• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

פסטיבל ירושלים 2013: דיווח #2 (אורון)

6 ביולי 2013 מאת אורון שמיר

אוטו שהתקלקל בדרך, מוסך, אוטובוס, הגעה באיחור, חדר עיתונאים ריק, והתפלחות חיננית לסרט שמוקרן במקביל לסרט הפתיחה. כך התחלתי את פסטיבל הקולנוע ה-30 של ירושלים, שהוא פסטיבל הקולנוע החמישי ברציפות שלי כמסקר. היו עוד תקלות עוד באותו ערב, אבל אחסוך אותן מכם – טוב, נו, אספר שאדם מבוגר נפל עליי בעת אחת ההקרנות. מילולית. זה כאב – ואתחיל לעשות את מה שבאתי לעשות פה: לשתות קפה לראות ולכתוב על סרטים. כמה שיותר מהם בכמה שפחות זמן. האולימפיאדה של המקצוע. אז בערב הפתיחה הספקתי לסרט אחד, ואתמול גמעתי עוד ארבעה. על מה שראיתי היום אכתוב בהמשך, כי ככה זה בפסטיבל – הסרטים חשובים מהכל, גם מחובת הדיווח שלקחתי על עצמי, ובטח שיותר משיחות חולין, או מזון מוצק. אני יכול לגלות שכבר הספקתי לראות סרט אחד שאפשר לקרוא לו יצירת מופת, אבל בואו נעשה את זה כרונולוגית ונתחיל עם הסרט שפתח עבורי את הפסטיבל.

נערת ליווי
call_girl2

כאמור, את סרט הפתיחה של הפסטיבל, "לצוד פילים" של רשף לוי, לא ראיתי בבריכת הסולטן (האמת היא שראיתי אותו כבר קודם לכן) ובמקומו נעזרתי בטובה ומצאתי לי מקום בסרט הראשון שתכננתי לראות בפסטיבל – "נערת ליווי" (Call Girl). תאמינו או לא, הלכתי בשל תיאור העלילה שמבטיח מותחן פארנויה פוליטי, ולא בשל הנדבך שקשור לתעשיית המין של שבדיה בשנות השבעים והקשר שלה לבכירים בממשל. ואכן, בכל התחומים, השבדים לא מאכזבים. שמחתי לגלות בכותרות הפתיחה את הצלם הויט ואן הויטמה, שם שאי אפשר לשכוח, אשר זכור לטוב מסרטיו של תומאס אלפרדסון "הכניסו את האדם הנכון" ו"החפרפרת". הצילום בסרט הנוכחי מגדיר אותו הלכה למעשה כמותחן פראנויה סבנטיזי פר-אקסלנס. צילום באור רך, קצת פולורואידי, שרק בגלל שנעשה ב-2012 אפשר לחשוד בו בהיפסטריות והשפעת האינסטגרם, מה גם שכל הדמויות הגבריות מתהדרות בשפמים וג'ינסים צמודים. אך למעשה, בזכות שחזור תקופתי מרשים והצילום המהפנט של הויטמה, המגובים במשחק מרהיב כרגיל אצל הסקנדינבים, הסרט מרגיש כאילו נעשה בשנות השבעים.

סרטו של הבמאי מיכאל מרסימיין משלב למעשה בין שני ז'אנרים, ומוהל את סיפורה של נערה המתגלגלת ממשפחה אומנת למוסד לנוער בסיכון, שם פורשת עליה חסות מאדאם שרוב הקליינטים שלה הם פוליטיקאים, המצויים כולם כמה חודשים לפני מערכת בחירות סוערת. מחד, הסרט אינו חף מביקורת, כאשר הוא מציג נבחרי ציבור שנואמים בעד זכויות שוות לנשים, ואז מפרנסים את תעשיית הזנות בסצנה הבאה. מאידך, הסצנות הכוללות מין ועירום ממש נזהרות שלא לגלוש לפורנוגרפיה, מה גם שמעורבות קטינות בעסק, כך שייתכן ויהיו כאלה שיראו בו סרט בעייתי מבחינה מוסרית. קולנועית, התסריט מזגזג היטב בין דמויות רבות ומספר קווי עלילה, אבל סובל מנפילות מתח מדי פעם (בכל זאת, כמעט שעתיים וחצי).

ההקרנה הבאה: יום ראשון ה-7.7 בשעה 12:30

צל הימים
mood-indigo

אם פסטיבל קולנוע מוגדר לפי כמות יצירות המופת שמאכלסות אותו, מאוד מתחשק לי להגדיר את סרטו החדש של מישל גונדרי כיצירת מופת טוטאלית. זה אומר לשכוח את הרגעים הפחות חזקים של הסרט, את הבטן התסריטאית הרכה שלו ואת הגודש הבלתי ניתן להכלה שלו מבחינה ויזואלית – ופשוט להלל את המוח הגועש, המשתפך, המתפרץ מיצירתיות קולנועית של הבמאי הגאון הזה. אני מאוד מקווה שההחלטה להשהות את היציאה שלו לבתי הקולנוע, כדי לקצר אותו מ-125 ל-100 דקות, לא תהרוס הכל. כי בגרסה שאני ראיתי, אין דקות מיותרות (לא 25 לפחות) והאיזון שקיים בו הוא נדיר כמו פרח מוגן. בכל מקרה, אדחה את ההילולים למועד המחודש של יציאת הסרט, בתקווה שהוא יהיה ראוי להם גם אז.

כן אומר, ובכך לא אתאפק, שמדובר בסרט העמוק ביותר של מישל גונדרי שיצא לי לראות, בו הוא מפליא לברוא ייצוגים ויזואליים לרעיונות פילוסופיים. דרך נקודת המבט הילדותית-מוקסמת שלו, חושף הבמאי את השקרים שבמציאות וממלא אותו במניפולציות ואשליות משלו, שלעניות דעתי עדיפים בהרבה. לדוגמה – חשבתם פעם על המנהג המוזר של למלא את חדרו של חולה בפרחים? כלומר, מה הוא אמור לעשות עם פרחים בדיוק? ב"צל הימים" יש לכך הסבר. כמו ההסבר שילדים ממציאים לכל מיני דברים שהם לא מבינים, נגיד מדוע זורחת השמש או למה יורד גשם, אבל הסבר שהוא לא פחות טוב לאדם שכמוני מאשר כל הסבר "מדעי". או לפחות, מדובר בהסברים הרבה יותר "משכנעים". כל מי שיגיד לכם שמדובר בסיפור הרגיל של בחור פוגש בחורה, מוזמן מבחינתי לקפה ושיחה על כל מה שמפעים בסרט והוביל אותי מצחוק להתייפחות וחוזר חלילה. ולחשוב שלא הבנתי אף בדיחה בצרפתית, מה שאומר שפוטנציאלית הייתי אמור לאהוב את הסרט הרבה יותר.

ראיתי גם את "נאהבים מחוץ לחוק", או "A'int Them Bodies Saint" כפי שהוא קרוי במקור, שעופר כתב עליו פחות או יותר את דעתי שלי, שמסתכמת במשחק מעולה של שחקנים המבצעים דמויות שנתקעות בשלב מסויים, ועשייה קולנועית הנפוחה מחשיבות עצמית שכנראה יש רק לאמריקאים. אז פשוט אעבור לסרט הבא. ההקרנה הבאה שלו היא ביום ראשון ה-7.7 בשעה 21:00

עראבני
arabunny

סרט הפתיחה של התחרות הישראלית, לסרטים עלילתיים באורך מלא, הוא במקרה גם הסרט שפתח את פסטיבל קולנוע דרום לפני כחודש. הוא גם נודע כסרט הישראלי הראשון שמתמקד בעדה הדרוזית, ויוצא מתוכה, בזכות זהותו של הבמאי והתסריטאי עדי עדואן. לכן, נראה לי טבעי ואפילו מתבקש לכתוב משפט כמו "הסרט תפס אותי מיד בפתיחה", והוא אכן עשה זאת. "עראבני" – שמשמעות שמו היא ניב שהוא מן סלט של עברית וערבית, שם שמתכתב היטב עם עניין הזהות החצויה והמעורבבת של הדמויות הראשיות – נפתח עם עיניו של הגיבור, יוסף, המשתקפות אלינו דרך המראה האחורית של רכב. הוא נוהג, אבל לא מסתכל קדימה – הוא מביט לאחור, גם מטאפורית כמובן. מה שהוא רואה, בספסל האחורי, הוא את שני ילדים, סמדר ואלי, ששמותיהם היהודיים מרמזים על מוצאה של אמא שלהם. יוסף, לעומתם, הוא גבר דרוזי שנטש את הכפר שלו בצעירותו, וכעת שב אליו לאחר שהתגרש מאשתו. כל המידע הזה נמסר בין השורות, ולא באופן מפורש דרך הדיאלוג, מה שמחזק את הסרט ומעצים את הדרמה שעומדת להתחולל, כאשר שלושת הזרים מנסים להיטמע בכפר ולהתקבל על-ידי תושביו, שאולי זה המקום להזכיר את השתייכותם לדת סגורה שלא מקבלת אל חיקה "מגויירים" ובטח שלא נוטשים.

מעניין היה לפגוש השנה סרט חדש של המפיק איתי תמיר, שנה לאחר שסחף את פסטיבל ירושלים הקודם עם הזכיות של "שרקייה" ו"אליס". אגב, עמי ליבנה, שזכה כאן בירושלים בשנה שעברה עם סרטו, היה עוזר במאי בסרט הנוכחי. כך שאותו "שרקייה", שהציג את חייה של קהילה בדואית המתגוררת בדרום הארץ, עשוי להיחשב כמעין סרט אח ל"עראבני", בשל כל הקשרים הפרסונליים שציינתי וכמובן בשל הפניית הזרקור אל שני המיעוטים הללו, שחיים בינינו ויש ביניהם דמיון מסויים (מבלי להעליב איש). הגיבורים של "עראבני" לא באמת שייכים לשום מקום, לא לעדה הדרוזית וכנראה שגם לא לישראל, אבל הבמאי מעדיף להתמקד בדרמה האישית ולעיתים גם הפנימית של הדמויות שלו – סיפור על אהבה צעירה בין סמדר לצעיר דרוזי, יוסף שפוגש מחדש אשה שאהב וכעת נשואה לחבר ותיק, ואלי שמתגעגע אל אימו. החלטות אלה בונות יסודות דרמתיים איתנים לסרט, שהופכים את הסיום שלו לשובר לב בכמה וכמה דרכים, אשר הראשית והצובטת ביותר שבהן, היא שזהו הסיום האפשרי היחיד למצב שנוצר. לפעמים היעדר הברירה נדמה מייאש יותר מאשר הבחירה באחת מכמה אופציות איומות.

ההקרנה הבאה: יום ראשון ה-7.7 בשעה 13:30

קיסר חייב למות caesar_must_die

את יום שישי סיימתי עם סרטם החדש של פאולו ו-ויטוריו טביאני, אשר זיכה אותם בדב הזהב, הפרס הגדול של פסטיבל ברלין הקודם. מדובר בסיפורם של קבוצת אסירים, המעלים גרסה של "יוליוס קיסר" השייקספירי בבית הסוהר בו רבים מהם נידונו לחיות את שארית חייהם. האחים טביאני משתמשים באסירים אמיתיים שפנו למשחק ומצאו מזור במחזה הזה, אשר בסרט הולך ומשתלט על ההוויה שלהם ומציע התמודדות עם טראומות עבר ונקודות השקה מפחידות ממש להווה, בעיקר זה הפרטי שלהם או של העם האיטלקי. בכל פעם שהצופה נסחף פנימה אל המחזה – שאני חשדתי שנמצא כמעט-בשלמותו בתוך הסרט הלא-ארוך הזה, אך חבריי המלומדים ממני טענו אחרת – היוצרים מתעקשים להזכיר שאנו צופים באסירים מסוכנים, עם אינטריגות של בית כלא ואופי לא מאוד נוח.

כל הבחירות של הטביאנים קסמו לי עד מאוד. ראשית, מדובר בחבורת אסירים-שחקנים שמאוד קשה לא לחבב באופן כמעט מיידי, במיוחד הליהוק המבריק לדמות של ברוטוס וכמובן כפיל ג'יימס גנדולפיני זצ"ל כיוליוס קיסר. המשחק המוגזם והאמוציונאלי של כולם ללא יוצא מן הכלל,  מתאים מאוד הן לאופי המחזה השייקספירי, הן לשפה האיטלקית המלאת חיוּת ותשוקה, והן לסרט עצמו בשל כך. מה גם שמדובר באחד מסרטי הכלא החביבים ביותר שראיתי, בכל הנוגע לאלימות מכל הסוגים, שלא נמצאת על המסך, כפי שאולי היה מצופה מהז'אנר. אהבת התיאטרון, והאמנות (כן, גם הקולנוע, שלא יגידו לכם שזה מחזה מצולם) מתעלה על כל יתר העיסוקים בסרט, ויש בה משהו מדבק שאני משוכנע שיקסום לצופים רבים.

אגב, זה הפוסט ה-1000 של סריטה. לא חוגגים או משהו, סתם מיידעים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.