• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • מותגי האימה הגדולים:
  • מותגי האימה הגדולים: ספיישל
  • כוכב נולד
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

"מקס הזועם: כביש הזעם", סקירה

22 במאי 2015 מאת עופר ליברגל

"מקס הזועם: כביש הזעם" (Mad Max: Fury Road) הוא מפגש בין שלושה עידנים שונים של סרטי פעולה.
הנוף המדברי שלו מתכתב עם סרטי המערבונים הקלאסיים, כמו גם העיסוק בדמות של גיבור בודד שעוזר לקהילה אך נותר מחוץ אליה. סרטי המערבון הגדולים, בעיקר אלו של ג'ון פורד, היו סרטי פעולה עם מעט קטעי פעולה, אך קטעים אלו ריחפו מעל כל היצירה.
התקופה השנייה היא התקופה בה נוצרה הטרילוגיה של "מקס הזועם". הבמאי ג'ורג' מילר פרץ עם אותם סרטים בין שלהי שנות השבעים לאמצע שנות השמונים – סרטים שהם שיא של הפעולה הפוסט-אפוקליפטית. הוא תיבל את סרטיו בהרבה מאוד מכוניות ועיסוק בדלק, וגם במל גיבסון כמייצג את הגבר שהוא עדיין ערכי, אבל יותר מכך קשוח ומחוספס.
אחרי 30 שנות הפסקה, מילר חוזר לסדרה ומביא עימו את מה שקורה בקולנוע בתקופה הזו – עידן האקשן הדיגיטלי. מילר משתמש בכל הכלים שיש לקולנוע להציע, ומוכיח כי הוא שולט בביצוע טוב כמו כל במאי אחר, רק שאומנם יש שימוש בטכנולוגיה דיגיטלית, אבל גם בתיאור של עולם אנלוגי.

חגיגת האקשן שהוא מציע משלבת בין כל התקופות ועושה זאת בסוג של שלמות. מילר שולט היטב בסרט בכל רזי אמנות הקולנוע, אבל מה הרשים אותי במיוחד הוא השימוש בפסקול על כל מרכיביו. הפסקול של הסרט הוא בו זמנית בומבסטי ומדויק, נכנס לפרקים לתודעה של הדמויות השונות (אם או בלי שימוש בעריכה) ובעיקר מוסיף לנאמר על ידי התמונה לא פחות מכך שהוא משלים אותה. המוזיקה שכתב ג'אנקי XL לוקחת כמה מן הטרנדים הבעייתים ביותר במוזיקה לקולנוע בעידן הנוכחי, ומקצין אותם רק על מנת למצות את הפיוט שמגיע בינם לבין התמונה.
"מקס הזועם" החדש דומה לעיתים ליצירה ניסיונית. החוויה האודיו-ויזאולית הופכת לפרקים לשיא העניין, לרצף של חזיונות. יחד עם זאת, הכיוון הזה לרוב לא נמשך זמן רב וברגעי השיא של הסרט, קל לעקוב אחרי קטעי הפעולה.

דרך אגב, לסרט גם יש עלילה. אמנם מדובר בעלילה פשוטה מאוד, אך מילר יוצק לתוכה מספר משמעויות המצליחות לא רק לסחוף לאורך רוב חוויות הצפייה בסרט, אלא גם להשאיר חומר למחשבה. מקס מגולם הפעם בידי טום הארדי שנכנס לנעליו של מל גיבסון, שגילם את הדמות בסדרה עד כה. מקס מתחיל את הסרט בתור מקור דם לחייליו של אימורטון ג'ו (יו קיז-ביירן), סוג של שליט-על של מכרה מים בלב המציאות הקשה בה סרטי "מקס הזועם" מתנהלים. במהלך מסע של שיירת האספקה של אותו שליט, פיוריוסה (שרליז ת'רון בתפקיד מופלא), לכאורה חיילת נאמנה שלו, סוטה מן המסלול, במה שמתגלה כעריקה שיעודה להביא את הנשים/שפחות המין של אימורטון ג'ו למקום מבטחים.
פיוריוסה מרגיזה במעשה כל מיני אנשים ויצורים, שהם כבר לא בדיוק אנשים, ונמצאת במנוסה. על הדרך, גם מקס משתחרר מן השלשלאות ועוזר לפיוריוסה מתוך הכרח הישרדותי של שני הצדדים. או בקיצור – יש שני גיבורים שלא סובלים אחד את השני, הם בורחים ומשתפים פעולה, כאשר יש עוד מספר דמויות אתן במסע. הרקע ליחסים בין הדמויות מעניין, כי הוא טומן בתוכו אמירה של היוצר על טבע האדם. על מנת להביר את התפיסה שלי לגבי המצב בו מצוי מקס בסרט, אצטט מעט מלאונרד כהן:

"When it all comes down to dust
I will kill you if I must,
I will help you if I can.
When it all comes down to dust
I will help you if I must,
I will kill you if I can."

המילים הללו של לאונרד כהן מתארות תהליך התנהגות בעידן בו חייבים להיאבק על מנת לשרוד. השלב הראשון הוא נכונות להרוג בעת הצורך אנשים להם האדם היה רוצה לעזור. אולם לאחר זמן, ההרג הופך לאופציה המועדפת, העזרה מתקיימת רק מכורח ההכרח. זו המצב בו מקס נמצא בהגיעו לסרט הרביעי הסדרה. והוא עוד הייצוג היותר טוב של הגבריות בסרט הזה.
הקשר הרגשי הוא זיכרון עבר הרודף אותו, הרג הוא דבר שבשגרה, חמלה אינה ערך. אבל מקס לפחות לא מקים לעצמו מפעל נצלני. עם זאת, הלב של הסרט אינו מקס, אלא הנשים. גם בעולם שאיבד כל ערך והגיון, הנשים בסרט, ללא יוצא מן הכלל, חושבת לא רק על עצמן, אלא חושבת על גאולה עצמית על ידי שיתוף פעולה, על ידי הענקת חום, הענקת אהבה, שאיפה לאינטיליגנציה רגשית שטרם עזבה אותן. כל אחת מן הדמויות הנשיות בסרט מנסה לפעול למען האחר, אם כי כל אחת בדרך שונה ומיוחדת. זה עבורי הדבר המרשים בייצוג של הנשים בסרט – לא העובדה כי הדמות הראשית היא למעשה לא הדמות של מקס אלא של האישה עימה הוא מבצע את המסע, לא ההדגמה לכך שנשים יכולת גם לנצח בתאוות המכוניות והאלימות של הגברים, אלא ההצדעה לכך שיש לנשיות גם גישה אחרת לעולם, קשר טבעי יותר לרגש שיכול ללמד את הגבר ולגאול אותו. וזה לא שכל הנשים בסרט צדיקות – רובן גם מסוגלת לתקוע סכין או להיכשל במגוון דרכים. כל אחת מהן שמקבלת יותר משנייה של זמן מסך מתנהגת בצורה ייחודית, אפילו אם היא חלק מקבוצה – כי כל בן האדם הוא יצור נבדל.

זה בולט כי האדם בעולם הסרט זוכה ליחס של משאב. סרטי "מקס הזועם" נבנים על מאבק אחר מציאת נוזלים. אולם בסרט הזה דומה כי ההתמקדות היא לא רק בנפט ומים כמו בעבר, אלא גם ובעיקר בדם אנושי ובחלב-אם אנושי – נוזלים הבוקעים מן הגוף האדם, האדם כאוצר טבע, בזמן שהאישיות הספציפית שלו היא מכשול לניצול השולט. אימורטון ג'ו מחזיק לפחות שתי קבוצות של נשים באחוזתו: שפחות מין שתפקידן ללדת (שהסרט עוסק במנוסתן) והקבוצה אחרת של נשים שתפקידן לייצר חלב – הוא מפרק את האמהות לשתי קבוצות שונות, תוך ניסיון להשמיד את הקשר הרגשי הנלווה לאמהות. אבל כפי שכתבתי, היכולת של הנשים בסרט לייצר קשרים רגשיים אינה ניתנת להכחדה, לא כל עוד לא מתבצע רצח של ממש אלא רק כליאה של הגוף על מנת לנצל את משאביו.

סרטי פוסט אפוקליפסה לא דנים בעתיד אפל המוצג בהם, אלא בהווה האפל של הסביבה בה הסרט נוצר. לכן, סרטו של מילר מנסה למצוא אנושיות מתוך ידיעה כי בעולם עדיין מתקיים סחר של בני אדם, ובני אדם מתמכרים להבטחות של השולטים בהם לעיתים מבלי להבין עד כמה הם מנוצלים. הסרט עדיין נוגע בנושאים של איכות הסביבה, אבל הוא בעיקר מנסה לייצר גם תמונות מצב על היחסים בין אדם לאדם – אמירה שבכל זאת נותנת מקום גם לאופטימיות.

mad-max-fury-road2

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.