• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"אורחים לרגע", סקירה

27 באפריל 2012 מאת עופר ליברגל

לכו לצפות בסרטה של מאיה קניג אורחים לרגע. אל תלכו לראות אותו כי מדובר בסרט "חשוב", או כי הוא מפיק משב רוח רענן בנוף הקולנוע הישראלי, אל תצפו ליצירת מופת חד פעמית או לסרט שמפיל מבקרים מהרגליים. לכו לצפות בסרט כי הוא פשוט סרט מהנה לצפייה במשך שעה וחצי, סרט שמעלה חיוך על הפנים, משאיר טעם של עוד. סרט שנראה קטן אך למעשה הוא מעורר לא פחות מחשבה מהרבה סרטים אמנותיים.
לכו לצפות בו בקולנוע, שלמו על הכרטיס. לא רק משום שחייבים לתמוך בקולנוע הישראלי, או כי חייבים לראות אותו על מסך גדול, אלא מפני שאם הסרט הזה יהיה רווחי, יעשו עוד סרטים בסגנון שלו. ואם הסרט הזה לא יביא הרבה קהל, זה יהיה הפסד לא רק של היוצרים אלא גם של הקהל הישראלי. כי בניגוד לחלק מן הסרטים הישראלים האחרים שנעשו לאחרונה, הסרט הזה מאוד מתקשר עם הקהל המקומי ולא מנסה לקסום לקהל זר או לצוות לקטורה של פסטיבלים. הוא לא מנסה להיות ייחודי או להסביר משהו על החיים בארץ. הוא פשוט ישראלי מאוד, כן מאוד, לפרקים מצחיק מאוד ורוב הזמן מרגש מאוד.

הסרט הזה הוא מבחן לקהל הישראלי – הוא משווק בצורה אגרסיבית מצד אחד, אולם סרטים רבים אשר זכו לשיווק דומה כשלו. הסרט הזה הוא מבחן כי הוא מציע לקהל הישראלי חוויה שהיא מבדרת מאוד ולא מעילבה את האינטליגנציה. הוא מגיע לקולנוע בלי כמות אדירה של פרסים מאחוריו (זה לא סרט מן הסוג הזה) ובלי כוכבים גדולים. המבקרים סימפטיים כלפיו, אך מעטים מהם יהללו אותו כמו פוסט זה. זה מסוג הסרטים שאני  מרגיש כי הקהל הישראלי שואל למה אין עוד סרטים כמוהם ואני לפעמים עונה בחשש כי כאשר כבר יש סרטי כאלו, הקהל לא ממהר ללכת עליהם.

הסרט מתרחש על רקע מלחמת לבנון השנייה, אבל אינו מנסה לומר על המלחמה משהו מיוחד. הוא לא מציג את צה"ל כהירואי ולא מבקר את עצם הלחימה. הוא מציג את הלחימה כמצב קיים, כפי שרבים מאיתנו חווים אותו. הוא מציג אב ובת אשר התמודדות עם המצב הביטחוני היא רק חלק מן המצב הבעייתי עימו הם מתמודדים, מצב אשר יותר משהוא מהווה בעיה, הוא מספק אופציה לפתרון. בנקודת מוצא עלילתית זו יש פגם מוסרי, אך הסרט נעשה כל כך בחן והוא גורם לתחושה שאם אנחנו היינו במצבם, ייתכן שהיינו נוהגים באותו אופן.

גיבורת הסרט היא ליבי (אליה ענבר) ילדה-נערה החוזרת לארץ לחיות על אביה, לאחר שנים של מגורים עם אמה בארה"ב. האב הוא שאול (גור בנטביץ', בן זוגה של הבמאית) אדם המנסה להתפרנס מרישום פנטנטים מקוריים, רק שכרגע הוא מובטל וחסר דירה. במאמץ למצוא מקום מגורים לו ולביתו, הוא מגיע לפתח דלתה של משפחה ירושלמית בטענה שהוא פליט מן הצפון. המשפחה מורכבת מאב מיליטריסט (צחי גראד), אם רוחנית (סלעית אחי-מרים) ובן חייל (ארד ייני). האינטגרציה בין הדמויות מתפתחת באופן צפוי, לעיתים צפוי מדי, אך אלו דמויות מקסימות.

ההמצאות של שאול, אשר משולבות לאורך הסרט ולאחת מהם יש תפקיד מכריע בעלילה, הם בו זמנית פשוטות, מגוחכות ומופלאות. אני מניח כי כל צופה ירצה לעשות שימוש בלפחות אחת מהם, אך בו זמנית יבין למה אין להן ערך מסחרי ולמה הן גורמת לשאול להיות במצב של חוסר הצלחה כלכלי. במידה רבה, ההמצאות האלו (אני לא חושף מה הן, תראו אותן בסרט) הן מקבילות לסרט עצמו: קטנות ומקוריות. כנראה לא ישנו את העולם, אבל בהחלט יעשו לא מעט טוב לאלו אשר יתנו להן צ'אנס. כבר כתבתי עד כמה אני מקווה שקהל ייתן צ'אנס לסרט הזה?

יש לי תקווה בלב שלקולנוע הישראלי יש קהל אשר מתרגש מעט כשהוא רואה את צחי גראד בעוד תפקיד משנה. שזוכר את הסרטים ההזויים שגור בנטביץ' ביים בשנות התשעים  וששמח לגלות אותו כשחקן לא פחות ייחודי בסרט אשר נע סביב בסיס תסריטאי מגובש יותר. ויכול להיות שהקהל הזה, במקום להגיד "הנה עוד סרט העוסק ביחסי הורים-ילדים" יקבל את הסרט הזה כיצירה האומרת משהו על היחסים עם אב בעייתי בצורה רעננה, למרות שלא מעט סרטים ישראלים נגעו בסוגיה.

אז נכון שאב כושל, נערה צעירה המגלה את המיניות שלה, משבר בחיי הנישואין והתמודדות עם המצב הביטחוני – אינם נושאים חדשים בנוף הקולנוע המקומי. הסרט מסמן וי על נגיעה בכל אחד מן הנושאים האלו, אבל הוא לא מרגיש כמו שחזור של אף סרט אחר. יותר משיש בו משהו מקורי, הוא פשוט יצירה כנה ועדינה. יש תחושה כי לבמאית באמת היה חשוב לספר את הסיפור הזה.

הסרט הזה לא מנסה להכניס ז'אנרים חדשים לקולנוע הישראלי, לשבור את הז'אנרים הקיימים. יש בו לא מעט אמירות על החברה הישראלית ועל החברה האנושית בכלל, אבל הסרט לא צועק אותן, לא כופה את עצמו. הוא כן מנסה לספר סיפור על אב ובת, על יצירת קשר בין אנשים, על התבגרות בגיל 13 ובגיל 30 פלוס. הסרט מספר את הסיפור בשפה שלו, שהיא עברית ישראלית מאוד ואמינה מאוד – הדיאלוגים לאורך רוב הסרט מעולים משום שהם לא מנסים לייצר מטבעות לשון או לשקף את השפה העברית החדשה, הם עושים זאת כבדרך אגב.

אני לא חושב שמדובר בסרט מושלם. התסריט, שכתבה קניג יחד עם דנה דימנט מכיל לצד דיאלוגים משובחים גם כמה פתרונות עלילתיים גסים מדי, בעיקר בחלקו האחרון. אבל החסרונות של הסרט כבים  מול האור שפורץ ממנו. יש תחושה כי זה סרט שנעשה מאהבה. אני רק מקווה שהקהל ידע לזהות את האהבה הזו ויחזיר לסרט אהבה.

תגובות

  1. אורי הגיב:

    מהפה שלך אל הצופים.

  2. ורדה לץ הגיב:

    אני אלך. אוהבת את בנטוויץ ומאיה. עשיתי אנסין לבגרות בקולנוע על הסרט הקצר שלהם 12 דקות מסם שפיגל, עובר ושב. סרט מ-ה-מם!

השאר תגובה