר למכוניות הזוויתיות ועיצוב השיער, לא הצלחתי למצוא שום דבר שיעיד על כך שמדובר בעולם שונה משלנו (יחסית לשנות השבעים, כן?). אז נכון, מדובר בסרט אוסטרלי עצמאי שתקציבו לא אפשר לו להראות טוב, אבל זאת ממש אחת הבעיות הקטנות של הסרט.

"מקס הזועם" נע על הקו של "באטל רוקט" של ווס אנדרסון לבין "אני יורקת על קברך", סרט האקספלוטיישן המפוקפק של שנות השבעים. עשייה צעירה ומגניבה דאז עם סרט נקמה בעייתי. יותר מזה, "מקס הזועם" נראה כמו שלושה סרטים שונים שיכלו להתלכד יחד אם מישהו היה חושב קצת יותר, אבל בכח נמנעו מרצף תסריטאי סביר.
הסרט מתחיל במרדף משטרתי בעקבות פושע מסוכן. כאשר אף אחד מהשוטרים לא מצליח לתפוס אותו, מקס רוקטנסקי (כן, זה השם המלא של אותו זועם) יוצא למרדף. בלי שהוא ממש מתאמץ לעשות משהו, הפושע המכונה "נייטריידר" מתרסק אל תוך מפגעי כביש ונהרג במקום. הסברה ההגיונית של צופה הקולנוע המיומן הוא שעכשיו חבורתו של הפושע תצא לנקום באותו שוטר שגרם (די במקרה, כאמור) למותו. אבל זה לא המצב.
בלי קשר, כעבור זמן מה מוצאים מקס ושותפו גוס (שלום, "אהבה בשחקים") קורבנות אונס איום של אותה קבוצה. גוס לא שולט בעצמו, בזמן שמקס מתפקד די יפה, ומתפרץ אל מול אוזלת היד של רשויות החוק. הפושעים מתנקמים בו והורגים אותו. הסברה ההגיונית של צופה הקולנוע המיומן היא שעכשיו מקס – שטרם זכה בתואר "הזועם" – ייצא לנקום באלו שהרגו את שותפו. אבל זה לא המצב.
למעשה, "הזועם", אורז את אשתו וילדיו ובורח מפני הפושעים. לגמרי במקרה, שוחרי הרע האלו נתקלים במשפחתו של מקס הרחק מהעיירה ואז כבר רוקטנסקי מסכים לזעום, ונכנס לסחרור של נקמה וכאב.
באמת, זה נראה כאילו לסרט יש אקספוזיציה כפולה ולא מוצלחת, שמביאה לסרט לא מוצלח בן 40 דקות. וזה עוד לפני שדיברנו על כל השאר.

הסרט הזה התיישן באופן שגורם לך לתהות מתי הוא כן היה רלוונטי. כשכנופיית הרעים מגיעה להטיל טרור על העיירה האומללה, הם מעוצבים ומתנהגים כמו חבורת "פושטקים" ממחזמר של הקאמרי. עם עיצוב תלבושות ושיער קאמפיים להחריד, ותנועות שיגרמו לחבר'ה מ"סיפורי הפרברים" להסמיק, לא ברור מי אמור לקחת אותם ברצינות. הסרט גם לא מציג על המסך שום אלימות או דם, מה שממשיך לשוות לו הרגשה זולה במיוחד.
כמעט בכל אספקט שאני יכול לחשוב עליו, "מקס הזועם" לא שורד. רגע, אולי מלבד אחד – מל גיבסון. לחשוב שגיבור האקשן האהוב עלי היה פעם בן 23 זה משהו שהגניב אותי לאורך כל הצפייה, ובלי קשר הוא מצדיק את הפיכתו למגה-סטאר.

את הסרט כתב, יחד עם מילר, ג'יימס מקאוזלנד, שלמרבה ההפתעה אין לו שום קרדיט בסרטים נוספים לאחר מכן. הצלם היה דיויד אגבי שעדיין מתפקד כצלם הרפתקאות-פנטזיה ("לב הדרקון", "רידיק"), קליף הייז וטוני פאטרסון ערכו, ג'ון דאודינג עיצב, וקלייר גריפין ערכה.

"הלוחם בדרכים" – 1981

mad max 2

זה לא אומר הרבה, אבל הקפיצה באיכות שעשה מקס מזעם ללחימה בדרכים היא די מרהיבה. הסרט השני, שגם הוא נפל קורבן לזמן שעבר, טוב עשרות מונים מהראשון אך בערבון מוגבל.
בחלק השני של עלילות מקס העולם כבר הפך להיות עיי חורבות, מדבר אחד גדול ומאיים. עלילת "הלוחם בדרכים" לקוחה מסרטי עבר גדולים כמו "שיין", "שבעת הסמוראים" ו"בעבור חופן דולרים": הזר המסתורי המגיע משום מקום ועוזר לקבוצת אנשים אומללים לעמוד איתן מול חבורה מאיימת. התבנית העלילתית הזו היא אחד המוכרות, ואחרי ימי "הלוחם בדרכים" הופיעה גם ב"שלושה אמיגוס", "באג לייף" ועוד.

לאחר פתיחה אשר מסכמת לנו את סיום הסרט הקודם, הסרט ממשיך עם מרדף מכוניות המזכיר את זה שפתח את הסרט הראשון. הפעם מקס הוא כבר איננו חלק מכוחות החוק, אלא איש בודד המנסה לשרוד בעולם בו הפשע מולך, והדלק הוא מצרך יקר במיוחד.
הוא מתגלגל אל קבוצת מתיישבים תמימה אשר מנסה לשים ידיה על מאגר דלק, אך נופלת קורבן לקבוצת פורעי חוק אלימה. מקס, והסייד-קיק שלו, ג'יירו (ברוס ספנס, "אני פרנקנשטיין"), מצטרפים לקבוצת האנשים כדי לעזור להם כנגד הסכנה.

שינויים רבים וקיצוניים נעשו לקראת הסרט השני. קודם כל, מבחינת העיצוב, שהתנתק לחלוטין מהאיזורים המיושבים ובנה עולם מוזר ודי מעניין באמצע השממה, עולם שהפך להיות המזוהה ביותר עם הטרילוגיה וזה שהשפיע ונתן השראה לכל כך הרבה דברים שאנחנו מכירים מאז. העיצוב האמנותי התגלגל לידיו של גרהאם ווקר, שכיום נהנה מההצלחה כמעצב של הסדרה "המתים המהלכים". עיצוב התלבושות הוא של נורמה מוריסאו.
מילר, שוב על כס הבמאי, כתב עם טרי הייז ("פייבאק") ובריאן הננט. השינוי המשמעותי ביותר, הוא דווקא בצילום. מאחורי העדשה ניצב לא פחות מאשר דין סמלר שכעשר שנים לאחר מכן יזכה באוסקר על "רוקד עם זאבים". השנה ראינו את עבודתו ב"מליפיסנט".

"הלוחם בדרכים" אלים הרבה יותר מקודמו, אבל באותה נשימה גם הרבה יותר גיי. ואם ראיתם את הראשון, אתם יודעים כמה שזה קשה. בסרט השני, אחד הרעים המרכזיים מסתובב עם מכנסי עור הגזורים באופן אסטרטגי באיזור הישבן, ומאבד את עשתונותיו כאשר מאהבו הבלונדיני מוצא את מותו. לא בטוח אם מדובר בבדיחה, או סתם חשיבה מתקדמת לקולנוע המסחרי של האייטיז.
אבל מעבר לחשיבות ההיסטורית בעיצוב העולם, גם "הלוחם בדרכים" לא לגמרי מחזיק מים כיום.

אם להמר, לא נראה שמישהו תכנן גם חלק שלישי בסדרה. הדרך בה הסרט מסתיים מנסה להאדיר את שמו של מקס כאגדה, ונחתם באופן מעט מסתורי.
מיסתורין שנהרס לחלוטין ארבע שנים לאחר מכן.

מקס הזועם וכיפת הרעם – 1985

mad max 3

הייז נשאר עם מילר לכתוב גם את הסרט הזה, ואיתם עבדו גם סמלר הצלם, וגם ווקר ומוריסאו שהיו אמונים על העיצוב. עם זאת שני שינויים משמעותיים מאוד כן קרו בצוות. הראשון הוא שהמפיק ביירון קנדי, שהיה חתום על השני הסרטים הקודמים, לא השתתף הפעם בעקבות מותו בתאונת מסוק כשנתיים לפני כן. בנוסף, זהו הסרט היחיד בטרילוגיה שבו מילר מתחלק בקרדיט הבימוי. שותפו הוא ג'ורג' אוגילבי שידוע בעיקר כבמאי תיאטרון אוסטרלי מהולל.

"כיפת הרעם" נחשב לגרוע מבין כל הסרטים עד כה, ולמרות שהצליח, זכור כזה שקילקל את הטרילוגיה ודחף אותה אל עבר מקום עצל ומסחרי.
לגמרי במקרה, בעיני זה הסרט הכי טוב מכל השלושה. באופן ניכר.

ושוב, מקס (גיבסון בשיער ארוך הפעם) מוצא את עצמו הולך במדבריות חסרי הסוף, עד שהוא מגיע לעיירה משגשגת באמצע שום מקום. אותו מקום מתפקד היטב יחסית למצב העולם בעיקר מכיוון שהצליחו שם להפוך את גללי החזירים לאנרגיה, והוא בעצם נשלט על ידי שני כוחות מנוגדים: למעלה, במגדלים של בארטרטאון, מייסדת העיירה אנטיטי, אישה קשוחה והפכפכה בגילומה הצעקני-אך-משמח של טינה טרנר, שלי לא אכפת איפה וכמה, רק תנו לי עוד ממנה; ומלמטה, "המאסטר", גמד תאב כח ששורד בזכות בריון עם מסיכה אותו הוא מפעיל.
מקס נופל קורבן למזימות של שני האויבים, ומשם מתגלגל לקבוצת ילדים שפיתחו קהילה משלהם (איפשהו בין "בעל זבוב", "הוק" ו"כוכב הקופים: השחר") הנשענת על מיתולוגיה שהשאירו להם "אבותיהם", קבוצה שהגיעה לשם בעקבות התרסקות מטוס שנים לפני.
מקס הופך להיות מנהיגם ויחד הם חוזרים לבארטרטאון כדי להינצל.

יכול להיות שזה מכיוון שהסרט הזה מטורלל ומודע מספיק כדי שהוא יחשב מהנה גם היום, בזמן שהקודמים סבלו מחוסר מודעות עצמית קריטי, "כיפת הרעם" עובד יחסית. הוא אימץ לעצמו את הקאמפיות האייטיזית, אבל עדיין לא נראה כמו בדיחה על עצמו. מילר ואוגילבי למדו את המיטב מ"שודדי התיבה האבודה" (עם רפרנס כבר בדקות הראשונות), ועל אף שנדמה כי הסרט הזה מורכב משני סרטים שונים, הוא היחיד שהצליח לעניין אותי, והראשון שבאמת מוציא טוב את מקס, והופך אותו לדמות שיכולה להנהיג, ליזום, לחשוב ולקבל את מעמד האגדה שאותו הרוויחה ללא הצדקה.

"כיפת הרעם" מרשים יותר בכל האספקטים, אלו של העיצוב, אלו של הדמויות ואפילו אלו של הכתיבה. העולם מעניין ומנומק הרבה יותר, לסרט יש טוויסט מעניין לקראת המערכה השנייה בשינוי התפיסתי בין הטובים והרעים, והדינמיקה של מקס עם הילדים ועם אנשי בארטרטאון בהחלט מעניינת וכתובה היטב. בכל זאת מדובר בסרט אקשן-מד"ב פוסט אפוקליפטי שהוא הכל חוץ ממושלם, אבל בעיני דווקא זה שנחשב לפחות מוצלח מכולם, הוא זה ששרד הכי טוב.
הדבר היחיד שבאמת פוגם בהכל היא דווקא המוזיקה, שבתפיסת הפס קול של היום היא צורמת במיוחד. זה משתנה ברגע שמקס מגיע אל הילדים, אבל עד אז היא ממש מוציאה מהסרט, ונדמית בעיקר כמו קפסולת זמן למוזיקה האייטיזית.

"מקס הזועם 4", זה של 2015, יהיה הסרט הראשון למבוגרים שעשה מילר מאז "השמן של לורנצו" המרגש משנת 1992, עליו היה מועמד לאוסקר הכתיבה. מאז, מילר הועמד לאוסקר על הפקת "בייב", ביים את "בייב 2" מרסק הלב, ואת שני סרטי "תזיזו ת'רגליים", שהראשון, כאמור, זיכה אותו באוסקר הראשון שלו.
מילר, כבר בן 70, עבד עם צוות שונה לחלוטין, כולל החלפת סמלר הצלם בזוכה אוסקר אחר – ג'ון סיל ("הפצוע האנגלי", אגב מדבריות). את גיבסון בתפקיד מקס יחליף טום הארדי. אנחנו אוהבים את טום הארדי.
חוץ מזה, אם לשפוט לפי היחס של זמן ההפוגה לבין איכות הסרט הבא בסדרה, הסרט הרביעי הולך להיות מאסטרפיס.

"סרטים מן העבר" הקודמים:
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"

גרסת 2015

גרסת 2015

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    תודה..ג'ורג' מילר שולט..
    והסרט הבא?
    אולי בכל זאת DUST DEVIL
    ???

    1. אור סיגולי הגיב:

      נשמע מסקרן מאוד. אחפש אותו!
      הסרט הבא, עם זאת, כבר נקבע והוא הכי שונה שיש מ-dust devil…

  2. אלון רוזנבלום הגיב:

    סקירה מעולה – אני זוכר (ב- LIVE תאמין או לא) שלא התלהבתי מהראשון, ומצאתי אותו משעמם (להוציא גיבסון שהיה יפה רצח בזמנו), את החלק השני היה לי קשה עם כל האלימות, אבל היה לי כיף (ואחר כך אהבתי אותו יותר כי יצא לי לעבוד עם חבורת הפעלולנים של הסרט שהיו אחלה), הסרט השלישי הוא אומנם הכי הוליוודי אבל מבחינתי הוא היה "כייפי", "נחמד" אבל לא משהו שאני אזכור כאחת החוויות הטובות של שנות השמונים.

    אגב, אם יורשה לי להציע – אחד הז'אנרים שאני הכי חיבבתי בתור נער מתבגר הוא ז'אנר סרטי האסונות, הבולטים שבו הם כמובן "הרפתקה בפוסידון" ו"המגדל הלוהט" אבל כללו הרבה מאוד סרטים שבתור ילד מאוד התרגשתי לראות, "הנחיל", "נמל תעופה" על המשכיו (אל תתקרב ל"קונקורד 80"), "מטאור" ועוד. אני חושב שאם לא ראית, זה משהו שהוא בהחלט ראוי לסקירה (בייחוד שני הסרטים הראשונים שהזכרתי, שגם במרחק 40 שנה ויותר, מחזיקים מעמד).

  3. מולכו הגיב:

    קומיקון הוא בסן דייגו, לא בסן פרנסיסקו.
    ובל נשכח את הקליפ של 2pac ו-Dre ל-California Love.

  4. יניב הגיב:

    בהחלט קולע לאיך שאני זוכר את הסרטים.
    אולי הבא בתור… מרתון Death Wish?
    It's Alive?

    1. אור סיגולי הגיב:

      אני רושם את ההצעות של כולכם, ולגמרי מקווה להגיע אליהם. תודה!
      חודש הבא מתוכנן סרט אייטיזי מפורסם, ואז אקח אולי הפסקה מסרטים דוברי אנגלית? נראה…

  5. cbx הגיב:

    DUST DEVIL אוכל בלי מלח את כל הסרטים שקשקשתם עליהם פה.
    מי שלא ראה אומלל.

  6. רון הגיב:

    כמי שמרצה די הרבה על קולנוע אוסטרלי,מד מקס 2 הוא דוגמא לתור הזהב השני של הקולנוע מדאון אנדר.בעיני הוא היה ונשאר הסרט הפוסט אפוקליפטי הטוב ביותר שנעשה עד היום (עם מחווה נהדרת למרכבת הדואר).את השפעתו על המראה של כל סרטי סוף העולם מאז יציאתו לאקרנים ועד היום אי אפשר לקחת ממנו.

השאר תגובה