• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

אימת החודש – נובמבר 2013: "דחליל", "ויטרה", "V/H/S/2", "גירוש שדים בקונקטיקט 2: רוחות ג'ורג'יה", "כל הבנים אוהבים את מנדי ליין"

18 בנובמבר 2013 מאת אור סיגולי

מכיוון שבחודש הבא "אימת החודש" תהיה במתכונת סיכום שנת 2013, זהו זמן טוב להתייחס נקודתית לכמה סרטים אחרונים שהצטברו על השולחן, לפני שנתחיל להביט לאחור. סביר להניח שאני אספיק להשלים עוד כמה סרטים לפני שהשנה תסתיים, אז החודש זו הזדמנות אחרונה להציף כמה סרטים שלא יופצו בארץ, והגיחו לעולם במהלך החודשים האחרונים.
האם הסרטים האלו הם צפיות הכרחיות? ודאי שלא, ואפילו אפשר לומר שמדובר בכמה מהסרטים הכי חלשים שראיתי השנה, אבל אנחנו פה בשביל להישיר מבט אמיץ גם אל אלו שהצליחו, וגם אל אלו שלא. מה שבטוח, את רוב הסרטים פה מעט מאוד אנשים מכירים, וזו כבר הצדקה.

על אף שכל הסרטים מלבד אחד הם תוצרת ארה"ב, דווקא יצא שיש מגוון די רחב של נושאים. על טבעי, סלאשרים, סרטי המשך, פאונד פוטג' ואפילו סרט אחד שכמעט ונקבר בדפי ההיסטוריה אך לאחרונה צף ועלה מחדש. זוהי סקירת האימה נטולת הספויילרים (בהתחייבות) של חודש נובמבר.

"דחליל" – Scarecrow

scarecrow

מדובר בסרט טלוויזיה של רשת SyFy שהופק לרגל האלווין. מאז תחילת האלף אנחנו יודעים כבר שיצירות שנעשות לטלוויזיה לא בהכרח נופלות ברמתן מאלו שמגיעות לבתי הקולנוע, ועם הקפיצה הגדולה באיכות ובתכנים של רשתות הכבלים ורשתות השידור בארה"ב ובבריטניה אין שום סיבה לפסול אותם בגלל החותמת הזו. פרוייקטים שקיבלו חיים רק על המסך הקטן כמו "חיי עם ליברצ'ה", "מלאכים באמריקה", "אימה אמריקנית", "שרלוק הולמס" ועוד, הוכיחו שהעובדה שהטלוויזיה לקחה חסות, לא אומר שום דבר בגנות הפרויקט. לעיתים אולי להפך.
זה לא המצב עם "דחליל".

לא, באמת. מדובר בסרט כל כך רע, שאני חושב שהטלוויזיה עלולה להיעלב. ולא בגלל שהוא איזה סרט טראש מטופש, אלא בגלל שנראה שמישהו שם באמת ניסה להשקיע. התוצאה כל כך משעממת שקשה לחשוב על סיבה טובה לצפות בכל השעה וחצי האומללה הזו.
אני מניח שיש משהו שדומה לעלילה, אבל הרעיון הוא כזה: קבוצת צעירים מגיעים לבית חווה נטוש המוקף בשדה תירס, שם מסתבר שיש איזשהו שד דחליל שרוצה להרוג אותם. אני יכול למצוא משהו כמו שבעה "למה" להכניס לתוך הסיפור הזה (למה דווקא התלמידים האלה? למה הדחליל רוצה להרוג אותם? ועוד), אבל זה יהיה נטול משמעות. אני משקיע עשר דקות מזמני כדי לכתוב לכם את זה, כדי שתזכרו אם אתם במקרה נתקלים בסרט הזה, ותרו. קבלו זאת כשירות לציבור ממני.

"ויטרה" -Wither / Vittra

wither

קצת סקנדינביה לנשמה.
הסרט קרוי על שם יצור מהפולקלור השבדי (המדינה בה נעשה), שהוא מין שד/מכשפה/רוח לרוב בלתי נראה המייצג את הקשר לטבע. לא הצלחתי להבין אם על פי הדת הנורדית הויטרור (שזה ויטרה ברבים) הם יצורים טובים או רעים, אבל בואו נגיד שבהתחשב בכך שהסרט נמצא באימת החודש, הויטרה לא נמצא שם בשביל לשחק בקוביות.

בעלילה הזו אני בטוח שטרם נתקלתם, אז רק זכרו שכל הזכויות שמורות: קבוצת צעירים יוצאת לנופש בבקתת יער נטושה ומתפוררת. מה שהם חושבים שעומד להיות סוף שבוע קליל ומלא זימה, הופך תוך מערכה אחת למרחץ דמים ואנטומיה. כן, מחשבה רבה הושקעה בכתיבת התסריט.
הפעם נרתמה הויטרה לעשות שמות בצעירים הפוחזים שאין ספק שגם הם (כמו התסריטאים) לא ראו סרט אימה מימיהם, וממשיכים לעשות את כל הטעויות הכי מטופשות שניתן להעלות על הדעת בדרך לפגוש את בוראם.
האמת היא שיש כמה רגעים לא רעים בכלל בסרט, למשל הפעם בה אנו פוגשים ביצור המכוער לראשונה, ועוד כמה סצנות מדממות. אבל האמת היא שעל אף הקסם השבדי, אין מה לטרוח.
את הסרט ביימו סוני לגומה וטומי ויקולנד, ואני בטוח שהם יכלו יותר אם רק היו רוצים.

V/H/S/2

V-H-S-2_Poster

די מהר לאחר הסרט הראשון, אותו פגשנו בסקירת האימה של יוני, נוצרה אנתולוגיה נוספת שעיקרה די זהה לקודם: אוסף קלטות וידיאו ישנות מתגלה בדירה אפילה להחריד, ואנו נחשפים לכמה סרטים קצרים שהקשר היחיד ביניהם הוא הפאונד-פוטג'. והאמת היא שהפעם צריך ממש להתאמץ בשביל לקנות את הקונספט הזה.

היתרונות של סרט ההמשך הוא שסיפור המסגרת קצת יותר מסתורי ומעניין מזה של הראשון, והעובדה שיש בו רק ארבעה סיפורים הופך אותו ליותר מהודק ואחיד. הבעיה היא שהפעם הסרטים עצמם די חלשים ואין בו אף פרק מוצלח כמו הנערה/יצור המחרידה שפותח את הסרט הקודם, או פרק מגניב ומרשים כמו זה שסוגר אותו.
עלילת המסגרת הפעם סובבת סביב חוקר פרטי ועוזרתו שמגיעים לדירה נטושה ואפלה כדי למצוא צעיר שנעלם. יש כמה שוטים די אפקטיביים בסיפור המסגרת, אבל עדיין קשה להבין למה החוקר ושולייתו לא עוזבים את המקום ומחכים שיגיע הבוקר. את סיפור המסגרת ביים סיימון בארט שכתב שני פרקים מהסרט הקודם ("קלטת 56" ו"הדבר החולני שקרה לאמילי כשהייתה צעירה") וכתב גם את הפרק Q (הדי מטופש) לאנתולוגיה The ABCs of Death. כמו כן, בארט גם כתב את אחד מסרטי האימה היותר מדוברים של השנה האחרונה You're Next שאני מקווה שאספיק לראות לפני סיכום השנה.

את הפרק הראשון ביים אדם וינגארד (הבמאי של כל התסריטים שהוזכרו בהקשר לבארט). הפרק שלו, "שלב א' ניסוי רפואי", טומן בחובו כמה הקפצות מוצלחות אבל יש לו עלילה שצריך ממש ממש להתאמץ בשביל לקבל אותה. וינגארד גם משחק כבחור שאיבד את עינו ולשמחתו מושתלת לו עין ביונית, שלמרבה ההפתעה מצליחה לראות רוחות. לרוחות האלה, כך מסתבר, אין שום דבר אחר לעשות מאשר להתחבא בפינות של הבית ולהפחיד אותך.
החלק השני הוא "נסיעה בפארק" והוא כנראה החלש מבין כל הסרטים, עליו אמונים אדוארדו סאנצ'ז ("פרוייקט המכשפה מבלייר") וגרג הייל. בחלק הזה נפגוש רוכב אופניים שיוצא לטיול בפארק אך למרבה הצער ננשך על ידי זומבי. בפרק הזה יש דווקא רגע די מגניב בו הזומבים הטריים עושים טרור באיזו מסיבת יום הולדת של זאטוטים, ודי נחמד לראות את זה דרך נקודת מבטו של הזומבי (המצלמה, אם שאלתם, מחוברת לקסת הרכיבה שלו. כדי להצדיק את הפאונד-פוטג'), אבל הוא לא מפחיד או נורא מעניין.

החלק הרביעי הוא ללא צל של ספק המצטיין, וזה לא מפתיע בהתחשב ביוצריו. "מקום מבטחים" שמו והוא בוים על ידי גארת-"הפשיטה"-אוונס, ועל ידי טימו טג'ג'נטו (או טיהיאנטו) שביים את הפרק הכי מדהים והכי חולני של The ABCs of Death, שנקרא L for Libido ובהחלט דחף קדימה את סף הסיבולת של הצופים. בפרק הזה יוצאת חבורה של כתבים למין כת סגורה של איש מבוגר שבטוח שהוא מביא הבשורה, ושם מגלים את הכח הזוועתי שעומד מאחורי הכת. הפרק מסתיים הרבה פחות טוב ממה שהתחיל, אבל הוא הכי יצירתי ומסעיר מכולם.
החלק האחרון שייך לג'ייסון אייזנר, הבמאי של Hobo with a Shotgun. הסרטון נקרא "מסיבת הפיג'מות חטיפת חייזרים" והוא מציג לנו חטיפת חייזרים שקורת במסיבת פיג'מות. תודו שלא ראיתם את זה בא. כמו שאר הפרקים, גם לחלק הזה יש את הרגעים שלו, אבל הם לא מעידים על כולו, מה גם שאצלו המצלמה היא הכי דינמית וזה הופך אותו לסרט הכי קשה לצפייה מכולם. באמת שבשבעים אחוז ממנו קשה להבין מה רואים.

לסיכום, נראה לי שדי כבר עם הפאונד-פוטג'.

"גירוש שדים בקונקטיקט 2: רוחות ג'ורג'יה" –
The Haunting in Connecticut 2: Ghosts of Georgia

The_Haunting_in_Connecticut_2_Ghosts_of_Georgia_Poster

לא צפיתי ב"גירוש שדים בקונקטינקט 1" אבל זה בסדר, כי אין שום קשר בין הסרטים, אלא נסיון של בית ההפקה ליצור מין פרנצ'ייז כזה שמתעסק בסיפורי רוחות, וכל פעם מביא עלילה אחרת.
קשה לתאר כמה ציני התחלתי את הצפייה בסרט, ואולי בגלל זה הופתעתי לטובה. אין ספק שהוא הסרט המוצלח ביותר מבין כל אימת החודש של נובמבר, אבל אני חושב שזה בעיקר מעיד על השאר.

נקודת הפתיחה של הסרט היא אכן מעייפת: הגיבורה היא אמא צעירה שסוחבת איתה יכולות על טבעיות שעוברות בין כל נשות המשפחה, ומאפשרות להן לבוא במגע עם רוחות המתים. גיבורתינו סובלת, באופן מובן, מהבעיה הזו של חוסר הפרטיות הבסיסי ובעיקר חוששת שילדתה החמודה גם היא "תזכה" בזה, ובינתיים מנסה להרוג את זה עם כדורים פסיכיאטרים. מכיוון שזה נשמע כמו הדבר הכי נכון לעשות (לפחות בעולם של סרטי אימה), המשפחה הצעירה עוברת לבית חווה מתפורר בג'ורג'יה. שם מסתבר שמתחת לפני השטח רוחש כח נורא של רוחו של "בעל התחנה", או בשם החיבה שלו "המפחלץ", שהאגדה אומרת שהוא עזר לעבדים שחורים לברוח ממחזיקיהם ולפתוח בחיים חדשים. אבל אגדות לא תמיד צודקות.
אה, כן. וזה מבוסס על סיפור אמיתי.

מה שבעיקר הפתיע אותי הוא שמעבר לסיפור הדי בנאלי ומוכר, מסתתר סרט שבאמת מישהו עשה ככל יכולתו שיעבוד, וזה אפילו הצליח. כמות לא מבוטלת של מחשבה ושל רצון טוב נוצקה לתוך הסרט ובזמן שהוא רחוק מלחדש או להסעיר, מדובר בסרט אימה לא רע בכלל, מלחיץ לעיתים קרובות והכי חשוב: לא מביך בשום שלב.
התסריט מתקדם יפה ודי מכבד את הצופים, האפקטים לא רעים, המשחק לגמרי עובר, ואפילו יש בו מידה של התמודדות אמריקנית עם נושא העבדות, טופיק ממש חם בזמן האחרון עם "ג'אנגו ללא מעצורים", "המשרת" וכמובן "12 שנות עבדות" (Twelve Years a Slave) המדובר.

הסרט גם קצת חיזק לי את התאוריה שלפיה הקולנוע האמריקני מושפע מאוד מדרך הכתיבה הנוכחית של הטלוויזיה. הדרך בה הסרט מספר את הסיפור שלו מזכירה בעיקר עונה של סדרה. אני לא בדקתי את זה, אבל הייתה לי הרגשה במהלך הסרט שאם יחלקו אותו לחלקים של 20 או 25 דקות, כל חלק כזה יעמוד בפני עצמו כשם שהוא משמש כפרק בתוך ארק (arc. סיפור המסגרת של סדרת טלוויזיה) גדול יותר. כלומר, נדמה שכל פעם קורה משהו מסתורי, תוך כמה דקות הדבר ייפתר או משהו ברגע האחרון יזכיר לנו שהעניין עוד לא נפתר, והצרה תהפוך לגדולה יותר. זה נראה שבמקום שלוש מערכות כמו לסרט רגיל, ל"גירוש שדים בקונקטיקט 2" יש שמונה חלקים זהים מבחינה תהליכית. וזה עדיין עובד סבבה.

את הסרט ביים טום אלקינס, עורך במקצועו, שזהו לו סרטו הראשון. את התסריט כתב דיויד קוגשול, שכל הקרדיטים לשמו הם פרקים של סדרות טלוויזיה, כך שאולי הקישור שעשיתי לא היה כזה מופרך.

"כל הבנים אוהבים את מנדי ליין" – All the Boys Love Mandy Lane

Boys_love_lane

אתם בוודאי שואלים את עצמכם, מה נזכרתי בסרט שכבר מעלה אבק שנים על מדף האימה של "האוזן השלישית"? השאלה ראויה והתשובה אליה ראויה עוד יותר: הסרט הזה, של ג'ונתן לוין ("50/50" הנפלא) נעשה והושלם אי שם בשנת 2006, אבל רק עכשיו יצא לבתי הקולנוע בארצות הברית.
במהלך סוף העשור הקודם הסרט הוקרן בלא מעט פסטיבלי ז'אנר ואפילו יצא להפצה בבריטניה, אבל סכסוך משפטי של חברת ההפקה, שנקנתה על ידי "וויינשטין קומפני", מנע מהסרט הקרנות מסחריות. רק עכשיו, אחרי שלוין התפרסם בזכות "50/50" וסרט הזומבים הרומנטי החביב-אך-מפגר "מת עליה"           (Warm Bodies), החליטו להביא לו ג'סטה ולתקן את העוול.
לא ברור לי למה הם טרחו לעשות את זה.

"כל הבנים" מתחיל בפרולוג מצויין. מנדי ליין (אמבר הרד. בשבילי היא החברה של סת' רוגן ב"פיינאפל אקספרס") היא הנערה הפופולרית בתיכון שכולם רוצים להיות חברים שלה. היא בעיקר מסתובבת עם אמט, החבר הכי טוב שלה אבל הפופולריות שלה לא מצליחה להידבק אליו והוא סובל מהצקות של כל המגניבים. מסיבת בריכה אליה הם נקלעים מסתיימת באופן טראגי ושולחת את הסרט לנקודת ההתחלה האמיתית שלו. הדקות האלו שפותחות את הסרט לא מפחידות או מזעזעות בשום צורה, אבל הן מאוד מעניינות ומעידות על כך שעלול להיות פה משהו חדש ומקורי. בהמשך מסתבר שלא רק שזה לא נכון, הפתיחה הזו פוגמת בכל מתח שעלול לקרות בהמשך הסרט.
בכל מקרה, תשעה חודשים לאחר מכן, מנדי מצטרפת לכמה חברים ל… לא, אתם לא מאמינים… סוף שבוע בבקתה נטושה. טוב, נו, לא בקתה. יותר בית כפרי גדול. אבל הוא נטוש, שזה מה שחשוב. גם שם ההורמונים שוצפים וגם שם קורים דברים לא נעימים.

"כל הבנים אוהבים את מנדי ליין" מצליח לשלב בין הבלתי אפשרי: להיות גם חסר הגיון ועם זאת להיות צפוי באופן שגורם לך לחשוב פעם אחרי פעם שיש פה הפוך על הפוך, וכל פעם לגלות שלא.
במיוחד אני לא מצליח להבין את הקטע עם "הרוצח המסתורי". ברור לחלוטין מי הרוצח כבר מהשנייה הראשונה, אבל הסרט משתדל להסתיר את זהותו במשך פחות מרבע שעה עד שהוא חושף אותו, וגורם לך לתהות מדוע המסתוריות המטופשת שהקדימה לגילוי. זה כאילו היוצרים חשבו שזהותו כל כך מדהימה שהם לא הצליחו לשמור את זה בסוד מרוב כמה שהם נגנבו על עצמם.
בעיה נוספת היא שאף אחת מהדמויות בלתי נסבלת וכמה דקות לתוך הסרט נדמה שטוב יקרה לכולם אם הם אכן ימותו. קשה לייצר מתח על פי זה. מבאס, כי פוטנציאל היה פה לרוב. שום דבר מזה לא נמצא על המסך.
עם זאת, מוסר ההשכל של הסרט נהדר: גם אם יצא לכם סרט אימה נורא, זה לא אומר שאתם במאים לא  טובים, ויום אחד סת' רוגן יבוא אליכם עם תסריט של חבר על התמודדות עם סרטן, ויצא לכם אחד הסרטים הכי טובים של השנים האחרונות בארה"ב.

טוב, נובמבר לא היה קל. ותחשבו שעוד חסכתי מכם את הגרועים באמת. בחודש הבא "אימת החודש" תשוב, כאמור, לסיכום השנה. זה הזמן שלכם להמליץ על סרטים שאולי נתקלתם בהם השנה ולא דיברנו עליהם. אתם מוזמנים לחפש בתגית "קולנוע אימה" או לעבור על ה"חיפוס באתר" שנמצא בצד שמאל למעלה ולחפש את הסרטים אם אתם לא בטוחים. עד אז, צ'ילז!

אימת החודשים הקודמים:
מרץ 2013: "אנטי-ויראלי", "תפסנים", "ילד חצות" ו"רוח זדונית"
אפריל 2013: "המפרץ", "אמריקן מארי", "ג'ון מת בסוף", "סרט סרבי"
מאי 2013: "המנסרים מטקסס 3D", "המתקן", "המכשפות מסיילם" ו"הדרך"
יוני 2013: ספיישל אנתולוגיות – "V/H/S" ו-"The ABCs of Death"
יולי 2013: "מוות אכזרי", "סיטדל", "מה תעדיף", "מלחמת העולם Z"
אוגוסט 2013: "מר ג'ונס", "בוא לשחק", "אפטרשוק", "מרותקים"
אוקטובר 2013: "קארי", "ביזנטיום", "ריגור מורטיס", "Maniac"

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    מסכים איתך בנוגע ל-V/H/S2 אבל לא לאמירה כי פאונד פוטג' מיצה את עצמו, יש המון טובים אי שם.

    תכננתי לראות את וויט'ר השבדי, תודה על האזהרה!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.