• סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2017
  • ״המשחק הגדול״ (של מולי), סקירה
  • שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי
  • ״3 סיפורי ערבה״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 63
  • חלק אחרון ומסכם לפרויקט סרטי אלכס דה לה איגלסיה
  • ״האופה מברלין״, סקירה וניתוח
  • אוסקר 2017/18: מחשבות לקראת הימורי המועמדים
  • אובמה השנה האחרונה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 62
  • ״העיתון״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 61
  • מבט מחודש על סרטי האחים כהן: ״רציחות פשוטות״
  • המלצות סינמטקים: מהדורה ראשונה, ינואר 2018

אימת החודש – מרץ 2013: Antiviral, Midnight Son, Grabbers, Sinister

9 במרץ 2013 מאת אור סיגולי

מי שקרא את סיכום 2012 שלי בז׳אנר האימה בוודאי זוכר את תסכוליי. סרטי אימה אמיתיים לרוב לא מוקרנים במחוזותינו כשלעומת זאת כמות סרטי הז׳אנר שנעשת כל שנה די גבוהה, שלא נאמר מופרכת. בטח בהתחשב באחוז מתוכה שהוא אכן ראוי לצפייה.
לכן החלטתי לייסד פינת אימה נוספת בבלוג (אחרי ״אז והיום״ שאולי תגיע לחלקה השלישי בקרוב) שתמשך כל השנה ובה אכתוב כל חודש על מספר סרטי אימה – בעיקר חדשים אך גם ישנים – בהם נתקלתי.
זה גם ייתן לי קצת מוטיבציה לנסות להגיע לכל מיני סרטים שלא הייתי צופה בהם בימים כתיקונם, וגם יעשה לנו קצת סדר.

אז אנחנו נתחיל החודש והפעם יש לנו ארבעה סרטים וכולם כבר ניתנים להשכרה בספריות ״האוזן השלישית״.

״אנטי-ויראלי״ הוא סרטו הראשון של ברנדון קרוננברג, הבן של, והוא הוקרן בפסטיבל אייקון (שהחל מהשנה יקרא "אוטופיה"); ״ילד חצות״ שגם הוא סרט בכורה; ״תפסנים״ שהוקרן הן בפסטיבל אייקון/אוטופיה והן בפסטיבל הקולנוע הבריטי האחרון; ולסיום – ״רוח זדונית״ אליו הגעתי דרך המלצתו של המגיב עמית איצקר.

"אנטי-ויראלי" -Antiviral

antiviral

שתי אופציות ושתי אופציות בלבד: או שבמאי האימה הקנדי הידוע דיויד קרוננברג הוא כרגע האב הגאה ביותר המתהלך על פני כדור הארץ, או שהוא מדי פעם מרים זרועותיו השמיימה וצועק ״אלוהים אדירים, מה עוללתי?״.
סרטו הראשון של בנו ברנדון הוא אולי הסרט הכי דיויד-קרוננברגי שנעשה מאז שהבמאי המהולל זנח את ז׳אנר האימה הגופנית שלו לטובת מותחנים סימבוליים. זה פשוט מרתק לראות איך קרוננברג הבן פוסע בנתיב שהתווה אביו ואיך התחבר לקולנוע המיוחד והאישי של אביו.

אני באופן אישי ממחבבי קרוננברג על אף שהוא במאי שהתואר ״אחיד״ הוא האחרון שניתן לומר עליו. קרוננברג האב התחיל את הקריירה שלו עם סרטי אימה חולניים שחוקרים את ההקסמות והרתיעה שלנו מהגוף האנושי. חלקם הפכו לקלאסיקות (״וידיאודרום״ המופתי שהוא לגמרי אביו הרוחני של ״אנטי-ויראלי״ ו״הזבוב״ בין היתר) וחלקם התיישנו באופן שגורם להם להיות מגניבים אך משעממים למדי (״סקאנרס״, ״האיזור המת״). מתישהו בסוף שנות התשעים קרוננברג התבגר ועבר למותחנים מטרידים למדי שגם הם מתחלקים למוצלחים למדי כמו ״ספיידר״ ו״היסטוריה של אלימות״ וחלקם סתם סרטים פגומים כמו ״שיטה מסוכנת״ המאכזב ו״סימנים של כבוד״ הבעייתי. אני בכל זאת מחשיב את עצמי כמעריץ שלו ואפילו ממש ממש אהבתי את סרטו משנה שעברה ״קוסמופוליס״ שדי הושמץ שלא בצדק, לדעתי. עכשיו אני יכול להגיד שאני מעריץ של הקרוננברגיה על כל שושלתה.
אני ממש לא הייתי רוצה להיות בארוחה משפחתית של הקנדים האלה, בואו נגיד את זה ככה.

״אנטי-ויראלי״ נראה ומתנהג בדיוק כמו ״וידאודרום״ – בעיני הסרט הטוב ביותר של אביו. מדובר במותחן אימה ניאו-נוארי המתרחש בעולם שדומה לשלנו כמעט בהכל אך יש בו משהו אחר, מסוייט למדי. במרכז שני הסרטים גבר צעיר שחי את הקיום המטריד הזה ומשגשג בו, אך בסופו של דבר נשאב אליו יותר מדי והופך להיות קורבן של כוחות אפלים ושל תשוקותיו, אותן מייצגת אישה יפה שהופכת לעין המערבולת. ב״וידאודרום״ היה זה ג׳יימס וודס האדיר בתפקיד הראשי ודבי הארי (סולנית ״בלונדי״) כפאם-פטאל. בסרט הזה מגלם את התפקיד הראשי קיילב לנדרי ג׳ונס ואת הבלונדינית שרה גדון, ועל שניהם בהמשך.

אם ״וידאודרום״ מ-1983 עסק ביחס התלותי של החברה והטלוויזיה (וגם ניבא את היחס של הקהל והתכניות שכיום אנחנו מכירים עם טרנד הריאליטי), ״אנטי-ויראלי״ הוא על תפיסת הסלבריטאיות והאובססיה. נשמע קצת טרן-אוף, אני יודע, אבל זה די מוצלח הפעם.
סיד, גיבורנו, עובד בחברה שמשווקת וירוסים של שחקניות ודוגמניות מפורסמות. בצורך של החברה המודרנית להתקרב כמה שיותר לאליליה בשלטי החוצות, ההדבקות במחלה שהתחוללה בגופם של מפורסמים היא שיא האנטימיות שלא מושגת בדרכים נורמטיביות. החברה בה עובד סיד היא לא היחידה שפועלת בשוק הזה, והתחרות מייצרת תהליכים אפלים של ריגול תעשייתי, זיופים ובלעדיות. אבל סיד בעצמו מכור לוירוסים שהוא מוכר ולוקח חלק פעיל בשוק השחור שנוצר באופן טבעי. בקרוב הוא ימצא את עצמו שקוע עד צוואר במזימה חולנית לגמרי.

 קרוננברג הבן מעצב עולם קליני ומטריד בדיוק כמו של אביו. אבל לא בזה נגמר הדמיון. גם הליהוק והדרכת השחקנים מזכירה את סרטיו המוקדמים של דיויד, באופן שאם הייתי מוצא את הסרט הזה בגרסת VHS באיזה מחסן לגמרי הייתי יכול להאמין שזה סרט לא מוכר של דיויד שנעלם בשנות השמונים. באופן אישי אותי זה ריגש נורא, אבל גם בניתוק המורשת אני חושב שזה סרט סוחף, מטריד וראוי לצפייה ואני ללא ספק מחכה לפרוייקט הבא של קרוננברג #2.
אבל ברנדון הוא לא התגלית היחידה של הסרט. קיילב לנדרי ג׳ונס בתפקיד סיד הוא הברקה מדהימה וזה אחד התפקידים המוצלחים שראיתי השנה של שחקן צעיר.
בגיל 33, ג׳ונס כבר חלק ממשפחת אקס-מן החדשה אחרי שהופיע בתפקיד באנשי בפריקוול האחרון וכבר נרשם גם לסרט ההמשך שייצא מתישהו השנה. מסתבר שהוא גם הופיע בשלושה פרקים של ״שובר שורות״ אבל אני לא זוכר אותו משם. בסרט הזה הוא נראה כמו גרסה עוד יותר קריפית של אדי רדמיין (״עלובי החיים״) ולי יש סיבה נוספת לחכות לאקס מן הבא.

באופן משעשע במיוחד, סיד והגילום של ג׳ונס הזכירו לי נורא את אריק פאקר, גיבור ״קוסמופוליס״, ואת הופעתו של רוברט פטינסון. אם יתגלה יום אחד שפאקר הוא אחיו הגדול של סיד אני לא אהיה מופתע.
עוד לינק ל״קוסמופוליס״ הוא השחקנית היפייפיה שרה גדון שבסרטו של קרוננברג האב היא אשתו הטרייה של פאקר ובעיני עושתה התפקיד הטוב ביותר מכל צוות השחקנים העמוס של הסרט ההוא. היא מצויינת גם כאן אבל אני חייב להודות שיש משהו שקצת מטריד אותי באב ובן וחולקים ביניהם את אותו מושא תשוקה. אבל בעולם הקרוננברגי זה כנראה משהו נורא הגיוני.

"ילד חצות" –  Midnight Son

midnight son

סקוט לברכט הוא מעצב אומנותי של אפקטים ויזואליים וזהו סרטו הארוך הראשון. במרכזו בחור צעיר שלא רק שיש לו אלרגיה לאור שמש, הוא גם מגלה שהדבר היחיד שהוא ניזון ממנו הוא דם אנושי.

״ילד חצות״ הוא לא סרט טוב במיוחד אבל הוא כן תצוגת כח די מעניינת של במאי חדש. לאלו מבינכם שלא מתעניינים בעשיית קולנוע או לא שואפים להיות קולנוענים בעתיד, סביר שהסרט הזה ישעמם אתכם במקרה הטוב ויביך אתכם במקרה הרע, אבל כן הייתי ממליץ עליו למי שרוצים ליצור סרטי אימה בעתיד, מכיוון הסרט מראה איך אפשר לעשות די הרבה במעט.
אז נכון, התסריט לא מדהים וקצת הולך במעגלים, וכל מי שראה חצי פרק של ״באפי״ לא יתרגש מהאירועים המדממים שמשובצים בסרט, ועם זאת יש בו איזושהי אווירה מעניינת ועבודת בימוי שאפשר לכנות אותה ״מסקרנת״, וגם פה יש שחקן צעיר וחדש שאולי עוד יצא ממנו משהו. זאק קילברג בתפקיד הערפד אמנם לא מגיע לקרסוליו של ג׳ונס מ״אנטי-ויראלי״ אבל אם להיות פיירים היה לו הרבה פחות עם מה לעבוד.

אני מניח שיש בסרט אלגוריה כלשהי. משהו על התבגרות, עצמאות, אולי אפילו מיניות. אבל האמת היא שזה פשוט לא עניין אותי מספיק בשביל להתעמק בזה.

"תפסנים" – Grabbers

grabbers

סרטי אימה תפקידם להפחיד אותנו, לזעזע, להטריד, להבהיל ולגרום לנו לחשוב. אבל אם יש סרט שעל פניו הוא אימה, אבל מטרתו האמיתית היא להצחיק? האם זה עדיין סרט אימה?
בכל מקרה, אם היינו צריכים עוד סימן לזה ש-Shaun of the Dead של אדגר רייט הוא אחד הסרטים הכי משפיעים של השנים האחרונות (ולא באמת היינו צריכים אחד) הגיע אלינו ״תפסנים״ של הבמאי עם השם המחשיד ג׳ון רייט.
כאילו, באמת? עוד רייט בריטי שעושה קומדיות אימה?

״תפסנים״ האירי הוא פארודיה חביבה למדי על סרטי מפלצות ועל אף שאין לו ולו רבע מהגאונות של סרטו הראשון של האליל שלי אדגר, הוא סרט כיפי למדי בעיקר בזכות האפקטים הנאים ובזכות הברקה תסריטאית אחת.
בכפר אירי נטוש כמו שרק בסרטי אימה אפשר למצוא, שוטרת צעירה וחדורת מוטיבציה מגיעה כדי להחליף שוטר שיוצא לחופשה. לגמרי לגמרי במקרה את העיירה הקטנה הזו תוקף גם חייזר אימתני (שיש כמה שיטענו שהוא נראה כמו הואגינה מהגיהנום) שניזון מדמם של התושבים. לא עובר הרבה זמן עד שהשוטרת הסחית והשוטר השיכור שלצידה מבינים מהי חולשתו של היצור: אם הדם מורעל באופן כלשהו היצור לא יכול להזין את עצמו והוא וצאצאיו מתים. מכיוון שלהרעיל את עצמך זוהי לא הדרך הנכונה להביס את אויביך, עולים גיבורינו על הדרך האולטימטיבית להפוך את הדם למורעל ועם זאת להשאר בחיים – אלכוהול. והרבה ממנו. כך יוצא שאנשי העיירה נאלצים לעמוד מול האימה שנחתה עליהם כשהם שיכורים מהתחת. וזה נורא מצחיק.

זהו סרטו השני של ג׳ון רייט כשאת התסריט כתב על ידי קווין ליהיין, שכמו שם הבמאי, נשמע כמו שם גנרי של תסריטאי. אבל השניים עושים בכל זאת עבודה משובחת במסגרת הז׳אנר, אם כי לא משהו מפואר מספיק כדי להכנס לרשימת צפיות החובה, אפילו לא אלו של הקאלט.
בסרט משחקים ריצ׳ארד קוייל, שבטוח נתקלתם בו בעבר אבל טרם בתפקיד משמעותי במיוחד, בתפקיד השוטר השבור, ורות׳ בראדלי היא השוטרת. על אף שכל הקאסט מצויין, את ההצגה גונב מכולם ראסל טוברי בתור ד״ר סמית׳.

"רוח זדונית" – Sinister

sinister

סרטו הרביעי של סקוט דריקסון הוא ההוכחה המעצבנת הזו לכך שלא משנה כמה אתה חושב שאתה חכם, יש דברים שתמיד יעבדו עליך. תמיד.

בסרטו החדש, ״רוח זדונית״, שהפך להצלחה מפתיעה וכבר נכנס להריון עם סרט המשך, אין שום רגע שלא ראינו במאות סרטי אימה אחרים, אין בו רגע אחד של מקוריות או בדיקת גבולות. אבל הוא מפחיד. אלוהים אדירים, כמה שהוא מפחיד.
זה אמנם לא מסוג ההפחדה שנשארת שעות אחרי הצפייה וחוזרת אליך בשעת לילה מאוחרת – למעשה אפשר לומר די בוודאות שזכרו נמחק די מהר מהתודעה – אבל השעה וארבעים של זמן הצפייה בו היא פשוט בלתי נסבלת, ואני אומר את זה באופן החיובי ביותר שאפשר. מאז ״הבית הדומם״ האורוגוואי לא ישבתי מכווץ ככה תוך כדי שאני מתעצבן על עצמי שמה אני מתרגש, בסרט הזה כבר הייתי אלפיים פעם.

משפחה לבנבנה ומושלמת עוברת לבית חדש באיזור כפרי. מה שרק אנחנו ואב המשפחה (אית׳ן הוק) יודעים הוא שבבית הזה נתלו למוות ארבעה בני משפחה כשהילדה הקטנה נעלמה ללא זכר. מהרגע בו האבא מגלה בעליית הגג אוסף סרטי 8 מ״מ מטרידים במיוחד, הסרט לא יבחל באמצעים כדי לגרום לכם לצרוח.

באופן אישי אני לא אוהב את ז׳אנר הצ׳יזבט של סרטי האימה האמריקניים. הם תמיד נורא שבלוניים: הגיבור נחשף לאיזשהו כח אפל שמאיים על משפחתו אבל בכל זאת מפתח אובססיה ונכנס עמוק יותר לעניין עד לקליימקס מרהיב שבו אנחנו מאמינים שהוא ניצח, אבל בסצנה האחרונה יש טוויסט. הכי כתוש. ״הצלצול״ עשה את זה מעולה וכמעט שני עשורים לפניו היה לנו את ״בית קברות לחיות״ (עדיין הסרט הכי מפחיד אי פעם, אם אתם שואלים אותי) אבל לאחרונה הגיעו כמויות כאלה בינהם ״דממת מוות״ (Dead Silence), ״האימה שבפנים״ (Insidious), ״מראות״, "Midnight Meat Train", ועוד.
חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות. אבל גם מכיוון שקל להריח את המבנה ״סיפור-מדורה-בו!-בסוף״ מקילומטרים ובגלל שאני לא נגנב מסיפורי רוחות, אני לא מגיב יותר מדי להם מלבד איזו הקפצה וחצי.

כסרט קולנוע, ״רוח זדונית״ לא טוב בהרבה מהמוזכרים מעלה אבל הוא אפקטיבי הרבה יותר מכל אחד מהם (להוציא את ״הצלצול״) ויש בו כמה אימג׳ים שאתם יודעים שיגיעו אבל בכל זאת יסחטו מכם צווחה או שתיים. מה שבאמת מרשים בסרט הוא שרגעי המתח כל כך מורטי עצבים שאפילו בסצנות הרגילות אני עדיין סירבתי להרפות וחיכיתי להקפצה הבאה. בסרט יש כמה סצנות דיאלוגים ארוכות באופן יחסי ועדיין לא מצאתי בהן מנוחה. אפילו שוט הסיום של הסרט כזה. אתה יודע שההקפצה תבוא ועדיין נבהל ממנה.
לא הסרט שישנה את חייכם, אבל אם אתם מעוניינים בחוויה מלחיצה מאין כמוה בה תבדקו את גבולות היכולת שלכם, לכו עליו.

עדכון: אז מסתבר ש"רוח זדונית" עלה לקולנועים בשקט ומוקרן במסכים נבחרים מתחילת מאי.

אז אלו סרטי האימה של מרץ. אם יש לכם סרטים מומלצים לסקירות החודשיות הבאות אתם מוזמנים לחלוק אותם פה.

תגובות

  1. איריס הגיב:

    GRABBERS זה אחלה סרט, נהנתי ממנו קשות. "סיניסטר ", מודה, הפחיד אותי עד מוות. לא שרדתי מעבר לחצי שעה. בחצי שעה הראשונה קורה משהו כל כך מפחיד (לא רוצה לספיילר) שגרם לי לסגור את הסרט. וזה דבר שקורה לעיתים נדירות. גם שאני אסגור סרט וגם שאשכרה אבהל מסרט אימה עד כדי כך.

  2. סיניסטר אכן רווי קלישאות ו"מפחיד" רק כי הוא מתדרדר לתהומות גימיק ההקפצות. איתן הוק אדיר בו.

  3. לנה הגיב:

    אחלה ביקורות
    נהניתי לקרא. מאוד.
    שמחה שכתבת על 'אנטיויראלי'.

  4. ג'ני הגיב:

    ראיתי את סיניסיטר ממש קודם. למען האמת הוא לא הפחיד אותי כ"כ כמו שציפיתי. סרט טיפה מלחיץ, אבל מפחיד הוא לא.

  5. גיא הגיב:

    9 במרץ היה היום לפני 3 שנים… ו-16 ימים.
    רוצה לחוות אימה אמיתית? תתעכב עוד קצת עם הפרוייקט 3 שנים שהבטחת בפברואר 2016 ואני כבר אדאג לצלם את התוצאה.
    3>

    1. אור סיגולי הגיב:

      תכוון שעון למחר ב-9:00 בבוקר (למרות שעכשיו אני בפאניקה שעשיתי בילד-אפ גדול מדי…)

השאר תגובה