• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

פסטיבל דוקאביב 2014: דיווח #2 ורשימת הזוכים והזוכות

17 במאי 2014 מאת אורון שמיר

יום אחרון של פסטיבל דוקאביב ה-16, שכבר שבוע וחצי הפך את סינמטק תל אביב להומה ביותר שראיתי אותו מזה תקופה ארוכה. שלא לדבר על הבונוס שהוא האפשרות לפגוש את הדמויות מהסרטים ברחבת הסינמטק. אני לא ממש יכול להשוות לשנים קודמות, אבל בואו נגיד שאם גם ביום חול בשעות הבוקר מצאתי הקרנות מלאות עד אפס מקום, כלומר לא רק בשעות הערב או בסופי שבוע, נדמה לי שאפשר להכריז על האירוע כהצלחה. בשמחה רבה נותרתי מחוץ להקרנה או שתיים, היות והתגים לעיתונאים הם על בסיס מקום פנוי וכזה לא היה באולם, אפילו אם היה מדובר בסרט שמאוד רציתי לראות. אז אם תרצו לדעת איך ״מאנאקאמנה״, אחד הזוכים, תצטרכו לשאול את עופר – ההקרנה שלו הייתה מפוצצת, ואנחנו מדברים כאן על סרט שהוא שעתיים של אנשים עולים ויורדים ברכבל בנפאל. הבנתי שרוב הקהל לא שרד עד הסוף, אבל זו לא הנקודה – האריזה לא הרתיעה מלהגיע. אז אולי אפשר ליישם את השיווק של דוקאביב גם לבתי הקולנוע? אולי הסרטים היומיומיים יכולים להיות קצת יותר מאתגרים? או שזו אווירת הפסטיבל והכניסה חינם בשעות הבוקר והצהריים למנויים שעשו את ההבדל?

אם כבר הזכרתי את המילה ״זוכה״ בהיסח הדעת, אולי זה המקום להזכיר שהפסטיבל כבר הכריז על רשימת הסרטים הזוכים שלו עוד לפני סוף השבוע. בתחרות הישראלית זכה ״תקופת מבחן״ של אביגיל שפרבר, שגם קטף את פרס הצילום. ״החיים על פי אוהד״ של ערי דניאל ארליך זכה בציון לשבח, סוג של סגנות. ״כופר נפש״ של קרן שעיו יצא עם פרס סרט הביכורים, פרס העריכה הלך אל ״הנסיך הירוק״ ופרס התחקיר, מעין מקבילה לפרס התסריט, הוענק ל״תחנה סופית״, שגם פתח את הפסטיבל. בתחרות הבינלאומית יש זוכה, ״הכיכר״, שאור כתב עליו שהיה מועמד לאוסקר, וציון לשבח, אותו קיבל ״Ne Me Quitte Pas״, שעופר תפס בדיווח הראשון שלו. גם במסגרת ״עומק שדה״, יוזמה חדשה של הפסטיבל בשיתוף פורום מבקרי הקולנוע אשר קיבצה את המאתגרים שבסרטים, היו זוכה וצל״ש – ״מאנאקאמנה״ שעופר המליץ עליו מבעוד מועד ו״כוכבי לכת – ארבע וריאציות על ניתוק״. בתחרות סרטי הסטודנטים היו לא פחות מארבעה זוכים, בסדר הבא – ״מילה של פאפא“ של אנה גורביץ (אוניברסיטת תל אביב), העלמה והמוות“ של יעל לוטם (אוניברסיטת תל אביב), ״אנשי ההר“ של דן ברונפלד (בצלאל) ו״2-3 יום הזיכרון“ של רותם פסחוביץ' (מכללת ספיר). ברכות לכל.

וכעת, הנה הדיווח שלי על מה שראיתי במהלך הפסטיבל, פחות או יותר מהרגע בו עופר פינה את מקומו אחרי סוף הדיווח שלו. מעין אלבום הזכרונות שלנו מהפסטיבל הגדול הראשון של עונת הקיץ, אחרי הספתח הכיפי של פרינט סקרין. תודה לצוות הפסטיבל על האירוח הנהדר ולכל השותפים והשותפות שלי לצפיות הרבות. הנה מה שהספקתי, בסדר כרונולוגי:

אז על ״הנסיך הירוק״ כתבתי בהרחבה ביקורת בעכבר העיר, שכן הוא עולה להקרנות מסחריות ממש בסוף שבוע זה. בנוסף, לא התאפקתי ושירבבתי כמה סופרלטיבים לפוסט השבועי של הסרטים החדשים, שבדרך כלל מתמקד רק בתקצירים. אז נדמה שחוץ מ״לכו לראות וחוו דעה״ אין לי יותר מה להוסיף בקשר לסרטו של נדב שירמן, שאני בטוח שעוד ניתקל בו בהמשך השנה. למשל בפרסי אופיר. ואולי גם במקבילה האמריקאית והיוקרתית. את ״בתים לכולם״ (Houses For All) ראיתי באותה הקרנה יחד עם עופר, שהפליא לכתוב עליו, והתמוגגתי בצורה דומה למה שכבר תואר בטקסט שלו. כך שאני לא רואה טעם לחזור על דבריו, אבל אם ייצא לכם פעם להיתקל בסרטו של גיריאון וצל, שנמשך רק כשעה וכולל בעיקר דימויים דוממים של שכונות יוקרה נטושות, אני בעדו. והנה כמה סרטים שטרם נכתב עליהם כאן.

איש הציפורים

birdman

זה זמן מה שאני שומע על סרטו של דניאל מן. בהתחלה בתור קמפיין באתר מימון המונים, אחר-כך דרך חברים ושמועות, ובקיצור – סקרנות הייתה. הצבתו של הסרט במסגרת המאתגרת של ״עומק שדה״ בכלל פיתחה אצלי ציפיות ותיאבון, וכמובטח הסרט הוא משהו בין העלילתי לתיעודי, בין המבויים לאותנטי. אולם, יש גם משהו שבין הבוסרי למבריק, בין המחושב למאולתר, ובעיקר התמקמות בין הרעיון לביצוע.

העלילה עוקבת אחרי במאי הסרט, המראיין את אביו על סבו, שהיה עורך בהוליווד הישנה (בין היתר בסרט ״איש הציפורים מאלקטרז״, ומכאן הרפרנס בכותרת). אבל מה שמעניין את דניאל הוא הסרט היחיד שביים הסב, שנשכח מלב ובעקבותיו הוא יוצא למסע בארה״ב. בדרך הוא משאיר מאחור את חברתו אנה, אבל בבואו לאמריקה פוגש בחורה אמריקאית שגם לה קוראים אנה, והשתיים אף זהות במראה שלהן. מכאן המציאות והבדיה מתערבבות, או שאולי זה קרה כבר קודם, והסרט הופך לרצף לא הומוגני אך קוהרנטי למדי של אירועים והרהורים.

״איש הציפורים״ מצטרף לגל שכבר בירכתי עליו בהקשר של הפסטיבל הזה, של סרטים דוקומנטרים עשויים היטב מבחינה קולנועית ועיצובית. הצמד המנצח המורכב מהצלם זיו ברקוביץ׳ והעורך אור בן דוד (״דיפלומה״, ״עראבני״) מייצר כאן, יחד עם הבמאי כמובן, לוק מוקפד של סרט אמנותי. עם הרבה אימג׳ים וסימבולים יפים, שחלקם אמנם ברורים או צועקים מדי עד רמת קלישאות הארטהאוס (לונג-שוט של הגיבור הולך מצד אחד לצד השני של הפריים כאשר גרפיטי או כיתוב על הקיר שלצידו הוא חולף מתכתב עם מצבו). אבל מעבר לכך שזה עדיף על שוטינג כמעט מאולתר, הדבר מעצים את הקונספט של טשטוש גבולות התודעה והמציאות.

מאידך, רגעים מלאכותיים מדי, כמו השיחות של הגיבור עם כל אחת משתי האנות, דווקא מחלישים את הקונספט. הסרט נע בין רגעים שחלקם הם מהחזקים שראיתי השנה בפסטיבל ובכלל (שיחת האינטרקום שמפילה את הלב לתחתונים, לדוגמה) לבין רגעים שאפשר לכנותם סטודנטיאלים. יש בו גם אפיזודה אחת, זו של הרסטורציה של הסרט האבוד, שהיא הברקה אמיתית של קולנוע אשר בה הרעיון והביצוע זהים ברמתם. כמכלול, מדובר בעיניי בניסוי שהוא מרתק לכל אורכו, גם אם הוא מוצלח רק לפרקים.

תרשום, אני ערבי
سجل أنا عربي

darwish

שני סרטים על משוררים לאומיים היו בפסטיבל השנה – ״מלך היהודים״ של יאיר קידר על חיים נחמן ביאליק, וסרטה של אבתיסאם מראענה-מנוחין (״ליידי כל אל ערב״, ״שלוש פעמים מגורשת״) אודות מחמוד דרוויש, מי שנחשב למשורר הלאומי של הפלסטינים. את הסרט על ביאליק לא הספקתי לתפוס, אבל מי היה מאמין שיש לדרוויש כל-כך הרבה מעריצים ומעריצות בתל אביב? לא היה כסא פנוי באולם, ואנחנו מדברים על הקרנת בוקר באולם הגדול (אולם 1) של הסינמטק, ביום חול (חמישי). אותי זה הפתיע לטובה.

״תרשום, אני ערבי״ דווקא לא הפתיע, לטוב או לרע, אלא היה בדיוק מה שציפיתי שיהיה – דיוקן אוהד, מעריץ אך גם מאניש, של המוכר שבין משוררי המחאה הפלסטינית. הבמאית בחרה לפתוח את הסרט עם צילום תעודת הזהות של דרוויש, רפרנס לשיר מפורסם שלו בפרט ולזהותו המפוצלת ורבת הרבדים בכלל. בסרט מרואיינות שתי אהובות שונות, יהודיה וערביה, לצד בני משפחה ומלא קטעי ארכיון והקראות של מכתבים ושירים פרי עטו האלגנטית והפיוטית של דרוויש.

בתור היכרות עם הצדדים האנושיים והאוניברסליים ממש בדמותו של משורר המאבק, הסרט עושה עבודה מצויינת. למעשה, התחשק לי לקרוא עוד על האיש ועל יצירתו בעקבות הצפייה, אך בעשותי כך נחשפתי למה שרק חשדתי בו בזמן הסרט. כלומר, זה ברור שאי אפשר להקיף בשעה וחצי חיים שלמים של אדם, ועוד אחד כה משמעותי לאומה שלמה. אבל בבחירה של אלו קטעים לא לכלול בסרט יש אמירה נוקבת לא פחות מאלו שכן נבחרו להיכלל בו. וסרט שבו יאסר ערפאת מוצג כסבא חביב ומחבק, ואשר יש בו היתממות קלה לגבי היותו של דרוויש לא רק פעיל פוליטי אלא כזה שמילותיו הן בעלות השפעה עצומה עד כדי הסתה – הוא סרט עם אג׳נדה ספציפית מאוד. ואם יש משהו שתמיד קשה לי איתו בסרטים דוקומנטריים, הוא נקודת מבט צרה יחסית שאותה מעוניינים היוצרים להעביר לי. אבל יש דברים קשים יותר עבורי בז׳אנר הזה, ועליהם בהמשך. אבל קודם – פרץ סינפיליה.

לחטט אצל ברגמן
Trespassing Bergman

bergman

הנה דוגמה לסרט שאני פשוט לא יכול לעמוד בפניו. וזאת למרות שניחשתי מראש שהוא לא יעמוד בציפיות, ועל אף שעופר הזהיר אותי שמדובר בסדרה בכלל, שצומצמה לגרסת סרט. הקונספט – במאים גדולים משוטטים בביתו השומם והמוזיאוני של אינגמר ברגמן האלוהי, מחטטים קצת בספריות העצומות ובעיקר מתרגשים מגודל המעמד. לא ממש ידעתי מי הם הבמאים ג׳יין מגנוסון והיינק פאלאס לפני הצפייה, אבל קיוויתי שכל עוד הם יכולים לצלם בפוקוס ולהקליט סאונד – בטוח יהיה מעניין.

אלא שהשניים התחכמו מעט, ובמקום ריאליטי נוסח האח הגדול רק בווילה מבודדת באיי פארו, לא רק טפטפו את היוצרים והיוצרות אחד אחת אל בית המקדש, אלא בעיקר הסתמכו על נראטיב של סקירת הקריירה הקולנועית של ברגמן באופן כרונולוגי ויבש. כמובן שלכל סרט שעליו דובר הוצמד כיתוב שמכתיר אותו כאחת מיצירות המופת הגדולות והחשובות של כל הזמנים, ואני זוכר שכאשר רק התחלתי להתעניין בקולנוע זה בדיוק הדבר שהרתיע אותי מלנסות ולצפות בסרטים של ברגמן. יש משהו מאוד לא מושך בסרט שכל מה שאפשר להגיד עליו זה ״יצירת מופת״, בלי שאף אחד יצליח, או אפילו ינסה, להסביר למה. בצער רב, אני יכול להגיד שגם גדולים וחשובים כמו קופולה, סקורסזה, אלן והאנקה פשוט לא הצליחו להגיד שום דבר שיש בו אפילו שמץ של עניין בנוגע לקולנוע של ברגמן. קלייר דני חטפה התקף חרדה מבויים רע, ווס אנדרסון אפילו יותר פוץ ממה שדמיינתי, ג׳ון לנדיס היה למל״ם מושלם וכן הלאה. יש משהו נחמד בלגלות שכל במאי הוא פחות או יותר גוף העבודה שלו, אבל כדמויות בסרט רובם איכזבו.

בתואר המרעננים הרשמיים של ״לחטט אצל ברגמן״ זוכים שני סקנדינביים. הראשון הוא תומאס אלפרדסון, בן ארצו של המאסטר השבדי, שהרבה להתבדח בקרירות על חשיבות המעמד, כאשר ניגש לכל חפץ סתמי והמציא עליו סיפור מגוחך (״במקל הזה השתמש ברגמן בתקופת ריקודי הצ׳רלסטון שלו. כלומר, לפני שהפך לניאו-נאצי״) אבל לא שכח להיות מעריץ. השני והגדול מכולם הוא לארס פון טרייר, שאני פשוט לא מצליח להבין איך אפשר לשנוא. הוא כמו ילד קטן שמחפש תשומת לב על ידי כך שיגיד בדיוק את הדבר שאסור, והוא קרע לא רק אותי מצחוק אלא את האולם כולו (״בטח אין חדר שברגמן לא עשה בו ביד״, ״פאני ואלכסנדר זה שיט ממוסחר שרק תומאס וינטברג אוהב – וזה רק כי זה הסרט היחיד של ברגמן שהוא ראה״ ועוד פנינים שחורות). בסוף הוא השכיל להבהיר שמדובר בבדיחה, כאשר התוודה שברגמן מעולם לא ענה לאף מכתב מעריצים שלו (מעניין למה) ושהוא אהב אותו בכל ליבו.

בתום הסרט העירה שותפתי לצפייה, הלא היא יערה עוזרי המופלאה, שיכול מאוד להיות שכפי שהיוצרים הכבירים היו משותקים בבואם לדבר על ברגמן ולכן לא הצליחו לחצוב מתוכם משהו מרתק באמת להגיד, כך קרה גם ליוצרי הסרט הזה, שעמדו נפעמים מול העובדה שהצליחו להשיג כל-כך הרבה שמות מפורסמים במקום לנסות ולהוציא מהם משהו. אני עדיין מחכה לריאליטי בבית ברגמן באיי פארו, ואני חותם כבר עכשיו שפון טרייר יהיה אהוב הקהל. אבל אלפרדסון יגיח מאחור ויינצח. מי מרים את הכפפה?

תקופת מבחן

probation_time

אמנם תכננתי לצפות בסרט הזה ללא קשר לתחרות, בעקבות המלצות נלהבות של חברים ומכרים, אבל לאחר שקטף את הפרס הראשון של הפסטיבל והוסיף את פרס הצילום, הגעתי מפומפם לגמרי להקרנת סרטה של אביגיל שפרבר. אני לגמרי מבין מדוע דווקא בפסטיבל שבו יצא לי לראות כמה וכמה סרטים מתוקתקים ומחודדים באופן שמזכיר קולנוע עלילתי, זכה דווקא דוקו הארדקור ואולדסקול, שעשוי מהחומרים המרכיבים ריאליטי – הצצה, מאוד פולשנית לעניות דעתי, לחייה המורכבים של משפחה מורכבת ומסובכת. כיוון שאני מאוד לא מתחבר לעשייה דוקומנטרית שבה המצלם מייצר את המניפולציה הקולנועית בכוח במקום להניח את המצלמה ולחבק או לדבר עם אהוביו הסובלים, אפרט מעט את כל החתונות עליהן רוקד הסרט ואבקש חוות דעת באיזור התגובות, אם מישהו או מישהי רוצה.

הבמאית הינה אם המגדלת את בנה במשותף עם בת זוג, למרות ששתיהן כבר לא חיות יחד. הצילום הפותח את הסרט, של ילדון הנשאל על פיצול הבתים של שתי האמהות שלו, ניתק אותי רגשית כל-כך חזק עד כי כבר לא היה לי סיכוי לשוב פנימה. הבמאית מקיימת אורח חיים דתי במקביל ללסבי, ומשפחתה היא משפחה מאוד מיוחדת – ירושלמים אמריקאיים וחובשי כיפה, להם עשרה ילדים. אחת מהן מאומצת, ממוצא אתיופי, שכל חייה נכנסה ויצאה מבתי סוהר. הסרט מתמקד בעיקר במערכת היחסים בין אם המשפחה לבת המאומצת, כאשר הראשונה לא מוכנה לוותר על בתה והשנייה לא מסוגלת לעזור לעצמה או לקבל עזרה. עבורי זה היה הרבה יותר מדי, והסרט גם לחץ חזק מאוד בכל רגע נתון, בין אם היה בכך צורך או לא. אבל אם אשוב לנקודת המוצא – המלצות רותחות וזכייה כפולה בפסטיבל – אין לי שום ספק שיש כאן מקרה של חוסר התאמה קיצוני בין סרט וצופה ושהבעיה היא אצלי ולא להיפך.

האם האיש שהוא גבוה מאושר? שיחה מאויירת עם נועם חומסקי
Is the Man Who Is Tall Happy? An Animated Conversation With Noam Chomsky

chomsky

אני לא ממש יודע איך זה שוב קרה לי, אבל שמרתי את הטוב ביותר לסוף. עוד משלב התוכניה היה ברור שההיי-לייט של הפסטיבל השנה הוא הגעתו ארצה של הגאון האקסצנטרי מישל גונדרי, עם דוקו חדש ומונפש שהוא למעשה ראיון עם הבלשן והפילוסוף נועם חומסקי (או ״שומסקי״, כפי שקורא לו הצרפתי). הסרט עצמו היה מיינד-בלואינג (מילה עברית? מישהו? מישהי?) בשתי רמות שונות.

ראשית, הביצוע החזותי של גונדרי היה נפלא. הוא בחר לאייר, באנימציה ידנית ופשוטה יחסית, את השיחות שלו עם איש המילים. בין אם הם דיברו על רעיונות מורכבים כמו הדקדוק הגנרטיבי שפירסם את חומסקי, או דנו בזכרונות ילדות וליהגו על כוחה אי ההבנה, גונדרי מילא את המסך בצפונות ליבו, בפרשנות משלו, בחרדות ובהיקסמויות שלו מן המלל. בחירות נוספות של הבמאי, כמו השימוש במצלמת בולקס ישנה שצריך למתוח בקפיץ לחלקים המצולמים, או עצירת הזרם של השיחה לטובת זרם התודעה ואמירות מטא-קולנועיות – הכל השתלם. הסרט זכה בפן ויזואלי יחיד במינו, מעין צילום רנטגן או שיקוף של הנעשה במוחו הקודח וחסר המנוחה של הבמאי, כפי שניסח זאת יאיר רוה בדיון שלאחר ההקרנה.

שנית, כלומר הדרך הנוספת בה פיצץ הסרט את מוחי לחתיכות ואז ישב להרכיבן מחדש, הייתה כמובן המימד האודיאלי. בניגוד לפילוסופים אחרים בני זמננו, כמו סלבוי ז׳יז׳ק שגם לו הוקדש סרט בפסטיבל, מצאתי את הרעיונות וההסברים של חומסקי לא רק נהירים אלא ממש מרחיבי דעת ופותחי אופק מחשבה. אני מודה שלא תמיד ירדתי לסוף דעתו, כפי שהודה גם במאי הסרט שנשאר להקרנה ״כדי להבין דברים שעדיין לא הבנתי״ כך כהגדרתו, אבל אין זה משנה – גלגלי המחשבה התרוצצו והיו אלה מילותיו של חומסקי שהפעילו אותם. באופן מנוגד לטון הדיבור הרוגע והבטוח של חומסקי, בחר גונדרי לשבור את השיניים באנגלית המתפזרת לכל הכיוונים ובמבטא צרפתי כבד, מה שהעניק לסרט מימד משעשע שהקליל את האווירה האקדמית מעט.

מאוחר יותר, בשלב השאלותשובות, התעכב הבמאי על אמירתו כי אי הבנות הן מקור להשראה. אגב, גונדרי הגיע להקרנה אחרי יום שלם עם תלמידי ביה״ס ע״ש סם שפיגל ומסיבת עיתונאים לא קצרה – אבל בכל זאת ישב למעלה משעה על במת אולם 3 וענה על שאלותיו של יאיר רוה, שהנחה את האירוע, ושל הקהל. כפי שקורה בדרך כלל במפגשים מסוג זה, לא כל השאלות היו מנוסחות (היטב או בכלל) אבל האיש המקסים והמוזר הזה ענה על כולן בסבלנות ולעיתים בתשוקה. אמנם כבר התאהבתי בו בשנה שעברה סופית ורשמית, בזכות ״צל הימים״, אבל לפגוש יוצר במציאות תמיד משנה את הרושם. ובמקרה של גונדרי, המצב רק השתפר מבחינתי, והרי היה מעולה מלכתחילה. אז שוב תודה לצוות הפסטיבל, הפעם גם על גונדרי, כמו גם על כל השבוע וחצי האחרונים שהעלו חיוך גדול לא רק אצלי ויצרו רחש של דיבור בלתי פוסק על קולנוע גם עם יושבי תל אביב שאני לאו דווקא מדבר איתם רק על סרטים. היה כיף.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.