• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל ירושלים 2011 – היום השמיני, או: מה לעזאזל זה היה?

16 ביולי 2011 מאת אור סיגולי

אמנם שיא הפסטיבל כבר מאחורינו, התחרות הישראלית הסתיימה וכל הזוכים כבר הוכרזו בטקס (באווירה מאולתרת למדי) אחרי הצהריים. בנוסף, גם אורון וגם אני עברנו משבר פסטיבלוגי עמוק ביום חמישי שנאלץ להיפתר בבירה ב"אוגנדה" (בירה בשבילי, קולה בשביל אורון) ושנת לילה טובה. אבל אני ידעתי שעם בוא סוף השבוע ועוד יומיים לפסטיבל – אין סיבה לא לשנס מותניים ולתת בראש.

אבל אף אחד לא יכל להכין אותי למה שתכניית הפסטיבל רקחה בשבילי להיום. וזה היה לא פשוט…

היום התחיל רע. ממש. הייתי אמור להתפקד בסינמטק כבר בעשר בבוקר לצפות בעוד סרט ישראלי מהתחרות. עם זאת, יותר מדי אנשים הזהירו אותי להתרחק מהסרט המדובר כמו ממגיפה ואני הבנתי שאולי עדיף לוותר עליו לטובת קצת שינה שדי חסרה לי השבוע. לכן, הגעתי רק בשעה 13:00 למרכז מורשת בגין (האולם האהוב עלי בפסטיבל) לסרט הראשון של היום שלי.
הסרט היה "שדה שחור" שנישא על יוקרת "שיני כלב" היווני. אבל מלבד ארץ המוצא באמת שאין שום קשר בין שני הסרטים. "שדה שחור" הוא מין שילוב של "על אלים ובני אדם" הצרפתי ו"משחק הדמעות" ובנוסף לכך הוא משעמם באופנים שבלתי ניתן להגדיר במילים. על אף שידידה שישבה אתי באולם נהנתה מהסרט לכמעט חוויה דתית (ציטוט שלה) אני זוכר רגע שבו הצצתי בנייד לבדוק מה השעה ואחרי ארבעים דקות כאשר בדקתי את השעה שוב גיליתי שעברו רק שש דקות. לא יאומן איך סרט שמוצלם באופן כל כך מדהים יכול להיות כזה סיוט.

המום וכאוב מהחוויה הזו גיליתי שאין שום סרט עד "בלדה טריסטה" בחמש וחצי מה שאיפשר לי להסתנן לטקס הסיום עליו ודאי אורון יכתוב בהרחבה. שנייה לפני שהוכרז הזוכה הגדול בתחרות הסרט הישראלי ארזתי חפצי ורצתי למעלה לצפות בסרטו של אלכס דה לה איגלסיה שזכה לפני שנתיים בפרס הבימוי והתסריט בפסטיבל ונציה.
"בלדה טריסטה" ("הקרקס האחרון" לפי שמו הבינלאומי, או "בלדה עצובה לחצוצרה" לפי התרגום הישיר מספרדית) הוא מסוג הסרטים שצריך לראות בשביל להאמין. יצירה כל כך קיצונית, אכזרית, חולנית, מרושעת ומהפנטת היא משהו שכמעט לא נתקלים בו. כמובן שכמעט חצי מהאולם פרש באמצע אבל אני ישבתי על קצה הכסא ואפילו לא נאבקתי בפרצי הצחוק העזים שבקעו ממני, הדרך היחידה שבה יכולתי להתמודד עם מה שקורה שם.

המונח מעולם הקומיקס הוא "origin story" (מעתה: "עלילת מקור") והוא מתייחס לסיפור הראשוני של דמות מסויימת שמסביר איך היא הגיעה למצב שבו היא כיום. הדוגמא המפורסמת היא נפילתו של ג'ק למיכל החומצה ממנו יצא בתור הג'וקר, או הסיקוונס המרהיב ב"השומרים" שמתאר איך נוצר דוקטור מנהטן. ישנן עוד עשרות דוגמאות לכך מסרטי הקומיקס שפשטו על מסכי הקולנוע ללא מעצורים לאחרונה. "בלדה" היא עלילת מקור אחר ארוכה שנמתחה לסרט שלם ויותר מרגישה כמו מה היה קורה לסרטי באטמן של כריסטופר נולאן, אם לא היה צורך להתחשב בקהל שאמור לקנות כרטיסים.
סרטו של דה לה איגלסיה נפתח במלחמת האזרחים של ספרד בסיקוונס מלחמה שכולל ליצן בשמלה ומצ'טה. קשה מאוד לדמיין איך הסרט יכול להתעלות על זה, אבל ככל שהסרט ממשיך מבינים שאפשר גם אפשר. אחרי סיקוונס כותרות נהדר – שמעיד על הרפלקסיביות של הסרט – מתחיל סיפורו של ליצן עצוב שמאוהב בלוליינית, שנמצאת במערכת יחסים פטאלית עם ליצן אחר עם כמה בעיות משלו. טוב זה לא ייגמר. וכל פעם, ברגע שנדמה ששיא הטירוף מאחוריך, הסרט קופץ עוד מדרגה ומותיר בזכרונך אימג'ים שאולי עדיף שלא יהיו שם. וכל זה מועבר לצופה התמים בעושר ויזואלי מנקר עיניים שלא מאפשר להסיט את המבט. הסרט מתכתב עם יצירות קולנועיות כמו "פרנקנשטיין", "פריקים", "באטמן" של ברטון, "ורטיגו", "בלייד ראנר", "היפה והחיה", "קינג קונג" ועוד עשרות סרטי אימה של שנות הארבעים והחמישים.

אני מניח שמדובר במשל על טיב המלחמה או על ספרד ספציפית. כי כבר מההתחלה, בימי מלחמת האזרחים, הסרט לא נותן לך להבחין מי הטוב ומי הרע. מי הצודק ומי הנבל. למעשה, כולם נראים אותו דבר. וכך, ככל שהעלילה מתגלגלת הלאה, ושני הגברים נלחמים במלחמה (שתעוות את מראם ואת נפשם) על אותה אישה שלא יכולה לתת את נאמנותה לאיש (הקבלה לאדמה עליה נלחמים) כבר אין קורבן או רוצח. בסוף מתברר שכל מי שמשחית את נפשו על מלחמה – ללא קשר לאיזה צד הוא בסכסוך – סופו שייצא מצולק ושלא יהיה הרבה הבדל בין הצחוק והבכי. אם מלבישים את זה דווקא על הסכסוך הישראלי-פלשתיני זה הופך למצמרר אפילו עוד יותר.
זה היה הסרט היחיד בפסטיבל שבסיומו לא חיכיתי למחיאות הכפיים שיכול להיות שלא יגיעו, וללא חשש להשפלה מחאתי כפיים בהתלהבות. נשבע לכם שהיו כמה שהצטרפו אלי.
בעיקר תהיתי מי הסאדיסט שמשבץ סרט מסוג כזה ליום שישי בצוהריים. אולי מארגני הפסטיבל יודעים שבאופן יחסי זוהי משבצת חלשה (משפחות, ארוחות שישי, וכל העמייאת…) ולכן הקרינו סרט שלא אמור להיות הצלחה פסטיבלית מלכתחילה.

המומים ונרעשים יצאנו מהסרט. ובזמן שניסינו להתנסח כראוי, תהיתי אם אכנס ישר לסרטו של ברונו דומון הצרפתי "מחוץ לטווח השטן". אני לא ממש מכיר את עבודותיו של דומון וב"חיי ישו" שלו צפיתי מכיוון שחונך הבימוי של סרט הגמר שלי, עודד לוטן, המליץ לי לראותו כדי להבין איך אפשר להעביר עולם שלם של דמויות עם מינימום דיאלוג. על סרטו הקודם "הדוויג'" ויתרתי בפסטיבל חיפה. ברגע של שיקול דעת מהיר, החלטתי להיות אמיץ ולהכנס להקרנה.
אני מניח שהסיבה לכך שכל כך נהנתי מ"מחוץ לטווח השטן" היא קונטקסטואלית. שלא תבינו לא נכון, זהו סרט כמעט בלתי צפי מהרבה בחינות וגם הוא בעל אימג'ים קשים ותעוקה קיומית לא קלה. אבל אחרי פסטיבל הטרור של "בלדה טריסטה", סרטו הסנסציוני של דומון נחווה בראשי כמו פרק של "סיינפלד".
השוטים הארוכים והשתיקות הסמי-אוטיסטיות של הסרט היו בדיוק מה שהייתי צריך וממש הרגשתי איך אני נשבה בקסמיו החמקמקים של הסרט הזה. בזמן שעוד ועוד אנשים יצאו מהאולם בזעם, והשאר תפסו את ראשם בתסכול וחרדה, אני נשאבתי פנימה מוקסם מהסיפור על הנווד המסתורי ויקירתו האומללה.
הסרט הזכיר לי לא מעט את חביבנו "אור חרישי" המקסיקני של קרלוס רייחדס רייגדס, ואחת מהסצינות לקראת סוף הסרט היא ממש רפרנס לאותו סרט מ2007. אבל "אור חרישי" – על אף אורכו – הרבה יותר חיובי לצופיו מאשר "טווח השטן" בעיקר בזכות הצילום המופלא והדמויות שקצת מקילות על הקהל את יכולת החיבור הרגשי. אמנם גם "טווח השטן" מהמם ביופיו אבל הוא פועל על אסתטיקה אחרת.
ביציאה מהסרט פגשתי ידידה ששאלה אותי אם נהנתי. כשעניתי לה שמאוד היא שאלה אותי למה. לא הצלחתי לענות לה. ממש כמו שקרה לי עם "היו זמנים באנטוליה". ביקשתי ממנה ארכה של 24 שעות לתשובתי.

אחרי "מחוץ לטווח השטן" התנהגתי כמו בשוגר-ראש רק של סרטים. העובדה שחוויתי שלוש חוויות ממש חזקות (שתיים חיוביות במיוחד ואחת שלילית במיוחד) שלחה אותי אקסטטי לסרט הרביעי של היום. השעה הייתה 22:00 ובצעדים כפולים הגעתי לאולם 3 לעוד שעתיים של סרט שהתכנייה הכריזה עליו כ"אלים" ויותר מפעם אחת. תהיתי מה יעלה בגורלי ובגורל נפשי העדינה אחרי כזאת מסה של סרטים קשים בזה אחר זה.
הסרט היה "ראש שור", דרמת פשע בלגית, שהדבר הקשה היחידי שלה התברר כניסיון לא להירדם במהלכה. סרט הביכורים של מיכאל רוסקאם עוקב אחר דמות שנמצאת עמוק בתוך מאפיית ההורמונים הלא חוקיים, ועברה אירוע מחריד בילדותה (רמז: ריסקו לו את האשכים). הסרט סובל מחוסר קצב, אורך יתר ובעיקר מכך שאף אחד לא טרח לעשות לסרט הזה מיקס סאונד כמו שצריך. אני מניח שגם ההקרנה מקלטת בטא השאירה טעם של עשייה חובבנית. אבל אחרי שעתיים גיליתי לחרדתי שהדמות הראשית למעשה לא עשתה כלום כל הסרט חוץ מלהיות מסכנה ומסורסת ואם היתה פה אמירה על גבריות או נאמנות היא טושטשה לבלי הכר על ידי התנהלות סיפורית כושלת.

וכך, עם ארבעה סרטים מארבע מדינות, לפחות שתי סצינות סקס מחליאות במיוחד, הטלת מומים לכל דורש, 450 דקות של קולנוע, ומניין גופות של מעל עשרות דמויות וניצבים, סיימתי את היום העמוס שלי בפסטיבל. מחר אשוב לשם לעוד שני סרטים מינימום ואז אצטרך לנסח לעצמי את חלקי בפוסט הסיכום החגיגי של פסטיבל ירושלים.
עכשיו לישון.

תגובות

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    "רייגדס"! עם גימל!

  2. rinveges הגיב:

    החיבור של הלולינית לדמותה של ספרד זה גם הדבר הראשון שעלה לי. (בבלדה טריסטה). והחלוקה בין ההסוציאליסטים והרפובליקנים לליצן העצוב והליצן השמח (הליצן העצוב עדין הנפש, המאמין באהבה סולד/מפחד מאלימות והליצן השמח הגברי, החזק, המטאדור, השליט החזק, זה ש"יגרום לך לגמור בכל חלקיק של גופך" כמאמר הלוליינית) וההדרדרות הפסיכוטית של שניהם שמובילה לבסוף לשבירת גבה של ספרד, והכול על רקע הצלב הענק של הכנסיה. אבל אחרי שסיימתי להשתעשע על כל מיני פרשנויות פוליטיות חשבתי שזה מה שכל כך מוזר בסרט הזה. כי מצד אחד הוא נותן לך את כל ההקבלות האלה בלי שתצטרך להוסיף יותר מדי מעצמך (הרי האבא של הליצן העצוב נלחם עם סוצילאליסטים והוא מצווה על הבן לנקום.) ועצם זה שהוא כל הזמן מכניס איזכורים פוליטים מכריח אותך לחשוב שזה סרט פוליטי. וזה בעצם גם יותר מזה כי כל שרטוט הדמויות לא מקבל שום משמעות אם אין לו משמעות רחבה יותר, פוליטית. אבל כל זה רק לכאורה, כי הסרט גם כל הזמן נותן לך תחושה של לא באמת, הוא לא מדבר על פוליטיקה, הוא לא מדבר על ספרד. שבעצם כל מה שהבמאי רוצה להגיד זה לכו תזדיינו. לכי תזדייני ספרד, לכו תזדיינו רפובליקאים ולכו תזדיינו סוציאליסטים. ואפילו לכו תזדיינו צופי קולנוע. יש משהו כל כך זועם בעריכה של הסרט הזה, שמביאה לך כמעט כל שוט בתוך השוט הקודם, טיפה יותר גדול, תמיד חצי שניה מוקדם מדי, תמיד בפתאומיות, מה שגורם לך כצופה, בטח במסך קולנוע, ואתה לא יכול לראות את הסרט הזה לא בקולנוע, להרגיש מותקף על ידי הסרט.
    ואני חושב שזה מה שיותר מהכל גרם לי להנות כל כך ולצחוק כל כך מהסרט, שאתה ממש לא אמור לצחוק ממנו – כי הדרך שבה צולם הסרט, השוטינג שלו, הצורה המשונה הזו שבה עומדים כל הדמויות בתוך הסרט ומגיבים למצלמה- יש בה משהו מאוד עולץ, שיותר מהכול מזכיר סרטים של קוסטוריצה, או סתם יום של התמסטלות בשוק של בומבי.
    ואז, אחרי כל זה, אחרי שניסיתי להבין אותו בקונטקסט פוליטי, ואחרי שניסיתי להבין את השפה הקולנועית שלו, ואחרי שניסיתי להבין את האמירה האנושית שלו, אם יש כזו, אם עומד מאחורי הסרט הזה איזה במאי שעבר משהו בחיים שלו ויש לו משהו שהוא רוצה להגיד לאנשים אחרים, הבנתי שאני לא מבין. שזה לא באמת משנה. שאם היה אי פעם סרט קריסטלי אז זה הסרט הזה – וכמוסה כל כך מרוכזת של כל כך הרבה דברים שונים זה מזה אין באמת טעם לנסות ולהבין, אלא לחוות, אם אתה שם. קצת כמו מלחמה, והרבה כמו גרניקה, הציור, החיבורים התלושים בין הגורמים בתמונה שמסורטטים על מסגרת ברורה של דבר שאתה מכיר ויודע, יוצרים לך מרחב חדש להבין ולתהות ולחשוב מחדש מה זה אומר הדבר הזה, מלחמה, ומה זה בדיוק עושה לנו. ומה שבאמת מוזר בסרט הזה, ומה שכל כך מרשים בסרט הזה, זו העובדה שהמרחב הזה כל כך חזק, שהוא מסוגל להכיל אפילו כמות מכובדת של ניהליסטיות, שתתמיד ותאמר לך שאין בזה כלום. וזה, חתיכת הישג.

    לגבי דומון – רק דבר קצר. זה סרט מאוד מוזר. יותר שאלה, למי שראה ויוכל להסביר לי. יכול להיות שמה שהוא אומר זה שמין זה לא טהור? אני לא מצליח להבין אם זה מגיע ממנו או ממני. כאילו, זה כל הזמן חוזר, הסלידה הזו ממין, ואני לא מצליח להבין את זה. יכול להיות שזה מה שהוא אומר?

השאר תגובה