• פסטיבל דוקאביב 2019: המלצות ואזהרות
  • דוקאביב 2019: דיווח שני של עופר
  • אימת החודש - מאי 2019
  • ״נתראה אתמול״, סקירה
  • דוקאביב 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״משפטו של טד בנדי״ ו״הקלטות של טד בנדי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אלאדין״ גרסת 2019
  • לפני 60 שנה: פריצת הגל הצרפתי החדש בפסטיבל קאן
  • ״מלחמה פרטית״, סקירה
  • ״טיול לנאפה״, סקירת נטפליקס
  • ג'ון וויק 3
  • הכהנים הגדולים: ״לקרוא ולשרוף״

אימת החודש – אוקטובר 2013: "קארי", "ביזנטיום", "ריגור מורטיס", "Maniac"

22 באוקטובר 2013 מאת אור סיגולי

אחרי הפסקה בת חודש, שבה לבלוג פינת "אימת החודש". האמת היא שעל השולחן הצטברו לא מעט סרטי אימה חדשים, אבל מפאת הזמן והמקום החלטתי בכל זאת להסתפק הפעם, בנוהל, בארבעה, ולהשאיר את הנותרים לסקירת האימה הבאה.
בזמן הזה שבין "אימת החודש" של אוגוסט לעכשיו, חזרתי אל הסדרה "אז והיום" שם התמקדתי ב"אנחנו מה שאנחנו", הגרסה המקסיקנית אל מול הגרסה האמריקנית הטרייה, אז אם פספסתם את זה אתם מוזמנים לבדוק את הפוסט.

הסרט הראשון ב"אימת החודש" של אוקטובר הוא "קארי" שאפילו מוקרן ברגעים אלה בבתי הקולנוע בארץ, עיבוד מחודש לספר המופת של סטיבן קינג. הסרט הבא ברשימה, שלפחות מבחינה עלילתית יש בו לא מעט הקבלות ל"קארי" יוקרן מסוף החודש גם בארץ. את שני הסרטים האחרונים בסקירה קשה לי להאמין שנפגוש על מסכי הקולנוע המקומיים, אבל הם בהחלט ראויים לציון. האחד עושה בחודשים אלה את סיבוב הפסטיבלים שלו, ואת השני כבר אפשר למצוא בספריות. הסרטים נעים מארה"ב לבריטניה, להונג קונג וצרפת, עם שילוב של על טבעי, ערפדים, מאגיה שחורה ורוצחים סדרתיים מעורערים למדי.

"קארי" – Carrie

Carrie_003_2013

על פניו, "קארי" הוא סרט קלאסי להשתלב בסדרת "אז והיום". אבל אחרי שצפיתי בסרט החלטתי שאין מה למרוח מילים על שתי הגרסאות, בעיקר מכיוון שכנגד כל הסיכויים, הגרסה החדשה מאוד לא מעניינת ולא נותנת שום נופך חדש או נוסף לגרסה המקורית. לפחות לא כזה שראוי להתעכב עליו. יותר באריכות, כתבתי על הסרט ל"עכבר העיר" אז אתם יותר ממוזמנים לבדוק את הביקורת שלי.
חסידי אימה בוודאי מכירים את סיפורה של קארי ווייט, גם אם לא צפו בו. הספר של סטיבן קינג משנת 1974 והעיבוד הקולנועי הראשון שהתקין לו בראיין דה פלמה כשנתיים אחר כך הן שתי אבני דרך בהיסטוריית האימה של התרבות הפופולרית והם תדלקו מאז כל כך הרבה הומאז'ים שקשה מאוד שלא להיות מודעים אליהם.

"קארי" היה הספר הראשון שכתב סטיבן קינג (ובנימה אישית – את הספר קראתי בחטיבה, וזה היה הספר הראשון באנגלית שקראתי מתחילתו ועד סופו) והוא נחל הצלחה עצומה. הספר כתוב בצורה של עדויות ומגולל את סיפור הנקמה האכזרי של תיכוניסטית לא מקובלת, שחיה עם פנאטית דתית מופרעת בתור אמא, ומגלה שיש לה כוחות טלקינטיים איתם היא עושה את השימוש הכי אכזרי שאפשר לחשוב עליו. יצירותיו של קינג לרוב מתעסקות באיזשהו מתן דרור לצד אפל וקמאי בנפשו של האדם, ומעלליה של קארי בוודאי ידברו אל כל תיכוניסט או תיכוניסטית שפשוט רצו יום אחד לנקום בכל אלה שמיררו את תקופת ההתבגרות שלהם.
הגרסה של דה פלמה מ-1976 נכנסה במהירות אל פנטיאון האימה וסידרה תפקידי קאלט ומועמדויות לאוסקר לסיסי ספייסק בתפקיד קארי, ולפייפר לורי כאימה, מרגרט. לסרט יש גם את אחד הציטוטים המפורסמים בקולנוע ("They're all gonna laugh at you") וקליימקס מדמם שאיפשר לדה פלמה להשתולל. הסרט זכה מאז לסיקוול ולעיבוד מחודש לטלוויזיה שלא השאירו הרבה חותם. ועכשיו, 37 שנים מאז פרסום הספר, קארי וויט חוזרת אל הקולנוע.

הדבר הכי מסקרן, על הנייר, בעיבוד המחודש הוא שאת תפקיד הבימוי קיבלה על עצמה קימברלי פירס ("בנים אינם בוכים") ואותי מאוד עניין איך במאית – להבדיל מבמאי – תתייחס לחומר הספרותי, שהוא בסופו של דבר סיפורן של נשים הרבה יותר מאשר של גברים (בספר ישנם רק שני בנים ושניהם משניים). האכזבה הגדולה הגיעה כאשר התברר שלא רק שפירס לא יצקה שום תוכן חדש, היא גם לא שכללה שום דבר שכבר ראינו בעבר. זה לא ש"קארי" החדש הוא איזושהי קטסטרופה קולנועית – ממש לא – זה פשוט שאין בו ערך. המשחק חלש, האפקטים עוד יותר, נדמה שפירס עצמה לא יודעת בכלל איך לעצב דמויות של תיכוניסטים באופן אמין ולא מגחיך, וסצנת הטבח בנשף הסיום היא אולי בסדר גמור, אבל זה משהו שמופיע בערך פעמיים בכל עונה של סדרת HBO או Showtime.
במקום "קארי" גרסת 2013, בכיכובן של קלואי מורץ (שכבר השתתפה ברימייק לסרט אימה אחר, "הכניסו את האדם הנכון") וג'וליאן מור שולקחת את הטירוף למקום חדש, עדיף שתלכו לצפות שוב בסרט של דה פלמה. או לחילופין, צפו לכם שוב ב"נערות רעות", קומדיית התיכון הגאונית של טינה פיי. שני אלו מתעלים על כל אספקט בסרטה של פירס. למעשה, ככל שאני חושב עליו יותר, ככה אני מתוסכל ממנו יותר.

"ביזנטיום" – Byzantium

byzantium_pos

ומסרט אימה על מתבגרת אחת אנחנו עוברים לסרט אימה על נערה מתבגרת אחרת. או לפחות ככה זה נראה ממבט ראשון, כי המתבגרת של "ביזנטיום" אולי נראית כמו סירשה רונן ("כפרה", "גוף מארח") אבל היא בעצם מסתובבת בעולם כבר כמה מאות שנים.
כפי שאתם שמים לב, הפוסטר הוא בעברית, וזאת מכיוון שגם לסרט הזה יש תאריך הפצה בארץ: ה-31.10.

ניל ג'ורדן הוא אחד הבמאים האיריים הידועים ביותר, בעיקר בזכות השיא שלו באמצע שנות התשעים בו זכה באוסקר על כתיבת "משחק הדמעות" והביא לעולם את אחד מסרטי הערפדים הטובים ביותר של כל הזמנים, "ראיון עם הערפד". זה עם בראד פיט, טום קרוז והתגלית המרעישה של אז – קירסטין דאנסט. אם לא ראיתם את "ראיון עם הערפד", רשמו לכם בצד להשלים את זה. יש לסרט בעיות רבות (בעיקר בתחום המשחק והנסיון של ג'ורדן להשטיח כמה שיותר את המימד ההומו-אירוטי של הספר שכתבה אן רייס, אבל זה לא לגמרי הולך לו) אבל הוא מרהיב, מעניין ועשוי נהדר. אני באמת יודע חצי ממנו בעל פה בשלב הזה.
"ביזנטיום" הוא חזרתו של ג'ורדן לעולם הערפדים, שזה די משמח על פניו. התסריט נכתב על ידי מוירה בופיני שכתבה גם את הגרסה האחרונה ל"ג'יין אייר" (עם מיה ואסיקאוסקה ומייקל פאסבנדר), שהייתה אפלה למדי. רונן המוכשרת וג'מה ארטרטון היפה ("קוטלי המכשפות") מגלמות אם ובת, שתיהן זכו בחיי נצח, והן מנסות לשרוד על פני מאות השנים באנגליה, נמלטות מאויבים ומתאהבות בגברים. אפשר לנסות לכפות על זה כותרת כמו "הגרסה הנשית של ראיון עם ערפד" אבל זה יהיה רק חצי נכון.

הסרט נראה נפלא. הסטים מצויינים, התלבושות, הצילום, התאורה, האפקטים, הכל מושקע ומלהיב. צלם הסרט הוא שון בוביט, אחד מהצלמים ששמם בקרדיטים מצדיק צפייה בסרט ולו רק בשבילו. בוביט צילם את "מקום בתוך היער" אבל הוא ידוע בעיקר בזכות שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי סטיב מקווין ב"רעב", "בושה", והסרט החדש שבטוח יעניק לו את מועמדותו הראשונה לאוסקר "12 שנות עבדות".
צוות השחקנים גם הוא נאה מאוד, עם רונן וארטרטון ולא פחות חשוב מהן, הגברים. סם ריילי ("בדרכים"), ג'וני לי מילר ("טריינספוטינג") וטום הולנדר (אחת הדמויות המוצלחות יותר של "כל הזמן שבעולם") משתלבים היטב בסרט, אבל מבחינתי השמחה הגדולה הופיעה עם קיילב לנדרי ג'ונס, שכיכב ב"אימת החודש" הראשון עם הסרט המעולה "אנטי-ויראלי". הוא באמת שחקן אדיר. לנו, הקהל המקומי, יהיה מאוד קשה להתעלם מאחת מדמויות המשנה המרושעות של הסרט, המגולמת בידי לא אחר מאשר אורי גבריאל שלנו. תמיד תענוג.
ועם זאת, משהו בסרט הזה לא התיישב אצלי כמו שצריך. אני חושב שחלק מזה היה חוסר ההזדהות שלי עם שתי הדמויות הראשיות ועם העובדה שלא הבנתי אף אחת מהפעולות שלהן. משהו בתסריט הזה לא הבשיל לכדי עלילה מהודקת של השרדות ואהבה, אלא יותר מין תירוץ לבנות סיקוונסים מנקרי עיניים. לקראת הסוף כבר באמת שהשתעממתי ולא עניין אותי מי יציל את מי ובאיזה שלב. אחד הדברים הבולטים ביותר – בטח שבהשוואה ל"ראיון עם ערפד" – הוא הדרך שבה ג'ורדן מטפל בתהליך של אישה הכלואה בגוף של ילדה מתבגרת. הניצחון הגדול עם קלאודיה של קירסטן דאנסט בסרט מ-1994 היה שעל אף שהיא נשארת כלואה בגוף של ילדה קטנה, הדמות (ויחד איתה ההופעה המדהימה של דאנסט) מתבגרת מנטלית. סרשה רונן ב"ביזנטיום" מתנהגת כל הזמן כמו ילדה מתבגרת והגיל "הביולוגי" שלה לא משתנה. זה חורק קצת. אם להצביע על משהו ספציפי אחד שהפריע לי. על הפחדות וכאלה, אגב, בכלל אין על מה לדבר.
הסרט נעל את פסטיבל אוטופיה החביב עלינו.

ריגור מורטיס – Rigor Mortis

rigor mortis

"ריגור מורטיס" הוא המונח הלועזי להתקשחות השרירים לאחר מות הגוף. הנה, כבר למדתם משהו חדש. הסרט "ריגור מורטיס", לעומת זאת, הוא אימה הונג-קונגי שכרגע נמצאת בסיבוב פסטיבלים  – שכולל את ונציה, טורונטו, פנטסטיק-פסט הטקסני, לונדון וטוקיו ממש בשבוע שעבר – המקבצת בתוכה כמה תת ז'אנרים. האחד הוא סרטי על טבעי, השני הוא אמנויות לחימה, והחביב עליי – סרטי בניינים. אתם יודעים על מה אני מדבר. סרט שלם שמקפל בתוכו פעולה קיצונית בין קומותיו של בניין גבוה. "השופט דראד", "הפשיטה", "לה הורד" הצרפתי ואבי כולם – "מת לחיות".
אבל בעיקר, "ריגור מורטיס" הוא סרט פעולה/אימה עוצר נשימה שמרהיב בכל פריים ופריים של 105 דקותיו. יש בו אימג'ים מחרידים ומהפנטים והוא לא לוקח שבויים ברמת הקיצוניות שלו. בהחלט אחד המצטיינים בז'אנר האימה שאני נתקלתי בהם לאחרונה.

ג'ונו מאק בן ה-30 התחיל את הקריירה שלו כשחקן ("נקמה: סיפור אהבה" שדי שנאתי, האמת) ועכשיו הציב את עצמו לראשונה מאחורי המצלמה. הוא אסף סביבו כמה מהשחקנים המזרח-אסייתיים הידועים ביותר ל… ובכן, מזרח-אסייאתיים בעיקר, ואולי משוגעים לדבר כדוגמת פבלו ואורון, וכמה אנשי צוות מוכשרים במיוחד. הסרט מספר על שחקן כושל שעובר לבניין חדש ומתפורר עם היסטוריה מקוללת, שם הוא מתוודע לקבוצת השכנים המטורללת שלו שכוללת מכשפים, ילדים מפחידים, שדים ובעלי אוב. לסרט אין באמת את העלילה הכי מהודקת בעולם, אבל ברור שהיא רק תירוץ להתפרעות של אפקטים מטרידים, דם ואנטומיה.

ובנימה מעט דושבאגית – צפיתי בסרט דרך סקרינר חוקי לחלוטין, אז הייתי שמח אם תמנעו מלמצוא דרך לא חוקית לצפות בו, ופשוט תרשמו את שמו בצד ותחכו שיגיע לאתרי סטרימינג בתשלום או לספריות ההשכרה. אתם יודעים, מצפון וכאלה.

Maniac

maniac

באופן אישי, אני שייך לאלה שחושבים שסרט איננו תלוי אמצעי הצפייה בו. כלומר, סרט טוב ירשים גם על מסך הקולנוע וגם על מסך המחשב. זכורה לי בעיקר החוויה שלי עם "ברבור שחור". בפעם הראשונה ראיתי אותו על המחשב הנייד שלי באיכות די מבזה, ועדיין נרעדתי והתרגשתי. כעבור כמה שבועות צפיתי בו באולם הקולנוע בתנאים מקסימליים והבנתי כמה הוא מאכזב. כלומר, על אף שהוא סרט אפי בעשייה שלו, צפייה בתנאים מצ'וקמקים לא גרעה מהחוויה הראשונית המסעירה שלו.
עם זאת, ואני סותר את עצמי כרגע, באמת יש לי הרגשה שהדרך היחידה להנות ולהעריך את "Maniac" הוא באולם הקולנוע. אני צפיתי בו במסך טלוויזיה גדול יחסית עם סאונד מצויין, וכל הזמן הרגשתי איך הייתי מגיב אליו אחרת לגמרי בתוך אולם חשוך עם מסך גדול. תחושה שכזו.

הסרט הוא עיבוד מחודש לסרט אמריקני נשכח באותו השם, משנת 1980, של המפיק-בעיקר וויליאם לוסטיג, ובמרכזו רוצח מופרע במיוחד עם חיבה לקרקוף קורבנותיו. אני חייב להתווודות שלא ראיתי את הסרט המקורי ולכן אני לא יכול להביע את דעתי עליו.
על הסרט החדש שמעתי כבר באמצע השנה מכל מיני צופים שנתקלו בו והתלהבו ממנו מאוד, כך שהציפייה שלי הייתה די גבוהה. עיקר ההתלהבות של הצופים הייתה מהגימיק של הסרט: הוא כולו (או לפחות כ-85 אחוז ממנו) מצולם דרך נקודת מבטו של הרוצח. על פניו – רעיון מעולה.
את הרוצח מגלם ההוביט המעייף אלייז'ה ווד, שכבר נתן לנו הצצה ליכולתו להקריפ אותנו ב"עיר החטאים" אבל פה הוא באמת הולך רחוק. נכון שרוב את הסרט לא רואים את פרצופו, אבל כשזה מגיע הוא עושה שימוש מצויין במתיקות ובעדינות של פניו כדי להלחיץ ממש. הוא מגלם את פרנק, בחור צעיר שירש מאמו את סדנת בובות הראווה שלה, ובלילות מסתובב ומקרקף כל מיני נשים שנקרות בדרכו.

על הסרט אחראי אמן האימה האהוב עליי, אלכסנדרה אז'ה הצרפתי, שחתום על "פיראנה" מ-2010 כמו גם על "מתח גבוה" (High Tension) והרימייק ל"גבעות הפחד". הוא אמנם לא ביים (התפקיד ניתן לשחקן-במאי פרנק כלפון), אבל היה הכח העומד מאחורי הסרט והביא אליו את כל הצוות שלו. הוא כתב את התסריט יחד עם שותפו הקבוע גרגורי לבאסור, והפיק עם לוסטיג, במאי הגרסה המקורית, ותומס לנגמן, המפיק זוכה האוסקר של "הארטיסט". גם הצלם מקסים אלכסנדרה והעורך (המפואר) בקסטר הם חלק קבוע בכנופייה של אז'ה.

גם בהקשר של "Maniac", החלק הויזואלי נראה מושלם. פלטת הצבעים שלו עושה הומאז' נפלא לניאונים האייטיזיים והוא צבעוני, אפל ומעוצב לעילא. יש משהו בעיצוב הפריים שלו ובעיקר בתאורה ששוטף את העיניים ולא מאפשר לברוח ממנו. למרבה הצער, כשזה מגיע לתוכן, אנחנו בבעיה. הסרט סובל מסיפור צפוי נורא, מהסוג שראינו באלפי סרטי רוצחים סדרתיים טרום "שתיקת הכבשים", הפסיכולוגיה שלו היא בשקל וחצי והגימיק של צילום מנקודת מבטו של הגיבור הולך לאיבוד כאשר הוא כושל בדבר שבגללו (אני מניח) הוא נבחר: לייצר הזדהות עם הרוצח.
הניסוי מעניין באופן תיאורטי אבל האמת היא שפרנק הוא פסיכופט בלתי נסבל שלא מצליח לייצר הזדהות ולי באופן אישי די שעמם לצפות בו מקרקף שוב ושוב נשים יפות בקלוז-אפ. לראות סרט שלם דרך עיניה של דמות אמור לגרום לנו להבין אותה ולחשוש לחייה (כי אנחנו מאויימים ממה שקורה מחוץ לטווח הראייה שלה) ואיכשהו זה לא נורא מצליח פה. מעבר להנאה סדיסטית מדי פעם, וצילום ועיצוב מדהימים, הסרט לא מספק הרבה.
מה שנזכרתי בו לפתע הוא שבן וויטלי הלך על בדיוק אותו קונספט של נקודת מבטו של הרוצח בסגמנט הקטן שלו ב-The ABCs of Death ובמשהו כמו שלוש דקות הצליח לעשות הרבה יותר ממה ש"Maniac" התקרב בכלל.

עד כאן "אימת החודש" של אוקטובר. בחודש הבא נחזור עם סרט אימה שבדי; סרט ממש גרוע על דחליל קטלני; סרט ההמשך לאנתולוגיה החביבה V/H/S ועוד. שובו אלינו.

אימת החודשים הקודמים:
מרץ 2013: "אנטי-ויראלי", "תפסנים", "ילד חצות" ו"רוח זדונית"
אפריל 2013: "המפרץ", "אמריקן מארי", "ג'ון מת בסוף", "סרט סרבי"
מאי 2013: "המנסרים מטקסס 3D", "המתקן", "המכשפות מסיילם" ו"הדרך"
יוני 2013: ספיישל אנתולוגיות – "V/H/S" ו-"The ABCs of Death"
יולי 2013: "מוות אכזרי", "סיטדל", "מה תעדיף", "מלחמת העולם Z"
אוגוסט 2013: "מר ג'ונס", "בוא לשחק", "אפטרשוק", "מרותקים"

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    מסכים מאוד בנוגע ל'מניאק'.
    לא שמעתי על 'ריגור מורטיס', תודה!

  2. רון הגיב:

    ראיתי עכשיו את ריגור מורטיס.הסרט הוא מחווה לסרטי הערפדים ההונקונגים של שנות ה80 (כולל השחקנים ששיחקו בסרטים ההם) .התת ז'אמר נקרא "הערפד המקפץ" ומבוסס על מיתולוגיה סינית..סרט מדהים לחלוטין

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.