• סרטים חדשים: ״תברח״ מגיע סוף סוף לישראל
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח רביעי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - 16
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שלישי
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל טרייבקה 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • ״העיר האבודה זד״, סקירה
  • זקנה ומוות בשוברי הקופות העכשוויים
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 15
  • פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של איסטנבול 2017
  • ״אחרי הסערה״, סקירה
  • פסטיבל קאן 2017 - מבט אל הבחירה הרשמית
  • כל סרטי אינגמר ברגמן - פרק 23 ואחרון
  • ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״ - סקירה כפולה
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2017
  • אפריל בסינמטקים: פסטיבל צ׳ינמה איטליה
  • היפה והחיה
  • ״הרוח במעטפת״, סקירה לגרסה החדשה

פסטיבל ירושלים 2014: המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

6 ביולי 2014 מאת אורון שמיר

בסוף השבוע הקרוב, כבר בערב יום חמישי (10.7) ליתר דיוק, ייפתח זו הפעם ה-31 פסטיבל הקולנוע של ירושלים. זה יקרה בהקרנה המסורתית בבריכת הסולטן, ושוב זהו סרט ישראלי שזוכה לכבוד – ״ערבים רוקדים״ של ערן ריקליס, על פי תסריט של סייד קשוע. הבחירה נקבעה מראש וקיבלה תפנית ברוח התקופה הנוכחית, אבל אם יש משהו שפסטיבל ירושלים מוכיח בכל שנה מחדש הוא היכולת המופלאה לייצר אווירת חג אסקפיסטית ללא קשר לרוחות המנשבות בבירה בפרט ובמדינה בכלל. אין לי ספק שהאירוע יצליח בכך גם השנה, פשוט מפני שזה לא האתגר הכי גדול שעומד בפניו.

השנה נחשבת לקריטית במיוחד עבור הפסטיבל, שחווה יחד עם הסינמטק קשיים כלכליים עצומים במהדורה שעברה, כאשר את הריקושט ספג הקטלוג שלא זכה לגרסה מודפסת ואת האימפקט הרציני הרגישו רק מאחורי הקלעים. צוות חדש ומלהיב נכנס לעמדות הבכירות, במעין שילוב כוחות של בוגרי ניהול פסטיבל סרטי הסטודנטים משנים שונות, והפרוגרמציה של פסטיבל חיפה. אנצל את ההזדמנות כדי ולשוב ולאחל בהצלחה לצוות החדש ובעיקר לפרגן על תוכניה שהיא לא פחות ממדהימה השנה. כלומר, שמעתי וקראתי כמה עיקומי אף על ההיצע השנתי, אבל עבורי יש כאן כמעט את כל מה שאני כחובב קולנוע יכול לצפות לו מפסטיבל ירושלים – תחרות ישראלית מגוונת (השנה יהיה לי הכבוד להיות חלק מצוות השופטים של פורום מבקרי הקולנוע שיעניק פרס לסרטים עלילתיים באורך מלא), מיטב זוכי הפסטיבלים העולמיים מצד אחד וסרטים שכולם עוד ידברו בהם בחצי השנה הקרובה מאידך, במאים כבירים לצד כמה שזה עתה החל כוכבם לזהור, אורחים מהשורה הראשונה, ואפילו חלוקה נוחה למסגרות הנוספות לתחרויות.

בכירי האורחים השנה יהיו: הבמאי והתסריטאי זוכה האוסקר ספייק ג׳ונז (״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״, ״היא״), הקולנוען דרום-קוריאני המבריק פארק צ׳אן-ווק (״שבעה צעדים״, ״צמא״), היוצר האוסטרי המוערך אולריך זיידל (״ייבוא/ייצוא״, ״גן עדן לאוהבים״), השחקנית המשובחת מרטינה גדק (״חיים של אחרים״), וכותב-העל האמריקאי דייויד מאמט (״גלנגרי גלן רוס״, ״הדוור מצלצל פעמיים״). תוכלו לפגוש אותם בסדנאות וכיתות אמן וכן בהקרנות מיטב מסרטיהם. עוד קולנוען גדול שיבקר בפסטיבל רך רק ברוחו יהיה קיסר האנימציה הייאו מיאזאקי, שסרטו האחרון ״הרוח העולה״ ינעל את האירוע ויצירות אהובות קודמות שלו יוקרנו יחד עם סרטים חדשים של יוצרים נוספים במסגרת לסרטי ילדים שהושקה השנה. בגזרת הקלאסיקות, ניתן יהיה לצפות בעותקים משוחזרים של יצירות מכוננות כמו ״מרד הנעורים״ של ניקולס ריי בכיכובו של ג׳יימס דין, ״פריז, טקסס״ של וים ונדרס, הקלאסיקה הגרמנית האילמת ״הקבינט של ד״ר קליגרי״ וכן ״סאלח שבתי״, יצירתו המצוטטת של אפרים קישון שחוגגת השנה יובל להיווסדה.

אבל אתם לא באמת צריכות וצריכים אותנו כדי להמליץ על רטרוספקטיבות והחשודים המיידיים, נכון? מה גם שיצא והשנה כבר ראינו (בעיקר עופר, למען האמת) לא מעט מן הסרטים המוקרנים בפסטיבל, כך שבניגוד להמלצות מכמעט כל מקום אחר ברשת – יש לנו כמה וכמה דעות על סרטים לאחר הצפייה בהם, ולא ניחושים מושכלים או דעות של אחרים. נתחיל את פוסט ההמלצות המסורתי (פוסטפלצת, למען האמת) עם המסגרות הבינלאומיות, שאל אחת מהן אור כבר התייחס בספיישל ״אימת החודש״ הקודם (שם תוכלו למצוא את דעותיו על – ״מתים על הדוקו״, ״הבבדוק״, ״מתחת לעור״, ״סטוקר״, ״המטונפים״ ״טום בחווה״, ״מוביוס״ והקלאסיקה שהיא ״קליגרי״), ומשם נתקדם אל הישראלים. אפשר גם לגלול אל סוף הפוסט אם אתם ואתן כאן בשביל ההיצע המקומי השנה בפסטיבל. פוסט נוסף ונבואי יותר יגיע בקרוב, אבל בינתיים הכנו לכן ולכם המון עבודה.

איש ההמון
Man of the Crowd
mancrowd

כותרת הסרט שואבת השראה מסיפור קצר של אדגר אלן פו, אשר דן במעקב אחר אדם בעל יכולת מופלאה להיבלע בתוך ההמון. הבמאים מרסלו גומז וקאו גימארייש לוקחים את הרעיון הבסיסי של הסיפור מן המאה -19 ומעבדים אותו ליצירה בעלת נראטיב שונה לחלוטין ומותאם לחיים בברזיל של המאה ה-21. האדם הנבלע בתוך המון מתפצל לשני גיבורים – נהג קטר נטול חיי חברה ופקחית רכבות אשר נבלעת בהמון הגולשים ברשת, שם היא גם מוצאת את הארוס שלה, אשר דומה כי אין ביניהם הרבה אהבה. זהו סרט על בדידות ורצון למצוא משהו נשגב יותר בחיים ריקניים, ניסיון איטי ומהוסס להתקרבות. אבל קשה להתרשם מן העוצמה הפיוטית של הסרט מתיאור דל זה. הסרט מבוצע בדיוק ובשלמות, מה שהופך אותו ליצירה שאולי מתארת נושא שגרתי – בדידות, ניכור בסביבה עירונית וכמיהה למגע אנושי עמוק יותר – אבל עושה זאת בטון מלא כנות אשר הופך את הצפייה בסרט ואת המחשבה אודותיו לחוויה מסעירה.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 11:30, סינמטק 2
יום שבת 12.7 בשעה 15:45, סינמטק 4

בברקלי
at Berkeley
atberkeley

פרדריק וייזמן הוא ענק של הקולנוע התיעודי, באופן שיש מעט מאוד יוצרים שמקבילים אליו בחשיבות ובטח שבנפח היצירות ושמירה על רמה אחידה של איכות ואמת אמנותית שלא משתנה לאורך 50 שנה. גם אחרי שקמו לו חייקנים והרבה מן ההנחות של "הקולנוע הישיר״ ממנו צמח כבר פחות רלוונטיות בנוף הקולנוע של ימינו. וייזמן ממשיך לעבוד באותה טכניקה מאז שנות הששים – בלי קריינות, בלי להוביל את הדמויות שהוא מתעד, ובצילום כמות גדולה של חומר גלם. שוב ושוב הוא מצליח לייצר פסיפס אנושי מרתק בתוך דיוקן של מקום ספציפי וגם להיפך – דיוקן של מקום דרך האנשים המרכיבים אותו.

הנושא שלו הפעם הוא מוסד חינוכי. לא בפעם הראשונה בקריירה, אבל גם אין מדובר במוסד רגיל, שכן וייזמן לא הגיע לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי ברגע שגרתי. משבר כלכלי מאיים על אופי המוסד, אשר משלב בין רמה אקדמאית גבוהה ומימון ציבורי (בניגוד למוסדות פרטיים כמו ייל והארוורד) ובנוסף, המחאה החברתית במקום עולה מדרגה. בכך, מדובר בסרט שהוא גם תיעוד של המחאה החברתית של השנים האחרונות, גם תיעוד של המשבר הכלכלי אבל בעיקר תיאור של אוניברסיטה גדולה על צדדיה השונים והמגוונים מאוד. עבור וייזמן, הסערות הפוליטיות לא בהכרח תופסות יותר נפח מישיבת הנהלה או שיעור היסטוריה או פיזיקה – השגרתי הוא חלק בלתי נפרד מן המקום ומן הדרמה הנוצרת בו. אורכו הרב של הסרט (כ-4 שעות, לא אורך נדיר בקריירה של הבמאי) תורם ליצירת תחושת השלמות והמגוון המאפיינת את היצירה, שתביא שוב לסינמטק את מעריציו הקבועים של הבמאי הוותיק והפורה (מאז סיום הסרט הזה, הוא השלים סרט נוסף).
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום ראשון 13.7 בשעה 17:30, סינמטק 4
יום שבת 19.7 בשעה 11:30, סינמטק 4

בואי אל קולי
Come to My Voice
CometoMyVoice

הבמאי הטורקי חוסיין קראבי עושה קולנוע פוליטי בעזרת האמצעי היעיל ביותר: סיפור אנושי נוגע ללב, היוצא מתוך סיטואציה אבסורדית על מנת לספר סיפור של קיפוח פוליטי, אבל גם של התבגרות, קשר בין דורי ומורשת תרבותית של המיעוט הכורדי. הכל באזור הסבוך מאוד פוליטית של מזרח טורקיה, סביב הגבול עם עיראק ואיראן, אזור שהיה יכול להיות מדינה כורדית אחת. הצבא מוצג באכזריותו בראשית הסרט, כאשר הוא פולש לכפר בו יש מידע מודיעיני על הימצאות נשק. מכיוון שנשק לא נמצא, הצבא אוסר את הגברים בכפר. אישה קשישה ונכדתה בת ה-7 יוצאות למסע בעקבות אקדח. כמאמר הקלישאה, המסע יקרב אותן וילמד אותן על האזור. אבל הקלישאה הזו היא חלק קטן מאוד מחווית הצפייה בסרט, אשר כל סיטואציה ביזארית מוצגת בו בשילוב של אהבת אדם והומור, כאשר בחלק מן המקרים הופך ״בואי אל קולי״ לסרט מתח של ממש. ברגעים אחרים הוא נותן למוזיקה המסורתית של התרבות ממנה צמח את קדמת הבמה.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום ראשון 13.7 בשעה 21:45, סינמטק 1
יום שני 14.7 בשעה 15:30, סינמטק 2

בפני הסכנה
For Those in Peril
ForthosePeril

סרטו של פול רייט דל בעלילה ומציג בעיקר מצב סטטי של דמות שלא מתגברת על טראומה שחוותה. אבל לצד הסיפור שלה, ישנם עוד מספר סיפורים מרתקים של עיירת דייגים קטנה, המנסה להתמודד עם טרגדיה. הגיבור הינו אהרון, בחור צעיר שיצא עם אחיו לעבוד בסירת דייגים. הסירה טבעה והוא, נטול הניסיון הימי, היה הניצול היחיד. בעוד חלק מאנשי העיירה סבורים כי הוא הגורם לתאונה, הוא משוכנע כי אחיו הגדול ושאר הצוות נותרו בחיים ואף מנסה לצאת להציל אותם מהשטן הימי בסוג של וריאציה על סיפורי פולקלור המסתובבים בישוב הקטן.

אף כי הסרט מתמקד בדמות אחת, היופי והעוצמה שלו טמונים בדמויות המשנה. בעיקר באמו של הגיבור אשר מנסה להיאחז בבן היחיד שעוד יש לה, ובארוסתו של האח המת, אשר היא התקווה היחידה של הגיבור למציאת עוד אדם המאמין כי האח חי. מערכת היחסים הנרקמת ביניהם תוביל לכמה סצנות שהן, בעיניי, טעונות מאוד ומהוות את השיא הרגשי של הסרט. לא הכל בסרט עובד – השילוב של קטעי וידאו לא תמיד מוצלח ובחלק מהזמן קטעי קריינות פוגעים בצפייה. אבל בליבו של הסרט עומד תיאור המקום והאנשים ותיאור זה מתחבר בסופו של דבר ליצירה צלולה ועצובה, עם סיום שהוא בו-זמנית צפוי ומפתיע, פתוח וסגור.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שבת 12.7 בשעה 16:30, סינמטק 2
יום רביעי 16.7 בשעה 12:00, סינמטק 2

גיבור בודד
Interpido: A Lonely Hero
intrepido

נקודת המוצא לסרטו החדש של ג'יאני אמליו נהדרת: אדם העובד בתור מחליף, מבצע כל יום עבודה אחרת. בחלק מן המקרים מדובר בעבודה של פועל פשוט, עבודות אחרות דורשות מיומנות ספציפית. אבל דומה כי בכל אחת מן העבודות, הגיבור של הסרט עושה עבודה משביעת רצון. הסיפור הזה לוקח את הסרט למחוזות של קומדיה קלילה ומענגת, אבל הציר הדרמטי נבנה בהדרגה דרך שתי מערכות יחסים אשר מייצר אותו גיבור. האחת עם צעירה החווה מספר משברים בחייה ולא בטוח כי התמיכה החברית שמציע לה הגיבור יכולה באמת להוביל לגאולתה. מערכה היחסים השנייה היא עם בנו של הגיבור, מוזיקאי ג'אז. הפער בין האב לבן הוא גם פער בין אומן המסוגל לבצע כל מלאכה בצורה יעילה לבין אמן אמיתי, היוצר אמנות ייחודית ומפעימה, אך מתקשה לתפקד כראוי בחיים ורוב הזמן גם בעבודתו. הבמאי מחבר את העלילות השונות ואת הטונים השונים של סרטו ליצירה אחידה, השומרת על חיוך תמידי אבל גם נוגעת בתכנים אפלים בחוכמה ואומרת משהו על החיים, גם דרך נקודת המוצא הלא הגיונית אבל חביבה מאוד של הסרט.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום ראשון 13.7 בשעה 17:00, סינמה סיטי 11 (כן, כן, יש הקרנות השנה גם שם)
יום שלישי 15.7 בשעה 22:15, סינמטק 3

ג'קי בממלכת הנשים
Jacky in the Kingdom of Women
jacky

איזה סרט מוזר. מסתבר כי מסגרת ״אל תוך הלילה״ כוללת לא רק סרטי אימה ושאר יציאות קיצוניות, אלא גם קצת ביזאר-מחמד. העלילה מתרחשת ברפובליקת ״בובון״ דוברת הצרפתית, בה הנשים הן השליטות והגברים מכוסים בתחפושות של טרי גיליאם ממערכון האינקוויזיציה הספרדית ודואגים לעבודות הבית. מהברזים נוטף ״רסק״ המשמש כמזון העיקרי וכולם סוגדים לסוסים הקדושים. גיבור הסרט הוא בן עדין (וינסאן לקוסט) לאם חד הורית קשוחה, החולם להינשא לנסיכה/גנרלית הנערצת של המדינה (שרלוט גינסבורג), מה שיכול להתרחש בנשף המלכותי בו תודיע יורשת העצר על בחירת ה״גולם הגדול״ שלה. כל זה עשוי להישמע מקסים לאוזניים מסויימות, אבל אני מצאתי את סרטו של ריאד סטוף (״החתיכים״) מלאה, חסר תחכום אמיתי ובעיקר כזה הבוחר בפתרונות הקלים, במיוחד בגזרת ההומור.

בנוסף, ההיפוך העומד בבסיסו של הסרט בין התפקידים המגדריים הוא אחד לאחד, כלומר נשים מתנהגות בו כמו סטריאוטיפים גבריים ולהיפך, כך שהשמרנות חוגגת על חשבון החתרנות. אפשר לומר שבמקום סרט שבסיסו השאלה ״מה היה קורה לו נשים היו בשלטון?״ (שאלה שעדיין אשמח לקבל עליה תשובה קולנועית או מציאותית ביום מן הימים), זהו בעצם סרט בו גברים משחקים תפקידים נשיים ולהפך. שאלה שדווקא כן מקבלת מענה בסרט היא ״האם לשרלוט גינסבורג יש סעיף עירום חובה בחוזה?״ ותאמינו לי שהפעם אתם לא רוצים ואתן לא רוצות לדעת את התשובה.
(אורון)

מועדי הקרנה:
יום שבת 12.7 בשעה 22:45, סינמטק 3
יום שבת 19.7 בשעה 14:45, סינמטק 1

דג מחוץ למים
The Amazing Catfish
amazing_Cat_Fish

זהו אמנם סרטה הראשון באורך מלא של הבמאית הצעירה קלאודיה סנט-לוס, אבל תסמכו על ז׳אנר סרטי המסע הדרום-אמריקאיים שייתן את הטון. הסרט מתחיל דווקא כמו סרט-דמות שמתנגש עם דרמה משפחתית, כאשר אנו נחשפים לשגרת יומה המבאסת-עד-בכי של הגיבורה (חימנה איילה), הנתקפת לפתע כאבים עזים שמובילים אותה אל בית החולים. בשיא בדידותה, היא מוצאת את עצמה מיטה ליד מיטה עם אשה מבוגרת שהיא אם למשפחה בת שלוש אחיות בגילאים שונים, וילדון שובב לקינוח. המשפחה כמו מאמצת את הצעירה הגלמודה בתקופת האשפוז, במה שהופך לקשר הנמשך גם לאחר מכן. בשלב מסויים אחת הדמויות נזכרת שמדובר בסרט מקסיקני, וכולם נדחסים לאוטו צהוב היוצא למסע אל עבר הים.

כמו פרחים יפהפיים נפתחות בפנינו הן הדמויות השונות והן מערכות היחסים ביניהן. יש כמה וכמה גילויים אקספוזיציוניים המגיעים ברגעי מפתח, אותם אנו חווים יחד עם הגיבורה, ולמרות עייפות קלה של הסרט בסוף החלק השני, המערכה השלישית מגיעה כדי להציל את המצב והיא מרגשת ומצמררת. סרט קטן ושברירי שידרוש את הריכוז והחמלה שבכם ובכן, וישיב בתמורה בחוויה מזככת למדי.
(אורון)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 18:30, לב סמדר
יום רביעי 16.7 בשעה 19:00, לב סמדר

הבלוז של יוזגאט
Yozgat Blues
Yozgatblues

טורקיה היא אחת מן המעצמות הגדולת ביותר של הקולנוע האמנותי העכשווי, וגם אחת המרתקות שבהן. הרבה מזה הודות לסרטים המשלבים בין טון אישי ופיוטי לתיאור המפגש הייחודי למדינה בין מסורות שונות, בין מזרח ומערב, קידמה ומשיכה לעבר. גיבור סרטו של מחמוט פאזיל ג׳ושקון, למשל, עובד כזמר השר שירים מערביים, אבל הסרט נמשך גם למוזיקה טורקית מסורתית. הסרט מתרחש בעיירה קטנה בה לוקח הגיבור עבודה של הופעה במועדונים אבל הוא והזמרת המלווה אותו, תלמידתו לשעבר, זוכרים עוד את העיר הגדולה. הדמות השלישית בעלילה רוצה לצאת לעצמאות כבעלת עסק, וגם להקים משפחה. עיקר כוחו של הסרט הוא בדברים אשר לא נאמרים בו – היחס הרגשי של הדמויות השונות נותר לא מנוסח ורק נרמז, נתון לפרשנות הקהל. אבל יחד עם זאת, הסרט נותר בהיר מאוד ומדויק מאוד בעיצוב העולם שלו והדמויות הפועלות בו. דמויות שיש בהן תקווה וייאוש בו זמנית, עליבות ועוצמה באותו ביצוע שיר, כשרון זמרה וגם חוסר יכולת לפתח את הכישרון, אהבה לאדם האחר, אבל גם הבנה כי ייתכן ופרידה היא הכרחית.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 21:30, סינמטק 4
יום שישי 18.7 בשעה 12:30, לב סמדר

הכומר
Calvary
Calvary

סרטים על נושאים דתיים לא מצליחים בארץ. סרטים עם מוטיבים נוצריים הם אפילו פחות מצליחים בארץ וסרט על כומר בטח מרתיע חלקים נרחבים מן הקהל – וחבל! כי סרטו של ג׳ון מייקל מקדונהשומר חוק״) דן לא רק בשליחות הדתית, בהקרבה של היחיד למען הקהילה, בסוגיות של אמונה גם במצבים קשים ונוכח הקיום. הסרט הזה הוא דרמה חכמה ועזה שדנה גם בהורות, באובדן עשתונות ובספקטרום רחב מאוד של רגשות. הסרט מתחיל עם איום ברצח המושמע כלפי הכומר בתא וידוי, איום אשר שולח את הכומר לשבוע לא פשוט גם מסיבות אחרות. דומה כי הוא מאבד מן הסמכות שלו בקרב רבים מבני קהילתו, וגם מול בתו שבאה לבקר.

בנוסף, הסרט מכיל סצנה מצמררת של מפגש עם אסיר, שגם לו מגיעים שירותי דת. הדת מוצגת בסרט כאמצעי של הקלה על הקהילה והשליחות הדתית היא הקרבה עצמית לטובת הכלל, רק שלא תמיד ההקרבה הזו אפשרית ולא תמיד כוונות טובות מובילות לתוצאות. אפילו הגיבור אינו בטוח אם הוא לא נהג לעיתים באנוכיות. ברנדן גליסון מופלא בתפקיד הראשי של דמות העוברת לא מעט תהליכים, אבל שומרת על פנים חתומות רוב הזמן – פרט לכמה רגעי התפרצות מכאיבים.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 14:00, לב סמדר
יום שני 14.7 בשעה 18:15, סינמה סיטי 11
יום שישי 18.7 בשעה 20:00, סינמטק 1

המהגרת
The Immigrant
immigrant

האם אפשר להמליץ על סרט שאורכו 120 דקות רק בזכות השוט האחרון שלו? אני מניח שלא, בטח בהתחשב בכך שהסרט אמור לצאת לבתי הקולנוע בהמשך השנה, אבל "המהגרת" הוא בכל זאת סרט ששווה לשים אליו לב. בוגר פסטיבל קאן 2013, סרטו של ג'יימס גריי ("שתי אהבות") הוא סיפורה של אווה, פולניה בימי מלחמת העולם הראשונה, שמגיעה עם אחותה לאליס איילנד במטרה להגר לארצות הברית. לאחר שאחותה נלקחת ממנה בעקבות מחלה, אווה מוצאת את עצמה בסכנת גירוש, עד שהיא נתקלת בגבר זר שמבטיח לעזור לה. מכאן אווה עוברת את תהליך ההגירה הלא פשוט, בוטחת באנשים הלא נכונים, ומנסה לשמור על עצמה, גופה ושפיותה, חרף כל הקשיים.

בגדול, מדובר ברומן למשרתות מהסוג הבינוני ביותר. אווה מפתחת קשרים מורכבים ובעייתיים עם שוביה, מתאהבת, מתאכזבת, מוכרת את גופה, והכל כדי להתאחד עם אחותה ולהשאר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. משהו בין ויטו קורליאונה הצעיר של "הסנדק 2" ומריה של "לילות כיביריה". מה שכן, הסרט הזה מרהיב באופן שמצדיק את הצפייה בו על המסך הגדול. העיצוב האמנותי עמוס הפרטים, האור הרך והרומנטי (מדי) של התקופה, הנרות, הטפטים, המצעים ואבני הרחוב, כולם שוטפים את המסך ואת העיניים בצבעים חמים. גם מריון קוטיאר מצויינת בתפקיד הראשי, ומחפה על הליהוק הבעייתי של חואקין פיניקס (בתפקידו החלש ביותר אי פעם) וג'רמי רנר.

ואז מגיע השוט האחרון. כמובן שלא אחשוף מה ואיך, אבל התמונה הסטטית שסוגרת את הסרט היא כל כך יפה, וטומנת בחובה כל כך הרבה, שהיא מפזרת את הבינוניות של הסרט עד כה, וממלאת את החלל באוויר של קולנוע גדול.
(אור)

מועדי הקרנה:
יום ראשון 13.7 בשעה 19:15, סינמה סיטי 11
יום חמישי 17.7 בשעה 17:30, סינמה סיטי 11

המרחק
The Distance
Distancia

המרחק אינו הסרט הכי טוב שתראו בפסטיבל השנה, אבל יכול מאוד להיות שהוא הסרט הכי מוזר שתראו. סרט המתרחש בסיביר, של במאי ספרדי בשם סרג׳יו קבאיירו, הכולל אמן אוסטרי כלוא, שלושה פושעים נמוכי קומה ועתירי אלימות ושומר שמדבר עם חבית. ועוד לא הזכרנו את "המרחק" שבשם הסרט, פרט מיסתורי המוסתר בתוך תחנת כוח בבעלות אוליגרך שהלך לעולמו. איכשהו, הסרט דן בכמיהה לחזרה הביתה ומערכת כוחות בין שותפים לפשע (אגב, לא תמיד ברור למבצעי הפשע מהי המשימה יותר מאשר לקהל). היצירה בסופו של דבר אינה מעמיקה במיוחד, אבל היא ללא ספק מקורית במיוחד ומספקת ניחוח ייחודי לתוכניית הפסטיבל.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 16:00, סינמטק 4
יום חמישי 17.7 בשעה 22:00, סינמטק 4

חדי קרן
I Believe in Unicorns
IBelieveUnicorns

גיבורת הסרט יוצאת למסע ברחבי ארה"ב עם הגבר הראשון עימו התנסתה במין. אך המסע הזה הוא מסע לעבר אכזבה ברורה מראש – הפער בין מציאות כלשהי לאהבה רומנטית. הגיבורה "מאמינה בחדי קרן" והסרט משלב לא מעט קטעים המתרחשים בתוך מוחה ויוצרים אגדות בהשפעת המציאות, כך שהיא לא מבינה מה שברור לנו מן ההתחלה – הבחור עימו היא יוצאת למסע אינו אביר על סוס לבן והוא לא רואה אופציה לקשר עמוק יותר ממין. מנקודת מוצא עלילתית די פשוטה זו, הבמאית ליאה מאיירהוף יוצאת אל סרט שכוחו באיזון בין רגעים של בימוי עדין לבניית דמויות טוטאליות ותמימות. התוצאה היא יצירה שמרגישה כמו אהבה מוקדמת, כמו חיפוש אחר הפראי והרוחני בחיים בגיל ההתבגרות, כאשר האכזבה והכאב שבחיים הבוגרים מצויים ברקע.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 16:00, סינמטק 2
יום ראשון 13.7 בשעה 16:15, לב סמדר

טווח קצר 12
Short Term 12
Short Term 12 Brie Larson and Keith Stanfield

הסרט האמריקני שלא הצליח למצוא לעצמו מקום במפת ההפצה השנתית בישראל, עושה גיחה חד פעמית לפסטיבל ירושלים וחובה עליכם לצפות בו. הזכרתי אותו בקצרה בתחילת סיכום המחצית לשנה הקולנועית, ואני שמח שהפסטיבל נותן לי הזדמנות נוספת לשבח אותו. גם בלעדי, זהו אחד הסרטים המהוללים ביותר של השנה החולפת בקולנוע האמריקאי, שהיו כמה שקשרו לו סיכויי אוסקר בפרס השחקנית הראשית והתסריט המעובד אך באופן מחפיר נשמט מהרשימות. הוא מספר על מדריכה לנוער בסיכון במחלקה זמנית. אין מדובר במוסד סגור או מחלקה מבודדת, אלא יותר כמו כפר נוער, או פנימיה, אליה מגיעים הנערים שנפלטו מהמסגרות עד שימצאו בית חלופי או שלא יחשבו כקטינים.

"טווח קצר 12" מתהדר בתסריט מעולה שמתחמק מכל הקלישאות, לא צולל בכוח לקושי, אלא מתאר אותו באהבה, בחמלה ובאלגנטיות גדולות. המשחק של כל אחד ואחד מהצוות הוא נצחון גדול, ובמיוחד כדאי לציין את ברי לארסון ("סקוט פילגרים נגד העולם", "רחוב ג'אמפ 21") בתפקיד הראשי, ואת קית' סטנפילד כמרקוס, שלקראת אמצע הסרט פורץ בקטע ראפ שלא משאיר עין יבשה אחת ברדיוס של קילומטרים. את הסרט ביים דסטין דניאל קרטון, אותו כתב בעקבות סרטו הקצר באותו השם.
(אור)

מועדי הקרנה:
יום שבת 12.7 בשעה 11:30, סינמטק 1
יום שני 14.7 בשעה 16:15, סינמה סיטי 11
יום שישי 18.7 בשעה 21:30, סינמטק 3

כביש קדוש
Sacro GRA
SacroGRA

זוכה פסטיבל ונציה האחרון הוא עוד סרט תיעודי הנבנה על ידי מפגש עם קבוצה גדולה של אנשים, כאשר במקרה הזה המשותף לאנשים הוא הכביש הטבעתי הסובב את רומא, ה-GRA, אשר הם חיים בקירבתו. הבמאי ג'יאנפרנקו רוסי מעניק לכל דמות שהוא ופוגש פרק זמן – והוא חוזר לכל דמות מספר פעמים – כאשר הוא מותיר לקהל את מלאכת יצירת ההקשרים בין הדמויות השונות והרכבת אמירה אחידה על החברה האיטלקית והאנושית. לאורך שעה וחצי יש מעט רגעים שמרגישים כי הם חוזרים על עצמם והרבה מאוד רגעים של קסם הנובע מעצם לכידת התנהגות טבעית ייחודית בעזרת מצלמת קולנוע.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 10:00, סינמטק 3
יום חמישי 17.7 בשעה 16:30, לב סמדר

כלבים משוטטים
Stray Dogs
StrayDogs

אב ושני ילדים משוטטים בסביבת טאיפיי כאשר הכסף שהאב מרוויח בתור לוח מודעות אנושי לא מספיק על מנת לכלכל אותם. זה הדבר הכי קרוב להיות ברור או מובהק בעלילה של סרטו האניגמטי, המכשף, המטריד והמפעים של טסאי מינג ליאנג, אחד מענקי הקולנוע האסייתי בעשרים השנים האחרונות, ובמאי אשר תמיד שילב קצב איטי וחומרים פרובוקטיביים. הסרט מציג קיום עני ונואש בדרך מטרידה ומשחק שוב ושוב עם הקהל – לא ברור מה תפקידה של האישה הבוגרת אשר נלוות לפעמים למשפחה (ומגולמת על ידי מספר שחקניות שונות) ובאמצע הסרט, ברגע בו נדמה כי חווינו מהלך עלילה ברור, מגיעה סצנה שהופכת את הכל ומאלצת את הצופה לסגל מבט מחודש על האירועים בסרט. אפילו ברמת השוט הבודד (ורוב השוטים בסרט הזה ארוכים מאוד, ללא תנועות מצלמה ועם מעט התרחשות) הסרט לא תמיד מובן. בעיקר ההתנהגות של האב, אשר לא תמיד נראית שפויה.

זהו סרט על דמויות במצב נואש ותחושת הייאוש מועברת דרך מספר דימויים שיחרטו בזיכרון של הקהל שיבחר שלא לצאת באמצע. מלבד תחושת הייאוש, קשה לי לחשוב כי יש שני צופים אשר יתמסרו ליצירה וייצאו ממנה עם אותן תחושות בדיוק, או הבנה זהה של ההתרחשות. אבל  אין פירוש הדבר שמדובר ביצירה נטולת מסר, אלא ביצירה הדורשת מן הצופה לקחת חלק פעיל בחוויה שהסרט מציע. עבור הצופים שיבואו לסרט מרוכזים ויקלטו מעט מן הראש של הבמאי הייחודי, מדובר, כאמור, בסרט מפעים, שלא דומה לשום דבר אחר אבל מסכם היטב את הקריירה של הבמאי החשוב. סרט על היופי שבחיפוש אחר קירבה ואמפתיה בתא המשפחתי, אבל גם על מצבי הקיצון בו האנושי נעשה פחות אנושי, בו הפער בין החברה המתורבתת לבין הטבע מטשטש ונוצר דבר חדש. הסרט הזה הינו לב פועם, יצירה שרוב הקהל ישנא אך עבורי זהו אחד מן הסרטים הגדולים של העת האחרונה.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום ראשון 13.7 בשעה 22:15, סינמטק 3
יום שבת 19.7 בשעה 17:30, סינמטק 2

מדעי הטבע
Natural Sciences
NaturalSciences

סרטו של מתיאס לוזקי אינו יוצא דופן בנוף הקולנוע הדרום אמריקאי – מסע של נערה צעירה ואחת מן המורות שלה בפנימיה, בחיפוש אחר אביה של הנערה, אשר לגבי זהותו יש להן רמזים קטנים בלבד. בקולנוע הדרום אמריקאי האנשים אשר פוגשים בדרך, לסצנות קצרות או ארוכות, מעניינים ומרתקים לא פחות מן הדמויות אשר עוברת את המסע. העיקר הוא החיים הבודדים בסביבות העניות השונות שהסרט מתאר, אין יעד סופי למסע או גאולה שתבוא בעקבות המפגש עם האב. הילדה מודעת לכך שמלבד ההיכרות חייה לא ישתנו, אבל ישנה השלמה עם הגורל ובעיקר אהבה גדולה לפסיפס האנושי אשר הסרט טווה לאורך 70 דקות ממוצות היטב, המתחברות לכדי יצירה שאולי אינה יוצאת דופן, אבל היא עושה היטב את מה שהיא שאפה לבצע.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שבת 12.7 בשעה 22:15, סינמטק 2
יום רביעי 16.7 בשעה 17:15, לב סמדר
יום חמישי 17.7 בשעה 15:15, סינמטק 1

מיס אלימות
Miss Violence
MissViolence

מאז "שיני כלב" שהיה מועמד לאוסקר די במפתיע בשנת 2010, הקולנוע היווני הלך ותפס יותר ויותר מקום בשיח הקולנועי. לא משהו ברמה של רומניה או דנמרק, כמובן, אבל הסגנון היבש, האכזרי ועמוס ההומור השחור של היוצרים היווניים, שהמצב המוראלי של מדינתם בוודאי מתדלק את הגישה הפילמאית המעניינת שלהם, מרתקים אותי גם אם לא תמיד מדובר בסרטי חובה. כמעט כל פסטיבל מאז 2010 מתהדר באיזה סרט מדובר תוצרת יוון, כך שבשנים האחרונות יכולנו לצפות ב"אטנברג", "האלפים", "שדה שחור", "עולם לא הוגן" ו"הנער שאכל מזון לציפורים". שני האחרונים גם ניסו לייצג את יוון באוסקר. היווני הבולט של השנה הוא "מיס אלימות", שזכה בלא פחות מארבעה פרסים בפסטיבל ונציה האחרון של 2013 כולל פרס הבימוי (אלכסנדרוס אוורנס) והשחקן (ת'מיס פאנו).

"מיס אלימות" הוא דרמה קטנה ואינטנסיבית, המתרחשת כמעט כולה בבית משפחה הכוללת שש נפשות שלוקח, לי לפחות, קצת זמן למקם אותן בעץ המשפחתי. הסרט נפתח בסצנה נפלאה ומצמררת של יום הולדת לאחת הבנות הצעירות, שברגע אחד, ובפנים חתומות, עולה על מעקה המרפסת וקופצת אל מותה. האקט המפתיע הזה שואב אותנו אל תוך הדינמיקה המשפחתית הסבוכה והבעייתית שנחשפת אלינו באיטיות. זהו איננו סרט ריאליסטי לחלוטין, מכיוון שהדמויות ופעולותיהן מייצרות איזושהי זרות וניכור, אבל הוא מתרחש בעולם שהחוקים שלו הם מוכרים ורגילים. העניין הזה, והאיטיות שהוזכרה קודם, הם גם אחד הדברים שעושים את הסרט למסקרן, אך בד בבד פוגמים בו. לעיתים הוא משתרך ובגלל העובדה שקשה להתחבר רגשית לדמויות, הצפייה איננה פשוטה וזה עוד לפני שהזוועות האמיתיות מתחילות לתקוף. מה שכן, יש בו דיסוננס מעניין בין האכזריות של תכניו לבין עיצוב הפריימים המדוקדק ועמוס הצבעים, שיוצר התנגשות קולנועית שאליי מאוד דיברה.
(אור)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 14:00, סינמטק 3
יום שני 14.7 בשעה 21:30, סינמטק 2
(הסרט יוקרן גם ב-yes3 ב-23 ביולי)

פחם שחור, קרח דק
Black Coal, Thin Ice
BlackCoalThinIce

סרטו של דיאו יאנן הוא קודם כל סרט מתח עשוי היטב מכל בחינה, ובעיקר מבחינת התסריט, שכולל כמה הפתעות, אבל כל אחת מהן מחושבת ומתקבלת בהגיון. בנוסף, משכיל הבמאי לעצב גלריה רחבה של דמויות משנה אשר מקבלות סצנות מפתח, בהן הן נחשפות כבעלות עולם פנימי מעוצב היטב אף הוא. לכן, חובבי ז'אנר המתח האסייתי יתענגו מאוד על הסרט הזה, זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון.

בהתאם למסורת של הקולנוע שנעשה בהונג-קונג בעשורים האחרונים, למרות שיש מעט קטעים קצרים של אלימות מאוד גרפית, החלקים הזכורים ביותר בסרט הם דווקא סיקוונסים פיוטיים יותר של מבט על התקרבות או התרחקות בין דמויות, התחלה של אופציות רומנטיות והיזכרות בכאבי העבר. הסרט מתחיל עם גילוי של גופה מפוזרת ברחבי סין דרך מפעלים שונים השורפים פחם, ועוקב בחלקו הראשון אחרי השוטרים החוקרים את המקרה. אך לפתע, הסרט קופץ כחמש שנים לאחר מכן, בו זיכרון המקרה עדיין לא סיים לרדוף חלק מן הדמויות והסיפור שב ועולה בדרך אחרת, כאשר החלקה על הקרח תופסת מקום חשוב הן בביצוע פשעים חדשים והן ביצירת קשרים בין הדמויות. אף כי מדובר בסרט על פשע קשה, אין בו ממש נבלים במובן הקלאסי, רק דמויות שניתן להבין אותן, שחלקן אולי יתגלו כאחראיות במידה זו או אחרת לפשעים קשים.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 18:00, סינמטק 2
יום חמישי 17.7 בשעה 10:15, סינמטק 3

צל לבן
White Shadow
whiteshadow

הסרט מציג סיפור של נער לבקן באזור באפריקה בו אסור להיות לבקן – ממלכה של רופאי אליל המשתמשים בגופות לבקנים כאמצעי מרפא לכישוף. חייו של הנער בסכנה ואמו מבריחה אותו אל אחיה, שם הנער יחל לעבוד במכירת מוצרים שונים בכביש הראשי אבל עדיין יספוג איומי אלימות רבים, ממגוון סיבות. סרט הביכורים העוצמתי של נועז דשא (ישראלי לשעבר) הוא לא רק תיאור של מציאות חברתית קשה באזור עני של העולם דרך דמות של חריג אשר חריגותו לא זוכה למספיק יחס. דשא משכיל לשלב בסרט גם סיפור התבגרות אינטנסיבי אך אמין ולעשות שימוש במגוון רחב של סגנונות צילום, המשקפים הן את המציאות הקשה בסגנון ריאליסטי והן את השאיפה לגאולה בעזרת קטעים מרהיבים ביופיים, הבוראים היטב את עולמו הפנימי של הגיבור.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שלישי 15.7 בשעה 17:30, סינמטק 3
יום רביעי 16.7 בשעה 13:45, סינמטק 2

רובר
The Rover
the_rover

ההתלבטות הרגילה שלי – האם לספר שהסרט הזה העיף לי את הוויג׳יזל ולשלוח אליו את הקהל עם ציפיות, או להרצין פנים ורק להגיד שהתרשמתי ושכדאי לצפות? נראה לי שאלך על שילוב, משום שבכל זאת מדובר בסרטו החדש של דייויד מישודממלכת החיות״), כך שיודעי חן יגיעו אליו מצפים בכל מקרה. מאידך, אין לי שום ספק שלא מדובר בסרט לכל אחד ואחת, כפי שהעידו תגובות שונות משלי בהקרנת המוקדמת שנערכה לסרט הזה ולאחרים מטעם הפסטיבל. אז כן, בעיניי מדובר בתשובה האוסטרלית ל״ארץ קשוחה״, סוג של ״מקס הזועם״ פוגש את ״ההצעה״, ועוד התנגשויות שכאלה. אם נוותר על הניימדרופינג, זהו ניאו-מערבון שקט וכביר עם התפרצויות של אלימות ברוטאלית, שאפשר ממש להריח בו את האבק ולהימרח בדמו.

גאי פירס מגלם את הדמות הראשית, גבר הנודד במדבריות אוסטרליה החרבה במטרה שתתברר לנו רק בהמשך. כנופיית שודדים נמלטת גונבת את רכבו, אבל הוא לא מוותר ודולק בעקבותיהם בעקשנות קלינט-איסטוודית. בדרך הוא נתקל בערימות של צרות, אחת מהן מגיע בצורת רוברט פטינסון, בהופעה שהגניבה אותי לגמרי (ואני דווקא לא ממעריציו, יש לציין, להיפך). בנוסף לשחקניו המרוטים עד כדי יצירת התחושה שאין לדמויותיהם מה להפסיד ואין לדעת מה יהיה הצעד הבא שלהם, נעזר מישוד גם בצילום המהפנט של נטשה ברייר ובפסקול עוכר שלווה שרקח אנטוני פראטוס. על התסריט הוא חתום במשותף עם השחקן ג׳ואל אדג׳רטון, מה שיוצר מעין סופר-גרופ אוסטרלית שלא יכולתי להתנגד לעוצמתה.
(אורון)

מועדי הקרנה:
יום רביעי 16.7 בשעה 19:45, סינמה סיטי 11
יום חמישי 17.7 בשעה 18:30, לב סמדר
יום שבת 19.7 בשעה 12:30, סינמטק 1

רומר בפריז
Rohmer in Paris
rohmerinparis

סרטו של התיאורטיקן הבריטי שהפך לבמאי ריצ'ארד מיסק הוא בו זמנית מסע קולנועי ברחבי פאריז, כפי שצילם אותה אריק רוהמר לאורך קריירה של כ-50 שנות עשיית סרטים ומסה קולנועית על סינפליה, אובססיה, חקר קולנועי ובניית גוף יצירה. זהו סרט עם שלושה גיבורים – העיר פאריז, כפי שנשארה דומה ושונה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20; אריק רוהמר, שהסרט מנתח מוטיבים חוזרים ומשתנים בסרטיו ומציע קריאה חדשה לכל גוף היצירה שלו; ובעיקר מיסק עצמו, אשר פיתח את ההערצה לרוהמר דווקא בגיל מאוחר ומוצא בדמויות המשוטטות בפאריז וצרפת שצילם רוהמר (כמעט תמיד דמויות צעירות יותר מצמד הבמאים) דבר שמעבר לעלילתי ולתיעודי שבכל סרט. לאורך קצת יותר משעה, הסרט, המורכב כמעט כולו מסרטי רוהמר ערוכים מחדש זה לצד זה, מצליח לשמור על עניין, לרתק ולהעלות טענות חדשות כלפי היחס שלנו לקולנוע.

מועדי הקרנה:
יום רביעי 16.7 בשעה 17:45, סינמטק 4
יום חמישי 17.7 בשעה 16:30, סינמטק 5

הסרטים הישראלים

ההפרדה הזו אמנם מעט מלאכותית, אבל לא רצינו לערבב את ההיצע הישראלי של השנה עם הבינלאומי, וגם יכול מאוד שיצא כאן מקרה של שמירת הטוב ביותר לסוף. נדמה לי שתהיה השנה תחרות מרתקת ומגוונת בפסטיבל ירושלים, עם 7 סרטים עלילתיים באורך מלא (כולל מתמודד חזק מאוד שהתווסף לשישיה שהוכרזה בהתחלה) ועוד 8 נוספים מחוץ לתחרות, 11 סרטים תיעודיים באורך מלא שיתמודדו אף הם בקטגוריות ייעודיות, וכמובן סרטים קצרים, 27 במספר. אל כל אלה יש לצרף את מסגרת ה״פרינג׳ידר״, אשר נדדה מפסטיבל חיפה, ובה שלושה סרטים עצמאיים בהגדרתם שיוקרנו גב אל גב ויתחרו על פרס משלהם. לחיצה על הלינקים תוביל לאתר הפסטיבל, כי אם אתחיל רק למנות את כל הסרטים בכל המסגרות הישראליות בלבד לא נצא מזה.

כן אזכיר שרבים מן הסרטים הקצרים נצפו וסוקרו על-ידי עופר בפסטיבל סרטי הסטודנטים (הנה חלק א׳, והנה חלק חלק ב׳). כמו כן, יצא שכבר ראיתי וכתבתי על כמחצית מן התחרות הישראלית עוד בפסטיבל קולנוע דרום, כך שאפשר לקרוא שם את דעותיי על ״בן זקן״ של אפרת כורם, ״עלים אדומים״ של בזי גטה ו״גט״ של שלומי ורונית אלקבץ, ובפוסט נפרד את המלצתי החמה על קומדיית האימה הצה״לית ״מסווג חריג״, שהתמודדה בתחרות העצמאית של הפסטיבל בשדרות ותוקרן באופן מיוחד גם בירושלים. כדי להשלים את התמונה, הנה עוד דעה על סרטם של האלקבצים וכן התייחסות ראשונית בבלוג לשאר סרטי התחרות – ״בורג״ של שירה גפן, ״הגננת״ של נדב לפיד, ״הרחק מהיעדרו״ של קרן ידעיה, ו״פרינסס״ של טלי שלום עזר.

בורג

boreg

סרטה השני של שירה גפן הוא קודם כל יצירה מקסימה, מקורית מאוד, שיש בה משהו שובה לב. בעיקר הודות לקול המאוד יוצא דופן של הבמאית, שהולכת בסרט הזה עד הסוף עם החזון שלה. הסרט מציג מעקב אחרי שתי נשים – פועלת פלשתינאית שנראית קצת נאיבית, ואמנית ירושלמית מוערכת שמאבדת את הזיכרון. דרך שתי הדמויות האלו עולות בהומור שאלות בנושא הסכסוך היהודי ערבי, אבל גם בנושאים כמו זוגיות, אמהות ומחויבות. יחד עם זאת, לא תמיד הרבדים השונים של הסרט מתחברים בצורה קוהרנטית או שלמה. זה סרט כמעט נטול רגעי רגיעה או מתינות, או עיגון בסוג של מציאות בעולם הסרט, דבר שעלול להקשות על חלק מן הצופים. אף כי בסופו של דבר, מדובר ביצירה שגם כאשר היא הולכת לאיבוד, שומרת על חוש ההומור הייחודי של היוצרת.

מועדי הקרנה:
יום רביעי 16.7 בשעה 20:00, סינמטק 1
יום חמישי 17.7 בשעה 12:45, סינמטק 3

גט: המשפט של ויויאן אמסלם

גט

הפרק השלישי בטרילוגיה של האחים שלומי ורונית אלקבץ, שכללה את "ולקחת לך אישה" בו ויויאן מבקשת להיפרד מבעלה אלישע, ואת "שבעה" בו אנו חוזים בכל המשפחה הרחבה של ויויאן, ובאלישע המגיע לרגע אחד ומסרב שוב לבקשה לגירושין. "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" מתרחש כשלוש שנים לאחר שויויאן עזבה את בית בעלה ומצולם כולו בין כותלי בית הדין הרבני בו מתנהל דיון על בקשת הגט של ויויאן. בקשה אשר כנראה הייתה מאושרת על ידי כל בית משפט בעולם המערבי, אך בארץ הכוח נתון בידי אנשי הדת המעניקים עדיפות לבעל, שבכל מקרה לא ניתן לכפות עליו את נתינת הגט. הסרט של האחים אלקבץ מתרחש לאורך מספר שנים, דרך מספר ארוך של דיונים כואבים ואבסורדיים.

הסרט מצחיק מאוד לפרקים, אך מטריד ומדכא כל הזמן נוכח המציאות החברתית הקשה שהוא מתאר. אבל האחים אלקבץ גם בונים לא מעט דומיות אמינות ועלילות משנה קטנות ומדויקות המעניקות ליצירה גוונים נוספים. הסרט עושה פלאים בגיוון בו הוא מצלם חלל קטן כאשר ספקטרום הצבעים נותר ברובו מצומצם, פרט לפרצי צבע שהלבוש של ויויאן מכניס מדי פעם לסרט. המשחק, של כמה מטובי השחקנים בקולנוע הישראלי (בתוספת סימו אבקריאן הצרפתי) הוא מפגן עוצמה מרשים של גונבי הצגה, אף כי מנשה נוי בתפקיד הראשי כעורך דין של ויויאן ורונית אלקבץ ששבה לגלם את ויויאן נמצאים בכל סצנה ועושים עבודה נהדרת במיוחד. כמו כן אי אפשר שלא לציין גם את ששון גבאי, זאב רווח, רובי פורת שובל, אלי גורנשטיין, אוולין הגואל וגבי עמרני  – וסליחה עם כל האחרים שיכולתי לציין באותה מידה ואחרים יקסמו דווקא מהם.
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שישי 11.7 בשעה 20:00, סינמטק 1
יום שבת 12.7 בשעה 13:00, סינמטק 3

הגננת
הגננת

"יש לי שיר, יש לי שיר".
כך אומר ילד בן חמש לפני שהוא מתחיל להכתיב למטפלת שלו שירים ליריים מגוונים. הגננת של הילד, ששואפת להיכנס לעולם השירה אך מאוכזבת מרמת הכתיבה שלה, מגלה את הכישרון של הילד ולוקחת אותו תחת חסותה באופן אשר מהלך על הסף בין תמיכה בילד לניצולו.

קשה להסביר מתיאור עלילה זה, או מכל תיאור אחר, את העוצמה של סרטו השני של נדב לפיד. זוהי יצירה ייחודית ומרגשת, אחד מן הסרטים הכי טובים שראיתי, למשל, על מלאכת היצירה. אבל גם סרט על הרבה דברים אחרים, שאולי מוטב להשאיר את רובם נסתרים בשלב המלצה זה. לא מדובר בסרט שיובן באותו אופן על ידי כל צופה, אבל כן בסרט ייחודי, עתיר חשיבה קולנועית אישית הפוסעת בדרך משלה, המשלבת בין מבט אירוני לאהבה כנה לאנושיות של הדמויות. או כפי שמדקלם הילד בסרט: "שמש אלוהים ממש".
(עופר)

מועדי הקרנה:
יום שלישי 15.7 בשעה 21:00, סינמטק 1

הרחק מהיעדרו

הרחק מהיעדרו

על הנייר, הבחירה של הפסטיבל להקרין גם את "הרחק מהיעדרו" וגם את "פרינסס" בתחרות הישראלית העלילתי נתפסת כמעט משונה, בהתחשב בנושא וזווית הראייה הסיפורית המשותפים. אבל רק כאשר צופים בשני הסרטים האלו מבינים אלו עמקים וגאיות של שוני יש ביניהם מבחינת התפיסה הקולנועית, ומעניין לראות איך יגיבו הקהל, השופטים, ובהמשך גם האקדמיה, לשני הסרטים האלו, שבוימו על ידי במאיות ומתארים שגרת חיים משפחתית קשה מנשוא. "הרחק מהיעדרו" ספג קצת חבטות בפסטיבל קאן האחרון, המשיך לפסטיבל דרום ועכשיו חונה בירושלים. זהו סרטה השלישי של קרן ידעיה, אחרי "אור" ו"כלת הים", וקוראי הבלוג האדוקים יכולים אולי לזכור שהסרט הזה הוזכר לפני כשנתיים בסיקור מסגרת הפיצ'פוינט של הפסטיבל, עוד כשהיה בשלב התסריט.

ידעיה צוללת באינטנסיביות רבה אל תוך עולמה של בחורה צעירה ומערכת היחסים המחרידה שלה עם אביה. הסרט איננו מתבייש מדבר, לא מתנצל ולא מחפש להתפשר. זה מעניק לו את מירב כוחו, אך גם לעיתים יכול להשפט במהרה כנסיון לזעזע שלא תמיד צולח. אני חייב להודות שהצפייה בסרט הייתה לי פחות קשה ממה שהכנתי את עצמי, ובנוסף, הערכתי מאוד את הגישה הקולנועית והסיפורית של ידעיה, שהזכירה מדי פעם באינטנסיביות והחדירה הפולשנית אל חיי הדמויות, את "כחול הוא הצבע החם ביותר". בשונה מהסרט הצרפתי, בעיני, "הרחק מהיעדרו" משולל נסיון לפענח פסיכולוגית את הדמויות שלו, ופשוט מבקש מאתנו לראות אותן, לא להסיט את המבט, לא למצמץ, להכיר בקיומן, ולדעת שהדברים האלו קורים.

אין ספק שאין זה סרט לכל אחד, ונושא "חשוב" איננו תירוץ לסרט לא טוב, אבל במקרה הזה אני דווקא מצאתי את סרטה של ידעיה מעניין מאוד, עוצמתי לרוב, ומפגיש אותי עם אנשים וחוויות שחומקות מתשומת ליבינו. מעיין תורג'מן בתפקיד הראשי היא תגלית מדהימה, ומביאה אנושיות כמעט כנגד כל הסיכויים לדמותה הקורבנית. צחי גראד האהוב דווקא חלש יחסית לעצמו, בעיקר כי דמותו היא כמעט מרשעת קומיקסית שקשה למצוא בה את האנושיות ששותפתו למסך מייצרת.
(אור)

פרינסס

פרינסס

סרטה הראשון באורך מלא של טלי שלום-עזר ("סרוגייט") הוא סרט שכמה שיודעים עליו פחות לפני הצפייה כך ייטב, אז לא אחשוף הרבה ממנו. אבל כן שווה להסגיר שמדובר בחווית צפייה לא קלה בכלל (בערך כמו שאר הסרטים הישראלים בתחרות). השחקנים הראשיים הם קרן מור ואורי פפר, שעושים פה את אחד מתפקידיהם הטובים ביותר בקולנוע, ושירה האס הצעירה, שהיא אחת התגליות של הקולנוע הישראלי השנה. אם זו לא הייתה שנה כל כך צפופה בקטגוריית השחקנית הראשית – אולי הצפופה ביותר מאז ומעולם – הייתי מתערב על מועמדות להאס, אבל עוד חזון למועד וכאלה.

העולם הקולנועי של "פרינסס" הוא כנראה הנצחון הגדול של שלום-עזר וצוותה. הוא נע בין מציאות לדמיון באופן רהוט ומרגש, ומצליח להמנע מדידקטיות רוב הזמן, לפחות עד חלקו האחרון שקצת הופך למסבירני מדי. אבל אולי זה כן הכרחי הפעם, בהתחשב בנושא הטעון בו עוסק הסרט. נטע דבורקיס העורכת וישי אדר המלחין בנו יחד עם שלום-עזר סרט איטי ומכשף ששאב אותי פנימה ועל אף שבאופן טבעי התנגדתי וניסיתי להדוף אותו ממני, ההתנגדות שלי לא הועילה. אגב, את הסרט הפליא לצלם הפולני רודסלב לזצ'וק, שבפסטיבל תוכלו למצוא סרט טוב אחר שצילם, "הבבדוק".
(אור)

זהו בינתיים. בקרוב – פוסט המלצות על בסיס תחושות בטן. נשמח אם תצטרפו לדברים שכתבנו על סמך סרטי הפסטיבל שכבר ראיתם או ראיתן מבעוד מועד. וקבלו טפיחה וירטואלית על השכם אם הגעתם והגעתן עד כאן דרך כל התחנות בדרך.

תגובות

  1. מצוין, תודה על הכתבה!

  2. Bertrand Bonello הגיב:

    כמה צפוי, ועצוב, שיצירת המופת החדשה היחידה בפסטיבל הזה מקבלת תגובה פושרת ממבקרי הקולנוע הנ"ל . ההיסטוריה תשפוט היטב את "המהגרת" כפי שעשתה עם שיתופי הפעולה של רוסליני וברגמן – השוואה מתבקשת נוכח האיכות הברורה והנדירה שמוקרנת מהמסך.

    1. רגע, בוא נוותר על הקיצוניות לכל כיוון שהוא 🙂
      ראשית, הדעה (המקוצרת) של אור אינה איזה מסמך כוללני שחתמו עליו כל חברי הבלוג נגד "המהגרת". אני, למשל, עדיין לא ראיתי אותו ומאוד מצפה לו, בזכות עבודותיו הקודמות של גריי שהשאירו עליי רושם של יוצר שקורץ מהחומרים של קולנוען גדול ורק מחכה להתפוצץ עם יצירת מופת שלמה. אם הסרט הזה שלו מגשים בעיניך את התואר הזה, אני שמח לשמוע.
      בעניין הזה, אני לא מאמין שיש מישהו עם סמכות להכריע כמה יצירות מופת יש בפסטיבל השנה, אולי למעט המנהל האמנותי. כמו שאני מאמין שיש הרבה דברים מעולים שאנחנו לא ראינו עדיין, נראה לי שהכלל הזה חל גם על אחרים.

      1. Bertrand Bonello הגיב:

        זו יצירת המופת החדשה היחידה בפסטיבל. אולי רק הסרט של צאי מינג ליאנג מתקרב אליה.

    2. מיכאל גינזבורג הגיב:

      'המהגרת' נוסחתי-הוליוודי קלאסי, יש כמוהו רבים. הצד הטכני מופלא אבל הטקסט הקולנועי די רדוד.

  3. תהילה הגיב:

    מי אתה יושב יזכה בפרס הסרט העלילתי וסרט הביכורים? יש לך השערות

  4. אורי 1 הגיב:

    כמה מילים על הסרטים הישראלים שכבר ראיתי:
    בורג – מצד אחד, צריך להסיר את הכובע בפני שירה גפן שהלכה עד הסוף עם המחשבות והרעיונות שלה. ברור לי שזה סרט אישי מאוד ולכן גם אמיץ. מצד שני, אני נאלץ להודות שהסרט לא ממש מתחבר ליצירה אחת ויש בו סצנות יפות אבל הוא גם מאוד מפוזר.
    הגננת – קצת בדומה ל"בורג", יש כאן סרט תובעני כלפי הצופה. לא אהבתי כלל את גחמות הצילום והסאונד שלעיתים הופכות את הסרט לקשה פיזית לצפייה. אבל, כן יש בסרט בסיס עליתי מבריק, הוא מסקרן ומעורר מחשבה לכל אורכו ובעיקר מכיל הופעה מצוינת של שרית לארי, ששבה לשחק אחרי הפסקה ארוכה מאוד [וכפי שכתבתם כאן, זאת ללא ספק השנה הכי צפופה בתולדות פרסי אופיר בקטגוריית המשחק הראשית וזה עניין משמח במיוחד]. אז למרות הסתייגות, זה סרט טוב ומעניין ובוודאי יותר מגובש מ"השוטר".
    פרינסס – קרה לי דבר מוזר ונדיר. הסרט החל יחסית בנעימים. בהדרגה, התחלתי להרגיש לא נח. ההרגשה הצטברה ועשתה לי רע פיזית ממש. לא ממש הצלחתי להזדהות עם הדמויות והתוכן היה קשה. עזבתי את האולם אחרי 50 דקות.
    אני עדיין מתלבט מה זה אומר – האם זה סימן שהסרט אפקטיבי, או שאולי לא, כיוון שלא נשארתי לשרוד את סופו. ממש מקרה משונה. את "סרוגייט", שגם מכיל תוכן קשה אבל מוגש בצורה יותר עדינה והדרגתית. אהבתי מאוד לעומת זאת.

    אכן שלושה סרטים קשים. בשלושתם גם יש עיסוק רציני באמהות. אין מה לומר – הקולנוע הישראלי מתבגר. ביי.

  5. michael14111987 הגיב:

    'מיס אלימות' הותיר אותי בהלם גמור. סרט מצוין.

השאר תגובה