• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"חיות הדרום הפראי", סקירה

28 ביולי 2012 מאת אור סיגולי

כל שנה, בערך בין פסטיבל קאן לסיומו של חודש אוגוסט, כאשר הקהל המבוגר חובב הקולנוע האיכותי כבר לא יכול לשמוע יותר על גיבורי על, רימייקים לסרטי אקשן מהאייטיז וקומדיות אמריקאיות עמוסות עירום, מגיע איזשהו סרט – בדרך כלל ניצול פסטיבל סאנדנס או פסטיבל קאן, או בכמה מקרים שניהם ביחד – שבולט מכל שאר הסרטים המוקרנים בסביבה. הסרט הזה ישמש כמין סנונית אמיצה שמבשרת על תום עונת הקיץ והכניסה אל עונת החורף.
כאשר הסרט הזה – קטן יחסית, הפועל על רגש ולא על אדרנלין – יופיע פתאום בבתי הקולנוע דחוק בין חייזרים ורובוטים, הוא יתקבל במחיאות כפיים סוערות, בהתרגשות גדולה ובכל מיני אנשים שיכתבו "אוסקר" לידו בביקורת. לעיתים בצדק, לעיתים במידה לא מבוטלת של הגזמה.
הוא יחובק בעיקר, אבל לא רק, מכיוון שהוא יזכיר לאנשים שהקולנוע ה"איכותי" יותר לא נעלם, אלא רק נח את שנת הקיץ שלו. הצד השלילי של זה, איך לא, הוא ה-over hype. אחרי פרסים, ביקורות מתעלפות ותארים ספציפיים עד גיחוך בסגנון ה"הסרט הכי מרוויח אי פעם. פר-אולם. שהופץ רק בחמישה קולנועים. בניו יורק. ביום שלישי השני של אוגוסט. בכיכובה של אישה. שלא בתלת-מימד. אי פעם, כן?", לא מעט צופים יגיעו לקולנוע עם הלשון בחוץ ואז ישאלו: זהו? על זה?
בדרך כלל מה שקורה זה ששנה לאחר שכולם חשבו שלא נראה משהו כה חד-פעמי, לרובינו ייקח זמן להזכר בו.

לפני שנתיים זה קרה עם "קר עד העצם". שנה שעברה הסרטים האלו היו "עץ החיים" ו"העזרה" (כמו גם "מרתה מרסי מיי מרלין" ו"לתפוס מחסה" שהופצו כמה חודשים מאוחר יותר).
השנה זה קורה לסרט שלקח את תואר "הדרמה הראשונה למבוגרים של 2012": סנסציית פסטיבלים קסומה בשם "חיות הדרום הפראי" (Beasts of the Southern Wild), סרטו הראשון של בן זייטלין המבוסס על מחזה קצר.

בשבוע האחרון זה קרה לי יותר מפעם אחת: מישהו מתייעץ אתי לגבי אילו סרטים טובים יש לראות. בהנחה שאני יודע שהשואל כבר ראה את הבלוקבאסטרים, או לחילופין לא מעוניין לצפות בהם, אני ישר עונה "חיות הדרום הפראי" בשילוב של כמה מילות תואר חיוביות.
אבל אז אני נשאל את השאלה "על מה זה?" ושם אני נתקע. לא בגלל שקשה לספר על מה הסרט, אלא בגלל שזה פשוט נשמע סרט אחר לגמרי.
אם צריך לתאר את הסרט במשפט, אני מניח שהכי נכון יהיה להגיד: "זהו סרט עצמאי וקטן על התבגרותה של ילדה קטנה בלואיזיאנה שאחרי הוריקן קתרינה".
עכשיו עצמו עיניים וחשבו איזה סרט התקבל לכם בראש אחרי משפט כזה. עכשיו תחשבו הפוך לגמרי – זה "חיות הדרום הפראי".

אז כן, זהו ללא ספק סרט התבגרות, והוא בלואיזיאנה אחרי קתרינה והוא על ילדה קטנה. אבל באותה מידה אני יכול להגיד לכם ש"סאבמרין" הוא "סרט התבגרות של נער ביישן בפרברי אנגליה". הרי אתם ישר תחשבו על סרט של קן לואץ', מצולם בצבעים חיוורים במצלמה רועדת וכנראה שאיזשהי חיית מחמד תמות במערכה השלישית של הסרט. כל מי שראה את הפלא ההוא יודע שזה רחוק מזה.
"חיות הדרום הפראי" הוא כמעט סרט אפוקליפטי שמתרחש בזמן הזה ובעולם הזה. הוא מסע מעגלי של ילדה קטנה בשם האשפאפי (ילדה כפי שטרם ראיתם בקולנוע, ועל זה בהמשך) שמחפשת את אמא ומוצאת את עצמה. הוא מתאר עולם דמיוני ועשיר שבקלות יכול להיות שם, מאחורי הסכרים האימתניים של האזור מוכה האסון. אבל זהו, אני לא רוצה לספר לכם עוד על תוכן הסרט. פשוט היה לי חשוב שתדעו שהסרט הזה הוא קצת אחר ממה שנדמה בהתחלה.

סיקוונס הפתיחה של הסרט – מין אקספוזיציה של האשפאפי על העולם בו היא חיה – הוא אולי אחת הפתיחות הסוחפות והמרהיבות של השנים האחרונות. בטח בהתחשב שהסרט הזה נעשה בערך בשקל וחצי. אי אפשר להישאר אדיש לצילום, למוזיקה, לקצב ובטח שלא לקאבנזיין וואליס (כן, זה שם אמיתי) שמחזיקה את הכל על כתפיה. ההתלהבות יתר היחידה שאני מסכים אתה ביחס לסרט הזה הוא השבחים שוואליס מקבלת. היא לא הסיבה היחידה, אבל היא בטח העיקרית ללמה אתם רוצים לראות את הסרט הזה היום.
היופי של סיקוונס הפתיחה כל כך מדבק שהוא השאיר אותי מתודלק והיסטרי כמעט שעה מהרגע שהוא הסתיים. השפעתו החלה לפוג איך שנכנסנו למערכה האחרונה ורק שם, אחרי שהלב נרגע קצת, התחלתי להבין שיש פה לא מעט בעיות ושאולי הבאזז היה היסטרי מדי. רוצה לומר: גם "חיות הדרום הפראי" סובל מאותם הדברים שהוא הרוויח בזכות תאריך היציאה שלו. ההתלהבות בה זכה – על אף שאינה משוללת סיבות – היא מעט מן ההפקר. פשוט לא יצא לראות סרט אומנותי ומרגש כבר הרבה זמן (למעריצי "מחוברים לחיים": שימו לב שהשתמשתי במילה "סרט", אז זה לא רלוונטי אליו).

על אף יופיו עוצר הנשימה והשחקנית שנצבת במרכז "חיות הדרום הפראי" יש בו משהו מאוד לא אחיד ומבולבל.  לקראת הסוף כבר התחלתי לתהות על מה הסרט, ומה קורה במסע שאני צופה בו. אני חייב להודות שזה לא באמת הפריע לי, שוב, בגלל עיצוב הפריימים ופס-הקול. אבל לצורך העניין בשבילי "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון קם ונפל בדיוק על אותם מקומות: המנגנונים לא הכי יעילים, לא הכל מתקתק, אבל למי אכפת כשיש כל כך הרבה פאר מסביב.

למען הסר ספק: "חיות הדרום הפראי" הוא אחד הסרטים הכי טובים שמוקרנים כרגע בארץ וסביר שיישאר כזה לכמה שבועות. הוא מרגש ויפייפה. הוא מתהדר במשחק נפלא, עיצוב אומנותי שראוי להגיע לאוסקר (הנה, גם אני השתמשתי במילת הקסם) ונכון לרגע זה המוזיקה הכי יפה לסרט מ2012.
אני לא בטוח אם הוא אירוע חד פעמי כמו שהרבה רוצים שתחשבו, אני ממש לא בטוח שבדברי הימים הוא יקבל איזו פסקה, אבל יש בו מספיק מכל מה שצריך לכאן ועכשיו.

תגובות

  1. כמו תמיד, נהניתי לקרוא את הסקירה. אני מוצא את הסקירות בבלוג שלכם יעילות וקולעות מאוד, קבלו ח"ח 🙂
    לגבי הסרט, עוד לא ראיתי אותו, מכיוון שהוא עוד לא הגיע לברזיל, אבל הוא ממוקם גבוה מאוד ברשימה ה"חובת צפייה" שלי, בעיקר בגלל כל ההייפ שנוצר סביבו עקב סאנדאנס והזכייה בקאן (בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר, אם אני לא טועה). אני מאוד מקווה שהוא עדיין יהיה בקולנוע שאני אחזור, ואז אני אוכל באמת לכתוב את דעתי עליו. בינתיים רק אגיד כי הטריילר היה פשוט מהפנט.

  2. א.ס. הגיב:

    הסטטיסטיקות באמת לא לטובתי. רוב סרטי-איכות-באמצע-קיץ שציינת במאמר באמת איכזבו אותי בעיקר (רק את "עץ החיים" הצלחתי להתאהב בו). מצד שני, הטריילר ל"חיות הדרום הפראי" באמת מדהים ביופיו. מצד שלישי, זה נראה ונשמע כמו סוג של "ארץ יצורי הפרא" למבוגרים יותר, שהיה סרט חביב ברובו ועם צילום מדהים – וזהו זה פחות או יותר. שזה גם סוג של איכזב אותי.
    בקיצור, אני מצפה אבל חושש נורא מהסרט החדש הזה.

  3. מאי הגיב:

    לדעתי סרט יפה ושווה צפייה,

    הייתי מתארת אותו כסיפור התבגרות של ילדה בת 6 בדרום הפראי של לואיזיאנה, בקרע בין טבע בראשיתי לבין עוני מחריד, שצריכה להתמודד עם הרבה בלבול והרבה כאב ,הבוראת עצמה כגיבורה פרהיסטורית מאגית היכולה לאיתני הטבע. שמנתבת עצמה באומץ במערבולת ורואה את כל היפה וכל הנורא

    כל הסרט יש תחושה גדושה של קיצוניויות ,הכל מאוד אינטנסיבי ומוזר" ניכור ומצוקה ואחווה אנושית , חולי ואלכוהוליזם וריקבון לצד אהבה ואצילות וולגריות מלחמה ורכות נוגעת בריחה והתמודדות. הקול שלה הוא קול ילדה, אך גם קול המספרת,מן יישות עתיקה ותבונית וחובקת כל

    וכל הסרט באמת יש ערבוב בין יופי לכיעור לפנטסיה ומציאות

    אני חושבת ששווה צפייה וממליצה למי שחובב סרטים מהורהרים, יכול לסבול קצת חוסר גיבוש וקוהרנטיות למען השלם, שהוא יפה סוחף ומרגש. נכון, הוא לא עושה תחושה של 'יצירת מופת' כי הוא לא מושלם, אבל מי כן?

  4. גיורא הגיב:

    סרט מדהים ומרתק, בלי שאני מצליח לשים את האצבע על למה בדיוק… בשבילי אישית זה קודם כל הצילומים, אבל גם חוסר הסדר (המאד מתוכנן כמובן) בכל מה שקורה שם, הערבוביה בין דמיון למציאות, בין ההוויה לרצונות, פס-הקול והסביבה הכל-כך מרוכזת שבה מתרחש הכל ואז – בתוך כל זה, נכנסת כמובן דמותה המהפנתת של הילדה ה"בלתי אפשרית" שמנצחת את כולם ועל הכל. מישהו אמר לי שזה "כמובן מוגזם ומרוכז בהרבה מהמציאות" אבל לדעתי זה ממש לא, ואולי בגלל זה יצאתי בכזה רושם חזק – לפני כמה שנים יצא לנו לטייל ברומניה, בדלתה של הדנובה קצת אחרי השטפונות האיומים שמתרחשים שם, והמראות שם היו ממש דומים בעוצמתם ובאומללותם לסרט הזה; אנשים שנאחזים בדג מיובש על חבל – שהוא כל תקוותם לעולם אחר, דייג ושני כלבים רטובים ששומרים בקנאות על גינת ירק קטנטנה שטבועה באגם ענק של שטפון ונבתק מוחלט, או בקיצור – "חיות הדרום הפראי" הרגיש לי מאד קרוב, מאד מאיים, מאד אמיתי, וכמובן מאד סימלי למצבים שכל אחד מאיתנו עלול לחוש עם אחד השטפונות הפרטיים שבתוכנו. סרט מטלטל, שדמות הילדה ("האש-פאפי") מובילה, מרכת ומיפה אותו, אבל בלי להקהות אפילו בקצת את מה שמתחבא שם במעמקים. כדאי לראות!

  5. Niv Maoz הגיב:

    תרשו לי להיות תמציתי בתגובתי… לגמרי.

    ומעט יותר באריכות… מציאות מלאה קסם. צילום ללא רבב. אנושיות שנוגעת בך ומרגשת. ממתק קולנועי אמיתי.

השאר תגובה