• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

דיווח מפסטיבל הקולנוע הגאה 2014 + השלמת התחרות הישראלית בפסטיבל סרטי הסטודנטים

11 ביוני 2014 מאת עופר ליברגל

תרועות הפסטיבלים מסרבות לדעוך. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, אני מבלה את ימי בכנס האקדמי שהוא סוג של המשך לפסטיבל סרט הסטודנטים (השנה הינה הפעם הראשונה בה האירועים לא מתקיימים במקביל), בעוד בשדרות מתקיים פסטיבל קולנוע דרום ובסינמטק תל אביב פסטיבל הקולנוע הגאה. אבל עוד נותר לי חוב לפסטיבל סרטי הסטודנטים. בקיצור, בפוסט זה אכתוב את דעתי על אחד מן הסרטים הכי מדוברים בפסטיבל הקולנוע הגאה שהוא, לצערי ונכון לעכשיו, הסרט היחיד בו הספקתי לצפות, וגם אשלים את סקירת סרטי התחרות הישראלית בפסטיבל סרטי הסטודנטים שהתחלתי שלשום.

52 ימי שלישי
Fifty-Two Tuesdays
(מוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה)

בילי היא נערה בגיל התיכון. הוריה נפרדו בעודה תינוקת והיא גדלה למציאות בה המשיכה המינית של אמה לנשים הינה דבר טבעי. אבל יום אחד האם מטילה עליה שתי פצצות – היא החליטה להפוך לגבר ולכן היא חדלה להיות ג'יין, בדרכה להיות ג'יימס. בנוסף, היא מבקשת מרחב בזמן הטיפולים ושולחת את בילי לחיות באופן בלעדי עם אביה. על מנת לרכך מעט את זעם הנערה, מסכימות השתיים על מפגשים שבועיים בימי שלישי ומכן יוצא הסרט למסע לאורך השנה אשר האם ביקשה לחיות בה ללא הבת.

"52 ימי שלישי" לא רק מתאר תקופה של שנה, אלא גם צולם לאורך אותה שנה, דבר המאפשר לנו לראות גם את השינויים במראה של הדמויות, כאשר לפחות אחת מהם מנסה לעבור מהפך פיזי בולט. אבל הכוח של סרטה הראשון של הבמאית האוסטרלית סופי הייד אינו נעוץ רק בבחירה הזו והנושא בו הוא מתמקד אינו מיניות או שינוי מין, אלא אחריות הדדית במשפחה, הורות, מרד גיל הנעורים ושמירה על סודות. כל אחד מן הנושאים הללו עולה בסרט במספר אופנים מורכבים, דרך דמויות אמינות ואינטליגנטיות מאוד, אך אף חוכמה לא תמנע מן החיה האנושית להתנהג לעיתים בטפשות.

הציפייה היא שבמשך 52 ימי שלישי הסרט יתמקד במפגשים בין הבת לבין האם, אבל מהר מאוד הסרט מתמקד דווקא בניתוק ביניהן. האם מסתירה סוד נוסף מבתה בעוד הבת מנצלת את היום בו היא עוברת בין הורים על מנת להיפגש בלילה עם נער ונערה מעט בוגרים יותר ממנה, ולתחקר אותם על ההתנסויות המיניות שלהם, ומאוחר יותר  גם להצטרף אליהם בחוויות מיניות – ולתעד את הכל במצלמה. בכך, בעוד אנו חוזים באם ההולכת בעקבות ההחלטה הסופית והמגובשת לגבי מיניותה, אנו צופים בבת מתנסה עם גבר ואישה וגם בצדדים שונים של בחינת דחפים מינים, תיעוד עצמי, מבט על מיניות והגדרת אישיות.

הבת הולכת רחוק מדי ואין מי שישגיח עליה. האב עסוק בעבודתו כשף, האם מתחילה לראות את הצרות בחיי בתה רק שזה ממש מאוחר מדי וישנו גם דוד, אשר לא נדרש לעזוב את הבית ועדיין חי עם הגיבורה הבוגרת בעודה הופכת לגבר, והוא גם זה המוצא עבור בילי מקום מסתור. גם הוא הורה, אך הוא בקושי רואה את בתו ודומה כי הוא נהנה מחיים בוגרים ללא כל בגרות, דבר המהווה גם הוא השפעה על דמותה של בילי.

הסרט מתאר יפה מאוד את השבריריות של גיל ההתבגרות. בילי מבינה היטב את העולם סביבה ודומה כי היא חכמה לא פחות מן הבוגרים, אך היעדר השגחה או מקור סמכות הורית מדרדר אותה בהדרגה למקום מסוכן – אם כי לאו דווקא מסוכן כפי שהמבוגרים חושבים. יש הרבה סכנות במסלול של הסרט וסיומו יביא הפתעה מכיוון שנרמז במהלכו אבל מתפוצץ בפנים של הצופה רק לקראת הסוף. וכמו כל דבר בסרטה של הייד, הדבר נעשה באופן עדין ומאוזן.

המעבר משבוע לשבוע נעשה באמצעות כותרת, המלווה גם בקטע משידורי החדשות של אותו שבוע – אסונות טבע, הפגנות, חגיגות וקרחונים נמסים. הדבר מעמיד את הסיפור של הסרט במקומו – הוא יוצא דופן, אבל גם חלק מן ההתרחשות בעולם. הרבה דברים קרו במהלך שנה, וזה אחד מהם. בילי מתפקדת מדי פעם כמספרת של הסרט (יש לכך הצדקה דיאגטית) והיא זו המשווה בין העולם לבין עולמה הפרטי.

"52 ימי שלישי" נעזר בתצוגת משחק נהדרת של כל הקאסט והוא מגיע לפסטיבל הקולנוע הגאה לאחר שזכה בפרסים בפסטיבל סאנדאנס ובפסטיבל ברלין. הוא יוקרן שוב ביום שבת ה-14 ליוני בשעה 19:30 וביום שני ה-16 ליוני בשעה 20:30.

התחרות הישראלית בפסטיבל סרטי הסטודנטים – חלק ב'

במהלך הפסטיבל התלונן הבמאי אוטר יוסליאני על כך שהמצאת הסאונד הרסה את עידן השלמות של הקולנוע. אולם, המצאת הסאונד גם העניקה לקולנוע את מתנת הדממה, את היעדר הלווי המוזיקלי. יאיר רוה התלונן השבוע בבלוגו על היעדר השימוש במוזיקה בחלק מסרט הסטודנטים – אך לעיתים הבחירה לא להשתמש במוזיקה לא נובעת מחוסר מחשבה, אלא כחלק מן הסגנון של הסרט. במקרה של "רעל" ו"גרינלנד" הוויתור על המוזיקה משתלב עם שאר ההחלטות הסגנוניות בהם בחרו היוצרים ותורם לכוח של הסרטים. איני חושב כי מדובר במורים שלא מאפשרים מוזיקה, כפי שניסח רוה, אלא בסטודנטים שמבינים את הכוח שבוויתור על חלק מאמצעי השפה הקולנועית. אבל על הסרטים הללו כבר כתבתי והתחרות הישראלית בפסטיבל סרטי הסטודנטים החילה עוד מספר רב של סרטים הראויים להתייחסות.

עד סוף היום

dayends

סרטו של אמיתי אשכנזי עוקב אחר נער בן קיבוץ המצטרף לאחיו הגדול וחבריו בעבודה בבריכת הדגים של הקיבוץ. חלק ניכר מן העבודה במקום הוא מניעת גניבות מן הכפר הערבי הסמוך, מה שמוביל לעימות בין יהודים לערבים, בו על הגיבור לקחת חלק ולנסות לעמוד על המציאות כפי שראה אותה. במידה רבה, זהו סרט ראי מעניין ל"מישהו ראה את איל נוריך?" של שירה פורת – בשני המקרים במדובר בגיבורים בני אותו גיל בערך, באחד הגיבור נדרש להוכיחת את גבריותו מול חבורה של גברים מבוגרים יותר (הן חבריו לקיבוץ והן בני הכפר הערבי) ובשני הגיבורה נאלצת להגדיר את נשיותה מול חבורה של נערים צעירים יותר. "עד סוף היום" הוא סרט על הסכסוך יהודי/ערבי, אבל יותר מכך מדובר בסיפור התבגרות. וכמו במקרה של "מישהו ראה את איל נוריך?" מדובר בסרט שלם מאוד מבחינה טכנית אשר נבנה לקראת רגע מטריד ועוצמתי לקראת סיום הסרט.

איוון

סרטה הצנוע של אליס קורניוק מן המרכז האקדמי ויצו חיפה הוא ניסיון להבין את אחיה המת. הבמאית לוקחת קטעים מן הבלוג שכתב האח (אותו היא לא קראה כאשר האח היה בחיים) ומעניקה לחלקם עיבוד אנימציה מינימליסטי. במקרים אחרים היא נותנת למילם לדבר או להופיע על המסך בעברית – בעוד הטקסט מוקרא ברוסית על ידי אימה של הבמאית ושל האח. קשה לדבר על יצירה כל כך אישית במונחים של איכות, אבל גם בסרט של 8 דקות חשתי כי הרמה לא אחידה. לא כל פירושי האנימציה עבדו וחלקם לא היו מקוריים במיוחד, אבל לצידם, היו כמה רגעים מקוריים ועשירים מאוד. בסופו של דבר כל הבחירות התחברו ליצירה שלמה שהפכה את הטקסטים הלעיתים-שגרתיים של הגיבור הנעדר של הסרט לחלון אמיתי לנשמה.

אחי ואני

אחות בוגרת ואח בגיל ההתבגרות חיים לבדם בבית לצד משק חקלאי קטן. הקשר האינטימי של האחים מכיל גם אלמנטים מיניים מסוימים, אך סרטה של מרינה גורביץ' בוחר בחוכמה להשאיר את הטבע המוחלט של היחסים מעט פתוח. ברור שכאשר האחות מביאה מחזר לארוחת ערב, האח הצעיר פועל על מנת לחבל בשידוך ולהבריח כל איום על נאמנות אחותו. זהו עוד סרט העשוי במקצועיות מרשימה מבחינת הביצוע, אבל חשתי בו מקומות בהם התסריט קצת חורק, בניגוד לסרטים רבים שהרגשתי כי הם יכלו להיות קצרים מעט יותר, במקרה זה הרגשתי כי מעט יותר זמן לחלק מן הסצנות היה תורם לבניית מרקם היחסים בין הדמויות בסרט והופך אותו ליותר ייחודי.

באינמגע

נקודת המוצא של סרטה של יעל יקירביץ' מרתקת ומעמידה במרכז הסרט נושא שלא מרבים לדבר עליו: עקב פגם במערכת העצבים, גיבורת הסרט חווה כאב חזק עם כל מגע בסביבות איבר המין. בסצנה נהדרת בתחילת הסרט היא ובן זוגה שומעים מגינקולוג כי אין טיפול שיכול לעזור לה. בהמשך הסרט מנסה הזוג למצוא נוסחה להמשיך בקשר. כאמור, החלת הסרט נהדרת, אולם ההמשך בעייתי ביותר – גם בגלל תחושה שהתסריט מסבריני מדי וגם משום שעבורי, משהו בליהוק ובכימיה בין בני הזוג לא ממש עובר. למרות הסתייגיות אלו, מדובר בסרט ראוי ומעניין מאוד.

ענני סתיו

הסרט הכי יוצא דופן בתחרות: סרטה של גילי לביא מתרחש בכפר קטן ברוסיה, בו זוג איכרים נותן מחסה לקבוצת יתומים, מעט לפני מלחמת העולם השנייה. כל אחד מן היתומים מוצג בצילום נפרד בעוד נמסרים פרטים על נסיבות חייו, ולאחר מכן אנו עוקבים אחר כמה התרחשויות בחיי היתומים והאיכרים. למרות שאינו מתרחש בארץ, הסרט זכה לתמיכת קרן ירושלים. נדמה לי כי זהיתי מספר אתרי צילום באזור ירושלים (מעט דרומית לעיר) אבל שוטים אחרים בסרט לא נראים כאילו צולמו בארץ. לכל אורך הסרט, הצילום – שנעשה על ידי תומר זמורה, חגי נירשפלד וגם על ידי הבמאית עצמה – נהדר. הסרט לא שואף להעביר סיפור עם התפתחות, אלא להספיד עולם מלא שנעלם.

זמן להרוג

עוד סרט בעל סגנון משלו ותעוזה שסרטי סטודנטים הם המקום להפגין אותה. בדומה ל"1.גבר 2. אישה" הסרט מעביר חוויה של בחינת זוגיות דרך אמצעי מבע סוריאליסטים, אלא שכאן הקולנוע משתולל הרבה יותר, ולכל הכיוונים – צלילה לתוך ספה, מעברי זמנים מורכבים ועריכה אקספרסיבית. לצד ההצדעה לניסיון של הבמאי רפאל שור ללכת בכיוון קולנועי ייחודי, אני חש כי הסרט גדוש מדי ומכניס בצורה קצת בוטה נושאים שלא ממש משתלבים זה בזה באופן טבעי. כמו הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, אשר מוכנס לסרט באופן לא מספיק מעודן.

יין וסלט

סרט האנימציה של בת-אל לביאני ממכללת ספיר מתרחש בצרפת ודובר צרפתית. הגיבור הוא קצב המנסה לחזר אחר לקוחה, כאשר ידידו התוכי עוזר לו/מפריע לו. יש הרבה הומור בסרט הרומנטי והקטן הזה וכמו סרטי האנימציה האחרים בתחרות, הוא מגובש מאוד ומגובש בחן. אבל לי הוא פשוט הזכיר הרבה מאוד סרטי אנימציה קצרים אשר ראיתי לאחרונה.

סיפורי כנרת

סרטה של צליל כהנא מספר סיפור עצוב/משעשע על בחורה שביום בו היא אמורה לחכות לטכנאי מכונת כביסה, נודע לה על מוות במשפחה, מה שמצריך מגע מחדש עם בני משפחה הקרובה והלא תמיד מתקשרת. המעלה הגדולה של הסרט היא עיצוב דמויות מדויק של צוות החשקנים – בעיקר יוליה שפירא בתפקיד הראשי וסוזי מילר בתפקיד של אם יהודיה-אמריקאית.

בוקר

יקי איילון נקט בגישה פחות נפוצה בסרטי סטודנטים – מעקב אחר כמה סיפורים במקביל. על רקע אינתיפאדת אל אקצה, סיפור של שלוש דמויות ממהרות בבוקר ירושלמי כמעט ומצטלב. לאורך 24 דקות, הסרט מספיק די הרבה מבלי לאבד את היכולת להיות מובן, ותוך שמירה על מתח מסוים. בנוסף, יש בסרט גם הרבה רגעים קטנים של קולנוע יפה ותיאור אנושי כובש. אולם, כיוון שהסרט דחוס, הרגעים הטובים לעיתים מצביעים גם על הרגעים המעט פחות טובים (אבל לאו דווקא חלשים) אשר לצידם. בכל זאת, מה שעובד בסרט עובד טוב מאוד והסרט מבויים בתנופה ובכישרון.

העולם מתדפק בדלת

סרטו של איתי עקירב נראה כמו לא מעט סרטים של בוגרי בית הספר סם שפיגל – ויש בזה הרבה מן החיובי. החל מעיצוב פריימים מדויק, מבט על דמויות בשולי החברה ודיוק רב בכל אמצעי הקולנוע. הסיפור על אב ובנו במצוד אחר כסף, מוליד מספר רגעים מרגשים, על רקע נופים מגוונים של קריית גת ותל אביב. יחד עם זאת, יש משהו אשר הרגיש לי מעט מחושב מדי בסרט.

badelet

בסופו של דבר וכפי שאמרתי בטקס חלוקת הפרסים של פסטיבל סרטי הסטודנטים ה-16 אשר התקיים במוצ״ש – גם הסרטים מהם אני מסתייג ראויים מאוד להיות בתחרות ומצביעים על כשרון, וחלקם זכו לתמיכה רבה יותר בקרב חבריי לצוות השיפוט.

 

תגובות

  1. Liviu Carmely הגיב:

    הכן צוותים של החוג לקולנוע צילמו את כל אירועי הפסטיבל אבל אליכם להבין שעבור מארגני הפסטיבל העבודה עדיין לא תמה. חוץ מהחשבונות שצריך לשלם מדובר בכמויות גדולות ביותר של חומרים שצריך לרכז ביחד על גבי דיסקים ולאחר מכן להפוך אותם לדי.ווי.די על מנת שניתן יהיה לצפות בהם.
    במהלך חופשת הקיץ באוניברסיטה ובהתאם להתקדמות התהליך אותו תיארתי אני יאפשר כניסה וצפייה בחומרים גם לגולשי "סריטה" בתאום מראש .כאשר החומרים יהיו ניתנים לצפייה אבקש מאנשי סריטה לפרסם הודעה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.