• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2017: הזוכים והזוכות
  • אימת החודש - יוני 2017
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

פוסט אורח: ארבעים שנה ל"גברים במלכודת"

1 באוגוסט 2012 מאת רון פוגל

הקדמת אורון:
רון פוגל, מבקר ומרצה על קולנוע, מאוד אוהב את "גברים במלכודת" (“Deliverance”) של ג'ון בורמן. כל-כך אוהב שהוא ביקש לחלוק את התשוקה שלו עם קוראיי וקוראות סריטה, לרגל חגיגות הארבעים ליציאת הסרט. אני נעתרתי בשמחה. רשות הדיבור לפוגל:

יש סצנות שממשיכות לרדוף אותי שנים לאחר שסיימתי לצפות בהן. כתם הדם המתפשט על רצפת הבקתה בסרט "איש הנמר" של ז'אק טורנה, כשברקע ככל הנראה נרצחת ילדה באכזריות. ג'ון ווין יוצא אל הישימון בסיום הסרט "המחפשים". דניאל לה רוסו מצליח בתרגיל העגור שלו ב”קרטה קיד”. ורוני קוקס מנגן בגיטרה למול ילד הילבילי האוחז בבנג'ו, בסצנה בלתי נשכחת מתוך “גברים במלכודת”.

סרטים נפלאים כמו "קר עד העצם" ו-"חיות הדרום הפראי" חבים לסרטו של ג'ון בורמן את העלאת נושא המיושב מול הפראי לסדר היום הקולנועי. שלא לדבר על "שטח פראי", "מקום בודד למות בו", "גברים במבחן", "סיבוב מוטעה" ו"גבעות הפחד" אם להזכיר רק חלק מהסרטים שיצירתו החמקמקה והמטרידה של בורמן השפיעה על יוצריהם.

בימים אלו מלאו ארבעים שנה בדיוק ליציאת הסרט לאקרנים. סרט שהשפיע על דורות של יוצרים ושעד היום מוזכר במיוחד בהקשר של הנושא המרתק שאותו הוא בוחן – החיה שבאדם ויחסי האדם עם הטבע. בפוסט זה אתייחס בעיקר לסצנה אחת בסרט, תוך אזכור או מתן דוגמאות גם מן הסרטים המושפעים ממנו, שהוזכרו לעיל.

זהו סיפורם של ארבעה חברים, אותם מגלמים רוני קוקס ונד ביטי בהופעתם הקולנועית הראשונה, ברט ריינולדס לטעמי בתפקידו הטוב ביותר וכמובן ג'ון וויט הצעיר והמיוסר. הם יוצאים לטיול של סופשבוע בשמורת הטבע אי שם במעבה ג'ורג'יה, וזהו בעצם סיפורה של אמריקה המפלסת את דרכה בג'ונגלים של וייאטנם ומגלה שהמקומיים אינם כה מסבירי פנים.

לאחר שארבעת החברים מגיעים לשטח הם מנסים למצוא נהגים שיעבירו את רכביהם לצד השני של הנהר שאותו הם מתכוונים לחצות בסירות קאנו. ריינולדס מצויד בקשת המסמלת את העולם הישן. אגב, אותה קשת שתשמש את טומי, הנער שייחטף על ידי שבט הבלתי-נראים בסרט "יער האיזמרגד", עוד יצירה שביים בורמן בעלת תמות דומות ל"גברים במלכודת". ארבעת החברים מפגינים זלזול כלפי המקומיים שנראים כיצורים שנשכחו אי שם וששפתם כמעט אינה מובנת.
תוך כדי הדו שיח בין העירונים למקומיים מבחין נגן הגיטרה העירוני בנער מקומי העומד במרפסת ביתו על כסא נדנדה ומשחק בבנג'ו הנמצא בידיו. העירוני מתחיל לנוע לעבר הנער. הנער מתיישב והם מתחילים להחליף אקורדים .לאט לאט הופך הדואט למרכז ההתרחשות במקום וכל הנוכחים, העירוניים ואנשי הכפר, עוצרים ומביטים ב"דו קרב הבנג'וס", כפי שנודעה הסצנה לאחר מכן:

הנגן העירוני נמצא כל הסצנה בעמדת נחיתות – הוא על הקרקע והנער יושב גבוה מעליו על מרפסת ביתו המתפרק. בורמן במכוון אינו מאפשר קירבה בין הנגנים ומסביר לצופה מראש כי למרות הנגינה המשותפת פעורה תהום שאינה ניתנת לגישור בין העיר לכפר. הנער המקומי נראה על גבול הפיגור והדבר מרמז אולי על כך שהוא תוצר של יחסי מין בתוך המשפחה ("אינבריד"). הנער שהוא על גבול הפריקיות יצליח לתקשר ולו לרגע קסום אחד עם נגן הגיטרה העירוני, אבל לאור שנים של ריחוק בין העיר לכפר אותו קשר מוזיקלי יעלם באותה מהירות שהוא הגיע ויתנפץ לרסיסים במעמקי הנהר שאותו ינסו לחצות גיבורי הסרט. בסצנה מאוחרת, בעת חציית הנהר, יביט על הגיבורים אותו נער מגשר עילי – שוב נמצא מי שהטבע הוא מגרשו הביתי ביתרון – וברקע תשמע חרש חרש נגינת הבנג'ו. בסצנה זו הנגינה נשמעת כקינה, קינה על כך שהמפגש בין העירוניים העליזים לטבע לא יעבור בשלום.

הנער המקומי מגביר את קצב הנגינה עד שהעירוני נשבר ומכריז: "הלכתי לאיבוד". המקומי ממשיך לאלתר ומסיים כשחיוך על פניו. העירוני, נגן הגיטרה שהתלהב מנגינת הנער, אומר לחבריו: "יכולתי לנגן איתו כל היום" ואז הוא פונה לנער ואומר לו: "בחיי אלוהים, אתה מנגן נפלא" ומושיט לו את ידו ללחיצה. הנער המקומי מפנה את פניו מהעירוני ואינו מחזיר יד ללחיצה. העירוני מופתע וחוזר לחבריו.

הסצנה הכביכול חביבה ומשובבת לב הזו היא בעצם ליבו של הסרט ולב היצירה של הבמאי. בורמן, עוד בסרט "גיהינום בפסיפיק", צילם וחקר את יחסי הגומלין בין האדם לבין הטבע הסובב אותו. מבחינתו, נגן הגיטרה הוא האדם המודרני שגר בעיר. אדם ששכח מנין הוא הגיע לעיר (מהכפר ומהטבע). האיש האורבאני איבד את תמימותו .הוא לא רק ניתק את הקשר שלו עם הטבע אלא גם הפנה לטבע עורף ולכן אין לו בעיה להרוס את מה שטבעי. בין אם מדובר בהקמת סכר שיציף וימית אזורים נרחבים (בסרט "חיות הדרום הפראי" הילדה האשפאפי גרה באזור מוצף המכונה האמבטיה, שנוצר גם כתוצאה מבניית סכרים על המיסיסיפי) ובין אם מדובר על כריתת יערות באמזונס (בסרט "יער האיזמרגד").

לעומתו, הנער המנגן בבנג'ו מסמל מבחינת בורמן את הטבע, העולם הישן והתמים. עולם שבו האדם עדיין לא איבד עצמו לדעת. הבנג'ו הוא כלי נגינה המסמל את אמריקה של פעם, המופיע שלא במקרה בעוד סרט העוסק במתח שבין המיושב לפראי – "קר עד העצם". בסצנת הסיום של אותו סרט, הגיבורה משתעשעת בכלי הנגינה שאביה השאיר לה. זהו אותו בנג'ו שקושר אותה סופית לעולם הישן של אזורי השממה של ארקנסו, עולם המרוחק שנות אור מהעולם המודרני.

אליבא דבורמן, האדם ה"קדמון" אינו נחות בהתנהגותו מזה המודרני שצמח ממנו. ב"יער האיזמרגד" מתוארת תופעה שמניסטית שבה בעקבות כניסה לטראנס הופך האדם לחית הרוח שלו וכך יכול גיבור הסרט להפוך לבז או ליגואר. בורמן נותן הרבה כבוד ליכולתו של האדם להתקשר ולתקשר עם הטבע ולחיות בהרמוניה עם סביבתו. האדם נטמע בטבע ולא מזיק לו. אבל מכיוון שהאדם המודרני שכח מהיכן הוא בא והזניח את מקורותיו הוא ייענש על ההיבריס שלו ועל החלטתו לנסר את העץ שעליו הוא ישב. כשהוא יחזור לטבע הוא "ילך לאיבוד" בדיוק כמו נגן הגיטרה בדו קרב הבנג'וס, ולא יימצא את מקומו. הנער המקומי לא ילחץ את ידו ויסרב לתת לו את האישור שהוא יכול להתייחס לעולמו כאל מגרש המשחקים הפרטי שלו.

בורמן לא מסתפק רק באי רצון הטבע לשתף פעולה עם מי שזלזל בו והזיק לו. אצל בורמן האדם המיושב ייענש וישלם במזומן. בנו של המהנדס – הבונה את הסכר בברזיל והורס את יער האמזונס – ייחטף, וייקחו לאביו שנים למצוא אותו. וגם כשהוא ימצא אותו, יבהיר לו הבן כי מבחינתו אביו העכשווי הוא ראש שבט האינדיאנים שחטפו אותו. וארבעת החברים מהעיר הגדולה יצאו למסע מהגיהינום, מסע שיכלול אונס ברוטאלי ומוות מצמרר, כאשר חלקם לא יחזרו בחיים.

מי שישמשו כמענישי האדם המודרני הם אותם אנשי כפר (או הרים) מוזרים ומבודדים, שבצר להם יגלו את החיה שבהם. מעבר לכך, הם יכריחו את האיש מהעיר להיזכר במה שהוא שכח – בטבע. וכדי לשרוד יהיה על החברים מהציוויליזציה להשיב מלחמה בסגנון הישן, הפראי, הלא מעודן. איש הכפר יזכיר לעירוני את העובדה שהגבול הוא דק מאד בין התנהגות מנומסת ומתורבת לבין התנהגות חייתית ומשוללת עכבות. בסרטו"גבעות הפחד" של ווס קרייבן הופך למול עיננו הבחור העדין והעירוני – זה שמתנגד לאלימות – למכונת הריגה בעל כורחו. וכשהוא עומד בלב הישימון ופניו מגואלות בדם, הוא נראה בדיוק כמו אנשי המדבר רוחשי הרעה שפגשו אותו ואת משפחתו. כדי לשרוד הוא נאלץ לחזור ולהתחבר לראשוניות שבו – לחיה שבו.

ככל שצופים יותר בסצנת "דו קרב הבנג'וס", במיוחד כשיודעים את סופו של "גברים במלכודת", היא הופכת יותר ויותר מטרידה ויותר ויותר מקפיאת דם. בעיניי היא עדות לקולנוע בשיאו. ארבע דקות וקצת שבהן מצליח הבמאי להעביר את כל המסרים שלו. קולנוע שבסופו אין גאולה – כשמו המקורי של הסרט "דליברנס" – אלא רק עצבות ושממה. ארבעים שנה עברו וסרטו של בורמן היה ונותר יצירה עוכרת שלווה. אני הולך לצפות בה שוב בקרוב.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    THANKS
    was a joy to read
    Just saw it again 2 weeks ago
    it's still a great film
    the seventies rule

  2. אף פעם לא הבנתי את ההתלהבות הגדולה מהסרט. צפיתי בו לפני כמה שנים והוא היה טוב ומהוקצע ותו לא.

  3. בועז כהן הגיב:

    ראיתי את הסרט ב-1982. הוא כל כך זיעזע אותי בגיל 18, שלא חזרתי לצפות בו, אם כי אני זוכר אותו מצוין וסצינות שלמות ממנו חרוטות בי. תודה על המאמר הזה

השאר תגובה