• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל קולנוע דרום 2014: חוויית השיפוט בתחרות העצמאית והזוכים

22 ביוני 2014 מאת אורון שמיר

לפעמים דברים מסתדרים פחות או יותר כמו שהם צריכים להסתדר. כזכור, את פסטיבל קולנוע דרום תכננתי לסקר השנה כבכל שנה אחרת, אבל יצא ולא יכולתי לכתוב עליו בזמן אמת. או יותר נכון, כתבתי בזמן אמת, אבל עברתי על הטקסטים והעלתי אותם לבלוג רק לאחר שנגמרה החגיגה. כך שבמקום שני דיווחים, נוצר דיווח אחד ארוך, שלא כלל את התחרות הישראלית העצמאית בה שימשתי השנה כשופט. עוד לפני השינוי בתוכנית, חשבתי לרקוח את הפוסט הזה שאתם ואתן קוראים וקוראות כעת, המסכם את המסגרת הכי מעניינת בפסטיבל, אבל רק לאחר שהסתיימה התחרות וזאת כדי למנוע כל מיני התנגשויות לא רצויות. אך יצא שהפוסט עולה בשבוע איחור, כי חזרתי חולה ומותש מדי מן הפסטיבל, וקצת מעורער מכל החוויה של לשפוט ולהשוות בין סרטים. כך שחצי החלטתי וחצי הלכתי עם הנסיבות שאיפשרו לי שוב להתרחק מן האירועים ולכתוב על הכל ממרחק הזמן, בהתבסס על סקיצות שרשמתי בזמן אמת.

דבר אחד שכן חטאתי לו בשל החלטה זו הוא דיווח על הזוכים והזוכות בפסטיבל, כולל התחרות בה בעצם שפטתי. קצת מטופש, אני מודה, ולכן קודם כל אתקן את המעוות ואפרסם כאן את הרשימה המלאה, שכוללת את הזוכה בתחרות העצמאית וכן את כל פרסי הסטודנטים שחולקו בערב הסיום המרגש של הפסטיבל. התרגשות בה נדבקתי גם אני כגורם חיצוני לגמרי לסיטואציה, כי כפי שכבר כתבתי – רוח פרגון עזה וכנה מנשבת ממכללת ספיר, בה המפסידים לא רק מוחאים בנימוס כפיים למנצחים אלא מחבקים אותם בחום וצועקים את שמם. לאחר מכן אתייחס לכל אחד מארבעת המתמודדים בתחרות העצמאית, שאני מוכרח לציין שחיבבתי מאוד עד אהבתי לאללה, ואנסה גם לסכם איך היה לשפוט.

רשימת הזוכים והזוכות המלאה:

פרס הסרט העצמאי הטוב ביותר באורך מלא: ״הגרמני הרך״ של נדב בן נון.

פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הבוגרים: "לילא אחת ביאפא" של רז בדו (בתמונה שבראש הפוסט).

ציון לשבח: "החלון" של הבמאית רבקהטל פיינה והמפיקה דקלה רודריק.

פרס לסרט אנימציה: "המסע אל הפלנטה האחרת" של תום קלס, עליזה מורס, גלי דואק, ויקה איליאשוב, עינת בר יוסף ורגב טובים והמפיק אייל קיילה.

פרס פורמט טלוויזיוני: "מקורקעות" של הבמאיות צליל בן ארי ונופר פסקל והמפיקה צופית אמירה.

פרס הצילום: עמרי ברזילי, על הסרט "קו חברון" של ניצן ציפרוט.

פרס העריכה: תום סרוגו, על "מוכרח להיות שמח" של רבקהטל פיינה.

פרס ההפקה: דוד מימוני, על "תופסת" של נטע יעקב.

פרס המוזיקה המקורית: דודי דייג, על "אטוואל" של ליאת רביב, ניצן להב, בן וייס.

פרס עריכת פסקול: סלבה פוגורלסקי, על ״לבירינת'״ של דוד ריינליב.

ציונים לשבח על מוסיקה מקורית: שרון ספינוב על הסרט "פה", ואנדרס רפפורט ומיכל גדעון על "המסע אל הפלנטה האחרת". רפפורט וגדעון זכו גם בציון לשבח על עיצוב הפסקול לאותו סרט. פרס נוסף על עיצוב פסקול הוענק למיכאל זלצמן על הסרט "תפוז אדום".

ונעבור לתחרות הקולנוע הישראלי העצמאי, סרט סרט:

מסווג חריג

freakout

למי אומרים תודה על קולנוע ז׳אנרי ישראלי? ל״כלבת״? לקולנוע האמריקאי לדורותיו? לאל כלשהו? רק תשלחו לי כתובת ואני מנסח וואחד מכתב תודה. אמנם ציפיתי לקומדיית זומבים, אל תשאלו אותי למה, אבל כלל לא התאכזבתי שמדובר במשהו שונה למדי. סרטו של בועז ארמוני, על פי תסריט של ליאור לדרמן, הוא בהחלט קומדיה, אבל משלב ז׳אנר קולנועי אחר מסוגת העל של האימה בתמהיל המגניב לגמרי ששמו ״מסווג חריג״. כיוון שמדובר בסוג של טוויסט (בהחלט צפוי, אבל מודע לעניין ואף משחק עליו), אפילו לא אחשוף את הז׳אנר הנוסף בו מתנהל הסרט, אלא רק את העובדה שהכיוון הוא אימה. כן אשמח לגלות שבכל הקשור לקומדיה, הסרט הזה מצחיק בקול רם מהתחלה ועד הסוף, בין אם בסיטואציות, בעיצוב הדמויות או בדיאלוגים שחלק מהם בהחלט ראויים למעמד קאלט כלשהו.

העלילה מתרחשת בבסיס צבאי נידח בעמק בית שאן, אליו מגיע גיבורנו, מתן הג׳ובניק (איתי זבולון), כדי לתגבר שמירות. יחד עימו מגיעים בטיולית/טלטולית גם שלושה מג״חניקים (אסף בן שמעון, ערן פרץ ועופר רוטנברג) ספק ערסים וספק עממיים, שמיד קולטים את המצב ופותחים חשבון עם הלפלף. הבסיס מתגלה כשממה אמיתית, והמפקד התורן, סטס (קאי קרבלניקוב), הוא הזיה מהלכת על שתיים. כל הסימנים מצביעים על שבוע שמירות גיהנומי בשביל מתן ושכונתי למדי עבור האחרים, אבל לאנטנה הסודית שהם שומרים עליה – המפיצה קרינה מרעילה ומשבשת טלפונים סלולריים – יש תוכניות מרחיקות לכת.

את הסרט סוחב על גבו בכל רגע נתון השחקן הראשי איתי זבולון, באנטי-טייפקאסטינג שהופך אותו מיניר האחמ״ש, או הרוקסטאר מלהקת הפאנק ״ויתרתי״, לדבר הכי ג׳ובניקי שנראה על מסכי הקולנוע בישראל, אולי מאז ומעולם. אלה לא רק הסמסים לאמא והחנוניוּת המתפרצת, אלא כל התהליך שהוא עובר בסרט – הפיכה ממי שחינכו להיות בביתו, אל הישראלי המכוער. זוהי טרנספורמציה שעשויה להיות מאוד מוכרת להרבה ג׳ובניקים לשעבר, ולי אישית היא מאוד הזכירה את החוויה הצה״לית שלי. זאת שכביכול אמורה להכין אותך לחיים הבוגרים, אבל בעיניי מעמיקה את הבעיה שנטועה בלב החברה שלנו במקום לנסות ולהתמודד עימה או להבין מהיכן באה.

זבולון לא סתם משחק נהדר את התפקיד ומתגלה כקומיקאי מלידה, אלא שההופעה שלו אקוטית להצלחת כמעט כל בדיחה ובדיחה בסרט – והוא מקפיד לא לפספס אף שורה. לכך מסייעים כמובן גם חבריו לקאסט, כולם מוגזמים בדיוק במידה הנכונה, וכן התסריט השנון אך לא מתנשא והבימוי הקולח שעובר יפה בין הסגנונות. למקרה שלא הדגשתי זאת, אני שמח לדווח שאחראים עליהם שני אנשים שונים. בקולנוע הישראלי בו כולם מחזיקים מעצמם אוטרים, הסרט הזה בלט עבורי לטובה משום שהוא באמת מרגיש כמו שיתוף פעולה של כמה וכמה מוחות יצירתיים, כולל חברת ההפקה ״גרין פרודקשנס״.

״מסווג חריג״ מאבד כח בחלקו השני, לאחר שסיים לפרוש את העלילה ולהכיר לנו את הדמויות, במיוחד בכל הקשור לטיפול באותו תת-ז׳אנר שנמנעתי מלהזכיר. אבל כסרט ביכורים הוא לא פחות מנהדר, וכחוויית צפייה עם חבר׳ה על כוס משקה הוא מומלץ. אני בטוח (טוב, למעשה אני יודע, אבל נחכה בסבלנות) שזוהי לא ההקרנה האחרונה, ואני מפציר בכל מפיץ או בעל בית קולנוע – קחו את הסרט הזה. קחו אותו עכשיו בתור התשובה הגברית-ג׳ובניקית ל״אפס ביחסי אנוש״ וכולם ירוויחו. יכול מאוד להיות שזכייה בפרס הייתה עבור הסרט גם מקפצת הפצה רצינית, ובתור שופט בתחרות אני מצר על כך.

סופעולם

sofolam

שאלוהים תעזור לי, כמה חששתי מהסרט הזה. אחרי ש״ג׳ו + בל״ זכה בתחרות העצמאית הראשונה של קולנוע דרום אי שם ב-2011, הוא זכה גם בליבי. ובזכות הראיון שערכתי אז עם הבמאית הבלתי נלאית רוני קידר, היא הגיעה להתארח כאן בבלוג עם פוסט סיכום שנה ואף הפכה לידידתי. מסיבה זו הגיע חשש נוסף – הרי אם יוענק פרס לסרטה השני, ועוד כזה ששמי חתום עליו (יחד עם עוד שני שופטים, אבל למלעיזים והרשעים זה לא היה מפריע), האש שחטפתי על אהבתי ל״מי מפחד מהזאב הרע״ תהיה כאין וכאפס לעומת מה שיתחולל עם ״סופעולם״. למזלי התרחיש היה רק בדמיוני, ולצערי הרב הסרט לא זכה בפרס. זה חבל לי לא רק ברמה האישית והחברית, אלא בעיקר משום שמדובר בסרט נפלא ומפתיע בכמה וכמה רמות שונות.

הציפיות שלי למשמע הפרויקט היו מאוד ספציפיות. ״סופעולם״ תואר מראשיתו כאקספרימנט, סרט קטן שקידר רקחה בזריזות עם כמה חברים עד שתקבל אישור לצאת ולצלם פרויקטים מתוקצבים וגדולי היקף. הרעיון המקורי היה לצלם ללא תסריט וללא חזרות, במשך לילה אחד ובסיטואציה מוכתבת מראש – חבורת חברים בני 20 ומשהו (ניתאי גבירץ, גפן גנני, סיון לוי, גאיה שליטא כץ, יותם ישי, שלו גלבר, עדי חלפין ומיטל כרמלי) מבלים יחד את הלילה האחרון שלהם עלי אדמות, לפני שמטאור הופך את הכוכב שלנו לאבק כוכבים. השחקנים והשחקניות קיבלו לידיהם דף דמות המכיל את הפחד הכי גדול שלהם בנוגע לעצמם, אותו הם אמורים לגלם, ולא ידעו דבר על הדמויות של חבריהם. כל סצנה צולמה בטייק אחד, והכילה את האינטראקציה האמיתית בין השחקנים, שהם חבורה מלוכדת גם במציאות. אם לוקחים בחשבון את כל המרכיבים הללו, לא רק שהניסוי הצליח בעיניי, אלא שמדובר בהישג. ואם שמים את כל המרכיבים הללו בצד ופשוט צופים בסרט כיצירה לכל דבר בלי שום ידע מוקדם, ובכן, אני עדיין חושב שמדובר בהישג.

התחברתי הרבה יותר לסוג האלתור והדינמיקות ב״סופעולם״ מאשר בסרט ״סוף.״ (This is The End), אותו פרויקט אפוקליפטי של סת׳ רוגן, ג׳יימס פרנקו ושאר החבורה ההוליוודית השלטת. למרות שאני מוכרח להודות שהחיבור לא היה מיידי – כמו עם ״ג׳ו + בל״, לקח לי משהו כמו חצי שעה רק להסתנכרן עם הסרט ולהבין מה לעזאזל אני רואה בעצם. אבל מרגע שזה הקליק, הסרט הזה פירק אותי רגשית באופן שהפתיע והדהים אותי. לא ציפיתי לסרט כה עצוב וכה עמוק ומושרש בתחושת הסופניות שלו. הסרט הזה ריגש עד דמעות, דמעות אמיתיות, לפחות פעמיים במהלכו. פשוט כי היה לי קשה להכיל את החוויה.

יש משהו שמרעיד אותי בכל הגוף, אבל מבפנים ממש, בעובדה שהדור שלי עושה עכשיו קולנוע. אני אבין כל מי שלא יתחבר לסרט, בכל גיל ומכל מקום בעולם כמובן, אבל אליי הוא דיבר חזק וברור. ולדעתי חייבים להתחבר אליו כדי להבין את הבחירות של הגיבורים בסרט, שמעבירים את השעות האחרונות שלהם על פני כדור הארץ מנותקים ממשפחותיהם וספונים בתוך עצמם, מתעסקים בכל החרא חסר המשמעות שהוא החיים שלהם ממש עד הרגע האחרון. התובנה הזו שקל למות וקשה לחיות, שהחיים הם בחירה יומיומית שאינה מובנית מאליה למרות שהיא ברירת המחדל, שבכל יום מחדש צריך להסתכל על החיים שלך ועל הבחירות שלך – כל אלה ועוד הפכו בעיניי את הסרט גם לפילוסופי ואפילו לאקזיסטנציאליסטי. לעניות דעתי, לפעמים צריך להגיד בקול רם גם את הדברים הכי מובנים מאליהם כדי לשוב ולתת להם תוקף שאולי ונשחק, ואין לי שום בעיה אם תגידו דברים הלועגים על העומק שלי עצמי בהינתן הקביעות הללו.

גם במקרה של ״סופעולם״ יש הרבה מאוד דברים שלא לגמרי מסתדרים, או חורקים במעברים ביניהם, אבל הם לא הפריעו לחוויה הכוללת שלי. אציין לטובה את הצילום של זיו ברקוביץ׳ וגיא רז, שהוציאו את המקסימום מאור הנרות ששולט בסרט, את העריכה של רוני קידר שבעצם בנתה נראטיב ושזרה מוטיבים ואלגוריות יש מאין. מבין השחקנים והשחקניות אומר שהכי התחברתי להופעות של יותם ישי, שמשנה לחלוטין את הסרט ברגע בו הוא מופיע, ואת גפן גנני, שדמותה הוציאה ממני הכי הרבה רגשות בכל מיני צבעים וגדלים. אני סמוך ובטח שהסרט הזה ימצא את דרכו לקהל שלו, ויותר מכך – ״סופעולם״ עשוי להעביר את רוני קידר מן המשבצת העצמאית והבועטת לליגה של שאר עמיתיה למקצוע ולתעשייה.

הגרמני הרך

softgerman

הפתעת התחרות. הסרט שלא ידעתי עליו שום דבר בטרם הצפייה מלבד התקציר הלגמרי הזוי שלו, ושגם לא ידעתי כלום על יוצרו. מאוחר יותר ביררתי וגיליתי שזהו למעשה סרט הגמר של מסלול תואר שני עבור נדב בן נון, במסגרת לימודיו בחוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב. בסופו של דבר הסרט הפך להיות הזוכה בתחרות, ולמעשה המשיך את המגמה של הפסטיבל להעניק את הפרס במסגרת זו ליצירה הכי ייחודית ופורצת גבולות קולנועיים מבין ארבעת המתמודדים השנתיים. אשתקד היה זה ״ויזה״ של אבישי סיון (שטרם הוקרן מאז בארץ וחבל, הרי מהות הפרס היא עזרה כספית בהפצה) ולפני שנתיים עשה זאת ״לא בתל אביב״ של נוני גפן. אליהם מצטרף השנה ״הגרמני הרך״ של בן נון, שאין לי אלא להגדירו כקומדיה אקספרימנטלית על זיכרון השואה.

יוהן (בן נון בשיער מחומצן) הוא בחור גרמני ואובדני בן 30. השתלשלות אירועים אגבית מובילה אותו לתוכנית חילופי סטודנטים, וכך הוא מוצא את עצמו בישראל. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, לא פחות. לפני שהוא מספיק להבין מדוע כולם עומדים בצפירה, מתנפלת עליו סטודנטית בשם רות (ליהי אברמזון). היא מגיעה חמושה בשערת ראש שמצאה בספר ״הגלגול״ של קפקא וטוענת כי השיערה הזהובה מתאימה לראשו של יוהן, מה שגורם לה להפוך אותו למאהבה. ובואו נגיד שזה ממש לא הדבר הכי מוזר שיקרה בין השניים האלה בפרט, או בסרט הזה בכלל.

דמיינו את כל מה שתיארתי לעיל, עם דיבוב שלא תואם (במכוון) את תנועת השפתיים של כל השחקנים והשחקניות, ועם מוזיקה של המלחינה דגנית אליקים-קסוטו, שלעיתים חותרת נגד התמונה ולעיתים מגחיכה או מעצימה את הסיטואציות הקומיות גם כך. ההתנהלות בסרט היא משהו שבין אגביות לאדישות, אבל הנושאים הנידונים בו רציניים וטעונים עד להתפוצץ, וקשורים כמעט כולם למוטיבים מעולם זיכרון השואה ויחסי ישראל-גרמניה מאז ועד היום, אבל בהיפוך הומוריסטי דק. הגיבור הגרמני הוא זה שמאויים מן היהודים הישראלים, נמצא במיעוט, סובל מתסביך רדיפה ואף נדחק בעל כורחו לאמץ זהות ניאו-נאצית. ובואו לא נתחיל בכלל לדבר על עניין האמא-יהודיה מול אמא-גרמניה, בסרט שכולו מלא באמירות מרומזות על האופן בו אנו זוכרים ומשמרים את זוועות המאה הקודמת.

מן הבחינה הזו אני חושב ש״הגרמני הרך״ (שם נורא משעשע לסרט, תודו) היה המעניין והמרענן מבין ארבעת הסרטים, למרות שהשפה הקולנועית שלו אינה הטעם שלי. כמו שני קודמיו, גם בו לא הכל עובד ומתקתק ויש רגעים רבים של צרימה מבחינת העשייה הקולנועית או מבחינת הווליום של האמירות. אבל נדמה לי שזה מה שמאחד ומייחד את המסגרת הזו – סרטים שבמהותם הם נסיוניים וסרטים נסיוניים הם במהותם לא אחידים או מוחלקים. מרתק אותי מה מפגש עם קהל נוסף יעשה לסרט הזה.

לפני הסרט הוקרן ״אנשים אחרים״, סרט קצר שכמעט והתכתב עם ״הגרמני הרך״ מבחינת השפה הקולנועית או הרוח הנסיונית, אבל היה גם שונה ממנו בכל פרמטר אחר. סרטו של יהונתן עפרת, גם הוא מכר ותיק שלי ולכן אני מציין זאת לפני שאכתוב מילה על טיב הסרט, מתרחש בירושלים שמוכרת לי מקרוב ומרחוק. הוא מכיל מעט עלילה והרבה מאוד אווירה, ומככבים בו הבמאי וחבריו כצעירים קצת אבודים וקצת מטושטשים מאלכוהול וסמים, בעיר שלא ממש עוזרת לתחושת אי הבהירות לגבי העתיד וההווה כאחד.

הבמאי מייצר כאוס בתמונה ובסאונד שמדמים חוויה של ישיבה בדירת שותפים צעירה ומעושנת, ולעיתים עובר לסצנות אינטימיות יותר בין שתי דמויות בלבד, או חותך לקטעי פנטזיה סוריאליסטיים שמערבים רצון לקירבה וחום יחד עם משאלת מוות סמויה או לא מודעת. לאחר הצפייה אני עדיין מאחל לעפרת להמשיך וליצור ואף להגיע לפיצ׳ר, אבל כזה שדווקא יוציא אותו מההתעסקות העצמית והסביבתית למקום זר ומאתגר אפילו יותר.

עיר מקלט

עיר מקלט

אחרי כל האקספרימנטליה והסרטים העוסקים כולם במוות של אנשים צעירים, היה נחמד ונעים לסיים את התחרות עם הסרט הנורמטיבי מכולם, שבמרכזו לידה מתקרבת והמשך החיים כשמסביב פחד מוות. הסרט הגואל הזה הוא ״עיר מקלט״ של עמיקם קובנר, שהוקרן בפסטיבל חיפה תחת השם ״הפסקת אש״ והיום מוקרן בפסטיבל הקולנוע של מוסקבה, אגב (גם ״הנסיך הירוק״ מייצג שם את הקולנוע הישראלי השנה). מדובר בדרמת אינדי נוגעת ללב ופשוטה אך לא פשטנית, על שני נושאים מאוד ישראליים – החיים תחת מצב מלחמה והכמיהה לדור המשך, ספק כתוצאה מן הנושא הראשון.

העלילה מתרחשת בימי מלחמת לבנון השניה, אז הונהג אירוח של פליטים מצפון הארץ המופגז על ידי משפחות החיות במרכז (נושא שעמד גם במרכזו של הסרט ״אורחים לרגע״ של מאיה קניג). אנו פותחים את הסרט עם זוג תל אביבי צעיר (לנה אטינגר ונבו קמחי), המצויים במצב קצת מתוח בגלל הדירה הישנה שלהם שמתחילה לעשות קצת בעיות, במיוחד בכל הקשור לחשמל. ייתכן כמובן שהבעיה בבית היא רק סימבולית לעובדה שהזוג חשוך ילדים, בעל פיוז קצר וסובל מירידה במשיכה בין בני הזוג שכבר אין ביניהם את החשמל של פעם.

העניינים הללו צפים ועולים כאשר השניים מחליטים להקצות מיטה לזוג פליטים מקריית שמונה המופצצת (אושרי כהן ורותם זיסמן כהן). הצפוניים נמצאים בהריון מתקדם, והבעל מודאג מכך שלא יוכל לפרנס את אשתו בזמן המלחמה, שכן הוא עובד כנהג של תיירים בחברת היסעים שסגרה את שעריה בזמן הלחימה וההפגזות. הוסיפו לכך את העובדה שהגברים מתכסחים ביניהם על עניינים פוליטיים כבר בערב הראשון (נחשו מי השמאלני ומי הימני), וכן את המתח המיני שניצת בין האשה התל-אביבית והגבר הקריית-שמונאי.

גם את הסרט הזה הפיקה חברת ״גרין פרודקשנס״, ואני מוכרח להגיד שהוא הרגיש מאוד שונה משאר סרטי התחרות מבחינת האדג׳יות. מדובר בדרמה ישראלית עשויה היטב, מהסוג שאנו רגילים למצוא בקולנוע ובטלוויזיה בכל עת, ואני אכן מקווה שהוא ימצא שם את מקומו ובקרוב, מכל הבחינות. המשחק של ארבעת השחקנים נהדר, וכולם מצליחים לברוא בעצם ארבעה עולמות שמצויים במסלולי התנגשות וחיכוכים, בחלל קטן.

עוד מחמאה גדולה מגיעה לצילום של איתי מרום, שעושה פלאים עם הלוקיישן המרכזי בכל הקשור לשימוש בחלל ובתאורה. זה כאילו שהמצלמה הולכת ומכווצת את הבית ככל שהסיטואציה מתהדקת, ואז פותחת חזרה כשהמתח נפרק. הסימבוליות העדינה והלא-מפריעה-לזרימה שקיימת בתסריט – בין אם בשימוש בבית כפי שציינתי לעיל או, כדוגמה נוספת, ההתעסקות בגופה של האשה שאינה בהריון דרך כל עניין הלאמת הרחם שרווחת בישראל – ראויה אף היא לשבח. בקיצור, אם תפגשו בסרט הזה בתור לקופות הכרטיסים בעתיד, אל תתלבטו יותר מדי.

לסיכום סיכומת

בתום ההקרנות, התכנסנו שופטי התחרות אחרי שבוע גדוש כדי לבחור את המנצח. יחד עימי שפטו בני כהן, מנהל סינמטק שדרות, ורוג׳ר קוזה, מבקר קולנוע מארגנטינה שעימו התחברתי ואיתו שמחתי לפטפט לאורך כל הפסטיבל. למעשה, אני ממש מרגיש שהרווחתי חבר. אבל הנה דבר מוזר שהסקתי על צוותי שיפוט בפסטיבלים – זה שנדמה לך שיש לך ולשופט אחר את אותו הטעם, לא אומר בהכרח שתסכימו בישיבה. למעשה, מנסיוני הדל, הכלל הוא הפוך. אשתקד, בפסטיבל סרטי הסטודנטים, הייתי חרד מן הישיבה המתקרבת, מהיכרותי עם הטעם של חבריי לצוות שהוא הפוך משלי בכל יום בשבוע על פי היכרות מקדימה. להפתעתי, הסכמנו די בקלות ובמהירות. אבל הפעם, אחרי אינסוף חפיפות ביני ובין קוזה שהתבררו בכל שיחה מזדמנת שלנו (על סרטי התחרות לא דיברנו, מן הסתם, כדי לא להשפיע זה על זה ולהתחיל התנצחות שלא בישיבה המסכמת) דווקא ברגע האמת היינו בתיקו מוחלט.

בני כהן היה שובר השיוויון, למקרה שתהיתם או תהיתן מדוע צוותי שיפוט הם כמעט תמיד אי זוגיים, ואני יצאתי מכל העסק בלב כבד ורגשות מעורבים. לא מפני שזכה סרט לא ראוי – כלל לא. כפי שכתבתי לעיל, ״הגרמני הרך״ לא נפל מחבריו והוא זוכה טבעי המתיישר לפי טעם הפסטיבל, וזאת למרות שאיש ממארגניו לא הכתיב לנו דבר או התערב לנו בהחלטה. לעצמי אמרתי שזוהי ״רוח הפסטיבל״ ששרתה על הישיבה והכריעה לטובת הסרט, אבל זה לא ניחם אותי וזאת משום שהיו סרטים ראויים שהפסידו. אני יודע שזהו טבעה של תחרות, כלומר שזוהי מסגרת שיש בה מנצחים ומפסידים, אבל אני שואל את עצמי מדוע סרטים צריכים להתחרות זה בזה. הדבר הוביל אותי להרהורים כבדים בהרבה, אבל אני מקווה שיצאתי מזה, כעת בחלוף הזמן.

בפסטיבל ירושלים הקרוב, גם בו ייצא לי לשבת בחבר שופטים, אדע טוב יותר האם כל העסק הזה הוא בשבילי, או שלהכריע בין סרטים פשוט קשה לי מדי, בידיעה שמישהו מפסיד. אני מאמין ומקווה שכן אוכל לעזור ולסייע בבוא העת לשאר הסרטים שעליהם כתבתי כאן, אבל מעמדת המבקר/בלוגר, שבה אני מרגיש יותר בנוח. ואני כן אסיר תודה לכל צוות פסטיבל קולנוע דרום, ובמיוחד לנועה קולקר חברתי, על ההזדמנות, החוויה הכוללת שהיא השבוע המטורף שהיה, וגם על השיעור, יהיה הלקח שלו אשר יהיה. ועכשיו, צריך להתחיל להתכונן ולהתרגש לקראת פסטיבל הקולנוע של ירושלים.

השאר תגובה