• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

אימת החודש – מאי 2014: Countdown; Devil's Due; The Battery

26 במאי 2014 מאת אור סיגולי

שוב אתכם בפינת האימה החודשית של הבלוג. אם משום מה פספסתם, מאז מרץ 2013 אנחנו נפגשים פה על בסיס חודשי לסקירה על כמה סרטי אימה – או באיזור הז'אנר – שנתקלו בדרכי.
בחודש שעבר היה יבול לא רע עם שלושה סרטים שנעו בין המשובח למופרך, בריטי אחד ושני אמריקאים, וכולם הסבו לי עונג רב. אם אתם מסכימים להתייחס לפסיכופאטים רצחניים וניסויים בבני אדם כ"עונג".
חודש מאי הביא עימו שלושה סרטים קצת יותר מגוונים, הן מבחינת הלאום שלהם, והן מבחינת איכותם.

Countdown הוא סרט ממוצא תאילנדי המתרחש בניו יורק בדירה אחת בערב השנה החדשה, והוא אפילו ניסה לייצג את מדינתו באוסקר האחרון, באחת מהבחירות המוזרות ביותר של מתמודדי הסרט בשפה זרה; Devil's Due הוא אחד מסרטי הפאונד-פוטג' היותר מדוברים של שנת 2014; ו-The Battery הוא כנראה ההשלמה המשמעותית האחרונה שלי מיבול 2013.
אז אילו שמות כדאי לכם לזכור, ומאילו כדאי לכם להמנע…

Countdown

countdown_131

בסרט הזה נתקלתי לראשונה כשעברתי על נציגי המדינות לקטגורית הסרט הזר הטוב ביותר, אי שם באוקטובר הקודם. כמו על רוב הסרטים ברשימה הארוכה, גם על "קאונטדאון" לא ידעתי דבר ולכן חיפשתי עליו אינפורמציה. לא נתקלתי בכלום חוץ מטריילר אחד שהציג קבוצה של צעירים תאילנדים שמכניסים לדירתם בחור אמריקאי זרוק בעל שיער ארוך בשם "חזוס", ומשם נדמה שהעניינים מקבלים תפנית לא נעימה. הטון של הטריילר הבהיר שמועמדות לאוסקר לא תהיה שם, ותאילנד תחכה על הספסל שנה נוספת.
האמת שרק לאחרונה גיליתי שסרט אחר מרשימת המתמודדים שלא צלחו גם הוא סרט אימה, נציג טיוואן, "נשמה", אבל זו כבר ליגה אחרת לגמרי ואני מקווה שתהיה לי את ההזדמות לדבר עליה בהמשך.

אבל מה שלא טוב בשביל האוסקר, הוא לפחות אופציה ל"אימת החודש". ולכן כאשר גיליתי עותק של הסרט התאילנדי ב"האוזן השלישית" מיהרתי לקחת אותו, במחשבה שאולי הטריילר הטעה, וכן היה איזשהו היגיון מאחורי הבחירה התאילנדית לאוסקר, או שכנראה זהו הסרט היחיד שצולם באותה מדינה מזרח-אסייתית בשנה הקודמת.
כנראה שהאפשרות השנייה היא הנכונה.
אז לפחות מבחינת עלילה הטריילר היה נאמן: שתי בחורות ובחור, בסביבות גיל ה-18, חיים בדירה משותפת בניו יורק, כל אחד עם בעיותיו וצרכיו. בערב השנה החדשה הם נשארים בלי שום דבר לעשן ולכן, ביאושם, מתקשרים לסוחר שבכרטיס הביקור שלו נתקלו בדירתם שכנם. בשעה הנקובה מגיעה אותו חזוס ומתחיל להריץ איתם צחוקים, עד שכבר נהיה מאוחר, והאורח לא רק שמסרב לעזוב, גם יש לו תוכניות אפלות במיוחד.

יכול להיות שיש סרט טוב בהמשך "קאונטדאון" אבל חצי השעה הראשונה שלו ממש מקשה לקבל אותו בזרועות פתוחות. שלושת הצעירים הדרים יחדיו הם באמת בלתי נסבלים, צווחניים ודי סתומים, כך שממש אין רצון לבלות במחיצתם. מה גם שעם כל הכבוד להבדלי תרבויות, אתה לא מכניס אליך הביתה זר מסתורי שידוע כסוחר סמים. אלו בדיוק מסוג הפעולות שגורמות לצופה העירני לקוות שהם יקבלו איזו מכה על האף וילמדו משהו.
הסרט תופס מהירות באיזשהו שלב, משהו כמו שתי דקות אחרי שכבר נמאס מהאמריקאי המציק ומהתאילנדים המטופשים, וכשהדברים מתחילים לקבל מימד חולני שעלול בימים כתיקונם להיות מסעיר ומעניין, לי כבר לא היה כח וצפיתי די מנומנם במשהו שקצת מזכיר פורנו-עינויים.
הרעיון הוא שלכל אחד מהצעירים יש משהו בעברו שהוא ברח ממנו, והחזוס הזה שם כדי לעמת אותם עם טעויותיהם. אז כן, יש פה אולי קטע מעניין של בחינת הקונפסט של ישו המודרני, ואיך היה נראה שלב הכפרה והסליחה בעולם של היום. ואולי זה סתם משהו שהמצאתי כדי שיהיה לי מעניין, כי קשה היה לי למצוא את זה בתוך הסרט.
את הסרט ביים נטאווט פונפירייה.

Devil's Due

devil's due

טיילר ג'ילט ומאט בטינלי-אולפין הם שניים מקבוצת "רדיו סיילנס" שבעולם האימה מוכרים בעיקר כאלו שתרמו את האפיזודה "ה31 באוקטובר, 1998" לאנתולוגיית הפאונד-פוטג' V/H/S. לזכותם יאמר שחלקם בפרוייקט הוא מהמצטיינים, אפילו אם לוקחים בחשבון את סרט ההמשך.
חלקם ב-V/H/S התעסק בקבוצת צעירים היוצאים לחגוג את ליל כל הקדושים ומסתבכים עם כוחות שטניים. האפיזודה בלטה בעיקר בזכות שימוש לא רע של אפקטים ממוחשבים.

טיילר ומאט חזרו אל ענייני השטן גם בסרטם המשותף מהשנה הזו Devil's Due, המספר על זוג צעיר שבעת טיול ירח דבש בדרום אמריקה נופלים קורבן לכת שטנית, אשר מכניסה את האישה להיריון.
היתרון הגדול של הסרט הוא שעל אף השימוש בפאונד-פוטג', שלעיתים עדיין משמש כתירוץ לעצלנות קולנועית ולחוסר תקציב, הוא נראה מעולה. כן, מסתבר שגם במצלמות ביתיות יש אופציה לצלם ב-HD ולכן לפחות הצפייה בסרט לא עלולה לגרום לצופה לרצות לעקור את עיניו ולקחת חופן אספירין כדי להקל על כאב הראש. האפקטים מצויינים ויש לו כמה סצנות אפקטיביות למדי, שהופכות אותו לסרט שאין מה להתבייש בו. לא מובן מאליו בכלל.
למרבה הצער, בשלב הזה לי נגמרים הקומפלימנטים לסרט הזה.

הבעל הצעיר והאוהב (זאק גילפורד) מחליט לתעד את אשתו בזמן תהליך ההריון שלה, כדי, כמובן, להשאיר לתינוקם מזכרת מהימים בהם עוד לא היה קיים. זה פותר באופן סביר את ההצמדות לנושא הצילום התיעודי של הסרט. הבעיה היא שכשזה מגיע לעריכה, אין לסרט טיפת הגיון שאני יכול לקבל. הקונספט הקלאסי של הפאונד-פוטג', כפי שהוצג בסרט הדגל "פרוייקט המכשפה מבלייר", הוא כפי ששמו מציין זאת – חומר מצולם שנמצא. כלומר רצף צילומים שמישהו ערך יחדיו לכדי משהו קוהרנטי. כמובן שאין צורך לחשוף מיהו העורך, או את התהליך, אבל גם לזה יש חוקים מסויימים.
ב-Devil's Due הסצנות מכוסות לעיתים לא רק ממצלמת הגיבור, אלא גם ממצלמות נסתרות וחומרים נוספים שנמצאים בסביבה באופן הו-כה נוח. אין שום הסבר איך נערך והושלם הסרט בהתחשב בכך שהחלק מהחומר הוא מוסתר, מי בחר את השוטים ואיך הוא השיג אותם, ומי ידע לעבור מזווית אחת לשנייה במיומנות כדי לברוא סיקוונס ראוי, ממש כמו עורך ותיק (אם הצילום "חובבני" אז גם העריכה צריכה להיות כזו, לא? אלא אם כן יחידת ההסרטה של כת השט עשתה עבודה מעולה). לי זה מציק, כי כמו שאני צריך הצדקה לשאלה מדוע צילמו את הסרט באופן הזה, אני צריך לדעת גם מה בנה אותו. כלומר, אם עושים סרט בסגנון הזה, תירוץ למצלמה זה רק חלק מהעניין.
אבל זה עוד בקטנה.

הבעיה המרכזית של הסרט היא שהוא כל כך נדוש, כל כך מוכר, כל כך שגרתי שאחרי כמעט חמישים שנה של סרטי "הריון מהשטן", להצדיק את העלילה הלא מקורית הזו בקונספט צילומי שגם הוא כבר מעייף, זה חטא על פשע.
מ"תינוקה של רוזמרי" משנת 1968 שפתח את כל הנושא הזה – והציג לראשונה את נושא ההיריון בקולנוע האימה (אלא אם כן מחשיבים את "כפר הארורים" הבריטי) – דרך "אות משמיים", "זה חי" ודומיהם, כבר ראינו את הסיפור הזה. לרוב מייצרים הסרטים האלו איזשהו פתח לדיון על תפיסת ההיריון בקולנוע, וכפועל יוצא תפיסת הנשיות, אבל בסרט הזה נקודת המבט היא של הגבר, ולכן אפילו זה מתגמד.
מאחורי Devil's Due עומדים אולי כמה יוצרים מוכשרים, אבל הסרט עצמו לא מצדיק את עשייתו, לא בתוכן ולא בצורה.

The Battery

the-battery-2012

אחד מהסרטים ששמעתי עליהם הכי הרבה בשלב סיכומי השנה של 2013 בתחום האימה הוא זה, שהסתבר לי מאוחר מדי שגם הוקרן בפסטיבל אוטופיה של שנה שעברה.
באופן טבעי ההייפ סביב הסרט הביא אותי אליו עם מערכת ציפיות מסויימת, אבל כמו שקרה עם סרטים מהוללים אחרים, כמו Almost Human למשל, ידעתי גם לצנן את ההתלהבות.
סרטו הראשון של ג'רמי גארדנר, שגם משחק בתפקיד הראשי, הוא מין באדי-מובי/סרט מסע של שני צעירים בעולם שאחרי אפוקליפסת זומבים.

העניין הוא כזה: התלבטתי מעט האם להכניס אותו ל"אימת החודש" מכיוון שעל שאף שכסרט עצמאי "הסוללה" מגניב ממש, וכסרט שעומד בפני עצמו הוא מרשים ומשמח, כסרט אימה… הוא לא לגמרי תופס. עזבו את זה שהוא לא מפחיד או מזעזע – כי הוא בהחלט לא מנסה להיות – אלא שהוא בסופו של דבר משתמש בסטינג שמוכר לנו מהז'אנר כדי להעביר חוויה אנושית. אבל מכיוון שהיחס הכללי אליו הוא של סרט אימה, אני שמח לכלול אותו פה. מה גם שבאמת מגיע לו שידברו עליו ויכירו בו.

הדבר שאותי הכי תפס בסרט הזומבים הקטן הזה – מעבר לפיקחות הרבה של עשייתו במינימום אמצעים אבל עם יצירתיות גדולה – הוא שהוא נראה כמו אוסף של הסצנות שנפלו מסרט זומבים רגיל. אנחנו מכירים מסרטי הזומבים שהגיבור/גיבורים נמצאים בסכנה, נמלטים ממנה, פוגשים אנשים חדשים, נמלטים איתם או מהם, נתקלים בזומבים, שוחטים אותם, מאבדים חברים במאבק, וממשיכים לברוח.
"הסוללה" בעצם מתאר אך ורק את השגרה שבין הרגעים האלה. הציפייה הדרוכה למשהו שיבוא ולא תמיד מגיע, הלילות הבודדים, החיפוש אחר שלל, הרגעים המשמימים של לחיות בעולם שבו אין איש בחוץ וכל דבר הוא בחזקת אויב. כמובן שסרט כזה עלול להיות הדבר המשעמם ביותר שיכול להיות, אבל מה שמעולה בסרט הזה הוא שגארדנר העניק איזשהו משהו מיוחד לרגעים "השגרתיים" האלה ובנה עולם שקל מאוד להתחבר אליו וללכת איתו, ולשני גיבורים שנעים להיות איתם, על אף שהם פגומים ולעיתים מעצבנים.
יש כמה סצנות מבריקות בסרט, בעיקר בגלל שהן מביאות איזשהו היפוך על הז'אנר, כמו למשל סצנת אוננות מעולה שהיא כל כך אמיתית שבעיני היא בחזקת מרגשת, או המעבר על המגירות של חדר השינה בבית שננטש. כל אלה מייצרים את אחד מסרטי הזומבים הריאליסטיים שראיתי, ואם אתם מאלו שזועמים על השינוי שעברו הזומבים מאז "28 יום אחרי…" תשמחו לדעת שהזומבים של "הסוללה" הם חזרה לזומבי הקלאסי, האיטי וחסר הבינה.

מה שכן, הסרט הוא שעה וארבעים ובאמת אין שום סיבה שיהיה כזה. יש לו בטן שהיה אפשר בכיף לוותר עליה ולהשאיר את הצופים קצת יותר דרוכים. אבל יכול להיות שבשביל הסרט הזה זה אולי קצת מתאים. בכל מקרה, אל תצפו להגעל או לפחד מ-The Battery אבל אם מעניין אתכם לראות סרט שנעשה בכלום ויש בו הרבה, זאת אופציה מצוינת בשבילכם.

לשאר מהדורות "אימת החודש", לחצו על הטאב שמופיע למטה.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    בקרוב יוצא לאקרנים רשמית סרט נוסף עם הקונספט האהוב על האמריקנים של הריון מהשטן, שמו Delivery והוא מוצלח למדי, מתמקד ומתרכז בעיקר בגיבוש בילד אפ מעניין לכל אורכו –
    http://www.imdb.com/title/tt1957886/

    ודווקא ראיתי את Devil's Due גם מהמוצלחים בז'אנר, מאוד אפקטיבי. פאונד פוטג' מעולם לא התקיים עקב סיבות של "עצלנות קולנועית". זו שיטה חסכונית שהופכת את החווייה לאינטימית יותר. אתה לוקח חלק פעיל בעלילה, מרגיש כמו כאילו אתה נמצא שם בעצמך בלי ששמים לב אלייך, הרבה יותר מרגש ומסעיר מאשר תלת מימד, לטעמי לפחות.
    הנה 15 עצות מעולות עבור כיצד לעשות סרט פאונד פוטג' על הצד הטוב ביותר –
    http://www.totalfilm.com/features/how-to-make-a-terrifying-found-footage-horror/hire-unknown-actors

  2. hamlet הגיב:

    ראיתי את Here Comes The Devil
    שסקרת בעבר
    אחלה סרט

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.