• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • המדריך לתכני מונטי פייתון בנטפליקס - חלק שני
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2013: "רנואר", "עליה", "לחפש את הורטנס"

7 במרץ 2013 מאת עופר ליברגל

ביום שבת, 9.3, יפתח בסינמטקים פסטיבל הקולנוע הצרפתי. בהתאם למסורת, הכנתי סקירה קצרה של שלושה מסרטי הפסטיבל.

בניגוד לנוהג, אני לא מתכוון לנסות ולמצוא להם מכנה משותף כלשהו בפסקת הפתיחה, או לטעון שהם הסרטים הכי טובים שיוצגו בפסטיבל.  הנה לכם רק חוות דעת קצרה על שלושה סרטים שונים לגמרי.

רנואר – Renoir

french3

כותרת הסרט מכילה חידה: במי יעסוק הסרט? האם בצייר האימפרסיוניסטי הדגול אוגוסט רנואר, או אולי דווקא בבנו, ז'אן רנואר, אחד מענקי הקולנוע הצרפתי והעולמי, האב הרוחני הן של הניאו-ריאלזם והן של הגל החדש (וגם של הרבה במאים אמריקאים, למשל רוברט אלטמן)? מזל שלפחות שהאיות בלועזית פוסל את רשת חנויות האופנה כנושא של הסרט.

התשובה היא שהסרט עוסק גם ברנואר האב וגם ברנואר הבן. יותר מכך, למעשה, הוא עוסק באנדרה האסלינג, המכונה גם בשם "ננה", וידועה לחובבי הקולנוע הצרפתי האילם כקתרין האסלינג. האישה הזו הייתה הדוגמנית של ציורי אוגוסט רנואר בשנות חייו האחרונות ומאוחר יותר אשתו הראשונה של ז'אן רנואר והכוכבת של כל סרטיו האילמים. השם שלה אולי היה ראוי יותר לכותרת הסרט, אבל הדבר היה דורש גם להחליט איך בדיוק לקרוא לה וממילא השם שלה מוכר לכמות קטנה בהרבה של אנשים, למעשה רק למעריצים מושבעים של אחד מן הרנוארים. אז למה לא לקרוא לסרט "רנואר"? זה נשמע יותר טוב מ"הרומן שלי עם רנואר", בכל אופן.
לכן, יותר משמדובר בסרט ביוגרפי על אמן או אמנים, זהו סרט על חיים בצל האמנות הנוטה רוב הזמן לכיוון של דרמה רומנטית, על בחורה ממעמד נמוך החיה בבית אצולה ומשגעת במידה זו או אחרת את כל הגברים בבית. מצופה ממנה לנהל אולי רומן עם האב הקשיש, אבל דווקא הבן שובה את הליבה. כדרמה רומנטית הסרט בהחלט עובד ומכיל כמה רגעי חן, אבל יחודו הוא העיסוק אשר מתבצע בו בסוגיות של אמנות ובתיאור של חיי אמן.

מפתה לראות בז'אן רנואר כממשיך היצירה של אביו במדיום אחר, אבל למעשה השקפת העולם שלהם מנוגדת הרבה יותר מן המדיום או מן הזמנים בהם פעלו. הסרט עוסק באוגוסט רנואר כאשר שיאו כבר מאחוריו והשקפת עולמו האמנותית מגובשת ולכן הוא מצהיר כי הוא שואף להתעלם מן העוני והחולי שיש בעולם – אותו מעניין רק היופי, הרכות של האור. ז'אן בסרט הוא חייל צעיר שלא רוצה להיות אמן (האופציה שיפיק סרטים לאהובתו עולה רק לקראת הסוף), אך ההשקפה האמנותית שלו כן נוכחת: אנו רואים איך הוא מתבונן בעולם – בלי להבדיל בין יפה למכוער, תוך נאמנות לתיאור כמה שיותר דברים, כולל דברים שהוא לא מבין, כמו העולם של העניים או מסיבה בעלת אופי מיני בה הגיבורה לוקחת סרט.

מבחינה סגנונית קשה מאוד לאתר רגעים בהם הסרט מושפע מן הסגנון הקולנועי, או מן היחס האישי לדמויות, של ז'אן רנואר. מכיוון שהסיפור מתרחש ב-1915, יש כמה ניסיונות לצלם את הסרט בסגנון המזכיר את הציורים של אוגוסט רונאר, ניסיון ראוי להערכה אך גם בלתי אפשרי עקב מספר רב של סיבות. רוב הזמן, הסרט נוקט בסגנון צנוע בהרבה המשרת את העלילה.

מי שיצפה לאמירה אמנותית מורכבת או לגלוי חדש על חיי האמנים יתאכזב. אבל הסרט כן מתאר בצורה מעניינת ויפה קשר בין אנשים, גם אם העלילה מדגישה את הצדדים היותר צפויים בסיפור. בסופו של דבר מדובר בחוויות צפיה מספקת למדי. ואם היא תרגום לאנשים להתעניין מחדש ביצירה של רנואר כלשהו, הרי שיש לברך על הסרט.

עליה – Alyah

french1

יש הרבה מאוד סיבות ללכת לראות קולנוע ממדינות זרות. אחת מהם היא על מנת לראות סרטים העוסקים דווקא בישראל. לכן סרטו של אלי וואז'מן הוא בחירה מתבקשת לפסטיבל הקולנוע הצרפתי בישראל: כשמו כן הוא והכוונה היא לא לקטעים הקשים בטור דה פראנס, אלא לעלייה לארץ ישראל.

אלכס (פיו מארמאיי) לא ממש יודע מה לעשות עם החיים שלו. כרגע הוא סוחר סמים, אבל הוא מחפש כיוון אחר. בן דודו מספר לו כי הוא מתכנן להקים מסעדה בתל אביב ולאלכס הרעיון נראה טוב והוא אפילו רוצה להיכנס כשותף. הבעיות לא חסרות: אין לו כסף להשקיע, אין לו ממש זיקה לישראל או למוצאו היהודי, ואם הוא אי פעם למד עברית הוא ממש לא זוכר כלום. מצד שני, אין לו שום דבר שמשאיר אותו בצרפת.
זה משתנה כאשר הוא מתחיל לצאת עם ז'אן (אדל אנאל), בחורה שהוא פוגש דרך האקסית אשר מתאהבת בו במהירות בצורה טוטאלית, מבלי שהדבר מוסבר בצורה משכנעת. ז'אן במהרה הופכת לדמות המעניינת בסרט (והיא גם אחראית לסצנות הטובות ביותר בו) הרבה בגלל שהיא מהווה סיבה מספיק טובה עבור אלכס לנטוש את דחף ההגירה הלא לגמרי ברור שבו.

העמדה של הסרט כלפי ישראל די מייאשת מכיוון שהיא מציגה את החיים כאן כתולדה של ייאוש ואקראיות, לפחות מן הבחינה של אלכס שאמור לבצע "עליה" – מעשה ציוני וערכי, אבל בעצם המעשה יש הכל פרט לערכים, או מחשבה. במידה דומה ניתן לומר זאת גם לגבי הסרט כולו: נראה כאילו הוא רוצה לומר דבר מה ערכי או להציג אמירה פוליטית (יש בו ביקורת על הצבאיות של החברה הישראלית, שאולי תחמוק מעיניים לא ישראליות) אבל יותר מכך הוא סרט שמחפש את דרכו ואין לו בעצם כיוון ברור, או משמעות. כמו הגיבור שלו, אולי כמו הדור שלו.

לחפש את הורטנס – Cherchez Hortnese

french2

אישה מביימת הצגה, השחקנית הראשית לא טובה והשחקן הראשי מנסה להתחיל איתה. אבל היא בכלל לא הגיבורה של הסיפור, אלא בעלה, מרצה לכלכלה אסייתית. אביו של הגיבור הוא בכיר בשלטון והוא צריך לדבר עימו על מנת להסדיר בקשת הגירה של חברה של חברים של אשתו, אבל הוא לא ממש מצליח לדבר עם אביו. או עם בנו, אבל זה כבר עניין אחר. יש גם קשר הנוצר בינו לבין צעירה שפגש בחנות ספרים, צעירה הסובלת מגברים שלא מתייחסים אליה בכבוד. ויש לו גם חבר למשחקי שחמט שאולי הולך להתאבד. וייתכן שאבא שלו הומוסקסואל. ושאשתו מכורה לסיגריות. כנראה שיש עוד כמה אירועים בחצי שעה הראשונה של הסרט שפספסתי, אבל קשה לעקוב. ובכלל עוד לא הגענו לאותו הורטנס שצריך לחפש.

סרטו החדש של פסקל בוניצר ("מי יודע?" – אני לא שואל, זה השם של הסרט הכי ידוע שלו) לא ממש לוקח את הזמן שלו בין אירוע לאירוע, או מחליט באיזה נושאים להתרכז. זה קצת בעייתי לגבי הנושאים בהם הסרט כן רוצה לעסוק. למשל, ייתכן והסרט רצה להגיד משהו על בעיית ההגירה מהבלקן, באמת אין לי מושג, הכל עובר כל כך מהר. ועד שהסרט מגיע לסצנה של חצי דקה בה אין תפנית בעלילה כבר כמעט יצאתי ממנו לגמרי.

למרות הגודש, לא מדובר בסרט שקשה לעקוב אחריו אבל עבורי לפחות, חלק גדול מן הזמן לא ממש היה לי איכפת, או שלא ממש צחקתי או חשבתי על משמעות הדברים. זאת משום שאני עדיין לא בטוח אם הסרט רצה להגיד משהו רציני, או להיות קומי, או לייצר מתח או רומנטיקה. יש בו אלמנטים של כל הז'אנרים האלו, אבל יש  בו כל כך הרבה, עד שהרגשתי שאין בו כלום. מאידך, זה לא שיש משהו בסרט שעשוי רע – הצילום בסדר, הדיאלוגים חביבים לפרקים ביחס לכמות האינפורמציה שהם צריכים להעביר, השחקנים טובים… למעשה, השחקנים גם יכלו להיות מצויינים (בעיקר ז'אן פייר באקרי בתפקיד הראשי וכריסטין סקוט תומאס כאשתו) אם הסרט היה מאט את הקצב מדי פעם ומאפשר להם לראות את הכישרון שלהם.

פסטיבל הקולנוע הצרפתי יתקיים בסינמטקים ברחבי הארץ מה-9 ועד ה-19 למרץ.
לפרטים נוספים: http://www.cinema.co.il/news/new.aspx?0r9VQ=IM

תגובות

  1. אבירם הגיב:

    מדוע אינכם יוצאים באופן גלוי נגד שערוריית הניהול הכושל של סינמטק תל אביב???? מי אם לא אתם????
    סקירת סרטי הפסטיבל הצרפתי בעצם אומרת: אין הרבה מה לראות. הסינמטק מקבל עיסקות חבילה. ומה חוצמזה? קחו את חודש מרס לדוגמית. המון קולנוע ישראלי תיעודי ברמה בינונית פלוס מינוס, המון "שידורים חוזרים". ועוד סרטים מקריים בלי יד מכוונת. אין כמעט אף יצירת מופת אחת מתולדות הקולנוע. אין יד מכוונת. אין תכנון אמיתי. תוספת האולמות בסהכ מאפשרת שלגי קילמנג'רו ועוד סרט ארגנטינאי- בידור לעוס שלא מתאים לסינמטק כלל, סרטים חנפניים וסתמיים למדי. מדוע אחד האולמות הקטנים אינו מיועד לקולנוע יותר נסיוני? לסרטים שאינם זוכים להפצה ישראלית כלל? מדוע הסינמטק הפך לספק של מכנה משותף נמוך למדי?!

    1. בשבת שעברה היה בסינמטק תל אביב את ״פיתויו של מימי" סרט של במאית מרתקת (לינה וורטמוילר) שנדמה לי שעונה על כך מה שאתה טענת שהסינמטק לא מקרין החודש. הוקרנו השבוע גם "האמט" "עקבים גבוהים" "שודדי הכיורים" (חלק ממחווה לביל פורסייט) . בהמשך החודש: "חייט נשים" "בריזי" "אינלנד אמפייר" "הכה את השטן", מחווה לעמוס גיתאי,(הפסטיבל הצרפתי כולל גם רטרוספקטיבה לקלוד מילר) "רוצחים מלידה" "לילה של יום מפרך" "איש הפיל" "הכבוד של פריצי", "המתים" "פיירו המשודגע" "אונאגי" "ראסטי ג'יימס" ועוד. חודש שעבר מפתחה סדרה על קולנוע אוונרגדי בהנחיית חן שינברג. הייתי כנראה מסכים עם התכונה שלך לפני שנה, אבל היא באה בעיתוי מוזר, דווקא כאשר הסינמטק משפר מאוד את ההיצע.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.