• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019

פסטיבל סרטי הסטודנטים 2014: סיכום התחרות הישראלית

9 ביוני 2014 מאת עופר ליברגל

השנה נפל בחלקי הכבוד להיות יו"ר צוות השיפוט של פרס פורום מבקרי הקולנוע בישראל בפסטיבל סרטי הסטודנטים, ויחד עם חבריי לצוות רון פוגל וליאור אלפנט ראינו את כל סרטי התחרות הישראלית – חוויה מהנה מבחינת החשיפה ליצירה ישראלית צעירה, מגוונת ואיכותית, וגם קשה כי היינו צריכים לבחרו רק זוכה אחד ועוד ארבעה זוכים בציון לשבח. כל סרטי התחרות היו מעניינים מאוד לצפייה ולא היה אחד מהם אשר סברתי כי מקומו אינו במסגרת הקרנה זו. לא רק שזה לא תמיד קורה בתחרויות של סרטים קצרים, יש לזכור שעוד שכמה מהסרטי הסטונדטים הישראלים המדוברים ביותר של השנה התחרו בתחרות הבינלאומית או הים תיכונית. בנוסף ראיתי בפסטיבל גם את הפרוייקט של אוניברסיטת תל אביב, "השבר הסורי-אפריקאי", אשר נוצר בעקות שירים ישראלים וחלק מן הסרטים בו הותירו בי חותם עז, כך שאני יוצא מן הפסטיבל אופטימי לגבי דור ההמשך של הקולנוע בארץ. לכן, בפוסט זה אני שואף לכתוב בקצרה על כמה מן הסרטים אשר ראיתי בפסטיבל, ותחילה הסרטים שזכו בפרס פורום המבקרים.

הזוכה בפרס הפורום:
״רעל״

סרטה של רוני ריינהרץ מתרחש לקראת סיום טירונית צבאית, כאשר הגיבורה שלו שואפת בתחילת הסרט להיות מדריכת קליעה לצלפים בהמשך השירות, אבל בהדרגה תחושת השליחות שלה מתחלפת בלבטים אידיאולוגיים אשר אולי ימנעו ממנה להפגין את אותה מידה של מחוייבות בשירות. הסרט לא נשמע ייחודי במיוחד מתיאור העלילה, אבל הוא מתגלה כיצירה נדירה בה כל דבר עובד: תיאור החוויה הצבאית באור ביקורתי אך לא רק שלילי, תיאור של חברות נשית בצבא, בנייה מורכבת של מספר דמויות אשר לא רק הראשית ביניהן עוברת שינוי במהלך הסרט, שהוא גם סרט התבגרות ולא רק סרט על צבא.

כל הזנכר לעיל נעשה בשילוב של הרבה הומור, המגיע מן המקמות הצפויים והלא צפויים, ובעזרת שפה קולנועית מדוייקת אשר מאוד מודעת לאמצעי המדיום – כל שוט בסרט מעוצב היטב מבחינת הקומפוזיציה והתנועה בפריים. יש בסרט לא מעט סצנות שנותרו עמי לאחר הצפייה, והרבה דמויות משנה, שחלקן מופיע רק לשניות ספרוות, שהרגישו לי מוכרים מן החיים. זהו תיאור הטירונות הקרוב ביותר לחוויה האישית שלי שראיתי בסרט, אבל גם סרט נשי מאוד ובוגר מאוד. צוות השופטים הראשי בתחרות העניק לריינהרץ את פרס התסריט ובנוסף העניק פרס מיוחד לשחקנית הראשית סיון כהן, שאכן מעצבת היטב את הדמות אותה היא מגלמת. אבל גם שאר צוות השחקנים עושה עבודה נהדרת.

הזוכים בציונים לשבח:

״אחד באפריל״

בדקה הראשונה של הסרט הבנתי כי אני צופה בסרט פאונד-פוטג', ז'אנר אשר עבורי כבר כמה שנים לא מבשר טובות, מכיוון שהפך מדבר רענן לפני יותר מעשור לקלישאה. אבל מהר מאוד מגיעה תפנית מפתיעה ומובצעת היטב ומשם הסרט יוצא למסדרונות בית הספר ״סם שפיגל״ והופך לסרט הדן ביצירה הקולנועית עצמה (כפי שסרטי פאונד-פוטג' אמורים לעשות), בחשבון נפש אישי ובחיפוש אחר פתרון לתעלומה. אבל הסרט לא מפסיק להפתיע בשינויי הטון שלו, כאשר הכל מוביל לסיום שהוא בו זמנית מעודן וקורע לב.

הבמאי יונתן דקל יצר סרט הדן במהות של מבט על החיים דרך המצלמה ולא דרך החיים עצמם, דרך מתיחות ושעשוע גם ברגעים שאמורים להיות הגורליים של החיים, ובחוסר היכולת של הגיבור שלו בסופו של דבר להשתלב בחיים "שגרתיים". וגם באובדן של קשר, גם בהאשמת הגיבור וגם בהאשמת המקרה. ייתכן כי הטעות העיקרית של גיבורי הסרט היא המחשבה כי ניתן לקבוע הכל מראש בחיים ובקולנוע, במקום היערכות ללא צפוי. לכן, משרתת את הסרט העובדה כי הוא מפתיע בכמה אופניים ובכך הכוונה אינה דווקא להתקדמות העלילה.

״גברת מספר 4״

הסרט של טל הדר (שחתומה לא רק על כתיבה ובימוי, אלא גם על צילום, הפקה ועריכה ואולי עוד כמה דברים שפספסתי) נעשה באנימציית לכידת תנועה ואורכו שלוש דקות. את העלילה ניתן לתמצת למשפט, ולמעשה יהיה קשה לכתוב אותה ביותר ממשפט: אישה נכנסת לחדר שירותים ציבוריים ומגלה שיש עוד שלוש נשים שממתינות לכך שיתפנה תא. מדוע ניתן ציון לשבח לסרט? בגלל הדיוק בביצוע של כל פרט ופרט – עיצוב הבובות והחלל בו הן נמצאות, זוויות הצילום, קצב העריכה, בחירת המילים הספורות שנאמרות בסרט, הפיכת סיטואציה מעט שגרתית למשל קיומי. כולל הרגשה של היכרות במפגש עם הגברת הרביעית שבכותרת, ולא רק בגלל הדמיון הרב בינה לבין הגברות הנוספות.

״לתמונת אמא״

במקרה הזה ברצוני לציין גם את שמו האנגלי של הסרט: ״The Way Things Are״. זאת משום ששני השמות של הסרט יוצרים ביחד תמונה שלמה. והדגש הוא תמונה, דבר סטאטי, שלא זז, על אף אירוע מאוד דרמטי המתואר בסרט. אין דבר בסרט שקשור לשיר מאת לאה גולדברג באותו שם, מלבד תחושה של ייאוש מן המצב הקיים של דמות נשית, כאשר בסרט הדגש הוא על דמות של אישה אשר לכאורה יש לה לא מעט בחיים: בית יפה, בעל עשיר, בת בוגרת שבקרוב עומדת להפוך לאם בעצמה. אבל כבר בסצנת הפתיחה של הסרט אנו למדים כי בסעודה המשפחתית יש סיבה להרים כוסית עבור כל אחד מן הנוכחים – מלבדה. שיחה מפרטנר רומנטי מן העבר הרחוק קוטעת את הארוחה ומכניסה את האישה להרפתקאת אהבים שכנראה לא חשבה שעוד תעבור. אבל בסיום הסרט השיגרה חוזרת והיא נותרת לבדה סביב השולחן כאשר מכשיר טכנלוגי המוזכר בסרט ונראה בסצנה האחרונה מעניק לסרט מטאפורת סיום נהדרת, מכיוון שניתן ואולי אף נדרש לפרש אותה בכמה אופנים בו בזמן. הבמאי-תסריטאי גיא נמש נעזר בצילום יפהפה של עומר לוטן וכמו במקרה של "רעל", גם כאן כל צוות השחקנים עושה עבודה נהדרת.

״מישהו ראה את איל נוריך?״

סרטה של שירה פורת עוקב אחר מדריכה בצופים (הדס ירון) אשר ממונה על קבוצה של חניכים ברשאית גיל ההתבגרות, המבקשים לבחון את סמכותה עליהם. הם עושים זאת דרך הטרדה מינית מתמשכת כחלק ממשחק של יחסי כוח, אשר הופך את הגיבורה לנשלטת ולמותקפת על ידי הנערים אשר היא לכאורה אמורה לחנך. הסרט אמין עד כאב בכל פרט, מה שמוביל לתחושה מטרידה אשר נותרה עמי גם זמן רב לאחר הצפייה. לא פלא שגם סרט זה זכה לאזכור גם מצוות השיפוט הראשי, בנוסף לפרס העריכה לרני אבידן – קשה להישאר אדיש לאנושיות שבו, ואף לאכזריות של הילדים, אשר למרות ההתנהגות הבעייתית שלהם לא נראים שונים מבני גילם.

eyalnurich

עוד מסרטי התחרות:

״גרינלנד״

שלא יהיה ספק – אני שלם עם חמשת הסרטים שבחרנו לפרס הפורום וקשה לי לחשוב על אחד מהם שהייתי מוציא. אבל גם היה לי קצת חבל שלא יכולנו לתת ציון לשבח לעוד סרטים, בראשם הסרט הזה. לכן צהלתי משמחה כאשר הוענק לו פרס הסרט הטוב ביותר בידי חבר השופטים הראשי. כמו "רעל" גם סרט זה מתאפיין בקומפוזיציות בנויות היטב והעמדות מצלמה מתוכננות מראש, אלא שכאן כל שוט נמשך יותר זמן והאירועים המתוארים לכאורה פחות דרמטיים.

הגיבור הוא במאי הסרט, אורן גרנר, והוא משחק בו יחד עם הוריו. אורן כבר עזב את הבית, אך חוזר לשהות בבית ההורים רגע לפני מעבר לדירה משותפת עם בת זוגו. ברקע אנו לומדים כי האב עבר אירוע בריאותי משמעותי לא מכבר. הסרט מתאר בעיקר רגעים לא סוערים, אך חושף בצורה יפה ומורכבת את הדינמיקה בתוך המשפחה. הוא עושה זאת דרך מקרים אשר חוצים גבולות שונים של אינטימיות, שנשברה ונרקמת מחדש, אך לא בדיוק באותו האופן.

טבעי לומר על סרט בו הבמאי משחק יחד עם הוריו כי ניכר בו קול אישי, אבל לדעתי בולטת יותר הבנה של אמצעי הקולנוע והייחוד של הסרט בנוף הקולנועי. במידה מסוימת הוא מזכיר את "מותה של שולה" של אסף קורמן, אשר בוים אף הוא במסגרת בית הספר מנשר לאמנות, לפני מספר שנים. אבל בצורה בולטת יותר זהו סרט שלא דומה לאף יצירה אחרת, בשל הכוח שהוא מעניק לסיטואציות אשר רוב הבמאים לא היו חושבים לתת להן מקום בסרטים שלהם.

״השפסעלך״

הזוכה בתחרות חביב הקהל, שהתסמן ככזה מן הרגע שהסתיימה הקרנתו. סרטו של יובל נובלמן היה יכול להיות בקלות סדרת מערכונים בתוכנית מסוג "ארץ נהדרת" – ואף להיות הלהיט של העונה. תיאור של להקת ילדים חרדית המבצעת גרסאות כיסוי לשירי פופ, עם מילים שהותאמו ליהדות כמובן, בהם ״אור הירח״ הופך ל״אור המזבח״. הרבה מאוד הומור יש בכל רובד של הסרט והשירים פשוט נהדרים, כולל פרסומות לדיסק משירי הלהקה בסיום. מצד שני, לעיתים נדמה כי יש ניסיון לייצר עומק רגשי לדמויות וזה לא ממש עובד, מה גם שהיחס לתרבות החרדית הוא בסופו של דבר מזלזל ונטול עומק, שלאו דווקא היה פוגע בהומור. אבל בשורה התחתונה מדובר בסרט מהנה ביותר.

״ללא כותרת״

האמת שסרטה של בר אלון הוקרן עם כותרת אחרת במהלך הפסטיבל, אבל אני לא זוכר מהי ולכן אני חוזר לכותרת של התוכניה, בסרט שקסמו הוא האווירה הייחודית שהוא מייצר. קשר בין שלוש נערות, שתיים מהן מעט בוגרות יותר מן השלישית, בבית אשר דומה כי הוא מבודד, לפחות לערב אחד, מקשר לעולם החיצוני. הסרט לא ממש מעביר נראטיב, אלא תיאור של תקופה בחיים, תיאור של אינטימיות בין נשים, של קשר שהוא יותר מחברות ושל למידה על משהו שהוא לא בדיוק מיניות (אבל גם מיניות). זהו בעיקר סרט שלא מבקש להיות מובן, ואני אומר זאת לזכותו.

״בכורה״

סרטה של לאה טוניק זכה בפסטיבל בפרס הצילום (סער מזרחי, שצילם גם את "אחד באפריל") אבל הצילום הוא רק חלק מעשייה מקצועית של כל חלקי היצירה, שבכל זאת לא הרגישה לי ייחודית לאורך רוב אורכה. הסרט עוסק במפגש בין חוזרת בשאלה לאחותה החרדית שמבקשת לקבל ממנה את הבכורה על מנת שתתחתן עם שידוך טוב, ובשאלה היא האם האחות הסוררת תוזמן לחתונה. כאמור, היצירה הרגישה עשויה היטב אבל מעט קלישאתית – עד לסצנה האחרונה בסרט. גם היא אולי לא הדבר הכי מפתיע או המקורי ביותר, אבל היא בהחלט נהדרת וכמו סופים של עוד כמה סרטים בתחרות, גם סצנה זו עובדת במספר רמות, חלקן עצובות וחלקן מעוררת תקווה.

״השתקפות״

סרט אנימציה נוסף מבצלאל, כאשר הפעם בשמת אגיוף ואלון זיו הם אלה שלקחו על עצמם את כל תפקידי ההפקה. גם במקרה הזה, כוחו של הסרט הוא איכות הביצוע והדיוק בכל פרט ופרט, כאשר הפעם יש מעט יותר סיפור: גבר רודף אחר דמותו כילד, אשר משתקפת אליו דרך מראות שונות – חלונות ראווה, לוח מודעות, מזרקה ומראה על ארון שהוא אולי מחווה לרומן פולנסקי. אבל החברה לא מוצאת מקום לאנשים שרודפים אחרי הילד הפנימי שלהם והגיבור מולבש בחליפה המעלימה את דימוי הילד.

״ג'ואנה לומדת לשחות״

סרטה של יעל דותן עוקב אחר מטפלת אסייתית העובדת בצמוד לגבר צעיר ומשותק. כאשר מגיע פועל למלא את הבריכה הריקה של הגבר, הוא מבקש מן המטפלת לשחות בה על מנת שהיה לה שימוש, ומכאן כותרת הסרט. שתי הדמוית שבסרט אמינות ועוברות מהלך יפה במהלכו, הצילום של אמונה אייגן מעביר היטב את האווירה ועושה שימוש חכם בכל חלקי הפריים. אין בסרט דבר שלא עובד, אבל הסרט פשוט נשאר עמי פחות זמן מן הסרטים הזוכים.

״1. גבר 2. אישה״

סרטה של מאי פישר הוא עוד יצירה שאולי לא הכל בה עובד, אבל כל דבר בה מצביע על חשיבה מקורית. סוג של סיפור חצי מדומיין אבל בחלקו אמיתי, המתאר מסע לילי של אישה ואז של בן זוגה. המסע הנשי, המשלב חלום וסיוט הוא בעיניי המוצלח יותר. דרך המסע אנחנו אמורים בעצם להשליך על נקודת המוצא שלו – שני הגיבורים חיים יחד וחולקים מיטה. אך האם הם באמת בעלי אותו עולם פנימי? והאם זה משנה אם יש בניהם הבדלים מהותיים? גם במקרה הזה, אני מוצא דבר יפה בכך שסיום הסרט הוא חד משמעי לגבי הנראטיב, אבל לא חד משמעי כלפי המצב הנפשי של הדמויות, שהוא העיקר בסרט זה.

geverisha

בנקודה זו אני מצר על חוסר הזמן – הייתי שמח לכתוב על כל הסרטים בתחרות, על הרבה מהם יש לי עוד מה להגיד, אבל גם ככה אני מאוד עסוק בשבועות האחרונים והקרובים. אם לא כתבתי על סרט מסוים זה לא בהכרח מפני שפחות אהבתי אותו.

השבר הסורי אפריקאי:

במסגרת הפסטיבל חזיתי גם בפרוייקט הזה של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב – חמישה סרטים שנוצרו בעקבות חמישה שירי משוררים עבריים. כל אחד מן הסרטים לקח את נקודת המוצא לכיוון שונה. למשל, שני סרטים התבססו על עמיחי, אבל כל אחד מהם לכד את רוחו של המשורר בדרך שונה. אבל שני הסרטים שבלטו בתחרות, בעיניי, התבססו על משוררים אחרים. שניהם נוצרו בידי במאיות ובשניהם נזכרתי בסרטים של מיכאלאנג'לו אנטוניוני, אם כי באחד המקרים יכול להיות שמדובר רק בהקשר פרטי שלי.

"שפכטל" של קרן אלכסנדרוני לוקח שיר של נורית זרחי הקושר בין בית פיזי לחיפוש אחר תחושת ביטחון בזוגיות ומוסיף לו רובד נוסף – מחאה פוליטית רדיקילית. הגיבורה (נתלי ברמן) הייתה מעורבת בפעולת חבלה של פעילי מחאה חברתית נגד בנק גדול, פעולה שהצליחה והפכה אותה למבוקשת. היא חוזרת לדירה לא ממש גמורה שם מחכה לה בן זוגה (משה רוזנטל, שגם ביים סרט אחר בפרוייקט) התומך גם הוא במטרה ,אבל לא בהכרח בדרך. בעודם בונים מחדש את הדירה, עולות שאלות לגבי עתיד הקשר, עתיד המחאה וזעקה נגד הכוח של הבנקים בשליטה הסימבולית בנוף התל אביבי (הרי שמות הבנקים מתנוססים בראש בניינים גבוהים) כמו גם שליטה בכלכלה כולה. גם הקשר הזוגי מתואר בסרט, כולל הרבה תשוקה אבל גם לא מעט בעיות, והסיום מתכתב ישירות עם "נקודת זבריצקי" של אנטוניוני.

תמר ברוך השתמשה ב"יפוי כוח" של דוד אבידן כבסיס לסרט על ניכור של אישה, בשנות השלושים לחייה, מאמה אשר עדיין חולקת אתאיתהיה את הדירה וגם מן המאהב הצעיר שלה, אשר לא ממש מציע לה מקום מפלט, אבל היא מנסה אותו כאופציה לחיים אחרים. הסרט לא קל לצפייה והוא עוקב מקרוב אחרי הגיבורה אשר דומה כי לא רק שאין איש מן הקרובים אליה אשר מבין אותה, אלא שגם לא יבוא איש כזה בעתיד. סרט מעוצב היטב וכל פריים בו מדגיש את העצבות והייאוש, אשר מגיעה לשיאה בסצנת מין שהיא למעשה סצנה שמתארת מצב בו ברור כי כבר אין אהבה בין בני הזוג, בהנחה שפעם היו ביניהם רגשות עזים כאלו.

ועוד קצת על האורחים

אבל ממש בקצרה: האחים דארדן חביבים להפליא ומחכימים להפליא. לא רק שענו בחיוך ובעניין לכל שאלה, היה להם הרבה מה לומר. בעיקר על האהבה שלהם לבני אדם ולקולנוע. אוטר יוסליאני, שומר גם בגיל 80 על הרוח האנרכיסטית של סרטיו, מתחיל את כיתת האמן שלו בשיעור מזורז, אישי ולא ממש מדויק עובדתית בתולדות הקולנוע, כולל בוז לכניסת הסאונד, בוז גדול לא פחות לכניסת מערכת הסאונד ההיקפי של דולבי. לצד הערצה לארסון וולס, רנה קלייר ומרסל קרנה שמענו ממנו גם לא מעט ביקורת על צ'ארלי צ'פלין. כאשר הוא כבר ענה על שאלות, כמעט כל שאלה זכתה לתשובה בת דקות ארוכות, כולל הרבה דברים מעניינים וגם דברים לא קשורים ומרתקים. ואחרי שהוא הכריז כי הגיע זמן ללכת, שאלה אחרונה שלחה אותו להראות סטוריבורד לאחד מסרטיו ואז להקרין לקהל את דקות הפתיחה של אותו סרט, עד אשר הגיע מועד ההקרנה הבאה והקהל נאלץ לעזוב את האולם.

תגובות

  1. אור הגיב:

    תהיה מתישהו הקרנה נוספת של הסרטים הבולטים מהפסטיבל?
    או שהם יהיו זמינים ברשת באיזשהו שלב?
    בקיצור, איך אפשר לראות אותם?

    1. הזוכים בפרס פורום המבקרים (הזוכה+הציונים לשבח) יוקרנו ל"ליל המבקרים" אשר נקיים בהמשך השנה. אני מניח שחלק מהסרטים יוצגו שוב בפסטיבלי קולנוע אחרים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.