• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

אוסקר 2013/14: כל המתמודדים לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה

6 באוקטובר 2013 מאת אור סיגולי

קטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה (או בכינויו "הסרט הזר הטוב ביותר") היא לנצח אחת הקטגוריות הכי מרתקות והכי בעייתיות שיש לטקס ההוליוודי הנוצץ להציע. בכל שנה שוב עולות השאלות לגבי הרלוונטיות של הקטגוריה – שלפני כחצי מאה הייתה המקום שחגג את מיטב התוצרות הבינלאומית – כמו גם נסיונות לשנות ולעדכן אותה לעולם הקולנוע המודרני. כל שנה יש בעיה חדשה שעולה בעקבות השינויים הפוליטיים והחברתיים שמתרחשים בעולם.
השנה שוב עלתה השאלה האם בעולם של קו-פרודוקציות אפשר בכלל לשייך סרט כנציג מדינה כמו בעבר ויותר מזה, מה הטעם בקטגוריה שנבחרת על ידי קבוצה קטנה (יחסית) של אנשים מתוך קבוצה מצומצמת במיוחד של סרטים. הרי זה כבר ידוע שהמדינות בדרך כלל אינן שולחות את הסרט הטוב ביותר שלהן, אלא דווקא את זה שלדעתן יתאים לטעם האקדמיה הדי שמרני רוב הזמן. כיום, כאשר עשרות פסטיבלי קולנוע עולמיים מסוקרים תדיר ברחבי הרשת ונותנים את הטון לשיאי הקולנוע העולמי, מה הטעם בגטו קטן ולא מעניין מספיק בין כל הפרוייקטים האמריקניים מנקרי העיניים?

באמת יכול להיות שקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה איננה משהו שראוי להשקיע בו יותר מדי מחשבה, אבל אני באופן אישי מאוד אוהב אותה בעיקר בגלל שהיא חושפת אותי לסרטים מכל רחבי העולם, ובמיוחד מסקרנת אותי הבחירה הספציפית לכל מדינה. אני עוקב באדיקות אחרי הפרס הזה כי הוא בכל זאת נותן תמונה מעניינת – אם כי מעוותת לרוב – של קולנוע אחר.

כבר עכשיו, כאשר 76 מדינות שלחו הכריזו על נציגיהן, עוד לפני שלב ההצבעות, עלו לא מעט פרובוקציות, רובן איכשהו קשורות לצרפת. אבל עוד לפני זה, לפני כמה חודשים, הכריזה האקדמיה על שינוי התקנון שמאפשר לכל מצביעי האקדמיה האמריקנית לבחור את הזוכה בתחרות (לא המועמדים. הזוכה). בעיניי, בכך סיכנה שוב את הקטגוריה שבשנתיים האחרונות זכתה לעדנה, שנשללה ממנה ובצדק בעשור הקודם.
להזכירכם, בשנת 2007 נשמט "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" מרשימת השורט-ליסט (תשעה סרטים שמתוכם יבחרו החמישייה הסופית) ויצר גל הדף וביקורת על האקדמיה שלא מזהה את הנכון והחשוב של השנה הקולנועית בעולם. לכן החליטו להוסיף ועדה מצומצמת שהיא סוג של "ועדה למניעת פאדיחות" שתכניס פנימה ארבעה סרטים שלא נכנסו מההצבעה הכללית. כאשר מתפרסמות התשיעיות אין לדעת מה נבחר בהצבעה רגילה ומה נכנס בכח על ידי הועדה, אבל לעיתים רבות מאוד קל לזהות. כמו למשל "שיני כלב" היווני שהפתיע את כולם בשנת 2010 כאשר הגיע לא רק לתשיעייה המקדימה, אלא גם לחמישייה הסופית, והפך על פניו את כל המרוץ מאותה שנה.
בשנתיים האחרונות הזכיות של "פרידה" האיראני ו"אהבה" האוסטרי/גרמני/צרפתי – שישרו קו עם זכיות בברלין ובקאן, בהתאמה – גרמה לנו להפסיק לזלזל בבחירות האקדמיה בשנים שלפני שהעידו על טעם מעט מפוקפק ועל בחירות עצלניות שתואמות חיבה לסרטים נעימים מדי, לעומת קולנוע מפואר.

שורט-ליסט התשיעייה יוכרז באמצע ינואר, כמה שבועות לפני הכרזת המועמדים הכללית של האוסקר בה נדע מי הם החמישייה הסופית.
אני צפיתי נכון לרגע זה בכ-15 סרטים מתוך השבעים בינהם, כמובן, נציג ישראל "בית לחם". קצת על כל הסרטים שראיתי ושלא ראיתי, ועל המדינות המשתתפות בתחרות, מוגש לכם כאן בפרוייקט הסרט הטוב ביותר השפה זרה שלנו, שעשיתי פעם אחת בעבר וחוזר שוב השנה.
ומילת התנצלות מראש: ישנה כמות די נכבדה של במאים ובמאיות שיוזכרו בהמשך ואין לי שמץ של מושג איך כותבים בעברית. אילתרתי לא מעט. אם אתם נתקלים באיזו טעות שמדירה שינה מעיניכם, אשמח אם תתקנו אותי.

אוסטריה – "הקיר" (Die Wand)
את הסרט הנהדר הזה של ג'וליאן פולסלר תפסתי עוד בפסטיבל חיפה הקודם. מבוסס על רב מכר מפורסם, הסרט הוא אלגוריה יפייפיה על אישה (מרטינה גדק המדהימה, "חיים של אחרים", שלא מוציאה מפיה מילה אחת דיאגטית במהלך הסרט) המוצאת את עצמה כלואה על ידי חומה שקופה בבקתה הררית. אמנם ראיתי רק כ-15 סרטים מהרשימה השנה, אבל אני בטוח שזהו אחד הטובים. אני מאוד מקווה שהוא יצליח להכנס לחמישייה הצפופה, אם כי אני מעט סקפטי.
אוסטריה הייתה מועמדת רק ארבע פעמים בעבר, אבל לאחרונה הראתה כח רב כאשר זכתה עם סרט השואה "הזייפנים" (שניצח את "בופור" שלנו) ושנה שעברה לקחה בקלות בזכות "אהבה" של מיכאל האנקה, אחרי שצרפת וגרמניה סוג של העניקו לה את הסרט במתנה.

אוסטרליה – "להאיר את השמיים" (The Rocket).
סיפורו של ילד לאוסי קטן שיוצא למסע כדי להוכיח שהוא איננו מקולל. הסרט השתתף בפסטיבל ברלין וטרייבקה (משם יצא עם פרס סרט הביכורים בתחרות העולמית). הסרט של קים מורדו כבר נרכש על ידי קולנוע לב.
אוסטרליה שלחה בשנה שעברה את "לורה" שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון ובאופן מפתיע לדעתי לא הצליחה לשריין לעצמה מקום.

אוקראינה – "פרג'נוב" (Parajanov)
ביגורפיה קולנועית לבמאי הסובייטי-ארמני סרגיי פרג'נוב שפעל באמצע המאה הקודמת והשפיע רבות על הקולנוע המזרח אירופאי בזכות סגנונו המיוחד. את הסרט ביימו סרג' אבדיקיאן (שגם מגלם את התפקיד הראשי) ואולנה פסטיסובה.
אוקראינה לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין, אבל לזכותה יאמר שהיא לא ניסתה יותר מדי פעמים.

אורוגוואי – "אנינה" (Anina)
סרט הילדים של אפלרדו סודרגיט הוא סרט האנימציה היחיד בתחרות השנה. נראה חמוד האמת, אבל הסיכוי שלו בקטגוריה הזו שואף לזה של "ילדי קניון הזהב".
אורוגוואי לא הייתה מועמדת לאוסקר (זה מה שקורה כששולחים סרטים כמו "הבית הדומם") למרות ששנה שעברה היה לה בתחרות סרט נפלא, "הדחייה".

אזרבייג'אן – "סטפה מן" (Steppe Man)
ההגשה החמישית של אזרבייג'אן לאוסקר. אני לא רוצה להדהים אתכם, אבל גם היא לא הייתה מועמדת עדיין. אני מת לדעת על מה זה. ההימור שלי, אהבה אסורה בכפר נידח. מתי נדע את התשובה? כנראה לעולם.

איטליה – "יפה לנצח" (La Grande Bellezza)
הסרט האהוב עליי ביותר מפסטיבל חיפה האחרון, הוא יצירתו האחרונה של אשף הקולנוע פאולו סורנטינו, שפחות או יותר מחזיק על עצמו את הקולנוע האיטלקי של השנים האחרונות. בשנה שעברה ראינו את סרטו דובר האנגלית "זה בוודאי המקום" עם שון פן, שנבחר על ידי כסרט הטוב ביותר שהופץ בארץ ב-2012 (אורון בחר בו במקום השני).
הסרט העמוס והמופלא הזה הוא סוג של רימייק ל"לה דולצ'ה ויטה" של פליני, בכיכובו של אחד השחקנים הטובים בתבל, טוני סרבילו. חשבון נפש שעושה עיתונאי פופלרי ברומא, מוציא אותו אל מסע אורבני עמוס דמויות והתרחשויות, בסרט המרהיב ביותר שראיתי השנה בקולנוע. אני עדיין מעט מופתע שאיטליה לא שלחה לאוסקר את "ויוה לה ליברטה" – גם הוא נהדר וגם הוא בכיבובו של סרבילו – שיכול להיות שהיה נרשם באופן יותר חיובי אצל האקדמיה. בכל מקרה, אני ממש מייחל לכך ש"יפה לנצח" בפנים.
הסרט נקנה על ידי יונייטד קינג ואני מקווה שהוא יופץ בקרוב.
איטליה היא שיאנית האוסקרים עם 27 מועמדויות ו-13 זכיות (הגיוני בהתחשב בזה שהיה להם פליני ודה-סיקה בכל שנותיה הראשונות של האקדמיה) ועם זאת, היא לא נכנסה לאוסקר מאז 2005 עם "אל תגלי" של קריסטינה קומרצ'יני. זכייתה האחרונה הייתה ב-1997 עם "החיים יפים". בשנה שעברה נשלח לאוסקר "הקיסר חייב למות" המצויין, שמוקרן כעת בבתי הקולנוע בארץ, אך הוא לא הגיע אפילו לתשיעייה.

יפה לנצח

יפה לנצח

אינדונזיה – "סאנג קיאי" (Sang Kiai)
זו השנה השנייה ברציפות שאינדוזיה – שמעולם לא הייתה מועמדת – שולחת סרט של איפה איספנסיה. אתם תשכחו את האינפורמציה הזו בעוד 3… 2…

איסלנד – "על סוסים ואנשים" (Of Horses and Men)
בשנה שעברה איסלנד נכנס לתשיעייה עם "מצולות" שהוקרן בפסטיבל ירושלים. זה היה הכי קרוב של איסלנד באוסקר מאז המועמדות על "ילדי הטבע" ב-1991.
סרטו של בנדיקט ארלינגסון הוא סרט גם על סוסים וגם על אנשים. שזה אחלה כי רובינו אוהבים סוסים. ואנשים. אבל נראה לי שסוסים יותר.

אירן – "העבר" (The Past)
אם יש סרט אחד השנה שמבהיר שלקטגוריה הזו כבר אין ערך, זהו הנציג האירני. אירן, כזכור, זכתה בשנת 2011 עם סרטו הנהדר של אשגר פרהאדי, "פרידה", ובשנה שעברה סירבה להשתתף בתחרות כמחאה על סרטון היו-טיוב על הנביא מוחמד, כאילו שיש איזשהו קשר בין זה לבין משהו בעולם.
פרהאדי, באופן טבעי, הפך להיות במאי מחוזר ביותר, ואת סרטו הראשון אחרי "פרידה" בחר לצלם בצרפת, במימון צרפתי-איטלקי, עם כוכבים צרפתיים. ברניס ביז'ו, שנישאה על כנפי "הארטיסט" אל מועמדות לאוסקר, זכתה על הסרט הזה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן, ויש לא מעט שציפו שגם הפרס הגדול ינחת בחיקו. אך ספילברג ואנג לי, בחרו בסרט צרפתי אחר – "כחול הוא הצבע החם ביותר".
צרפת ויתרה על לשלוח את "העבר" כנראה מסיבות פטריוטיות (הם מעדיפים שבמאי צרפתי ייצג את המדינה) והשאירו את הסרט לכל מי שרוצה לקחת עליו חזקה. ואז נכנסה אירן.
מעבר למוצאו של הבמאי לסרט אין שום קשר לחברתנו שבמזרח ואני ממש לא מבין איך אפשרו לזה לקרות. אבל בלי קשר לאוסקר, זה אחד הסרטים שאני הכי רוצה לראות השנה.

אלבניה – "אגון" (Agon)
סרטו של רוברט בודינה ובאמת שאין לי מושג מעבר לזה. נשבע. אני לא מסתיר מכם כלום.
אלבניה לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.

אסטוניה – "שטח פתוח" (Free Range)
וייקו אונפו נשלח לייצג את אסטוניה בשנת 2010 עם "הפיתוי של טוני הקדוש" שהוקרן בפסטיבל חיפה, אך גם הסרט הזה – כמו כל נסיונותיה של אסטוניה – לא זכה למועמדות.
נדמה שקשה לדמיין שני סרטים שונים יותר מאשר "הפיתוי של טוני הקדוש" ו"שטח פתוח", אבל מי יודע, אולי הפעם…

אפגניסטן – "ואג'מה (סיפור אהבה אפגני)" (Wajma)
סרטו של ברמרק אקרם מפסטיבל סאנדנס הוא סיפורה של ואג'מה, צעירה אפגנית שנכנסת להריון מחוץ לנישואין ומטילה חרפה על משפחתה. הטריילר הלא טוב של הסרט מציג את זה כמו אחרונת הטלנובלות, שלא נאמר פרק מאוד מפורסם של "זהו זה".
אפגניסטן שולחת סרטים לאוסקר מאז 2002 אך טרם הייתה מועמדת (בשנה שעברה היא נסתה להתקבל לאוסקר עם "אבן הסובלנות" שהופץ אצלנו לאחרנה על ידי קולנוע לב) וגם השנה קשה לי להאמין שזה יקרה.

אקוודור – "סוס פורצלן" (The Porcelain Horse)
דרמה על מוזיקאי צעיר שמתמודד עם הוריו, אחיו הבעייתי ואהובתו הנשואה לאחר. סרטו של חאוויר אנדרייר שהוקרן בפסטיבל מיאמי.
לאקוואדור לא נרשמה הצלחה באוסקרים. אל תבנו על הסרט הזה שישנה את המצב.

ארגנטיה – "הדוקטור הגרמני" (Wakolda)
המדינה הדרום-אמריקנית קופצת גם היא על עניין השואה ומביאה את סיפורו של לא פחות מד"ר מנגלה, אחת המפלצות הכי מחרידות של המשטר הנאצי, בגילומו של של אלכס ברנדמול, בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. גם נטליה אוריירו המוכרת לקהל הישראלי מככבת בסרט בבימויה של לוצ'יה פנזו (שסרטה XXY גם הוא נשלח בזמנו לאוסקר ללא הצלחה).
ארגנטיה שולחת נציגים לאוסקר מאז תחילת שנות השישים ועד כה צברה שש מועמדויות ושתי זכיות ("הסיפור הרשמי" ו"הסוד שבעיניים", הזכייה המפוקפקת האחרונה של האוסקר, על פני "נביא", "סרט לבן" ו"עג'מי"). בשנה שעברה היא שלחה את "ילדות בהסתר" שגם הוא הופץ השנה בארץ על ידי רשת קולנוע לב.
ההתמודדות עם מנגלה כדמות – שהביאה את הסרט להקרנה במסגרת "מבט מסויים" בפסטיבל קאן האחרון – סביר שתסקרן את מצביעי האוסקר, בוודאי שהיהודים, כך שקשה לשלול אותו בשלב זה.

בולגריה – "צבע הזיקית" (The Color of the Chameleon)
קומדיית מתח מסקרנת במיוחד של אמיל הריסטוב שהוקרנה בפסטיבל טורונטו. הריסטוב הוא צלם עסוק שזהו לו סרטו הראשון. הסרט שהפליא לצלם ב-2008 "העולם גדול והישועה מעבר לפינה", היה הדבר הכי קרוב של בולגריה לאוסקר, כאשר נכנס לתשיעייה, אך לא לחמישייה.

בוסניה והצרגובינה – "אפיזודה בחייו של אוסף מתכות" (An Episode in a Life of an Iron Picker)
דניס טנוביץ' לנצח יזכר בתור הבמאי שחטף את הפרס הזה לצרפתים בשנת 2001. בוסניה הביאה אז את "שטח הפקר" המהולל וגברה על הלהיט הצרפתי "אמלי" שהיה מועמד לעוד ארבע קטגוריות נוספות מלבד זו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבוסניה והרצגובינה היו באוסקר. ובכל זאת, זוהי הפעם השלישית שהמדינה שולחת את טנוביץ' ואם לשפוט לפי הטריילר של הסרט הזה, שזכה בפרס השחקן בפסטיבל ברלין האחרון, זה לא מה שיעזור. לא, באמת, זה הטריילר הכי גרוע שראיתי מזה הרבה זמן. עופר כתב על הסרט כשהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון.

בלגיה – "קריסת המעגל השבור" (Broken Circle Breakdown)
דרמה משפחתית סוחטת דמעות המלווה בפסקול בלוגראס נפלא, היא נציגת בלגיה. הסרט היה להצלחה בפסטיבל חיפה האחרון והוא יוקרן בקרוב ב-yes3.
הסרט נראה ונשמע מצויין, והוא רחוק מאוד מלהיות סרט ארט-האוס סתום, כך שיש סיכוי גבוה שהאקדמיה תגיב אליו בחיוב. אני לא חושב שזוהי איזו יצירת מופת חד פעמית, אבל הוא בהחלט אחד הנעימים והטובים שראיתי לאחרונה.
בלגיה הייתה מועמדת חמש פעמים בעבר ללא זכייה. המועמדות האחרונה שלה הייתה על "ראש שור" שנדמה שכולם התלהבו ממנו מלבדי. בשנה שעברה שלחו הבלגים את "הילדים שלנו" (שגם ממנו אני מאוד מסוייג) על פני האחים דארדן שניסו את מזלם באוסקר יותר מפעם אחת אך לשווא. הבמאי של "קריסת המעגל השבור" (שם נוראי!), פליקס ואן חרונינחן, נשלח לאוסקר ב-2009 עם הקומדיה "מוכי הגורל" ונשאר בחוץ.

קריסת המעגל השבור

קריסת המעגל השבור

בנגלדש – "טלוויזיה" (Television)
פצצת הפסטיבלים של מוסטאפה סרוואר פארוקי כבר זכתה ללא מעט יחס במהלך השנה האחרונה אחרי שנבחרה להיות סרט הנעילה של פסטיבל בוסאן הקודם (פבלו היה שם), קיבלה שתי מועמדות בפרסי האסיה-פסיפיק לתסריט וצילום, והוקרנה בפסטיבלי דובאי, פרייבורג, סידני, מלבורן וסיאטל בין היתר.
בהתחשב בטריילר, אני ממש לא רואה את הסרט הזה מקבל התייחסות מהאקדמיה, מה שכן. בנגלדש טרם הגיעה אל חופי האוסקר.

ברזיל – "צלילים מהשכונה" (Neighboring Sounds)
ההצלחה הביקורתית הכי גדולה מברזיל השנה היא סרטו של קלבר מנדונסה פילו שגם היא הוקרנה בפסטיבל חיפה.
סיפור מעולה על חברת שמירה שמשתלטת על שכונה ברזילאית ומציפה מעלה את המתחים והבעיות של המעמדות השונים, לא הצליח לתפוס אותי, על אף שבאמת מדובר בקולנוע מעניין למדי. אני חושב שעל אף השבחים שהסרט זכה להם, הוא צפייה מעט מאתגרת מדי לחברי האקדמיה (וגם לי, מבאס לבשר) אז קשה לי לראות את זה בתשיעייה, אלא אם כן הוועדה החיצונית תפסוק לטובתו. ויש סיכוי כזה.
ברזיל הייתה מועמדת לאוסקר ארבע פעמים בעבר. בפעם האחרונה זה קרה ב-1999 עם "תחנה מרכזית ברזיל" המקסים של וולטר סאלס, שגם סידר לשחקניתו הראשית פרננדה מונטינגרו, מועמדות לצידן של קייט בלאנשט וגווינת' פאלטרו. ב-2008 ברזיל נכנס לתשיעייה עם "השנה בה הוריי יצאו לחופשה" אך שם זה נגמר.

בריטניה – "מטרו מאנילה" (Metro Manila)
הבמאי שון אליס, שהיה מועמד לאוסקר על סרטו הקצר "קאשבק" ועשה ממנו סרט ארוך ודי גרוע, יצא לצלם סרט על משפחה פיליפנית שמנסה למצוא לעצמה חיים טובים יותר בעיר הגדולה. וזה לא כזה פשוט. הסרט הוקרן בסאנדנס, שם זכה בפרס הקהל, ובקאן.
בריטניה שולחת לאוסקר סרטים מאז 1991, רובם בוולשית, והיו מועמדים פעמיים על "הד ווין" ו"סולומון וגניאור". השנה זו הפעם הראשונה שהם שולחים סרט בפיליפינית. כפר גלובלי קטן וקסום העולם שלנו, אני אומר לכם.

גיאורגיה – "פריחה" (In Bloom)
המדינה היפה שולחת השנה סרט התבגרות אפל על שתי נערות צעירות השואפות לחיים עצמאיים. גיאורגיה הייתה מועמדת פעם אחת בעבר, עם "השף מאוהב".

גרמניה – "חיים כפולים" (Zwei Lieben)
עוד מכונת אוסקרים שקצת הפתיעה עם סרט שלא הרבה שמעו עליו. אין לי הרבה אינפורמציה על דרמת המתח של ג'ורג' מאס, שלדעתי זכויות ההפצה שלה כבר נקנו בארץ. כל שאני יכול לחלוק הוא שהסרט הוקרן בבוסאן ובטורונטו, ומשתתפת בו השחקנית הנורבגית האהובה ליב אולמן.
בשנה שעברה גרמניה שלחה את הסרט המצויין "ברברה" שלמרבה האכזבה לא נכנס לתשיעייה. גרמניה (אם מכלילים יחד את המועמדויות של מערב גרמניה, מזרח גרמניה, וגרמניה המאוחדת) הייתה מועמדת 19 פעמים וזכתה בשלוש מהן ("תוף הפח", "אי שם באפריקה" ו"חיים של אחרים"). המועמדות האחרונה שלה הייתה בשנת 2009 עם "סרט לבן" של הבמאי האוסטרי מיכאל האנקה.

דנמרק – "ניצוד" (The Hunt)
בואו נגיד את זה ככה, צריך לקרות משהו ממש קיצוני כדי שהסרט הזה לא יכנס לחמישייה. אחרי הכל, באמתחתו זכייה בפסטיבל קאן להופעת המחץ של מאס מיקלסן, הפצה בינלאומית ושבחים מקיר לקיר. לא רק שהסרט יהיה מועמד, אני גם מאמין שהוא יזכה. אפילו יותר מזה – אני לא רואה מניעה שהסרט יתמודד גם בקטגוריית התסריט המקורי, ואם השנה הזו לא הייתה צפופה באופן כל כך בלתי הגיוני בקטגוריית השחקן הראשי, הייתי אומר שמיקלסן יכול לשחזר את הישגיה של עמנואל ריבה משנה שעברה.
הסרט הופץ לקראת סוף שנה שעברה ואני הכרזתי עליו כאחד הסרטים הטובים ביותר שהפציעו בקולנועינו דאשתקד. אני ממש לא היחיד שעשה זאת. רק להזכיר: דרמה מטלטלת ועשוייה באופן מרהיב על גנן אהוב בעיירה דנית קטנה שמואשם שלא בצדק בפדופיליה. משל עוצמתי על גבריות ועל האדם המודרני בבימויו של תומס וינטרברג.
דנמרק היא אשפית אוסקרים עם תשע מועמדויות (האחרונה שבהן בשנה שעברה עם "סיפור מלכותי" גם הוא עם מיקלסן) ושלוש זכיות ("החגיגה של באבט", "פלה הכובש", "בעולם טוב יותר"). דנמרק היא גם אחת מיצרניות הקולנוע הפופולריות בעולם עם סרטי ארט-האוס סטייל לארס פון טרייר (וחבורת "דוגמה" שלו, שאיננה עוד), סרטי אקשן כמו אלו של ניקולס וינדינג רפן, ודרמות לקהל הרחב שהולכות לא רע גם בארץ כמו "רק אהבה", "אחרי החתונה" ו"חטיפה בלב ים" (שהוקרן בפסטיבל חיפה וב-yes3).

דרום אפריקה – "ארבע פינות" (Four Corners)
על פניו, מין "עיר האלוהים" של דרום-אפריקה. סרטו של יאן גבריאל מספר את סיפור המאבק בין חבורות פושעים.
דרום אפריקה הייתה מועמדת פעם אחת וזכתה פעם נוספת עם "צוצי" של גאווין הוד שמאז מתעקש להוכיח שיש לו קריירה הוליוודית ובקרוב נדע מה הוא עשה עם "המשחק של אנדר".

דרום-קוריאה – "נערי הפשע" (Juvenile Offender)
סיפורו של עבריין בן 16 שחי עם סבתו החולה ונשלח לבית מעצר לקטינים. בזמן כליאתו, נמצאת אימו שחשב שהיא מתה, ואחרי שיחרורו הוא מנסה להתחבר אליה שוב. קאנג יי-קוואן ביים את הסרט שהשתתף בפסטיבל טורונטו.
נדמה שבכל העולם כבר מכירים בחשיבות הקולנוע הדרום-קוריאני, מלבד בהוליווד שעל אף נסיונות המדינה להתקבל עם סרטים כמו "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב" ו"אמא", מעולם לא שריינה לעצמה מועמדות.

הודו – "הדרך הטובה" (The Good Road)
גם הודו הפתיע הרבה אנשים (בעיקר הודים, אבל מכיוון שיש הרבה הודים אפשר לומר שהיא הפתיעה הרבה אנשים) כאשר ויתרה על "קופסת האוכל" לטובת "הדרך הטובה". אני מעולם לא שמעתי לא על "קופסת האוכל" ולא על "הדרך הטובה" כך שאני משאיר את עצמי מחוץ לדיון.
סרטו של גיאן קוריאה מתפרש על פני רק תשעים דקות (שווה אורך לסיקוונס כתוביות הסיום במחזמרים ההודיים) והוא מספר את סיפורן של כמה דמויות שחייהן מצטלבים על כביש מהיר אחד.
הודו, ודאי תשמחו לדעת, הייתה מועמדת שלוש פעמים בעבר עם "אמא הודו", "סלאם בומביי" ו"לגאאן", שהיה כניסתה האחרונה בשערי האוסקרים, בשנת 2001.

הולנד – "בורגמן" (Borgman)
הסרט ההולנדי הראשון שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן מזה כמה עשורים, הוקרן בפסטיבל חיפה, שם כתבתי עליו לראשונה.
קומדיה שחורה מרושעת ועשוייה היטב על זר מסתורי שחודר למשפחה אמידה בפאתי הולנד ועושה בהם שפטים. השחקן הראשי, יאן ביוויט, משתתף גם בתפקיד קטן בנציג בלגיה של השנה.
להולנד שבע מועמדויות בקטגוריה ושלוש זכיות, שתיים מהן באמצע שנות התשעים ("שושלת אנטוניה" ו"שאלה של אופי" המעולים). אני אהיה מופתע מאוד אם "בורגמן" ייכנס השנה.

בורגמן

בורגמן

הונג קונג – "הגראנדמסטר" (The Grandmaster)
הבמאי האהוב וונג קאר-וואי כבר קיבל ממדינתו הזדמנות לייצג אותה באוסקר, עם סרטו הנפלא "מצב רוח לאהבה", אבל האקדמיה הטיפשה דחתה אותו. למעשה, למרות שלהונג-קונג היו כמה יציאות חשובות בקולנוע המודרני, הפעם האחרונה שהם הגיעו לאוסקר הייתה ב-1993 עם "שלום לפלגש", שנתיים אחרי מועמדותם הראשונה עם "הפנסים האדומים". בשנה שעברה הם שלחו את דרמת המיתון המשעממת "חיים ללא עקרונות" של ג'וני טו.
"הגראנדמסטר" פתח את פסטיבל ברלין לתגובות מעורבות וכמעט שהופץ בארץ אך נגנז. לא נורא, את אפוס הקרבות של קאר-וואי תוכלו לראות בחודש הבא כחלק מסדרת "סרטים מחוץ לזרם" של הבלוג וקולנוע לב. השארו עירניים.
אני חייב להודות שלא כמו אורון ועופר, אני התאכזבתי מאוד מהסרט הארוך הזה, אבל אני מוכן לתת לו הזדמנות נוספת.

הונגריה – "המחברת הגדולה" (The Notebook)
מבוסס על פי הספר האהוב (גם בארץ) של אגותה קריסטוף, הסרט מתאר את תהליך התבגרותם האכזר של זוג תאומים צעיר בהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה.
הסרט הוקרן בפסטיבל חיפה לתגובות די מעורבות. אני באופן אישי מאוד לא אהבתי אותו, וחשבתי שהוא מפוספס, מייגע, ולקראת הסוף הופך למה שנראה כמו פארודיה. אבל כפי שאני תמיד ממליץ לכם – אל תקשיבו לי.
הונגריה השתתפה באוסקר שמונה פעמים (מועמדותם האחרונה הייתה אי שם ב-1988) וזכתה עם "מפיסטו" המפורסם.

הרפובליקה הדומיניקנית – "מי הבוס" (Who's the Boss)
קומדיית יחסים וסקס של רוני קסטילו שלא תותיר חותם על האקדמיה, אם יורשה לי להמר, כמו שעשו שאר ההגשות של המדינה הזו לאוסקר. אני עובר הלאה.

ונצואלה – "פירצה בשקט" (A Breach in Silence)
סיפורה של צעירה כבדת שמיעה שמנסה למנוע מאחיה עתיד עם אביהם החורג והמתעלל. לואיס ואנדרס רודריגז ביימו קומדיה לכל המשפחה.
ונצואלה לא הייתה מועמדת לאוסקר.

טורקיה – "חלומו של הפרפר" (Dream of the Butterfly)
בטורקיה נעשים כמה מהסרטים המסקרנים והיפים ביותר שרואה העולם כל שנה. אולי בגלל זה החליטו הטורקים לשלוח לאוסקר השנה את מה שנראה כמו הסרט הכי לא מסעיר או מעניין שהיה להם בארסנל. ממש כמו צרפת (ע"ע).
דרמה רומנטית המתפרשת על פני 138 דקות ובה מערכת היחסים של שני משוררים בשנות הארבעים, כאשר מלחמת העולם השנייה הופכת את העולם. הבמאי הוא יילמז ארדוגן שאולי חלקכם מזהים אותו כמי שגילם את המפקח ביצירת המופת "היו זמנים באנטוליה" (עוד סרט שהאקדמיה לא הבינה את גדולתו). מה שכן, הצילום והשחזור התקופתי נראים נהדר מהטריילר.
טורקיה לא הגיעה לאוסקרים עדיין.

טיוואן – "נשמה" (Soul)
מה שהטיוואנים טרם הפנימו זה שאין להם שום סיכוי באוסקר בלי אנג לי. שתי המועמדויות של המדינה, והזכייה הבודדת שלה, כולן רשומות על שם הבמאי זוכה שלושה פרסי האוסקר. השנה בחור עם השם המוזר צ'אנג מונג-הונג מנסה לעשות מה שאף במאי טיוואני מלבד אנג לי לא הצליח לעשות, ולהתקבל לאוסקר. האם זה יצליח לו? התשובה היא לא.

יוון – "הנער שאכל מזון לציפורים" (Boy's Eating Birds Food)
אז כאמור יוון היא זו שהפכה את כל הקטגוריה הזו בשנת 2010 כאשר הצליחה להחליק פנימה את "שיני כלב" המפואר, לא בדיוק מסוג הסרטים שהאוסקרים מאמצים אל חיקם. ההישג אמנם לא שוחזר מאז, אבל יוון כן הפכה להיות שם דבר בקולנוע העולמי בשנים האחרונות ואני יכול להגיד שאולי לא ראיתי המון סרטים יווניים, אבל כל אלו שראיתי היו מצויינים. בשנה שעברה פסטיבל חיפה חשף שלושה מהם: "הרי האלפים", סרטו הבא של במאי "שיני כלב" גיורגס לנטימוס;  נציג האוסקר הקודם שלהם "עולם לא הוגן" של פיליפוס ציטוס; והסרט שנשלח השנה שהקסים, סיקרן ודחה אותי באותו הזמן.
הסרט הוא אלגוריה למצבה של יוון כפי שמתבטא במעקב אחר צעיר יווני עני ומסובך (יאניס פופודופולוס שהוא גם אחד הדברים הכי יפים שראיתי על מסך הקולנוע, וגם זכה לקצת תשומת לב ב"לפני חצות"). למרבה הצער, אני חושב שרק נס יכניס את סרטו של אקטורס לגיזוס לאוסקרים, אבל היי – זה בדיוק מה שאמרתי על "שיני כלב".

יפן – "המעבר הגדול" (The Great Passage)
גם יפן הפתיעה כאשר ויתרה הסרטו היפה של הירקאזו קורי-אדה "Like Father Like Son" לטובת "המעבר הגדול" שהוקרן גם הוא בפסטיבל קאן. אולי זה בגלל האכזבה שהייתה כאשר קורי-אדה לא הצליח להכניס את סרטו "איש אינו יודע" שנשלח מטעם מדינתו. אבל קשה לי להאמין.
אמנם ליפן ארבעה אוסקרים, אך רק אחד מהם במסגרת תחרותית, זהו "פרידות" הארוך שניצח את "וואלס עם באשיר".

ישראל – "בית לחם"
זוכה שישה פרסי אופיר ושני פרסים בפסטיבל חיפה. נציג ישראל לאוסקר כבר הספיק לעשות לו שם בחו"ל בזכות פסטיבלי ונציה וטורונטו, כמו גם הפצה על ידי "אדופט פילמס" (שלקחו על עצמם גם את נציג הרשות הפלסטינית, "עומאר"). סרטו הראשון של יובל אדלר כבר יצא להפצה בארץ והתגובות אליו נראות חמות במיוחד.
אני מאוד בעד הסרט הזה – יותר משאר חברי לבלוג עופר ואורון – וכבר יצא לי לכתוב עליו בהקשר של פרסי אופיר והפוסט המקדים לפסטיבל חיפה.
בזכות, או בגלל, נציג הרשות הפלסטינית (ע"ע), המרוץ הופך להיות מעניין במיוחד. כדאי לציין שזה לא הסרט היחיד שדובר עברית בתחרות השנה. גם הפיליפינים נתנו את ידם לעידוד שפת הקודש (סוג של) עם סרטם "טרנזיט".
נאחל בהצלחה מכל הלב לצוות "בית לחם" בייצוג ישראל, המדינה ששומרת על שיא של מועמדויות-ללא-זכיות (0 מתוך 10. 11, אם סופרים "גן עדן עכשיו"). ואני מאמין שתשמור עליו גם השנה. בכל זאת, "ניצוד" מתמודד.

לבנון – "הצטלבות עיוורת" (Blind Intersections)
סיפור מוזר היה לפני שנתיים עם לבנון. "לאן הולכים עכשיו?" היה הנציג שלהם לאחר שזכה בפרס הראשי בפסטיבל טורונטו וכולם הימרו עליו כמועמד ואפילו הגדילו וטענו שהוא הזוכה. עם זאת, לבנון אפילו לא הגיעה לתשיעייה. בשנה שעברה היא ויתרה על התמודדות והנה היא חוזרת עכשיו. בהצלחה.

לוקסמבורג – "נקודה עיוורת" (Blind Spot)
אחרי שלוש שנות הפסקה חוזרת לוקסמבורג לרשימת המתמודדים בנסיון להשיג את כניסתה הראשונה לאוסקר עם דרמת מתח שבמרכזה פרשיית רצח ושוטר שמקריב יותר מדי. סרטו של כריסטוף ווגנר הוקרן בפסטיבל קאן.

לטביה – "אמא אני אוהב אותך" (Mother I Love You)
ילדים זה נושא חזק השנה, כפי שאנחנו רואים מאין ספור סיפורי ההתבגרות שמגיעים לאוסקר. לטביה מנסה את מזלה באוסקר רק בשנים האחרונות, אבל בינתיים ללא הועיל.

ליטא – "שיחות על נושאים רציניים" (Conversations on Serious Topics)
סרט תיעודי המראיין ילדים על תפיסת עולמם. ילדים זה ה-דבר, אמרתי לכם.
טרם נרשמו מועמדויות לליטאים.

מולדובה – "כל בניו של אלוהים" (All God's Children)
הסיקוול המולדובי ל"הבן של אלוהים" הישראלי? אני מהמר על לא.
נסיונה הראשון של מולדובה באוסקר. ברכות.

מונטנגרו – "גורל רע" (Bad Destiny)
אימרו מזל טוב למונטנגרו על הצטרפותם למשחק האוסקר חסר החוקים הזה. זהו הסרט הראשון שהם שולחים.
סרטו של דראשקו דורוביץ' הוא דרמת מתח עם חיזוק אמריקני בדמות מייקל מדסן ("כלבי אשמורת"), אבל זה לא עוזר לו להראות פחות חובבני.

מרוקו – "סוסיו של אלוהים" (God's Horses)
הבמאי נאביל עיוש נשלח בעבר פעמיים לאוסקר כנציג מרוקו, אך כמו שאר הנסיונות, ללא הצלחה.
סרטו של עיוש, שזכה בלא מעט פסטיבלים והוקרן גם בפסטיבל קאן, הוא דרמה שנקודת המוצא שלה היא פיגוע ההתאבדות בקזבלנקה.
מעניין איך אף אחד לא חשב להתחיל להביא סרטים מרוקאיים לארץ…

מצרים – "חורף המריבה" (Winter of Discontent)
עוד נסיון של מצרים להגיע אל האוסקר, כפי שהיא עושה באופן כמעט רצוף מאז סוף שנות החמישים, אך ללא הצלחה.
שם הסרט לקוח, אני מניח, ממונולוג הפתיחה של מחזהו של שייקספיר "ריצ'ארד השלישי", ומעניין לדעת מהו ההקשר לסרט הזה שנראה כמו דרמת מתח פוליטית על אירועי תחריר. האמת? עושה רושם של סרט מסקרן. איברהים אל בטוט ביים את הסרט, שהוקרן בפסטיבל ונציה.

מקסיקו – "הלי" (Heli)
סרט הפשע של אמט אסקלנטה עורר הדים רבים כאשר זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון. כתבתי עליו מעט לקראת הקרנתו בפסטיבל ירושלים.
סרט הפשע האלים הזה הוא ממשיך דרך של הקולנוע המחוספס שמקסיקו מייצאת לאחרונה. לאוסקר הם שלחו בשנתיים האחרונות את "מיס באלה" המצויין ואת "אחרי לוסיה" הבלתי נסבל – ללא הצלחה. לפני שלוש שנים, מקסיקו שלחה את "ביוטיפול" המדהים של אלחנדרו גונזלס אינאריטו שלא רק שהיה מועמד אלא גם הכניס את חאוויר ברדם לקטגוריית השחקן הראשי. זאת הייתה המועמדות השמינית של מקסיקו לאוסקר, ללא זכייה.

נורבגיה – "אני שלך" (I am Yours)
סיפורה של מינה, אם חד הורית צעירה, שבעיקר מחפשת קצת יציבות בחייה ומתאהבת בבמאי שבדי. ואז יש מלא קונפליקטים.
בסרט, שהוקרן בטורונטו, מככבים אמריטה אצ'ריה (אירי מ"משחקי הכס") ואולה רפאס, שחקן שבדי די מוכר שבעיקר ידוע כרגע כאקס של נומי רפאס ("תשוקה", "פרומתיאוס"). זהו סרטה הראשון של השחקנית היראם הק ("יבוא-יצוא").
נורבגיה הייתה מועמדת חמש פעמים בעבר, פעם אחרונה בשנה שעברה עם "קון-טיקי" המצויין. טרם נרשמה זכייה.

ניו זילנד – "שקרים לבנים" (White Lies)
מבוסס על רב מכר, זהו סרט תקופתי על רופאת אלילים אבוריג'ינית שמתקבלת לעבודה באחוזה מפוארת. הטריילר כמעט כולו באנגלית, אז אני מאמין שיש סיכוי שהסרט הזה עלול להפסל. מצד שני, לכו תשפטו סרט לפי הטריילר.
דנה רוטברג ביימה את הנסיון השני של ניו זילנד באוסקר.

נפאל – "סונגאבה: ריקוד הצבעונים" (Soongava: Dance of the Orchids)
גם הנציג הראשון של נפאל מאז 2009 (נפאל הייתה מועמדת בעבר עם "קראוון") וגם הסרט הלסבי הראשון מתוצרתה. למי שדאג שאחרי שצרפת ויתרה על "כחול הוא הצבע החם ביותר" ללסביות לא יהיה יצוג באוסקר.
סרטה של סוברנה ת'פה מספר על רקדנית צעירה המשודכת על ידי הוריה לאיזה בחור, ומפתחת קשר חברי-ואז-מיני עם מישהי. יחד הן קוראות תיגר על המסורת. לא ראיתי את הסרט, אבל אני מתערב אתכם שמישהי מהן מתה בסוף.

סין – "בחזרה ל-1942" (Back to 1942)
אפוס היסטורי של פנג שוגאנג, שביים את הנסיון הסיני באוסקר של שנת 2010, "אפטרשוק" שהיה אחד הסרטים הכי מאכזבים של אותה שנה.
סין הייתה מועמדת רק פעמיים בעבר עם סרטיו של זאנג יימו "ג'ו דו" ו"גיבור", שניהם הפסידו.

סינגפור – "אילו אילו" (Ilo Ilo)
זוכה פרס "מצלמת הזהב" בקאן. דרמה של הבמאי אנתוני צ'ן על הדינמיקה שנוצרת במשפחה בעקבות הופעתה של מטפלת זרה. סינגפור לא הייתה מועמדת לאוסקר.

סלובניה – "אויב הכיתה" (Class Enemy)
סרט המבוסס על סיפור אמיתי, ובמרכזו היחסים בין כיתה בתיכון למורה החדש לגרמנית. הייתי אומר "הנחשול" פוגש את "סיכון מחושב", אבל אין לי באמת מושג על מה אני מדבר. ביים: רוק ביצ'ק.
סלובניה גם היא טרם ראתה תהילת אוסקר במחוזותיה.

סלובקיה – "רוצח כלבי" (My Dog Killer)
סרטה של מירה פורנאי על שולי החברה הסלובקית.
סלובקיה לא הייתה מועמדת לאוסקר.

ספרד – "15 שנה ועוד יום" (Fifteen Years and a Day)
סרט איום ונורא שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. דרמת התבגרות מופרכת על צעיר בעייתי שנשלח להעביר את תקופת השעייתו מבית הספר בחברת סבו הקשוח. ואז קורים כל מיני דברים לא מעניינים. את חמתי על הסרט שפכתי כבר בפסטיבל, אז אני אוותר על זה עכשיו.
לספרד יש רקורד מצויין באוסקר עם 19 מועמדויות ו-4 זכיות, האחרונה שבהן לפני כעשור עם "הים שבפנים" של אלחנדרו אמנבר. מאז ספרד מנסה לחזור לאוסקר אך ללא הצלחה. לא הייתי בונה על השנה הזו שתעזור.

סרביה – "מעגלים" (Circles)
דרמה סרבית מעולה על אירוע גורלי בחיי כמה דמויות בזמן המלחמה, שמהדהד לשנים שיבואו.
סרדן גולוביץ' הוא אחד הבמאים הסרביים הנחשבים שכבר נשלח לאוסקר ארבע פעמים בעבר, שלוש פעמים תחת "סרביה" ופעם אחת תחת "יגוסלביה". סרביה על כל גלגוליה טרם הייתה מועמדת ואני מקווה מאוד שהאקדמיה תיתן את דעתה לסרט הזה, שיוקרן החודש ב-yes3.

ערב הסעודית – "ואדג'דה" (Wadjda)
הסרט הראשון שנעשה בערב הסעודית! ועוד על יד במאית! על ילדה קטנה וחמודה! זאת הדרך להשיג הכרה הוליוודית.
אני לא מאלה שסגורים על כך שהסרט בפנים, אבל על היח"צ לבדו יש לסרט סיכוי גדול.

פולין – "ואלנסה, איש של תקווה" (Walesa)
סרטו החדש של הבמאי הפולני הותיק והמוערך זוכה אוסקר למפעל חיים אנדג'י ויידה הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, שם גם אני וגם עופר צפינו בו. אתם מזומנים לקרוא את התרשמותינו.
ויידה בעצמו אחראי לארבע מתוך תשעת המועמדויות של פולין עד היום. פולין היא הנושפת בעורפה של ישראל לתואר "המדינה עם הכי הרבה מועמדויות ללא זכייה".
לא מרפים מאתנו, הפולנים האלה…

ואלנסה

ואלנסה

פורטוגל – "מבצרי וולינגטון" (Lines of Wellinfton)
אפוס רב מימדים, שגם מיועד לטלוויזיה, ושנרקח על ידי הבמאי המפורסם ראול רואיז, שהלך לעולמו לאחרונה, והושלם על ידי אלמנתו. פורטוגל לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.

פיליפינים – "טרנזיט" (Transit)
חשבתם שלחבר'ה בפיליפינים אין מושג מה קורה לחבריהם שבאים לישראל לעבוד? אז חשבתם. הם יודעים, ובקרוב עוד הרבה ידעו.
נציג הפיליפינים לאוסקר, סרטה של האנה אספיה שצולם ברובו בישראל, הוא סיפור בדיוני על כל נושא הילדים הזרים, אלו שנולדו בארץ לעובדים זרים ועומדים בסכנת גירוש. אם גם הסרט הזה וגם "עומאר" מתקבלים  לאוסקר, נראה לי ששווה להוריד פרופיל לאיזה שנה-שנתיים. מצד שני, הסרט הזה באמת נראה נורא, אז אין שום סיכוי שהוא יתקבל. אפשר לחזור לחיינו המוסריים.

פינלנד – "השליח" (The Disciple)
דרמה מסתורית על ילד צעיר שנשלח להיות מפעיל מגדלור על אי מבודד. או ככה לפחות הבנתי מהטריילר המבטיח של הסרט. בימוי: אולריקה בנגטס.
פינלנד הייתה מועמדת רק פעם אחת בזכות סרטו של הבמאי הפיני המפורסם ביותר, אקי קאורימסקי, "איש ללא עבר".

פלסטין – "עומאר" (Omar)
קשה לי. תבינו, זה לא שאני חושב שלפלשתינים לא מגיעה מדינה – אני באמת לחלוטין מאמין בזה ומקווה שבקרוב זה יקרה – אני רק אומר שאין מה לקפוץ מעל הפופיק. קודם שתהיה מדינה, אחר כך שיוכלו לייצג את עצמם באוסקר. כזה אני, אוהב שיש סדר בעולם.
כמובן שזוהי לא המועמדות הראשונה של ה"לא-מדינה" הזו (או שמא נאמר "בקרוב-מדינה" הזו) ששולחת לאוסקר סרטים מאז 2003. ב-2005 התקבל לאוסקר הסרט המעולה "גן עדן עכשיו" שגם זכה בגלובוס הזהב, ובצדק רב. הבמאי של "גן עדן עכשיו" (שמומן בעיקר מכסף הולנדי, אם אני זוכר נכון), האני אבו-אסד, חוזר לאוסקרים עם "עומאר" שהוקרן בפסטיבל ירושלים וזכה בפרס במסגרת "מבט מסויים" בקאן, ולא מעט משווים את עלילתו לזו של "בית לחם" הישראלי. לא צפיתי בו ולכן אמנע מהשוואה כרגע.
יהיה מעניין באוסקר.

פקיסטן – "זינדה בהג" (Zinda Bhaag)
מישהו בפקיסטן התעורר השנה ואמר "שיט, שכחנו לשלוח סרט לאוסקר ב-50 השנים האחרונות. שמישהו ימצא לי סרט לשלוח!" וכך יצא שהקומדיה הזו היא הסרט הראשון שפקיסטן שלחה לאוסקר מאז 1963. למה לא.
סיפורים של שלושה חברים שחולמים רחוק תוך כדי שהם תקועים בשום-מקום, פקיסטן. ביימו: מינו גאור ופרג'ד גאבי.

פרו – "המנקה" (El Limpiador)
פרו הייתה מועמדת פעם אחת, עם שעמום המחץ "חלב הצער" שגם מצא את דרכו לקולנועינו. זה היה בשנת 2008. הנציג שלהם השנה נראה מסקרן למדי, אם כי לא כל כך הבנתי מה קורה בו. סרטו הראשון של אדריאן סבה.

צ'אד – "גריגריס" (Grigris)
כדי להגשים את חלומו להיות רקדן, מצטרף בחור בן 25 לכנופיית פושעים. אני מניח שבסרט יש לזה הקשר. אה, כן – ואין לו רגל.
זהו הסרט השני שצ'אד (מדינה שאני מכיר רק בגלל האוסקרים) שולחת סרט לתחרות. הפעם הקודמת זה היה עם "אבונה". המשותף לשני הסרטים הוא הבמאי מאהמט סלח הארון. אותו במאי שזכה בפרס חבר השופטים בזכות הסרט "האיש הצועק" שראיתי בפסטיבל חיפה. "גריגריס" הוקרן בפסטיבל קאן האחרון.

צ'ילה – "גלוריה" (Gloria)
הסרט מוקרן בימים אלו בישראל. אני טרם ציפיתי בו אך אתם מוזמנים להתרשם מדבריו של פבלו.
אחרי עשרות נסיונות, צ'ילה נכנסה לקטגוריה הזו פעם ראשונה בשנה שעברה עם "לא", שבעיני גם היה הסרט הטוב ביותר מכל החמישייה.

צ'כיה – "הדון ג'ואנים" (The Don Juans)
הבמאי שהביא לצ'כיה את האוסקר השני שלה, יז'י מנזל, חוזר למירוץ.
צ'כיה זכתה שלוש פעמים, פעמיים מתוכן כצ'כוסלובקיה ("החנות ברחוב הראשי" ו"רכבות שמורות היטב") ומאז 1994, אחרי הפיצול, זכתה עם "קוליה" והייתה מועמדת שוב פעמיים, פעם אחרונה לפני עשור. שנה שעברה היא שלחה את "בתוך הצללים" שהופץ בארץ על ידי יונייטד קינג.

צרפת – "רנואר" (Renoir)
אין שום מדינה שעשתה השנה יותר רעש מאשר צרפת. כבכל שנה, העיניים נשואות אל מעצמת הקולנוע כדי לדעת מה תהיה בחירתה, כי כמעט תמיד יש איזושהי מחלוקת והרמות גבה סביב זה. בשנים האחרונות צרפת – על אף שהיא כנראה יצרנית הקולנוע הפופולרית ביותר בעולם אחרי ארצות הברית – מפשלת די בגדול עם האוסקר. בעברה היא זכתה 12 פעמים והייתה מועמדת 36 פעמים נוספות (שנייה רק לאיטליה), אך כבר שלוש שנים שהיא איננה בין המועמדות ויותר מכך – 12 שנים עברו מאז זכייתה האחרונה (עם "הודו-סין"). הקטע האירוני הוא שצרפת מצליחה להכניס את סרטיה לקטגוריות האחרות באוסקר (כמו עם "החיים בורוד" שהעניק למריון קוטיאר את האוסקר, "אמלי" ב-2001, "פרספוליס" שהיה מועמד בקטגוריית סרט האנימציה, וכמובן "הארטיסט" שהיה הזוכה הגדול של אוסקר 2012, אם לזרוק כמה דברים שעולים לי לראש מהזמן האחרון), אבל נשארת מחוץ לגטו "הזר".
בשנה שעברה צרפת בחרה לשלוח את השלאגר "מחוברים לחיים" על פני "חלודה ועצם" ונותרה מחוץ לחמישייה (אם כי כן נכנס לתשיעייה), והשנה החליטה לבחור – באופן תמוה במיוחד – את הסרט "רנואר" שהוקרן בפסטיבל חיפה הקודם, ובפסטיבל הקולנוע הצרפתי, שם עופר צפה בו.
הרוב ציפו שצרפת תשלח את זוכה פסטיבל קאן "כחול הוא הצבע החם ביותר" אך חוקי ההפצה של הסרט פעלו נגדו, מה שהשאיר את צרפת השנה עם שלוש אופציות מרכזיות: "העבר" של הבמאי האירני זוכה האוסקר אשגר פרהאדי, "פופולרית" המצליח שגם הופץ בארץ, "צל הימים" המופתי של מישל גונדרי, ו"רנואר" שלא הותיר חותם בשום מקום שבו הוקרן, מלבד כמה מחמאות על הויזואליה שלו. כאשר צרפת החליטה לשים את הכסף על הסרט האחרון, לא מעט תהו מה עובר להם בראש. אולי הם יוכיחו שכולם טועים.
"העבר" נבחר לאחר מכן – בהחלטה שערורייתית בעיניי, כאמור – לייצג את אירן.

רנואר

רנואר

קולומביה – "לה פלאייה די.סי." (La Playa DC)
דרמת מסע אורבנית, שגם היא חלק מתכניית "מבט מסויים" של פסטיבל קאן, על בחור צעיר שיוצא לחפש את אחיו. ביים: חואן אנדרס ארנג'ו.
קולומביה מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר נכון לעכשיו.

קזחסטן – "של" (Shal)
עוד סרט מושלג ומרהיב של קזחסטן, שהצליחה להכניס את "מונגול" לאוסקר בעבר. אמק טורוסונוב ביים, וזהו נסיונו השני באוסקר אחרי "קלין".

קמבודיה – "התמונה החסרה" (The Missing Picture)
סרט תיעודי על החמאר-רוג' שזכה בפרס "מבט מסויים" בפסטיבל קאן. זהו הנסיון השלישי של קמבודיה להגיע לאוסקר. קדמו לו "אנשי האורז" בשנת 1994 גם הוא של במאי "התמונה החסרה" רית'י פאהן. שנה שעברה ההגשה של קמבודיה הייתה "אהבות אבודות" שנשאר מחוץ לרשימת המועמדים.

קנדה – "גבריאלה" (Gabrielle)
סרטו של לואיס ארשמבו (אני חושב שככה כותבים את זה) הוקרן בפסטיבל טורונטו ובפסטיבל לוקרנו, ויש לא מעט המנבאים לו מועמדות השנה. קנדה הייתה מועמדת שש פעמים בעבר, ומאז 2012 יש לה נוכחות רצופה בקטגוריה ("האישה ששרה", "אדון לזהאר", "מכשפת מלחמה") כך שיש סבירות גבוהה שנראה אותה באוסקר גם השנה.
על פניו זה סרט מושלם לקטגוריה: דרמה מרגשת על בחורה צעירה עם סינדרום וויליאמס, שמתנסה באהבה ראשונה ובהתמודדות עם הוריה המגוננים והעולם המאיים. כל זה בצרפתית. אני מצטרף למהמרים.

קרואטיה – "דרכה של הלימה" (Halima's Path)
דרמה דוברת בוסנית המבוססת על סיפור אמיתי, במרכזה אמא שיוצאת לחפש את עצמותיו של בנה שנהרג במלחמת בוסניה. זהו סרטו השלישי ארסן אנטון אוסטוג'יץ', שכל סרטיו עד כה היו מנציגות קוראטיה לאוסקר. המדינה עצמה לא קיבלה מועמדות מאז שהגישה לראשונה בשנת 1992.

רומניה – "בן יחיד" (Child's Pose)
זוכה פסטיבל ברלין, הסרט הרומני הזה פוצץ פעמיים את אולם רפפורט בפסטיבל חיפה האחרון. ובצדק. זוהי דרמה עוצמתית שבעיקר מצטיינת בזכות הופעת המחץ של לומינטה גיאורגיו בתפקיד הראשי.
כזכור, רומניה היא אחת המדינות שאחראיות לשינויים שעברה הקטגוריה לאחרונה, אחרי שהשמטת "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" מהתשיעייה גרמה לאקדמיה להוסיף ועדת מניעת פדיחות חיצונית לבחירת המועמדים. זה לא נורא עזר לרומניה להתקבל לאוסקר בעבר, אבל שנה שעברה סדק קטן בחומה נצפה כאשר "מעבר לגבעות" נכנס לתשיעייה. בקצב הזה, "בן יחיד" יהיה עוד בחמישיה, אבל עוד חזון למועד וכאלה.

רוסיה – "סטלינגרד" (Stalingrad)
גבירותי ורבותי, הכירו את הסרט הרוסי הראשון בתלת מימד! סרטו של השחקן והבמאי עם החזות המאיימת פדור בונדרצ'וק (שנשלח לייצג את רוסיה עם סרט מלחמה אחר, "הגדוד ה-9", אבל חזר בידיים ריקות). הוא אפוס מלחמה שכנראה מתרחש רובו בקרב על סטלינגרד. מין הימור מתפרע שכזה.
אם מחשיבים גם את ברית המועצות, לרוסיה 14 מועמדויות, מתוכן ארבע זכיות, וסרט אחד שבויים על ידי אקירה קוראסוואה.

שבדיה – "לאכול לישון למות" (Eat Sleep Die)
סרטה של גבריאלה פיצ'נר הוא דרמה על מאבקה של אישה צעירה להתקיים בחברה המודרנית תוך כדי דאגה לאביה החולה. שורת התיאור הזו מזכירה לי קצת את נציג אורוגוואי של שנה שעברה, "הדחייה", שהיה מעולה ולא קיבל יחס מהאקדמיה. לוזרים.
שבדיה הייתה מועמדת 14 פעמים וזכתה בארבע מתוכם, כולם בזכות אינגמר ברגמן. 2004 הייתה השנה האחרונה בה שבדיה קיבלה מועמדות.

שוויץ – "יותר מדבש" (More than Honey)
האם זהו סרט ההמשך לסרטה האיטלקי של ולריה גולינו "דבש" שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון? לא. זהו סרטו התיעודי של מרקוס אימהוף על משבר הדבורים העולמי. כן, בזמן ששאר מדינות העולם שולחות סרטים על צלקות המלחמה שלהן, על הדור האבוד של הצעירים, על פוליטיקה רקובה ועל פושעים שתופסים מקום של כבוד בחברה, בשוויץ עושים סרטים תיעודיים על דבורים.
החיים שלהם דבש שם בשוויץ, שזכתה כבר פעמיים באוסקר בשנת 1984 ובשנת 1991, אז גם הייתה כניסתה האחרונה עד כה לאוסקר.

תאילנד – "ספירה לאחור" (Countdown)
מותחן אלים וקיצוני על חבורת צעירים שמסתבכים עם סוחר סמים מופרע העונה לשם "חזוס". לא בטוח מה התאילנדים האלו חשבו שיקרה אם הם ישלחו את הסרט הזה לאוסקר, אבל אני בטוח שמישהו מוועדת הבחירה נקרע על עצמו מצחוק איזה שבוע.
נאטווט פונפיריה ביים עוד סרט תאילנדי שלא יהיה מועמד לאוסקר.

ההימורים שלי לתשיעייה:
אירן – "העבר"
בלגיה – "קריסת המעגל השבור"
ברזיל – "צלילים מהשכונה"
גרמניה – "חיים כפולים"
דנמרק – "הניצוד"
ישראל – "בית לחם"
ערב הסעודית – "ואדג'דה"
קנדה – "גבריאלה"
רומניה – "בן יחיד"

יש סיכוי טוב בכל זאת:
איטליה – "יפה לנצח"
הונגריה – "המחברת הגדולה"
סינגפור – "אילו אילו"
צרפת – "רנואר"

תגובות

  1. דרך אגב, אורוגואי כן הייתה מועמדת לאוסקר… בערך. וזה סיפור מעניין. ב-1993 אורוגואי שלחה לאוסקר את הסרט "מקום בעולם". כשהייתי ילד-נער, זה היה הסרט האהוב עליי. הוא הוצג פה בפטסיבל חיפה, אני חושב. בקיצור, סרט התבגרות מרגש ובאמת אחד הסרטים הארגנטינאים הטובים שנעשו… כן, ארגנטינאים. הסיפור הוא שבארגנטינה בחרו באותה השנה לשלוח סרט אחר להתמודדות באוסקר (פחות טוב מ"מקום בעולם" לדעתי). מכיוון שהבמאי הארגנטינאי של הסרט (אדולפו אריסטראין), היה נשוי למישהי מאורוגואי, שהייתה חתומה על הליהוק, התלבושות וסיפור הסרט, הזוג הנחמד (באמת נחמדים, פגשתי אותם אישית) החליטו לנסות את מזלם דרך הקשרים שלהם באורוגואי. מכיוון שלאורוגואי יש תעשיית קולנוע נורא קטנה, הם יותר משחמו לשלוח את הסרט הארגנטינאי הזה כמועמד שלהם לאוסקר. עכשיו, הסרט מתרחש בארגנטינה, עם במאי ארגנטינאי, מפיקים ארגנטינאים, תסריטאים ארגנטינאים ושחקנים ארגנטינאים (ביניהם ססיליה רות' מ"הכול אודות אימא" ופדריקו לופי מ-"כרונוס")… אבל בקטנה, למי איכפת, במילא בהוליווד חושבים שדרום אמריקה היא מדינה אחת.

    באותה התקופה פגשתי את הבמאי לראיון (לעבודה בתיכון) והסיפור שהוא סיפר לי זה שהסרט עבר את הסינון הראשוני והגיע לחמישיה, ואף נחשב למועמד המוביל זכייה, או לפחות לאחד המועמדים החזקים. אבל אז, חברת ההפצה האמריקאית של "הודו-סין" שהיה המועמד החזק השני באותה השנה, לחצה על האקדמיה האמריקאית וחשפה כי הסרט הוא כלל לא מאורוגואי, אלא מארגנטינה, ולכן הוא לא יכול להשתתף בתחרות.
    כתוצאה, בוטלה המועמדות של "מקום בעולם" באוסקרים ובאמת "הודו-סין" הצרפתי זכה.
    הנה הלינק לIMDB המודיע על ביטול המועמדות:
    http://www.imdb.com/title/tt0104774/awards

    אני לא באמת יודע הרבה על ההיסטוריה של האוסקר והסרט הזר, אבל את הסיפור הזה אני מכיר באופן ישיר, כי באמת הייתי מתוסכל כשבוטלה המועמדות, וכל כך רציתי שהסרט הזה יזכה. כנראה שהלקח הוא לא לשלוח סרטים מצריים לתחרות האקדמיה כנציגי ישראל או משהו… מצד שני, כנראה שלסרטים צפרתיים מותר להציג את עצמם בתור איראנים…

  2. אה, והשם של הבמאית הארגנטינאית: לוסיה פואנזו

    ופרט טריוויה – היא הבת של לואיס פואנזו, שזכה באוסקר על "הסיפור הרשמי" – יהיה מעניין אם היא תזכה גם.

    1. רון הגיב:

      ייתכן והסרט הניו זילנדי יוקרן בארץ,במסגרת כנס בנושא הקולנוע בניו זילנד.אעדכן בהמשך

  3. פטריה הגיב:

    רגע… עיר האלוהים לא היה מועמד לאוסקר על סרט זר?! מה קורה כאן בדיוק?

    חוצמזה, מעניין מה יחשב מבחינת הגראנדמאסטר. פה בצפון אמריקה הפיצו גרסה מקוצצת בטירוף, ומרגישים את זה בסרט (אז למרות שמאוד סימפטתי אותו גם בגרסתו המקוצצת, זה מאוד מציק ומפריע כשרואים את הכתוביות שמגיעות במקום חלקים שלמים של סרט).

    1. אור סיגולי הגיב:

      פיצו אותו בארבע מועמדויות כלליות שנה לאחר מכן: בימוי, תסריט, צילום ועריכה. הוא הפסיד את כולם ל"שר הטבעות" (חוץ מצילום שהפסיד ל"אדון ומפקד". הסרט הזה שאיש לא זוכר)

      1. ברזיל שלחה את "עיר האלוהים" ב-2003 והוא לא עבר לחמישייה. שנה אחר כך, ב-2004, מיראמקס דחפו אותו והוא היה מועמד ב-4 קטגוריות.

        האמת, זו אחת השערוריות הגדולות של הפרס לסרט הזר באקדמיה – משהו שגרם ללא מעט תהיות בנוגע להצבעה לפרס.

  4. גילי הגיב:

    הסרט האוסטרי הוא סרט מקסים

  5. מיכאל גינזבורג הגיב:

    נהדר, תודה רבה על הסקירה!

  6. אבנר הגיב:

    את "מעגלים" הסרבי ראיתי הערב בסינמטק בפתיחת פסטיבל הקולנוע הסרבי. ממש לא סרט "מעולה" כדברי הכותב. שמרני מבחינה קולנועית, עם כמה חורים תמוהים בעלילה וכמה סצינות אלימות למדי. סרט שישכח עד מהרה.

  7. spartak הגיב:

    עד כה ראיתי משהו כמו 25 סרטים (אני מניח שעד הכרזת המועמדויות המספר כבר יעלה ל40)… בלי להרחיב הרבה:
    איטליה – הבחירה לא מפתיעה בכלל, ראשית "ויוה לה…" סרט מאוד נחמד (אפילו קצת יותר מזה", שבילי היה הסרט השני הטוב ביותר בחיפה אחרי "יפה לנצח"), אבל מכאן עד מועמדות לאוסקר… הבחירה ב"יפה לנצח" הייתה אחד הברורות השנה…. אני באמת מקווה שהועדה המצומצמת תציל את הסרט (כי אני פשוט לא רואה את חברי האקדמיה "הרגילים" בוחרים בסרט הזה).

    אירן – גם הצלם וחלק קטן מהשחקנים אירנים, אבל לפי החוק, לפחות 1/3 הצוות חייב להיות שייך למדינה, אז יש סיכויי (קלוש) שהסרט ייפסל…

    אפגניסטן – הסרט הרבה יותר טוב מטריילר (זכה בפרס לתסריט בסאנדנס)…

    בוסניה – טריילר לא רע בכלל, מסיבה אחד פשוטה, אולי הוא לא אטרקטיבי במיוחד, אבל הוא מראה איך הסרט מתנהל לטוב או לרע (אני מאלא שכן אהבו את הסרט).

    בלגיה – עד כה, הסרט הכי טוב שראיתי בתחרות (ראיתי אותו לפני חיפה).

    לבנון – רק רציתי להגיד ש"לאן הולכים עכשיו?", הוא באמת סרט ניפלא, אבל לפניי שנתיים הייתה תחרות מאוד חזקה (לא כמו בשנה שעברה כשאהבתי מאוד מעט סרטים) ואפשר להבין את אי-המועמדות.

    נאפל – קצת להיות נודניק, פעם אחרונה נאפל הגישה סרט ב2006 ולא 2009…

    סרביה – אני גם התרשמתי לטובה מהסרט, אבל כמו שאבנר כתב, יש בו לא מעט חורים, כאלא ש"אפשר לסלוח: אליהם אם אוהבים את הסרט.

    פלסטין – לפי משאני יודע הוא לא הוקרן בפסטיבל ירושלים (וקשה לי לדמיין שאבו-אסד היה מסכים לכך, אבל אולי אני טועה)… לא אכתוב הרבה, חוץ מזה שהוא משווה את הישראלים לקופים (יש משל לכך בסרט).
    נ.ב. גם לטיוואן אין מדינה רשמית.

    צרפת – הם גם יכלו לשלוח את "צעירה ויפה" הנפלא של אוזון.

    הימור שלי :
    איטליה
    אירן (אם לא תפסל, לא ראיתי)/ הונגריה
    בלגיה
    גרמניה (לא ראיתי, אפשר להזמין די.וי.די מנורבגיה, שם הסרט יצא כבר לפני כמעט שנה).
    דנמרק
    סעודיה (לא ראיתי)
    קמבודיה (הימור מסוכן, אבל אני צופה הפתעה!)
    קנדה (לא ראיתי)
    רומניה

    הפייבוריטים שלי עד כה:
    בלגיה
    בוסניה
    דנמרק
    הולנד
    סרביה
    קמבודיה
    קזחסטן

  8. spartak הגיב:

    שכחתי לשאול… האם ידוע לכם אם ביס תוקרן גרסת סרט או סדרה של צ'כיה ומתי?
    תודה

השאר תגובה