• סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 17
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח רביעי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 15
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017
  • אפריל בסינמטקים: פסטיבל צ׳ינמה איטליה
  • היפה והחיה
  • ״הרוח במעטפת״, סקירה לגרסה החדשה

אימת החודש – אוגוסט 2014: מהדורה מיוחדת לקראת פסטיבל אוטופיה

25 באוגוסט 2014 מאת אור סיגולי

שוב מהדורה מיוחדת של פוסט האימה החודשי שלנו. חודשיים אחרי שהתרכז בסרטים הקיצוניים של פסטיבל ירושלים, אני מאוד שמח להקדיש את הפינה לאירוע קולנוע הז'אנר המשמעותי ביותר בארץ.

בשנתיים האחרונות פסטיבל אוטופיה היה בשבילי מקור בלתי נגמר של תסכול. התכנייה הייתה מרתקת, הפאנלים והאורחים נראו מעניינים מאוד, אבל הפסטיבל תמיד היה בחג הסוכות, זמן בו לבי וגופי עמוק בפסטיבל הסרטים של חיפה.
השכילו מארגני אוטופיה להעביר אותו לתאריך אחר, ועל כן גם אני אוכל לפקוד את סינמטק תל אביב השנה במהלך הפסטיבל. באמת שנמאס לי לגלות כל מיני סרטי אימה שהעיפו אותי (כמו "אנטי-ויראלי" ו"The Battery") רק כדי לגלות ששנה לפני זה הם כבר נחשפו לקהל בפסטיבל הזה.

אורון פתח את הסקירה הבלוגית לפסטיבל במבט על התכנייה, שהשנה יש ל"סריטה" גם יד וגם רגל בה: אורון ואני שימשנו כלקטורים (בהתנדבות, חשוב לציין), כפי שהזכרתי בעבר, מה שאומר שאני יכול לספר לכם על חלק משמעותי של סרטי האימה בפסטיבל ממקור ראשון, ולא על סמך שמועות.

ב"אימת החודש" של אוגוסט תוכלו למצוא המלצות (והסתייגות אחת) על כמה מסרטי האימה של הפסטיבל, אך הרשתי לעצמי גם לפתוח את הקנבס לכמה סרטים נוספים שאתם באמת רוצים לראות. נחלק את זה לשלושה: "אימה פלוס", כלומר סרטים שהם גם אימה וגם משהו אחר; "אימה וזהו" שאלו הסרטים שהם לפני ואחרי הכל סרטי אימה פרופר; ו"פלוס וזהו" שהם לא באמת סרטי אימה, אבל אני לא יכול להמליץ עליהם דיים.
בסך הכל, עשרה סרטים תמצאו במהדורה המיוחדת של "אימת החודש", על כמה מהם קראתם בעבר, אבל שווה להזכר בהם שוב.

אימה פלוס

המכשפות מהיער – Witching and Bitching / Las Brujas de Zugarramurd

אז נכון, לסרט הספרדי הזה שלושה שמות שונים, אבל בסופו של דבר יש לו רק אחד: "הסרט האחרון של אלכס דה לה איגלסיה".
ודאי כבר נתקלתם בחיבת הבלוג – בעיקר חיבתו של אורון, יש לציין – לבמאי הספרדי הנפלא/מופרע הזה מאז שפרץ לחיינו באיחור מה בפסטיבל ירושלים ב-2010 עם "בלדה טריסטה". סרטו לאחר מכן, "טעם החיים", כיכב ברשימות סיכומי שנת 2012 שלנו, ועכשיו אנחנו שמחים לדווח שתהיה לנו הזדמנות לראות את סרטו החדש על מסך גדול.
כשעשה את סבב הפסטיבלים שלו בשנה שעברה, הדעות על "המכשפות מהיער" לא היו נלהבות מדי, ולכן כשהתיישבתי לצפות בו עשיתי זאת עם חששות וציפיות נמוכות. לא יודע אם זאת הסיבה העיקרית לכך, אבל אני נהנתי מאוד מקומדיית האימה המטופשת הזאת. גם כי אני בראשי תרגמתי את השם Witching and Bitching ל"מתלוננות ונהנות" וזה הצחיק אותי בלב.

שלושה גברים, חטוף, ילד ושני שוטרים, מסתבכים עם קבוצת מכשפות שדרות להן בעיירה קטנה על גבול ספרד-צרפת ומחכות לזמן הנכון להשתלט על העולם. זה בגדול התירוץ של דה לה איגלסיה לחגיגה של דם, גועל (לא, באמת. בסרט הזה יש כמה רגעים מעוררי בחילה במיוחד), איפור משוגע והומור שחור, בכיכובם של כמה משחקני ספרד החביבים ביותר.
כרמן מאורה הנהדרת, אחת השחקניות הקבועות של אלמודובר, היא מנהיגת המכשפות, ולצידה תוכלו למצוא את טרלה פאבז הותיקה (שזכתה על הופעתה כאן בפרס הגויה, טקס הקולנוע הספרדי), הוגו סילבה ("לעוף מהתרגשות"), חאוויר בוטט (שמסתבר שהוא די חתיך כשהוא לא עוטה על עצמו חליפות של עור רקוב, או מגלם את הרוח ב"מאמה"), לא מעט מאנשי "בלדה טריסטה" וכמובן קרולינה בנג היפהפייה שמשמשת גם כאשתו של דה לה איגלסיה מחוץ לצילומים.
אז זה באמת לא הסרט החכם ביותר שתמצאו, ועל אף נוכחות שחקניות ספרד הנהדרות, הסרט סובל מניחוח די חריף של מיזוגניה. אבל אם מתעלמים מזה ולא לוקחים אותו ברצינות (זה לא נורא קשה), ונותנים לסרט להצחיק אז הוא שווה כל דקה.

החיים בצללים – What We do in the Shadows

what we do

סרט הנעילה של הפסטיבל הוא הקומדיה הזו, שבאה הישר מניו זילנד, וזכתה להתלהבות בינונית-עד-גדולה בסאנדנס, ברלין, קרלובי-וארי ופסטיבל האימה סטנלי.
מי שאחראי עליה הוא ז'מיין קלמנט, חצי מהצמד "טיסת הקונקורד" שגם נצפה לפני שנתיים בתור הרע של "גברים בשחור 3" והשנה כאחד האסירים ב"החבובות: מבוקשות!". את "החיים בצללים" הוא ביים וכתב, יחד עם טייקה ואטיטי, ושניהם גם מככבים בו. אני מכנה אותו "צללים ונהנים", כי הבדיחה של "מתלוננות ונהנות" הרי כל כך אדירה, שאני פשוט חייב למרוח אותה עוד פעם.

"החיים בצללים" הוא מוקומנטרי על שלושה שותפים לדירה בניו זילנד, שאולי נראים ומתנהגים כמו צעירים רווקים בימי הפוסט-לימודים, אבל הם בעצם ערפדים בני מאות שנים. זה לא מפריע להם לריב על נקיונות, או להיות קלולסים לחלוטין לגבי אינטרקציות בין-אישיות.
על אף שהוא מאבד קצת קצב לקראת הסוף, הסרט הזה הצחיק אותי נורא. נורא נורא. כבר בהתחלה, כאשר השותפים מציגים את עצמם התחלתי לצחקק, ואז ברגעים מסוימים פשוט נפלט ממני צחוק מתגלגל. החלק האהוב עלי הוא הבעיות שיש לערפדים כאשר הם מתכננים לצאת לערב בעיר. פרייסלס.

קלמנט ו-ואטיטי מצויינים, אבל זה ג'ונתן ברו שגונב מהם את ההצגה. בסופו של דבר אני חושב שהם יכלו ללכת רחוק יותר עם הקומי והמטורף, אבל גם מה שהם נתנו הוא מספיק, וכסרט נעילה הוא בחירה מעולה.

זומבונים – Zombeavers

zombeavers

באחת השיחות הראשונות שלי עם אנשי "אוטופיה" עלתה השאלה האם קומדיה מטופשת על בונים קטלניים היא משהו שהפסטיבל צריך. אני טענתי שלא משנה מה, אי אפשר לוותר על סרט שייקרא בעברית "זומבונים", ומחובתנו המוסרית והערכית להציג סרט שסוף סוף השם העברי המדויק שלו יהיה מופלא יותר מזה הלועזי. "זומבונים". מי מוותר על סרט אימה שנקרא "זומבונים"?
ואז ראיתי את הסרט…

והוא אדיר. בהתחשב בזה שאנחנו זוכרים שמדובר בשעה ורבע על קבוצת צעירים בבקתה שנופלים קורבן ליצורים פרוותיים שעברו שינוי רדיואקטיבי, וזה לא הולך להיות "מלתעות" ואפילו לא "פיראנה", אז קל לראות שהסרט הזה הוא חמוד נורא, ואפילו יש לו כמה אפקטים לא רעים של איפור בחלקו האחרון.
הדבר הראשון שהפתיע אותי ב"זומבונים" הוא העובדה שהוא מצחיק למדי, עם כמה פאנצ'ים שעובדים לא רע, ועל אף שזה לא נראה ככה בהתחלה, המשחק לגמרי בסדר גמור. כן, מדובר בסרט מטומטם, אבל הוא לא נעשה בחוסר כישרון. הוא לא צולם ונכתב במשך 12 שנה אמנם, אלא סביר יותר שבמשך שבוע, אבל כקומדיית טראש הוא עובד כמו קסם.

ג'ורדן רובין התחיל ככותב לטלוויזיה והפך להיות אחד התסריטאים הראשיים של טקסי MTV, שבימיהם הגדולים היו משהו להתגאות בו. הוא ביים וכתב את התסריט עם ג'ון ואל קפלן, שגם הלחינו.
לא זיהיתי אף אחד מהקאסט, ואז כשחיפשתי עליהם אינפורמציה גיליתי שאין הרבה מה למצוא, אבל חלק מהם אני לגמרי מחכה לראות שוב.

כמה בירות, התאמת ציפיות, וזאת לגמרי המלצה חמה מבחינתי.

מתחת לעור – Under the Skin

נזכיר רק בקצרה את ההזדמנות הנוספת שלכם לצפות בסרט האימה-מד"ב המהפנט בו סקרלט ג'והנסון מסתובבת באירופה ועושה דברים לא נעימים, שאיננו "לוסי".
סרטו של ג'ונתן גלייזר הוא אחת מפסגות הקולנוע של הזמן האחרון, ולכן המלצנו עליו כאשר הוקרן בפסטיבל ירושלים. אני גם הזכרתי אותו בסיכום המחצית של 2014, יחד עם עוד שני סרטים אחרים שיופיעו בהמשך.

אימה וזהו

הפולחן – The Sacrament

the-sacrament

טיי ווסט הוא אחד הקולות היותר רועשים של דור האימה האחרון מארה"ב, אם כי יש לא מעט שחושבים שהוא מוערך יתר על המידה. את עבודותיו של ווסט אני מכיר בעיקר דרך תרומותיו הקצרות ל-V/H/S ולאנטולוגיה The ABCs of Death (שתיהן כבר נסקרו פה בעבר) בהן, מבאס לציין, החלקים שלו היו מהחלשים ביותר, ובאופן בולט.

אבל ווסט לא עובד לבד, וגם סרטו האחרון "הפולחן" הוא מין שיתוף פעולה של כמה חברים שבעצם עומדים במרכז קולנוע האימה האמריקני כיום. ווסט כתב, הפיק, ביים וערך. לצידו עמד אלי רות', או בכינויו "הדושבאג של קולנוע האימה", שחתום כמפיק. צוות השחקנים שלו כולל את איי.ג'יי בואן, ג'ו סוואנברג ואיימי סיימץ, כולם שיחקו יחדיו בסרט האימה "You're Next" שזכה למחמאות רבות בשנה שעברה (לווסט עצמו היה תפקיד קטן בסרט ההוא). כך שקודם כל, לחובבי אימה מודרנית, נחמד לראות את הסרט הזה כי הוא נראה כמו פרק נוסף בסדרה של יוצרים חדשים ומעניינים שפועלים יחדיו. כמו הגל החדש הצרפתי, רק באנגלית ועם דם.

הסרט עצמו מספר על שלושה צעירים שיוצאים לתעד מין כת שכזו, קבוצה אוטרקית ומגוונת אוכלוסיה, שבידדה את עצמה מהחברה ופיתחה קהילה בקרחת יער מרוחקת. אחותו של אחד מהצעירים עברה לשם ומזמינה אותו לראות את חייה החדשים, ולהכיר את המנהיג שלהם, הקרוי "אבא".
מכיוון שאנחנו מכירים את היחס של הקולנוע אל כתות וקבוצות מבודדות, מימי "קניבל הולוקוסט" ועד "מרתה מרסי מיי מרלין", אין לנו ספק שגיבורינו יצטערו על החלטתם להגיע לשם, וזה קורה כבר בלילה הראשון.

ל"הפולחן" כמה סצנות ממש חזקות, והופעה מעולה של ג'ין ג'ונס בתפקיד המנהיג הכריזמטי והמפחיד. הבעיה שלי עם הסרט הייתה שככל שהוא מתקדם, מתברר לנו שלווסט אין שום דבר להגיד על הנושא או על הדמויות שלו, הוא לא רוצה באמת להעביר נקודה או לגרום לנו לחשוב, אלא שכל זה היה רק תירוץ מוגזם לקליימקס ארוך של מוות וסבל, חוסר כבוד לדמויות או לתהליך שלהן, ובאופן כללי לעבוד כמו ילד קטן שמשחק עם הקקי שלו ואיש לא עוצר אותו בזמן. שזה חבל גם כי המערכה השלישית של הסרט מאוד מותחת ומאוד מלחיצה, וגם כי באמת היה לו הכל ביד: שחקנים טובים, סטינג מעניין, תסריט שיכל לעבוד כאלגוריה או חקירה של אנשים במצבי קיצון. אבל לא. ווסט פשוט רצה לצלם ילדים מתים. לא תצליחו לשכנע אותי אחרת.

החוזרים – The Returned

the returned

האמת היא שהוא לא לגמרי יושב תחת "אימה וזהו" כי מטרתו האמיתית של הסרט היא לא להפחיד או לזעזע, אלא לעשות את מה שסרטי הזומבים עשו פעם אבל לאחרונה הפסיקו – לגרום לנו לחשוב.
אחרי שהתרגלנו לסרטי זומבים שלא אומרים שום דבר על כלום, מגיעים הבמאי מנואל קרבאיו והתסריטאי הייטם קרייץ', ועושים סרט זומבים שרוצה לשקף לנו משהו על עצמנו ועל החברה בה אנחנו חיים. אז אולי  זה לא הסרט הכי מפחיד שתראו בפסטיבל, אבל בעיני הוא אחד האלגנטיים והחכמים שבהם, ולגמרי סרט זומבים בסגנון אחר שראוי לתת לו תשומת לב.

עלילת "החוזרים" מתרחשת בעולם פוסט-פוסט-אפוקליפטי. כלומר, הייתה מתקפת זומבים שהרסה חלק ניכר מהעולם שלנו, אבל התגברנו על זה. ולא רק זה, נסיוב חדש שפותח מצליח לדכא את הנגיף הזומביי ולהחזיר חזרה את הנגועים לתפקוד מלא. הבעיה היחידה היא שהם תלויים בתרופה הזו, ואם לא ייקחו אותה בזמן קצוב יחזרו להיות זומבים אוכלי אדם וכל הגיהנום יפרוץ שוב.
החוזרים שבשם הסרט הוא בעצם מונח גנאי לאלו שנרפאו. הם אמנם אנשים לכל דבר, ולעולם לא תוכל לדעת שמי שיושב במשרד לידך היה זומבי פעם, אבל אם זהותם כן נחשפת הם זוכים ליחס משפיל מהחברה, ולכן מנסים להסתיר את דבר מחלתם גם מהקרובים אליהם ביותר. במהלך הסרט, המרכיב העיקרי של התרופה הולך ואוזל והגיבור שלנו, מוזיקאי ש"חזר", נמצא במרוץ נגד השעון כדי להשיג את המעט שנותר עד שהמשבר יחלוף ויתמודד עם חברה חסרת סובלנות והדבר הכי נורא שקיים בעולם – האנשים הרגילים.

על אף האלגוריה הכבדה, הסרט גם מצליח להיות סיפור מעניין שעשוי מצויין. השחקנים טובים, העולם מנומק ומשכנע, והדינמיקה בין הדמויות מותחת ומרגשת. תנו לו הזדמנות.
מככבים: כריס הולדן-רייד ("שושלת טיודור"), אמילי המפשייר ("קוסמופוליס") ושון דויל ("פארגו" הסדרה)

צוהר – Oculus

על הסרט הזה כתבתי ב"אימת החודש" הקודמת תחת השם "אוקיולוס", ועל אף שאוטופיה מכנים אותו "צוהר" הוא כנראה יצא לבתי הקולנוע במהלך החודשים הקרובים תחת השם "השער". תבחרו את החביב עליכם. עלי הוא, ניחשתם נכון, "מראות ונהנות".
הייתי אמור להסתפק רק בלינק לטקסט הקודם עליו, וכמובן ל"סיכום המחצית" בו הכרזתי עליו כסרט האימה של השנה עד כה, אבל מכיוון שהוא מאוד משמעותי גם בתכנייה וגם בכלל תרשו לי להזכיר אותו שוב.

"אוקיולוס"/"צוהר"/"השער" הוא אחד מסרטי האימה המדוברים והמצליחים של שנת 2014. גם הוא הולך במתווה סיפורי הרוחות ההו-כה פופלריים, אבל הוא עשוי באופן מרשים במיוחד ואם אתם בקטע של סרטי אימה, אתם תהנו ממנו בוודאי. לא בטוח אם הוא יככב ברשימות הגדולים אי פעם (סביר שלא, אפילו) אבל זה לא גורע ממנו דבר. קחו כמה דקות ותקראו את הטקסטים הקודמים, זה וודאי ישכנע אתכם.
מייק פלאנגן ביים את קארן גילן (הרעה הכחולה מ"שומרי הגלקסיה"), את ברנטון ת'וויטס שמאז כבר הוביל את "המעניק" ורורי קוצ'ריין ("ארגו").

פלוס וזהו

קילרז – Killers

killers

סביר להניח שמדובר בסרט הקיצוני ביותר של הפסטיבל, או לפחות בחמישייה הפותחת. כשראיתי אותו בסקרינר כחלק מהלקטורה, עף לי המוח ואני שמח שהפסטיבל הצליח להשיג אותו רגע לפני שהוא עושה גלים ברחבי העולם. בעיני זה לגמרי אחד ממקרי ה"בואו לראות לפני כולם", ובמילה "כולם" אני מתכוון לשאר הגלובוס.
הסרט הזה עורר את סקרנותי מכיוון שחתום עליו טימו טחחנטו, כחלק מהצוות "מו בראד'רס". טחחנטו נכנס לחיי עם הפרק המעוות/מופרע/אלוהים-אדירים-תגידו-לי-שלא-ראיתי-את-זה-עכשיו, תחת האות L מתוך The ABCs of Death, ואז נתקלתי בו שוב ב-V/H/S 2.

בסרט הזה, הוא ושותפו לעשייה קימו סטמבואל (שניהם אינדונזים, ולשניהם יש "מו" בשם, מכאן "האחים מו". אני מניח. אחרת זה ממש חסר היגיון), מביאים מעשייה מדממת ופרועה על רוצח סדרתי מיפן שנהנה לצלם את קורבנותיו ולהעלות אותם לרשת, ועיתונאי אינדונזי שמגלה אותו ומפתח אתו קשר חולני שיעלה לשניהם בלא מעט ליטרים של דם.
ראינו אמנם סרטים אכזריים וקיצוניים מזה, אבל "קילרז" נכנס לכמה טריטוריות די אפילות. אם קיצוניות קולנועית וקולנוע מהמזרח הם הקטע שלכם, אל תעיזו לפספס את זה. אני לא חושב שיהיו עוד הזדמנויות לראות את הסרט בארץ בתנאים ראויים, ועד שיש הזדמנות לצפות בסרט כזה על מסך גדול בחברת אנשים, לא כדאי לתת לזה לחמוק.
הסרט הוקרן בסאנדנס ובפנטז'יה הקנדי.

חולית של חודורובסקי – Jodorowsky's Dune

jodorowsky-dune

סוף סוף הזדמנות אמיתית לדבר על הסרט הזה, שאותו הזכרתי בקטנה בסיכום המחצית של 2014.
סרטו התיעודי של פרנק פביץ' מביא את הסיפור על ניסונותיו של הבמאי האקסצנטרי אלחנדרו חודורובסקי להרים הפקה קולנועית שתגרום למילה "הגזמה" לשבת בפינה מרוב בושה, על פי ספרו הקלאסי של פרנק הרברט "חולית" (שעובד בסופו של דבר ללא הצלחה על ידי דיויד לינץ' ב-1984).
חודורובסקי חצה את העולם וגייס לשורותיו כמה מהמוחות היצירתיים הגדולים ביותר של התרבות המודרנית כמו סלבאדור דאלי, פינק פלויד וה.ר. גייגר (המעצב של "הנוסע השמיני"), כמו גם שלח את בנו הצעיר לשנתיים של אימוני לחימה כדי להכין אותו לתפקיד הראשי, במחשבה שהוא עומד לעשות את הסרט החשוב ביותר שנעשה או יעשה אי פעם.

אנחנו כמובן יודעים שהפרוייקט לא יצא לפועל (וקשה לחשוב איך מישהו אי פעם חשב שהדבר הזה אפשרי) אבל הסרט עוקף את הספויילר הזה בעזרת הראיונות המרתקים, ולא פחות חשוב, שחזורי אנימציה של הסטורי-בורד שהכין חודורובסקי ו"הלוחמים הרוחניים" שלו. זה מרהיב.
הכוח של הסרט הזה הוא ביכולת שלו לתפוס את המוטיבציה הלא אפשרית של האמנים, ולהוכיח שלפעמים הכשלון חשוב יותר מהצלחה. "חולית" של חודורובסקי אמנם לא קרם עור וגידים בסופו של דבר, אבל הוא – לפחות לפי הסרט – היצירה הגנוזה המשפיעה והמשמעותית ביותר בתולדות הקולנוע. הסרט הלא קיים הזה שינה לחלוטין את עולם המד"ב הקולנועי, אפילו יותר מאשר במקרה שבאמת היה נעשה.
מדובר באחת מצפיות החובה של השנה, בעיני.

רובר – The Rover

סרטו השני של דיויד מישוד האוסטרלי הוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים, ולא החמצנו הזדמנות לדבר עליו. אני באמת ובתמים חושב שמדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של 2014, על אף היחס הקריר אליו זכה מסביב לעולם.

דרמת הפעולה והנקמה האוסטרלית הזו לוקחת את כל מה שטוב בקולנוע מהיבשת המרוחקת, ומוסיפה לו חומר נפץ. ואם חלקכם חושבים לוותר על הסרט הזה בגלל נוכחותו של רוברט-דמדומים-פאטינסון, רק אומר לכם שהוא בעיני עושה פה את אחד התפקידים הטובים של השנה, כזה שאמור לקבל פרסים בפברואר. לצדו עומד גאי פירס, ולא אכפת לי מי אתם ומה אתם, אף אחד לא אומר לא לגאי פירס.

לפסטיבל אוטופיה עוד סרטים רבים, רטרוספקטיבות מעולות ותכנית קלאסיקות שתגרום לכם לנתר במקום בהתהלבות. הוא יתקיים בעיקר בסינמטק תל אביב מה-13 עד ה-20 לספטמבר. פרטים נוספים ושעות הקרנה באתר הפסטיבל.

תגובות

  1. susytucr הגיב:

    הי, אחרי כל כך הרבה סופרלטיבים ל"מתחת לעור" לא הגיע הזמן ל"סקירה" שתשפוך קצת עור על המקרה המוזר והמיוחד הזה?

  2. אלון הגיב:

    פטינסון באמת אדיר ב- the rover, תודה על הסקירה.

  3. באמת לא כתבנו סקירה על ״מתחת לעור״? מהסרטים האלה שכבר קשקשנו עליהם כל-כך הרבה שלגמרי לא שמתי לב. נמצא הזדמנות חגיגית לתקן.
    ואני מעוניין להצהיר שהייתי הראשון (בעברית?) לחבר בין שני המונחים הלא קשורים ״רוברט פטינסון״ ו״מועמדות לאוסקר״, אז אני לגמרי מגבה את אור גם בעניין הזה.

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    מעולם לא חשבתי שאגיד זאת אבל מבחינתי, כרגע, רוברט פטינסון ראוי לזכות באוסקר על שחקן משנה.
    'הרובר' לא מחדש שום דבר בסרטי פוסט אפוקליפסה/נקמה והאמת היא שהעלילה העיקרית שלו מאוד תפלה.
    מה שכן, התסריט החלש למדי מקבל בימוי יוצא מהכלל.

השאר תגובה