• הכל על פסטיבל ירושלים 2018: פוסט מתעדכן
  • מועדון הלבבות השבורים: קומדיה רומנטית
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2018
  • סקירה לסרט האימה המדובר - Hereditary
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018

"החבובות: מבוקשות!", סקירה

29 במרץ 2014 מאת אור סיגולי

שלוש שנים עברו מאז קם לתחייה אחד הפרנצ'ייזים האהובים ביותר, "החבובות". ג'ייסון סיגל התסריטאי-שחקן, ניקולס סטולר התסריטאי וג'יימס בובין הבמאי, חברו יחד כדי להביא מחדש לבתי הקולנוע סרט חבובות באורך מלא, והצליחו איכשהו לגשר בין מעריצי חבובות שכבר עברו את שנות העשרים והשלושים, לבין צופים חדשים וצעירים הרבה יותר. "החבובות" משנת 2011 היה הצלחה – אם לא כי פנומנלית – ואפילו זכה באוסקר לשיר הטוב ביותר "אדם או חבובה", שכתב חצי מצוות "טיסת הקונקורד", ברט מקנזי.

"החבובות" היה, יותר מסרט טוב, תוצר של אהבה גדולה, וככזה אי אפשר היה לבוא אליו בטענות. הוא לא היה סרט מושלם, אבל הוא לחלוטין אחד מהסרטים האלו שנעשו מכל כך הרבה שמחה ורצון טוב שהוא, מבחינתי לפחות, פירק והמיס כל אונקיית ציניות שהייתה לי. גם כשניסיתי לכתוב עליו כמו מבקר רציני, גיליתי שזה משהו שאני פשוט לא יכול לעשות. "החבובות" של סיגל-סטולר-בובין היה פשוט מקסים מדי, והשירים שכתב מקנזי בכלל היו נצחון בפני עצמם.

המצב עם סרט ההמשך, "החבובות: מבוקשות!" (Muppets Most Wanted) הוא מעט שונה. עדיין קשה לעמוד מול קסמם של קרמיט ופוזי, ועדיין יש בסרט שמחת חיים והנאה שקשה למצוא בסרטים אחרים, אבל אם הסרט הקודם היה תוצר של אהבה, הסרט החדש הוא לגמרי מוצר. סטולר, בובין ומקנזי (הפעם ללא סיגל) אפילו הגדילו והקדישו את השיר הראשון של הסרט כדי להוכיח שהם יודעים את זה. אבל מודעות עצמית בימינו אנו אינה פוטרת אותך מאחריות.
עם זאת, לעומת הראשון, הסרט פחות מנגן על רפלקסיביות ובונה עלילה סגורה שעומדת בפני עצמה. זה דווקא אחד הדברים המוצלחים בו. ועדיין, לא משנה כמה צחקתי בקול רם, משהו הרגיש לי אחרת.

אחרי הצלחת מופע החבובות שלהם, הקבוצה האהובה, המונהגת בידי קרמיט הצפרדע, תוהה לאן לנתב את המומנטום. אל פתחם מגיע סוכן חלקלק שמציע לנהל אותם בסיבוב הופעות חוצה יבשות, אבל בעצם עומד מאחורי מזימה: סיבוב ההופעות הוא רק כיסוי לשוד תכשיטים גדול אותו הוא מתכנן יחד עם קונסטנטין, הצפרד המסוכנת ביותר בעולם והפושע מספר אחת. קונסטנטין מתחזה לקרמיט, ומסתנן לשורות החבובות. בינתיים, קרמיט מוצא את עצמו בכלא סיבירי.

יוצרי סרט החבובות החדש בהחלט הצדיקו את עשייתו: "החבובות: מבוקשות!" הוא סרט גדול יותר, פומפוזי יותר, כמו שסרט המשך צריך להיות. כמות הופעות האורח של הסרט הזה היא מופרכת, וכמעט בכל סצנה יופיע פרצוף מוכר באחורי הפריים. בואו נגיד שאם תורידו את עיניכם אל עבר הנייד כדי לבדוק מה השעה, סביר להניח שתפספסו את ליידי גאגא ואת ג'יימס מקאבוי.
התסריט עצמו נהדר. רצף הבדיחות מגיע ב-200 קמ"ש וסביר שנדרשת צפייה נוספת כדי להכיל את כולן. חלק מהבדיחות לחלוטין יחלפו מעל ראשם של הצעירים, אבל אני יכול לספר לכן שאורון ואני, בקלות שני הצופים המבוגרים ביותר באולם בו נכחנו, נקרענו מצחוק ברגעים בהם אף אחד לא הבין שבכלל הייתה פה בדיחה. הסרט הזה כולל רפרנסים ל"חומות של תקווה", "החותם השביעי" (אחד המוצלחים) ואפילו "שבעה צעדים" הדרום-קוריאני של פארק צ'אן-ווק. אנחנו מדברים על סרט של החבובות, כן?

החבובות עצמן מספקות את הסחורה – אם כי ליבי נשבר שפפה השרימפ זוכה בקושי לשנייה של מסך – ואין מה לעשות, מי שאוהב את בובות הפרווה טובות הלב האלו, ימצא המון מה לאהוב בסרט הזה.

ההבדל הוא שהפעם, שלא כמו בסרט הקודם, אני יכול להגיד "אבל זה לא מספיק". וזו כבר אינדיקציה לכך שמשהו קרה פה. הסרט החדש מהונדס מכדי להצליח בגדול, והוא מתאמץ יתר על המידה. אין לו את הקסם של הסרט הקודם, הוא לא מגיע לשום שיא של רגש (מבחינתי הרגע הכי מרגש בסרט הוא הסצנה האחרונה של סאם הנשר, סוכן ה-CIA, וז'אן, סוכן האינטרפול הצרפתי בגילומו של טיי בארל), ואין לו את המרכיב הסודי הטהור הזה שהפך את הקודם למשהו שקשה להתנגד לו.
אני לא מנסה להיתמם או להתחסד. כמה מהסרטים שאני הכי נהנה מהם בכל שנה נתונה הם תוצאה של חשיבה כלכלית, ואין בזה כל רע. יותר מזה, יחסית למוצרים הוליוודיים, "החבובות: מבוקשות!" הוא דווקא בצד הטוב של הסקאלה כי הושקע בו כישרון רב. אז כקומדיה מטורפת הוא כיף גדול. כסרט המשך הוא מעט מאכזב.

אבל זה לא הווייב הכללי שפגם בהנאתי (באופן יחסי), אלא גם כמה דברים נקודתיים בסרט. הדבר הראשון והמרכזי הוא אולי הדבר שבגללו הכי חיכיתי לסרט החדש – השירים. לסרט הקודם היה פסקול מופלא שכלל את "אדם או חבובה" זוכה האוסקר, "החיים הם שיר שמח", "מסיבה לעצמי", ומחרוזת שכללה קאבר חבובתי ל"סמלס לייק טין ספיריט" של נירוונה. זה היה מופלא בעיניי. לעומת זאת, השירים החדשים לסרט הזה, לא רק שלא גרמו לי לזמזם אותם בראשי ולחפש אותם במחשב לשמיעה חוזרת, הם הסבו לי משהו שדומה לסבל במהלך הצפייה. אני תוהה האם הם שירים שנפלו בעריכה של הסרט הקודם, או סתם עבודה פחות טובה של מקנזי. זה קורה גם לגדולים ביותר.
השירים בסרט לא מקדמים את העלילה, לא מצחיקים במיוחד, לא מלודיים במיוחד, ונטולי כל ברק. יש שיר קצרצר אחד של קונסטנטין, שלצערי נגמר מהר מדי, שמציל את המצב, ואת שיר הפתיחה מלא האנרגיה, אבל מעבר לזה אני זזתי באי נוחות כאשר הדמויות פצחו בשירה.
זה די שבר אותי, האמת.

דבר אחר שבא לי לא טוב הוא ריקי ג'רווייס. אני באמת בעדו בדרך כלל, כל עוד זה בא במנות קטנות, ואני יכול להינות ממנו. אבל בכל היקר לי, מה קשור ג'רווייס לסרט של החבובות? הנוכחות שלו במהותה היא כל כך לא נעימה, ועל כך בנה את רוב הקריירה הקומית שלו, שהוא נטע זר בתוך הסרט הצבעוני והחביב הזה. הוא הרגיש לי כמו חריקות ציפורניים על לוח בכל פעם שהיה על המסך. זה לא שהוא משחק רע, הוא פשוט לא בא מתוך העולם הזה.

על אף אלו, "החבובות: מבוקשות!" הוא כיף. כיף קצת אחר מהקודם (וההשוואה מתבקשת. הסרט החדש בכל זאת מתחיל בפריים הסיום של הסרט הקודם), קצת מקרטע, אבל עדיין כיף. לצחוק בקול רם מספר פעמים בסרט אחד הוא דבר מאוד לא מובן מאליו מבחינתי, וגם אם קיוויתי למשהו קצת אחר הפעם, כל עוד החבובות חוזרות אל המסכים אני אהיה שם.

MUPPET-03

תגובות

  1. יעל ר. הגיב:

    טרם ראיתי את הסרט החדש. אבל כמעריצת מפעלות ג'ים הנסון מגיל 3 לערך, שמעתי כל כך הרבה על סרט הקאמבק ובעיניי הוא היה ממש נפילה. כן, ראו את האהבה שבו הוא נעשה, אבל זה באמת לא הספיק כדי ליצור משהו שהרגיש יותר כמו פרק ארוך במיוחד שלא לצורך של תוכנית הטלוויזיה "מופע החבובות" המחודשת והפחות מוצלחת. בנוסף, היתה חסרה לי שם השאפתנות של הנסון – זו שנבעה מהתמימות המקסימה שלו, שיכלה לתבוע את הפעלולים הכי בלתי אפשריים שיש רק כי זה משרת את התסריט טוב יותר, וכי לא יכול להיות שהיד שבגרב או החוטים יגבילו את הדמויות שיצר מלהתנהג כאחד האדם בעולם האנושי: לרכוב על אופניים, לעוף בכדור פורח (תוך שבאחד הצילומים פוזי התלקח מהלהבה שבמנגנון) וכו'.
    בסצנה האחרונה של The Muppets Movie משנות ה-70 המצלמה מתרחקת מקרמיט ולאט לאט רואים את כל החבובות של הנסון בבת אחת: כל החבובות, כל בובות רחוב סומסום, אפילו אלו שיצר בתחילת הקריירה ל-SNL. השנייה וחצי הללו דרשו גיוס של מאות מפעילים, ואף אחד לא אמר "זה מופרז"/"יקר מדי"/"בואו נעשה את זה במחשב כדי לפשט עניינים". על הסצנה הזו חשבתי בסוף הסרט של סיגל, בקטעים שכאילו מצולמים ברחוב אחרי היציאה מהתיאטרון. בהם נשברת האשליה. רואים שזו כמות מצומצמת של אנשים, של בובות. אין פה את רוחב היריעה וההרגשה הכל כך טבעית של שילוב החבובות בעולם האמיתי שהנסון הצליח ליצור. כן, גם אצלו אנשים פערו פה כשקרמיט רכב על אופניים ודיווש במו רגליו, אבל חצי שעה אחר כך הם כבר קנו בלי עוררין סצנות מורכבות פי כמה, ובוודאי בסרט שאחריו (פיגי בריקוד תת-מימי סטייל אסתר וויליאמס, הכוריאוגרפיה המושלמת בריקוד הפתיחה ברחוב אחרי הצניחה של הכדור פורח וכו').

    אהבה היתה, אבל לא מספיק שאפתנות לכתוב תסריט בלי פשרות ואז לשבור את הראש איך עושים זאת בעולם האמיתי, במקום תסריט שמותאם לבובות על חוט מלכתחילה. חלק מקדים ארוך ומייגע מדי, פחות מדי בדיחות, יותר מדי ניסיון להתאים לימינו אנו בצורה מגושמת, ובחלק של המופעים הקצרים – שהכי קל ליצר בו גאגים מעולים, שום דבר שבאמת היה עובר את הסף של "מופע החבובות" בשנות התהילה שלה. האהבה אולי גרמה שטיפלו בחבובות יותר מדי בכפפות משי, ומשהו שם בשבילי לא עבד. לא כמו פעם.
    (אם כי היה כיף לראות את החבובות שוב מצליחות מסחרית, והפוסטרים היו נפלאים – איך לא שמתי את ידיי על זה עם הפרצוף של אנימל, איך?)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.