• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

"המקום בתוך היער", סקירה

10 במאי 2013 מאת אדוה לנציאנו

קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על "המקום בתוך היער" (The Place Beyond the Pines) מבלי לספיילר אותו, אבל זה לא אומר שלא אנסה. לסרטו של דרק סיאנפרנס, הזכור לטובה – לפחות בראשי חובב קולנוע האינדי המלנכולי – מ"בלו ולנטיין" (Blue Valentine) , עדיף בעיני להגיע עם מינימום מידע מקדים. אז אתחיל עם המינימום הזה, ובהמשך אגלוש לספויילרים הנדרשים כדי לומר עליו יותר (ואתריע לפני כן).

הסרט המורכב והארוך הזה מצטיין בתצוגת משחק מרשימה של הרכב השחקנים הגברי שלו, ובראשם ריאן גוסלינג. גוסלינג, שכיכב גם ב"בלו ולנטיין", מגלם ב"המקום בתוך היער" את "לוק הנאה", אופנוען פעלולים מוכשר שחוזר להופיע בעיירה סקנקטדי שבניו יורק, שם הוא פוגש מחדש את רומינה (אווה מנדז), סטוץ ישן מביקורו הקודם שם. אלא שהוא מגלה שהוא הכניס את רומינה להריון בפעם הקודמת, וכעת הוא אב לתינוק. הגילוי הזה דוחף אותו להישאר בעיירה ולשנות את חייו כדי להיות חלק מחייהם של רומינה והתינוק ולדאוג להם.

לוק הוא דמות שאיננה חדשה לרפרטואר של גוסלינג – הגבר השקט והמרוחק, שיחד עם זאת מתאפיין ברגישות גבוהה וברצון לעשות את הדבר הנכון בלי ממש לדעת איך, מזכיר מאוד את גוסלינג של "דרייב" (Drive) (ולא מעט את גוסלינג של "בלו ולנטיין"). הדמות הזו היא גלגול חדש וקצת יותר מורכב של גיבור המערבון, וכפי שב"דרייב" הייתה לו מכונית במקום הסוס המסורתי, כאן יש לו אופנוע. ולמרות (ואולי בגלל?) שהדמות שלו קצת חוזרת על עצמה, גוסלינג מגלם אותה באופן שבעיני הוא לא פחות ממופתי.

אחריו בראדלי קופר, כאן בתפקיד אייברי, שוטר משכיל שמתחיל כאידאליסט מיוסר, ממשיך ואף מתעלה על הקו שהתחיל ב"אופטימיות היא שם המשחק" (Silver Linings Playbook) כשחקן מרשים ורב-פנים. אני חושבת שעכשיו אפשר כבר בוודאות לומר שקופר זנח וקבר את תחילת הקריירה המביכה-משהו שלו והעניק לנו סיבה מוצקה להדחיק את טרילוגיית "בדרך לחתונה עוצרים ב-". הצלע הצעירה בשלישייה הגברית של "המקום בתוך היער" הוא דיין דיהאן, המוכר, בין היתר, מתפקידיו בגרסה האמריקאית של הסדרה "בטיפול" ובסרט "ארץ יבשה" (Lawless). על הדמות שלו ארחיב בהמשך, ובינתיים רק אומר שהוא אמנם לא משווה את הרף הגבוה שמציבים גוסלינג וקופר (וניתן אולי לייחס זאת להופעתו בחלק החלש יותר של הסרט), אבל הוא ללא ספק מתקרב לשם.

על הצילום ב"המקום בתוך היער" אחראי שון בוביט, שהצילום הפנומנלי שלו ב"רעב" (Hunger) ו"בושה" (Shame) של סטיב מקווין, בהחלט עורר אצלי ציפיות גבוהות, שלא הוכזבו. כבר בשוט השני של הסרט, בוביט וסיאנפרנס מייצרים מניפולציה קולנועית מבריקה, כזו שבו זמנית שולפת אותנו לרגע מתוך הסרט אל ממלכת התהיות המטא-דייגטיות, ומכניסה אותנו גם עמוק יותר לתוכו. הדואליות הזו ממשיכה לאפיין את הסרט לכל אורכו המייגע, וכמעט מצדיקה אותו.

אם כך, בקטגוריות הבימוי, המשחק והצילום ל"המקום בתוך היער" לא חסרים מרכיבים איכותיים. אבל אני לא כאן כדי לספר לכם שהוא סרט מושלם. רחוק מכך. כי בוודאי כבר הבחנתם במרכיב חשוב שהשמטתי עד כה – התסריט. לכן, הגיע הזמן להתייחס לאחד העניינים המרכזיים בסרט. כמו שכבר ציינתי, כמעט בכל מה שאכתוב על העלילה של "המקום בתוך היער" יהיה מן הספויילר, כי כדי שהחוויה האמיתית והמבלבלת של הצפייה בסרט תוכל להתקיים, מוטב לדעת כמה שפחות על המבנה שלו. לכן, מעתה ואילך הטקסט הזה מכיל את המוות של עצמו. כלומר, אם עדיין לא צפיתם ב"המקום בתוך היער", לכו מכאן. אלו אמנם דברים שיופיעו בכל תקציר וטריילר, אבל לתחושתי, כדאי לא לדעת אותם טרם הצפייה. אם אתם בכל זאת ממשיכים, כשהספויילרים האמיתיים יגיעו, תופענה אזהרות מקומיות.

place-beyond-pines-still01

ראינו קודם שב"המקום בתוך היער" יש שלוש דמויות מרכזיות, שמגולמות על ידי גוסלינג, קופר ודיהאן. מה שלא ראינו הוא שכל אחד מהשלושה הוא הגיבור של כל אחד משלושת חלקיו של הסרט. הטריק של החלפת הגיבור במהלך הסרט הופיע אולי לראשונה ב"פסיכו" (Psycho) של היצ'קוק. לצופים של שנות ה-60 היה זה מיינדפאק רציני, לצפות במריון, מי שנראתה כגיבורה של "פסיכו", נרצחת חצי שעה לתוך הסרט. אחת הגדולות של "פסיכו" הייתה כמובן האופן בו הוא הצליח לגרום לצופה להעביר את ההזדהות שלו ממריון לרוצח שלה, נורמן בייטס.

[וכעת ספויילר אמיתי] ב"המקום בתוך היער" פועל אותו המנגנון בדיוק – בשליש הראשון של הסרט הגיבור הוא לוק, וההזדהות איתו מלאה. כשהוא נרצח על ידי השוטר אייברי בסוף המרדף וקרב היריות ביניהם, המחשבה הראשונה היא שהנה, הסרט הסתיים. כי הרי על מה עוד יש לדבר עתה משהדמות הראשית לא שם יותר? אבל המחשבה הבאה היא שחלפו רק 40 דקות, וכשבמקום כתוביות הסיום מופיע אייברי על מיטת בית חולים, מובן שקורה שם משהו אחר. כמו ב"פסיכו", המיינדפאק הזה מכריח אותנו להעביר את ההזדהות אל הגיבור החדש, שהוא במקרה גם הרוצח של הגיבור הראשון. [סוף ספויילר אמיתי].

המעבר מהחלק הראשון של הסרט לחלקו השני יוצר חוויה שמוציאה את הצופה מהרצף העלילתי של הסרט, וגורמת לו אולי לחשוב על הסרט במונחים מטא-קולנועיים, תוך כדי בלבול וחיווט מחדש. לכן טענתי שמוטב לא לדעת מראש על ההפתעה המבנית הזו. הבלבול שנוצר בלי הידיעה הוא בעיני חיוני למחשבות ולתחושות המטא שהסרט מעורר. גוסלינג וסיאנפרנס עשו עבודה מופלאה שגרמה לי להיקשר מאוד לדמותו של לוק, לרצות שהחלק שלו לא יסתיים, להצטער על נטישתו. אם אותו הדבר היה קורה בשני החלקים הבאים, אם המעבר לגיבורים החדשים היה מייצר את אותה ההזדהות והקרבה, כנראה שהייתי מכריזה על "המקום בתוך היער" כאחד הסרטים הטובים של השנה. אבל החלק השני, של קופר, והחלק השלישי, של דיהאן, חסרים את ההידוק התסריטאי של החלק הראשון, באופן שמאפשר כמעט רק להתגעגע אליו.

יש הגיון פנימי במבנה התסריטאי המוזר של "המקום בתוך היער". החלק השלישי הוא מעין סיכום של שני החלקים הראשונים, ובמובן מסויים נראה שהוא הסיבה לכך שצפינו בהם. הפרק הראשון לא דורש את השני ולהפך, אבל השלישי בהחלט דורש את שניהם. והניסוי המעניין הזה יכול היה לעבוד מצויין אלמלא הירידה החדה ברמתו התסריטאית של הסרט אחרי סוף החלק הראשון. אבל אני רוצה להניח את זה בצד לרגע. בסרט שמכיל כל כך הרבה אלמנטים שונים, אני יכולה לסלוח על כך שחלק מהם לא צלחו. כיוון שגם אם הניסוי לא היה מושלם, זה לא שינה את העובדה שיצאתי מהסרט בתחושה שראיתי קולנוע אחר.

"המקום בתוך היער" הוא סרט אפי, בין דורי, שמזכיר במידה רבה אפוסים משפחתיים שמופיעים בעיקר בספרות. כאלה שבהם אכן נוטשים את הדור הראשון אחרי 200 עמודים כדי לקרוא על הדור הבא, בו הסיפור של הדמויות מושפע מזה של אבותיהם אף על פי שהוא לא בהכרח מחייב אותו. זו צורת תסריט לא שגרתית, שבה אמנם דברים פועלים בתוך מסגרת נראטיבית של סיבה ותוצאה, אבל באופן הרבה פחות נוקשה. כי התחושה היא שנכנסנו לחיים של הדמויות ברגע אקראי אחד ויצאנו מהם ברגע אקראי אחר, מה שיוצר מסגרת סיפורית שנראית כאילו היא יכולה להימשך לנצח, ללא התחלה או סוף מוגדרים. במידה רבה יכולנו להמשיך את הסרט לסיפור של הדור הבא וכיצד הוא הושפע מאלו שקדמו לו, או להתחיל את הסרט בדור הקודם ולגלות כיצד השפיע על אלו שהגיעו אחריו. למה דווקא הם ולמה דווקא אז? אין לכך סיבה מסויימת.

אם כך, נוצרת בסרט התבוננות על חלק מתוך רצף גדול יותר, נצחי. הדבר מערער על המבנה התהליכי הרגיל והמוכר לנו ממרבית הקולנוע, שמחליפה אותו כאן מעין התהוות אינסופית. שהרי בדרך כלל ההתרחשות מוגדרת על ידי העלילה, אבל כאן להתחלה ולסיום של העלילה אין את אותה המשמעות הנראטיבית המחייבת. יכולנו להמשיך לצפות, כי הסיפור לא נגמר, הוא פשוט נחתך בשלב כלשהו. לכן, כשאנחנו מתבוננים בסיטואציות ש"המקום בתוך היער" מציב לפנינו, אנחנו עשויים לשאול מה המשמעות של כל זה, או בפשטות, “what the fuck?”. הסיטואציות עצמן הן בנות חלוף, חלק מרצף אינסופי של חיים ודורות, והסיבה שצפינו דווקא בהן היא שרירותית. אבל משהו נחשף שם, רגש אנושי, הוויה שמחלחלת לתוך כל אחד מהחלקים של הסרט, שמלכדת אותם לכדי משהו כללי, כלל-אנושי.

The-Place-Beyond-the-Pines-DeHaan

תגובות

  1. רז פורת הגיב:

    זה לא רציני לכתוב כזה ספוילר בסקירה ראשונית. למה שמישהו ירצה לראות את הסרט אחרי שהספוילר הראשון שלך מוטט את כל המתח? באסה.

    1. אתה צוחק, נכון?
      כתוב במשפט הראשון שיהיו ספוילרים. כתובות אזהרות מספיק זמן לפני הספוילרים. ספוילר מרכזי ממוסגר בין עוד אזהרות, מאוד בולטות. מה עוד אפשר לעשות יותר מזה? ואין שום דבר ראשוני בסקירה הזאת, כי אני בכלל לא מבטיח שיהיו עוד.

      מדובר בסרט שאי אפשר לדבר עליו ברצינות בלי ספוילרים. ותאלץ לסמוך עליי שגם אחרי כל הקריאה, עדיין לא ״התמוטט לך המתח״, אלא שנחשפת רק לתפנית אחת מיני רבות. אין סיבה להתבאס.

  2. אדווה, כתוב חכם ונהדר. סיקרן אותי בעיקר מה שאת כותבת על הכפילות שחוויתית שהסרט מייצר כשמוסיף רובד מטא-קולנועי בצילום. זה עוזר לי לארגן יותר את החוויה שלי. את יכולה אולי להרחיב על זה? או לתת דוגמה? למה הכוונה ב"השוט השני"? זה זה של הפנים של ראין גוסלינג? מה היה שם? לא זוכר…

    1. יכול להיות שטעיתי, אבל למיטב זכרוני השוט השני הוא השוט הארוך שמתחיל במעקב צמוד אחרי גוסלינג וממשיך להראות אותו ואת האופנוענים האחרים עולים על האופנועים ומבצעים את הפעלולים שלהם. מכיוון שאין שם קאט, זה נראה כאילו גוסלינג עצמו (ולא פעלולן) נמצא שם בסצנה. ולכן לא יכולתי להפסיק לחשוב איך זה קורה ואיך הם עשו את זה בזמן הצפייה (עד כדי כך שזו השאלה הראשונה ששאלתי את אורון בסוף הסרט…). זו חוויית מטא שמאוד דומה לחוויה שהייתה לי בסוף החלק הראשון – לצאת לרגע מהסרט ולשאול את עצמך מה לכל הרוחות קורה כאן.

      1. צודקת לגמרי, גם אני הרגשתי את אותו הדבר וגם אני שאלתי בסוף הסרט (את אורון?)… הייתי.בטוח שזה השוט הראשון… בכל מקרה, וואן שוט מבריק ומסובך

        1. גיא הגיב:

          אכן שוט מבריק. ברגע שריאן גוסלינג שם את הקסדה הוא נעלם לרגע מהפריים ומוחלף בפעלולן (מסתבר שרק שלושה אנשים בארה"ב מסוגלים לעשות את הדבר הזה ושלשתם בתוך הכדור הזה).
          הדבר המעניין אף יותר, כך שמעתי בראיון עם הבמאי, הוא שהתכנון המקורי היה שהצלם יכנס לכדור והוואן שוט ימשיך מבפנים יחד עם האופנוענים. כעבור שלושה נסיונות שנגמרו בפציעות חמורות של הצלם, סיאנפרנס אילץ את הצלם לוותר על החזון ולצלם במחוץ. עדיין מרהיב (קצת הזכיר לי את השוט הפותח של "מעבר לגבעות").
          מעבר לזה הביקורת מדויקת בעיני. לאחר החלק הראשון והמעולה, התסריט מתחיל להדרדר והסרט פשוט קורס מול העיניים.

  3. רז פורת הגיב:

    -ספוילר חמור לסרט-
    לכתוב ספוילרים בסקירה של סרט זה לא להיות מסוגל לכתוב סקירה מספיק טובה בלעדיו. כלומר את מראש אומרת שאת החלק הזה יקרא רק מי שרוצה ובכל זאת הוא חלק אינטגרלי מהטקסט. דמייני שכמו שציינת הייתי כותב ביקורת על פסיכו ומספר לכולם שג'נט לי נרצחת אחרי שלושים דקות. אבל מה, הייתי כותב לפני זה ספוילר באדום,שזה כידוע לכולם חומת בטון בגובה חמישה מטר ואין שום סיכוי שמישהו יקרא את זה מבלי להתכוון. זה היה פוגע אנושות בחוויית הצפייה. הנקודה היא שאם את צריכה לכתוב ספוילר אז את לא כותבת כמו שצריך את אותה הסקירה. ובנימה אישית, באסה לראות את הסרט כשאתה יודע מראש שהשחקן הראשי עומד למות. תתאפקו.

    1. טוב, אני מבין שאתה בבעיה אם איך שאנחנו כותבים כאן על סרטים. בעיניך סקירה עם ספוילר (שמזהירה מראש כשהוא עומד להגיע, אזכיר שוב) היא מראש סקירה פסולה, או פחות טובה. במקרה כזה, אני ממש לא מבין למה קראת.
      מה גם שאין לך שום זכות לבקר אותנו על דבר כזה, כשאתה בעצמך עושה מגה-ספוילר בתגובה שלך מבלי להזהיר מראש (נאלצתי להוסיף אזהרה בראש התגובה שלך כדי שמי שלא רוצה לדעת את פרט העלילה הזה, והצליח להימנע ממנו בקלות רבה במהלך הטקסט, יימנע ממנו גם כעת)

      בקיצור, אני פשוט לא מבין מה אתה רוצה. מלבד אולי להכפיש – באופן חסר בסיס.

    2. היי רז,
      אני חושבת שאורון אמר כבר את הרוב. רק אוסיף, שכדי לנתח את "מקום בתוך היער" באופן קצת יותר מעמיק, בהחלט יש צורך להיכנס לספויילרים. יש שני סוגים של ביקורות בתחום ביקורת הקולנוע: הסוג הראשון הוא review, שנועד לצופה שמעוניין לדעת אם לפניו סרט "טוב", או "לא טוב", שהם מושגים די שטחיים שאני מאוד לא אוהבת, אז בוא נתפשר על "סרט שאני מעוניין לצפות בו או לא". review לא יכיל ספויילרים לרוב, אבל הוא גם לא יעמיק יותר מדי את הדיבור על הסרט. הסוג השני הוא critic, שיכיל ניתוח מעמיק ומקיף יותר של הסרט, וקצת יותר מאפיין את הביקורות שמופיעות כאן ב"סריטה". אני מצטערת שהביקורת שלי קילקלה לך את הצפייה בסרט, אבל אני גם חושבת שזו אחריות של הקורא לדלג על ספויילרים כשמופיעות אזהרות. בסקירה הזו האזהרה מופיעה כבר בפסקה הראשונה.

  4. פלורי הגיב:

    אני חושבת שהניתוח מעמיק ודווקא מגרה לראות את הסרט.

  5. Dror הגיב:

    חזרנו עכשיו מהסרט ההזוי הזה. בזבוז זמן משווע עם הרבה שחקנים טובים ותסריט גרוע, משעמם עד מוות וחסר כל טעם. סרט שמשלב 3 סרטים שונים שכל קשר ביניהם מקרי בהחלט ומאולץ . נורא ואיום להימנע בכל מחיר !!!

  6. אושרת הגיב:

    סרט חזק עם שחקנים באיכות מדהימה , צריך להיות סבלני מפני שהעלילה מתגלה לאט לאט , לטעמי בכל אחד משלבי
    הסרט ניתן לההתבונן רק בהבעות השחקנים המדהימים ולהתמוגג ממשחק מדהים.

  7. godofvengeance הגיב:

    -ספוילר-
    אני מצדיע לך על הביקורת המצויינת.
    אכן, הרגע סיימתי לקרוא את הסרט ואת הביקורת ואני שותף לה במלואה.
    הסרט איננו חוויה מטלטלת כמו "בלו ולנטיין", למעשה אם "בלו ולנטיין" הציג לנו קולנוע חודר קרביים / הופך קרביים, אז למעשה מדובר כאן בקולנוע אינטלקטואלי לעילא. וגם אני מצאתי את עצמי מתגעגע לריאן גולסינג מיד לאחר שהוא מת, כמו שמתגעגעים לאהוב/ה מת/ה, אך מדוע זה בעצם? אולי בגלל שהוא היה הניצוץ היחיד של אנושיות בכל הסרט? אולי בגלל שהיה נראה שאם הסרט היה ממשיך רק עוד קצת איתו היינו מגיעים לשיאים של עומק רגשי כמו שהגענו איתו ב"בלו ולנטיין"? נדמה שיש בסרט הזה כל כך הרבה נושאים כאובים, נפיצים ועדיין הם מוטלים שם כמו פצצות מצרר שמסרבות להתפוצץ….. הסרט איננו משעמם, אבל ככל שהוא נמשך ומתפתל סביב עצמו, מבלי להגיע לאיזה שיא רגשי, אתה הולך ומרגיש מרומה. עדיין, זה אחלה סרט לנתח, אני מניח.

  8. מיכאל גינזבורג הגיב:

    התסריט הוא דווקא בבחינת הברקה מפתיעה. כמו שאמרת, יש כאן מרחב עמוק של סיבה ותוצאה, המשכיות הגיונית של נראטיב ורצינות מחשבתית. הסרט מצעיד את האופן בו מספרים סיפור למקומות מעניינים מהרגיל.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.