• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

פסטיבל דוקאביב 2014: דיווח #1

13 במאי 2014 מאת עופר ליברגל

צריך להסיר את הכובע בפני פסטיבל דוקאביב אשר הפך את רחבת הסינמטק לסביבה שוקקת חיים. וגם את האולמות עצמם, אשר בחצי הראשון של הפסטיבל היו מלאים כמעט עד אפס מקום ברוב המקרים, כולל בסרטים לא מקומיים והקרובים לקולנוע הניסיוני. הפסטיבל יימשך עד מוצאי שבת הקרובה, ה-17 במאי, ויש עוד הרבה מה לראות. בינתיים הספקתי לטעום רק מעט מן השפע שיש לפסטיבל הזה להציע, והנה חוות הדעת הקצרה שלי על כמה מן הסרטים אשר הוצגו בו.

Supermensch
סופרמענטש

הבשורה כי הקומיקאי/שחקן/תסריטאי מייק מאיירס בחר לעשות את עבודת הבכורה שלו כבמאי דווקא בסרט תיעודי מפתיעה, אבל התוצאה מפתיעה יותר ומסיבה אחרת – זה הסרט המצחיק ביותר בו היה מעורב מייארס מזה זמן רב. אולי הסרט הכי מצחיק שלו מאז ראשית סדרת "אוסטין פאוורס" או אפילו מאז "עולמו של ויין" הראשון, שהיה הסרט בו פגש מייארס את מושא סרטו כבמאי, מנהל-העל ומענטש-העל שפ גורדון.

סיפור החיים של גורדון הוא כזה שהקלישאה תאמר עליו כי הוא "מספיק לעשרה סרטים" והוא די מצחיק בפני עצמו, לא משנה איך מספרים אותו. החל מתחילת דרכו בתור מנהל, כאשר בעקבות תקרית מוזרה עם ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס המליץ לו לשנות קריירה לכיוון של מנהל אמנים ולהתחיל לנהל אמן כמעט אלמוני בשם אליס קופר (הנדריקס גם הציע לו לנהל את פינק פלויד, אבל זה לא החזיק מעמד). גורדון החליט שהדרך לגרום לצעירים לאהוב את קופר היא לגרום להורים לשנוא אותו, ובליווי המוזיקה זה הצליח וגורדון הגיע ללקוח הבא שלו – גראוצ׳ו מרקס. משם קצרה הדרך לניהול של עוד די הרבה אמנים מוזיקלים מגוונים ממה שניתן לחשוב, חזקה משותפת עם קארי גרנט על חתול, הקמת חברת סרטים עצמאית, המצאת המושג סלבריטי-שף ובישול לדאלי לאמה, שיא עבור יהודי-בודהיסטי כמו גורדון.

מטבע הדברים הסרט עמוס באנשים מפורסמים מאוד המספרי אנקדוטות משעשעות וגם באנשים פחות מפורסמים המספרים על הצד האנושי של הגיבור, שעשה כמה מעשים יפים מתוך כבוד לאחר. יחסית לבעל מקצוע אשר דורש חשיבה קודם כל על הכסף (כהגדרת שפ גורדון עצמו) ובטח גם תקיעת סכינים מדי פעם, גורדון מצטייר כבעל לב זהב. אחד המרואיינים אף אומר עליו שהוא הבן אדם הנחמד ביותר שהוא אי פעם פגש. בעצם, לא מדובר בסתם מרואיין, אלא בבמאי הסרט.

משפט זה מלמד על אופי הסרט – הוא אמנם לא פוסח על רדיפת הנשים של הגיבור ועל ההתנסות שלו עם כל סם אפשרי, אבל זהו דיוקן מעריץ מאוד, נטול שיפוט מכל סוג, משהו שאינו רחוק יותר מדי ממכתב הערצה. על כן, הסרט לא מתאים למי שיחפש קולנוע חדשני או תיאור מעמיק של דמות, אבל הוא עובד היטב בתור מה שהוא שואף להיות – זרקור על אדם שחבר של כל המפרוסמים אבל פחות ידוע לציבור בתור עצמו. ובעיקר, הסרט הוא המרענן הקומי של הפסטיבל. בסופו של דבר, נדמה לי שכמעט כל הצופים יפיקו הנאה מן הסרט הזה.

 Ne Me Quitte Pas

בסצנה הראשונה בסרט, אשתו של מרסל בן ה-50 עוזבת אותו באופן סופי לאחר קשר של 16 שנה ושלושה ילדים. היא עוזבת את הכפר הבלגי הנידח (עד הכמעט לא קיים) בו הם חיים לטובת עיר גדולה ובן זוג אחר. אבל דומה כי הבקשה שבכותרת הסרט, "אל תעזוב אותי", אינה מדברת בעיקר על מערכת היחסים זו אלא על מערכת היחסים בין מרסל לבין שכנו/חברו המבוגר ממנו בכמה שנים, בוב. ילדיו של בוב בגרו ועזבו מזמן ושני הגברים מצויים ללא משפחה ובלי עבודה של ממש, רק עם החברוּת שלהם.

הסרט נפתח בציטוט של בקט ועובר מהר מאוד לדיון על התאבדות. לרגע זה נראה כאילו הסרט מבקש להפוך לגרסה תיעודית של "מחכים לגודו" וברגעים מסויים הוא אכן כזה. אבל מהר מאוד הסיפור, שמחולק לפרקים הנותנים דגש על כל חלק בו, תופס כיוון קצת אחר. הגיבורים לא ממש יכולים להתנתק זה מזה או מן החיים, גם כאשר נדמה שאין להם הרבה בחיים. הם גם לא מסגולים להתנתק מן הטיפה המרה, גם אם רק אחד מהם מבין את הבעיה שבמצב ובשלב מסוים מתאשפז בבית חולים בשאיפה להיגמל מן השתייה.

הבמאים סאבין לובה בקר ונילס ואן קוורדן (שגם צילם) מנסים רוב הזמן לתת לדמוית לדבר ולא ניכרת התערבות מצידם, גם כאשר הגיבורים נקלעים למצבים בהם ייתכן ודרושה עזרה. אבל הם מעצבים את סרטם בגוון שמכיל אמנם אירוניה כלפי המצב, אבל גם הרבה חמלה וחגיגת האנושיות שבדמויות אלו, אשר לקוחות מזמן אחר (בוב הוא סוג של קאובוי) ולא ממש מתאימות לעולם המודרני. אין להם גם משהו מקורי במיוחד להגיד על החיים, פרט לעבודה שהם חיים אותם ואוהבים לחיות, בין לגימות של רום או בירה.

הסרט אורך כשעה ושלושת רבע ויש הרגשה כי זהו פרק זמן ארוך מדי. לא משום שיש בו חומרים שהם פחות מעניינים, אלא מפני שהסרט לא מרוויח הרבה מחזרה על אירועים שונים, והרגעים בהם הסרט משתמש בצילומים אקספרסיבים הם מעטים מדי, אף כי הם שם והם מגיעים בנקדות מפתח, כגון הפתיחה שתוארה לעיל וגם הסיום. התוצאה הסופית מעניינת ומכילה כמה רגעים מעוררי מחשבה, גם אם אני חושש כי היא לא תחרט בזיכרון לטווח ארוך.

בתים לכולם
Houses for All

housesforall

באחד מן הסיקוונסים הזכורים ביותר בסרטו המופתי של מיכאלאנג'לו אנטוניוני "ל'אוונטורה" מגיעים הגיבורים לכפר בו איש לא גר. יש בכפר כנסייה, בניינים מעוצבים היטב – אבל אף נפש חיה. המציאות הפוליטית או הכלכלית או החברתית, גרמה למקום להיות מקום ישוב ללא יושבים. זהו כמובן לא רעיון מקורי של אנטוניוני, ההיסטוריה האנושית מלאה בישובים שננטשו. גם מבחינה אמנותית, אנטוניוני למעשה התכתב עם ציורו של האמן האיטלקי ג'ורג'יו דה קיריקו, אשר צייר ערי רפאים דומות, עם דמות אחת או שתיים בחלל שהופך את הארכיטקטורה האיטלקית לזירה של הזיה סוריאליסטית.

סרטו של הבמאי הגרמני גיריאון וצל מראה כי הסוראליזם נמצא מעל המציאות רק בכך שהוא חושף אותה בצורה המדגישה את הכשלים שלה יותר. והמציאות סיפקה לבמאי עיר רפאים אבסורדית יותר ממה שהדמיון יעלה: בראשית שנות האלפיים החלה ספרד בתנופת בנייה חסרת תקדים, אך כאשר הדירות עמדו לצאת למכירה, התרחש המשבר הכלכלי והותיר ערים ושכונות שלא רק שאף אחד לא גר בהן יותר – אלא אף אחד לא גר בהן מעולם.

כך, בשולי מדריד, המצלמה של וצל משוטטת בשכונה ללא דיירים. בעזרת פריימים מעוצבים בצורה מוקפדת, וצל נראה לעיתים כמו ממשיך של אנטוניוני בלכידת הקשר בין הסביבה לבני האדם הבודדים שמסתובבים, מסיבה זו או אחרת, בשכונה ללא קהל יעד. רק בהדרגה הבמאי מתחיל להכניס לסביבה דמויות אנושיות, בעיקר את המאבטח של השכונה, אשר אין לו לקוחות חיים.

לאחר מכן, נכנס גם המלל לסרט – ציטוטים של פולטיקאים ואנשי עסקים אשר ממחישים את הפער בין ההצהרות למציאות שהתרחשה מאוחר יותר. הטון שבו הדברים מובאים הינו ציני בצורה מובהקת, מה שמעניק ליצירה מימד של אבסורד וקומדיה. אבל לתחושתי יותר משזו ביקורת פוליטית ישירה, זהו סרט מיואש והפוליטקאים העלובים הם גם סוג של קורבנות של המציאות שהם יצרו, עקב הבטחות ריקות וחלומות שיווקים שאין להם כיסוי במציאות. הניסיון לבנות "לאס וגאס קטנה" במדריד, לבנות עיר שמחקה ערים אחרות, מוביל בסופו של דבר לעיר אשר אין בה אנשים או כל דבר אחר ההופך אותה לייחודית.

אבל הסרט לא חוסך להראות מציאות קשה, גם אם זה רק בפרגמנטים. הוא מנגיד בין חסרי בית המאלתרים קורת גג, לבין דירות העומדות ללא נוכחות אנושית ומציג גם מכתב הסברה של קבוצת משפחות שפונו מבתיהם ופלשו ללא היתר לנכסים הלא מנוצלים. לעומת זאת, בסרט משולבות גם פרסומות לשכונות ומלונות היוקרה אשר נותרו ריקים, דבר המקצין את הפער המוצג בסרט בין היוזמה לביצוע, בין השאיפה לתוצאות שהן לא רק קשות ואכזריות, אלא גם מגוחכות.

הסרט משלב בין פיוט והומור אבסורדי למחאה פוליטית שהיא חזקה בעיקר משום שהיא נותנת לתמונות לדבר בעד עצמן רוב הזמן. הפיוט נובע מההעדפה של מבנה קצבי של שוטים על פני רצף עלילתי או הסברה ישירה של המצב. רוב הסרט הוא המגע של המצלמה והעריכה עם העולם המתואר. בגלל סגנון זה, לא כל הקהל יתחבר ליצירה, אבל עבור צופים המחפשים דרכים אחרות לאמירה נוקבת על המצב האנושי (והציטוט האחרון שמובא בסרט מראה כי לא מדובר רק בספרד של המאה ה-21), מדובר ביצירה עצובה ומצחיקה מאוד.

נאן גולדין – פנים בלתי נשכחות
Nan Goldin – I Remember Your Face

nangoldin

קשה לשים את האצבע על המרכיבים המדויקים ההופכים צלם סטילס לאמן גדול, אבל אין ספק כי הצלמת נאן גולדין ניחנה בכל הכישרון הטבעי הדורש על מנת להיחשב  – לדעתי בצדק – לאחת מן הצלמות הטובות בעולם. גולדין יוצרת תחושה של אינטימיות והבנה של כל מצולם, שלווה בצילומים שהיו יכולים להפוך לפרובוקציה זולה אצל רוב האמנים, יופי באור הטבעי. הצילומים שלה נראים לא פעם כאילו צוירו במשך שעות, אבל נוצרו בעזרת קליק של חלקיק שנייה.

עיקר תהילתה של גולדין קשור לראשית דרכה. בשנות השמונים היא תיעדה דארג קווינס, נרקומנים ושלל דמויות מן השוליים של השוליים של החברה, שם חיה גם היא. כל דמות שתוארה בצילומים של גולדין הייתה מכרה שלה, חברה קרובה של אמנית אשר כנראה ניחנה גם ביכולת להתחבב על אנשים, גם בשנים בהם הייתה בעצמה תחת השפעת סמים קשים כל הזמן.

לכן, בדמותה הממשית של גולדין היום – או אי פעם – יש משהו שקצת קורע את המסיכה. החברים שלה הם אנשי מפתח בעולם האמנות, אף כי הקשרים שהיא יוצרת מתוארים בסרט כמבוססים בראש ובראשונה על אינטימיות והבנה של החלקים הפחות מוגדרים בנפש. גולדין מצהירה בראשית הסרט כי שרדה בחיים רק כי מגיל 4 העדיפה את החברים על פני המשפחה, אבל הסרט מתאר גם את הקשר עם הוריה היהודים, שהפך חזק ברגע שלהורים הייתה סיבה להתגאות בבת מצליחה. כמו כן, מוצגת בסרט החיבה של גולדין לאיסוף פרטי קדושה נוצריים והנדודים שלה בין מקומות מגורים באירופה.

גולדין היא דמות שתמיד מרתק לפגוש ודומה כי הבמאית סבינה לידל אכן יצרה עימה קשר אינטימי דומה לקשר שיצרה גולדין עם המצלומים שלה. אבל לבמאית אין את אותו מגע זהב בלתי מוגדר, ולכן הסרט נותר דיוקן אוהד ואמין של אמן גדול, אבל לא סרט מרגש במיוחד או כזה המלמד אותנו משהו חדש על האמן או על היצירה. למעשה, הסרט מרגיש שגרתי למדי ואולי בכך האמירה שלו – גם גולדין היא בסופו של דבר אדם רגיל, למרות היותה יוצאת דופן מכל בחינה אפשרית.

מזוודת האהבה והבושה
Suitcase of Love and Shame

LoveShame

מזוודה ישנה נמכרה באיביי. היא הכילה 60 שעות של הקלטות ומזכרות ממערכת יחסים בין טום וג'יני. שניהם כנראה עובדים באותו בית חולים לחיות, אבל טום נשוי לאישה אחרת. ההקלטות נערכו באמצע שנות הששים. מערכת היחסים שלהם יכולה להתפרש כרומן מחוץ לנישואין, סיפור של בגידה וניצול. היא גם יכולה להיקרא כסיפור קורע לב על אהבה אבודה – ושתי האפשריות נכונות ושגויות באותה המידה.

פסקול הסרט מורכב ברובו מתוכן ההקלטות במזוודה – הודעות משיבון שהשאירו טום וג'יני זה לזו, אך גם הקלטות של שיחות טלפון והקלטות בהם שניהם נמצאים באותו חדר. ערוץ התמונה מכיל לעיתים דימויים של סלילי טייפ, לעיתים דימויים של מזכרות ופתקים שרשמו הגיבורים, לעיתים קטעי ארכיון מן התקופה, לעיתים צילומים של השמיים, דימויים מופשטים אחרים של הקשר ביניהם. לעיתים אין כלום בערוץ התמונה, אבל גם כשאין כלום לפעמים יש הרבה.

התיאור שלי אודות המתרחש בסרט עד כה היה יבש וכמעט עובדתי. בסרט עצמו, התחושה הייתה התרוממות מעבר למוצג, מעבר לניתן להסבר ולהגיון. יש הרבה מה לדון עליו בהקשר לסרט, למשל המימד הפולשני שבהאזנה להקלטות פרטיות, כולל רגעים מאוד אינטימיים. כי להיות נאהבים זה דבר מאוד פרטי וגם דבר הכולל מיניות, ומיניות היא חלק בלתי נפרד מן הסיפור המוצג בסרט. יש בסרט גם מימד נוסטלגי לתקופה, לסלילי הטייפ למשל, אבל גם מימד על זמני. הרצון לתיעוד עצמי של קשר לא מאפיין רק את עידן האינטרנט – הוא היה שם תמיד. ישנה גם הדואליות של הרצון לחיים לפרטים, לשמירה על סוד – אבל גם הדחף לגלות לכל העולם את דבר האהבה הגדולה המתרחשת בין העצמי לבין האחר.

כמה דימויים בסרט הזה פשוט יפהפיים ושוברי לב  – מסך חשוך כמעט לגמרי, מואר רק על ידי אור הבוקע מדלת פתוחה במקצת, קווי אור קטועים של סיכוי קלוש לקשר, לכניסה משותפת לחדר מלון, נקודת אור קטנה מדלת שבמהלך השוט הולכת להיטרק. חלק קטן מכביש לפנות בוקר, מאור על ידי כתם קטן של זריחה. זוכרים את רגע מימוש האהבה ב"היא" של ספייק ג'ונז, בו המסך הפך לשחור? אז יש בסרט הזה רגע דומה, שהופך לזריחה לצד אורגזמה עצובה מאוד הנשמעת ברקע.

כי הסיפור הזה, כך ידוע לנו מן ההתחלה, הולך להוביל להרבה מאוד כאב לשני האנשים שאנו שומעים את קולם וגם לאישה שהיא נוכחות חזקה ואילמת בסרט – גם נבגדת וגם (לכאורה) לא משמיעה את עמדתה. אבל הסרט הוא יותר מן הכאב אשר נגרם לשלושת האנשים – התמונות הנראות בו כמעט תמיד חתוכות, תמיד משלבות בין הפרטי לכללי. וסיפור האהבה המתואר הוא כל בגידה, כל מקרה בו אחד מבני הזוג אוהב קצת יותר מן השני, כל מקרה בו שני בני אדם אוהבים בצורה טוטאלית אשר אינה ניתנת לתיאור – אבל גם זה לא מספיק. הסרט הזה אינו רק ניצול של ג'יני בידי טום או ניצול של יוצרת הסרט ג׳יין גילולי את טם וג'יני המוקלטים. הסרט חודר לפרטיות של הצופה אשר ישקע לתוכו, כי המקרה הפרטי הזה הוא סיפור כל כך מוכר עד שדומה כי כל צופה יכול למצוא בתוכו את התשוקות שלו, את המשגים הרומנטיים שלו. קשה להגדיר את הסרט כתיעודי, ניסיוני או עלילתי. קל להגדיר אותו ככואב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.