• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

פסטיבל חיפה 2013: הסרטים

8 בספטמבר 2013 מאת אור סיגולי

עשרת ימי פסטיבל חיפה יחלו שבוע הבא ממש עם תחילת חג הסוכות, ב-19 לחודש, ויימשכו עד יום שבת ה-28. זו תהיה השנה השישית ברציפות שבה אני עושה הפסקה מכל מה שמוגדר אצלי כמציאות ועולה לכרמל לעשרה ימים יש קולנוע ואנשים שאני אוהב. זאת גם השנה הרביעית שבה אסקר את הפסטיבל אל הבלוג במתכונת יומי(בלי נדר) ולכן זה המקום שלכם לבוא להתעדכן בסרטים שמוקרנים, לעשות סדר בעומס ולחלוק את דעתכם על הכל. ושוב אני מוצא את עצמי מתרגש מכל הסיפור.

במהדורתו ה-29 הפסטיבל, כמו בכל שנה, מציע תכנייה די נרחבת של סרטים מכל העולם, תיעודיים, עלילתיים, ארוכים, קצרים, ישנים וחדשים. כל אלו מפוזרים על פני חמישה אולמות במרכז הכרמל. אני חייב להודות שבתור מישהו שצורך בממוצע 35 סרטים כל פסטיבל, התכנייה השנה – על פניו – נראית מעט יותר אוורירית מבדרך כלל, אבל למבקר הפסטיבלים הממוצע יש המון אופציות שונות ומגוונות. מה גם שמה שהכי מרגש בפסטיבלים מסוג זה הם הסרטים שלא בנינו עליהם יותר מדי, או שלא בלטו באופן יוצא דופן, והתגלו כהפתעות מרגשות. כך למשל קרה לי לפני שנתיים עם סרט ארגנטינאי בשם "עצי השיטה" שהתחבא באולם קריגר והתגלה כאחד הסרטים הכי יפים שראיתי לאחרונה. שנה שעברה היו אלו "כולם במשפחה שלנו" הרומני, "דמיין" הפולני ונציג אורגוואי לאוסקר "הדחייה".
בהקשר הזה, אני חייב להזכיר את האינסטינקט הנפלא של לקטורת חיפה כשזה מגיע לנציגי המדינות השונות לפרס האוסקר לסרט בשפה זרה. נכון לרגע זה 16 מדינות הכריזו על מועמדיהם לאוסקר הבא כאשר שניים מהם (נציג הונגריה "המחברת הגדולה" ונציג רומניה "בן יחיד") יוקרנו בחיפה, ועוד שניים מהם (נציג יוון "הנער שאכל מזון לציפורים" ונציג אוסטריה "הקיר", שניהם נפלאים) הוקרנו בחיפה עוד בשנה שעברה. אני מבטיח לעדכן כאשר הרשימות ימשיכו להתעבות.

גם בתחום הקולנוע הישראלי יש לחיפה מה להציע. בשנתיים האחרונות היה זה פסטיבל חיפה שחשף את שני הסרטים הישראלים המוצלחים ביותר של השנה. בענינו לפחות. ב-2011 היה זה "ההתחלפות" של ערן קולירין ושנה שעברה היה זה "שש פעמים" שלאחרונה חטף 10 מועמדויות לפרסי אופיר. עוד שלושה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באופיר הקרוב יוצגו בחיפה ועליהם בהמשך.
בהתחשב בכך שאחד משני נציגי הפרינג' לאופיר הקרוב, "אני, ביאליק", הוקרן גם הוא בחיפה שנה שעברה, זה אומר שחמש מתוך שבעת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם עם חותמת של פסטיבל חיפה. השאר הם "לצוד פילים" (ירושלים) ו"פנתר לבן" (דרום וירושלים). בנוסף, עשו בחכמה חיפה את מה שבירושלים עשו כבר לפני שנתיים וזה לתת לכל סרט מהתחרות העלילתית הקרנה נוספת וכך לאפשר גם לקהל הרחב להתוודע לסרטים המסקרנים האלו, במקום לשמור את ההקרנות האלו למוזמנים ואנשי ברנז'ה בלבד. אז הפוסט הזה, כמו שנה שעברה, בעצם יתחלק לשניים: קצת על הסרטים שכבר ראיתי מתוך התכנייה כולל, כמובן, דעתי האישית עליהם, ובנוסף הסרטים המסקרנים שלא ראיתי אבל אני מחכה להם בקוצר רוח.

על הסרטים שכבר ראיתי (מסודר בסדר אלפבתי)

"בורגמן" – Borgman
מותחן הולנדי מוזר במיוחד במסורת הסרט "טיאורמה" של פייר פאולו פזוליני והספר "השטן ממוסקבה" של בולגקוב: זר מסתורי חודר אל משפחה אמידה בפרברי הולנד ועושה בהם שפטים. לסרט יש את אחת הפתיחות הכי מעולות שראיתי לאחרונה והוא לא כל כך עומד בסטנדרטים הגבוהים שהוא בעצמו קבע, אבל הוא עשוי נהדר ויש בו הרבה הומור שחור.
סרטו של אלכסנדר ואן ורמדרם הוקרן בפסטיבל קאן האחרון.

עדכון 13.9: הסרט נבחר לייצג את הולנד באוסקר הקרוב.

"בית לחם"
אני יודע שאורון כבר דיבר באריכות על עניין הגילוי הנאות כשזה מגיע לכתיבה על קולנוע ישראלי, אבל בהקשר הזה אני כן מרגיש חובה וצורך. תעשו עם זה כרצונכם. אני כרגע עובד בחברת yes שתמכה בסרטו של יובל אדלר וגם גאה בו מאוד (זהו אחד מתוך שני הסרטים בפסטיבל ש-yes השתתפה בהפקתם. אם אתם מפקפקים באמינותי אתם מוזמנים לראות מה דעתי על השני). עם זאת, את הסרט ראיתי לפני שהתחלתי את תקופתי בחברת הלווין ואת דעתי עליו פיתחתי לפני, אז אתם יכולים להתייחס אליי ברצינות או שלא. הבחירה בידיכם.
"בית לחם" מגיע לחיפה אחרי זכייה מרשימה בונציה, הקרנות בטורונטו ובטליורייד הנחשבים, ואחרי שלקח לעצמו 12 מועמדויות לפרסי האופיר הקרבים. כרגע הוא הפייבוריט לזכייה ולייצוג ישראל בפרס האוסקר. לא פחות חשוב מזה, הסרט קיבל ארבע מועמדויות ב"נבחרת החלומות", "האופיר של סריטה", אם תרצו, בקטגוריות הסרט, שחקן המשנה, העריכה והסאונד. עלילת הסרט נעה בין שניים: סוכן שב"כ (צחי הלוי, מועמד לפרס אופיר בקטגוריית המשנה) והמופעל שלו בשטחים, ילד שמחובר למשפחה שקשורה לארגוני הטרור (שאדי מרעי, מועמד לפרס אופיר בקטגוריה הראשית). לסרט יש כמה סצנות בלתי נשכחות, המרכזית שבהן היא השתלטות על בית בשטח עוין, אחד מהרגעים הקולנועים החזקים של השנה. אני מצאתי אותו אינטילגנטי מאוד והאמת שלא מעט פעמים נזכרתי ב"הקרב על אלג'יר" במהלכו. זו אחת המחמאות הכי גדולות שאני יכול לתת לסרט. הבעייתיות של הסרט, בעיני, היא שבזמן שהסצנות המתארות את הפלגים והמתחים בתוך החברה הערבית כתובות, מבוימות ומשוחקות באופן מרהיב, כשזה מגיע לצד הישראלי העניינים קצת שונים. אני לא קונה את זה שמדובר בתפיסה ימנית של היוצרים, אלא רק באיזושהי עייפות החומר. ועדיין, הסרט לדעתי לחלוטין שווה את הצפייה בו, גם אם הוא בוודאי ירגיז לא מעט, בזכות סצנות המתח המצויינות שבו ובעיקר בזכות הופעתו הבלתי נשכחת של הייתאם עומארי, בתפקיד באדווי. מתוך ארבעת הסרטים שראיתי מהתחרות הישראלית, "בית לחם" הוא בוודאי המצטיין שבהם.

"גן עדן: אהבה" – Paradies: Liebe
הראשון בטרילוגיית "גן עדן" של הבמאי האוסטרי המשוגע והמהולל אולריך זיידל שמפורסם בסצנת הקולנוע העולמי בזכות סרטיו "יבוא/יצוא" ו"ימי שרב". הסרט הזה הוא הראשון שראיתי מבית היוצר של זיידל ולכן אין לי יכולת לשפוט אותו ברמה הפילמוגרפית (את "ימי שרב" ניסיתי לצלוח כמה פעמים ללא הצלחה) אבל על פיו אני חייב להודות שדי מסקרן אותי לבדוק אותם. "גן עדן: אהבה" עוקב אחרי תרזה, אישה מבוגרת מאוסטריה שיוצאת לנופש בקניה, שם מתרחש הסרט. תרזה היא אישה רומנטית וטובת לב שלדעתה כבר עברה את שיאה, והאמת שרק מחפשת מישהו שיגרום לה להתאהב, מישהו שיביט בעיניה ולא בחזה הנפול ובירכיה הגדולות. זו הייתה יכולה להיות קומדיה רומנטית צרפתייה מקסימה אילולא נפלה לידיו של זיידל שאם לשפוט אותו על פי סרטו זה, אנשים הם לא הצד החזק שלו. זהו סרט ציני באופן שכמעט קשה לשאת והייתי אפילו מאשים אותו בגזענות אילולא היו הדמויות של הנשים הלבנות היו מטופשות באותה מידה כמו הקנייתים ה"פרימיטיבים".
המסע של תרזה במדינה האפריקנית נדמית כמו משהו בין "פחד אוכל את הנשמה" של פאסבינדר לבין "לילות כביריה" של פליני רק ללא חמלה, כאשר תרזה נופלת שוב ושוב בפח של הקנייתים הצעירים. והאמת היא שהסרט לא פשוט לצפייה הן מבחינת הקצב שלו והן מבחינת כמה סצנות לא נעימות, אבל הוא יותר ממרתק. זה בגלל העיצוב הויזואלי המדהים של כל שוט ושוט בסרט – ההקפדה על צבעים ופרטים היא מושלמת – ולעין הוא מרהיב. הדבר השני הוא התהליך התסריטאי שעוברת תרזה מאישה תמימה ומטופשת לאישה מדכאת וקשה. האם יש פה אלגוריה להשתלטות האדם הלבן על הגזע השחור והיחס התלותי והאומלל בינהם? יכול להיות. מה שכן, על אף כל הרוע הנוטף, יש דבר אחד שהוא מקסים בסרט והוא היחס של זיידל אל הגוף הנשי הריאליסטי, המבוגר. אני לא יודע אם במקרה התפלק לו, אבל הגוף של תרזה וחברותיה, שרחוק מלהיות אידיאל היופי המודרני, נראה טבעי ויפה מאין כמוהו בסרט הזה. לפחות בחלקיו הראשונים. בתפקיד הראשי מרגריטה סיטל פשוט מדהימה ועל כך קיבלה מועמדות לפרסי הקולנוע האירופאיים בשנה שעברה.
הסרט הוקרן בפסטיבל קאן.

גן עדן: אהבה

גן עדן: אהבה

"גן עדן: אמונה" – Paradies: Glaube
את החלק השני בטרילוגייה שלו הביא זיידל כבר אל פסטיבל הבית שלו, פסטיבל ונציה. הסרט הזה גם הוא מתרחש בחופשה, אבל הפעם בוינה ולא במקום אקזוטי. אנה מריה (אחותה של תרזה מהסרט הקודם) היא אחות רפואית שמקיימת קשר מעט סאדו-מזוכיסטי עם ישו. את חופשתה היא מנצלת בשביל ללכת לדירות של אנשים ולשכנע אותם להתפלל למריה הקדושה. יום אחד חוזר לחייה בעלה המוסלמי הנכה והאישיות הגם ככה מעורערת שלה מתחילה לגמרי להתרסק.
עכשיו בוא נעצור רגע – האם זיידל כרגע הקביל את האיסלם לנכות? תאמינו לי אני אפילו לא רוצה להכנס לזה.
"אמונה" מתחיל בסצנה אכזרית אבל אם אתם רואים אותה ישר אחרי "אהבה" (כפי שאני עשיתי) היא כמו סטירת לחי משעשעת בפני הדמויות של הסרט הקודם, ואיך לא, גם של הצופים. אני חשבתי שזה מבריק. העניין הוא שהסרט הרבה פחות מרשים מקודמו גם בצד הויזואלי (אם כי גם הוא מצויין) ובעיקר בדמות הראשית שפחות מעניינת מאחותה. אסייג ואומר שראיתי את שניהם ברצף ויכול להיות שהעניין השפיע על הדרך בה חוויתי את "אמונה". גם הסרט הזה מכיל כמה סצנות קשות ולא מותאם לכל אחד. על אף זאת, אני יכול לומר בפה מלא שאני לגמרי הולך לצפות גם בחלק השלישי "גן עדן: תקווה" שיוקרן גם הוא בפסטיבל.

"הבן של אלוהים"
בסיכום השנה העברית שאורון כתב לאחרונה, שאל אחד המגיבים מדוע אנחנו לא כותבים ביקורות שליליות על סרטים ישראלים. אורון כבר ענה לו, אך אני מנצל את הבמה כדי להתייחס לכך במילותי. הסיבה לכך שאני לא כותב ביקורת שלילית על קולנוע ישראלי – מלבד מדי פעם התייחסויות נקודתיות בסיכומי שנה, פסטיבלים או אופירים – היא קודם כל כי אני לא נהנה לכתוב ביקורות רעות. קל וחומר כאשר אני יודע שאנשי הצוות סביר שיקראו אותה, ובוודאי לא כאשר זה עלול לגרום למישהו שלא ללכת לסרט. הקולנוע הישראלי לא יכול לוותר על אף רוכש כרטיסים ואני לא רוצה להרפות את ידיהם של הצופים בבואם לראות סרט ישראלי. לכן אני משתדל לכתוב רק כאשר יש לי משהו מעניין לומר על סרט, או שאני יכול להשתמש בו כנקודה בדיון רחב יותר.
לכן אני מקווה שתסלחו לי כאשר לא אכתוב על "הבן של אלוהים" מעבר לכך שזו עבודתם של ארז תדמור ("סיפור גדול") וגיא נתיב ("מבול" שגם זכה בחיפה) ושהוא מועמד לארבעה פרסי אופיר בקטגוריות הסרט, השחקן הראשי (מכרם חורי), שחקן המשנה (זהר שטראוס) והמוזיקה (אופיר ליבוביץ'). משחקת בו גם השחקנית היווניה אריאן לבד שנצפתה שנה שעברה בחיפה בסרט "הרי האלפים" ובמסכי הקולנוע בארץ עם "לפני חצות".

"המחברת הגדולה" – Le Grand Cahier
נציג הונגריה לאוסקר הקרוב מבוסס על ספר שלדעתי (היה לפחות) מאוד פופולרי בקרב קוראים צעירים בארץ מאת הסופרת אגוטה קריסטוף, על אף תכניו הקשים. במרכזו זוג תאומים שנשלח לגור עם סבתם הקשוחה בכפר נידח בהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה, שם הם מלמדים את עצמם להתמודד עם האכזריות של העולם הזה. סרטו של יאנוש סאס עשוי לעילא אך אני הרגשתי כאילו מדובר ביצירה לאוהדי הספר בלבד. בתור אחד שאיכשהו נמנע מלקרוא אותו בימי החטיבה והתיכון, הרגשתי כאילו יש שם סיפור מרתק שמתעקשים למנוע ממני להכירו, ולכן השתעממתי בשלב די מוקדם ולא הצלחתי להכנס אליו שוב בשלבים המאוחרים. רצף האירועים בסרט נראה לי נורא גחמתי, כאילו מדובר בהייליייטס מסיפור מורכב הרבה יותר, ולא הצלחתי להיות שותף במלחמת ההשרדות של שני התאומים, מה גם שלקראת סופו הסרט הופך להיות מופרך בעיני עד גבול הקומדיה.
בסרט משתתף גם השחקן הדני הנהדר אולריך תומסן המוכר בעיקר מהסרט "החגיגה", אך השנה גם הופיע בסרט ישראלי ("איה") וגם פרץ לטלוויזיה האמריקנית עם תפקיד מעולה בתור הרשע המנוול של הסדרה "באנשי" שאני די התמכרתי אליה.

"הסיפורים שאנו מספרים" – Stories WeTell
כבר יצא לי לכתוב על סרטה התיעודי של שרה פולי בסקירה תיעודית שהעלתי פה לפני כמה חודשים. הסרט, מיומו הראשון, רק הולך וצובר תאוצה, מה שיש מצב שיביא אותו עד לאוסקר. להזכיר, שרה פולי השחקנית ("החיים בלעדי", "שחר המתים") והבמאית ("הרחק ממנה", "הואלס האחרון") הקנדית יצרה פסיפס תיעודי מקסים על סיפורה המשפחתי. אני מאמין שזו תהיה אחת ההצלחות הגדולות ביותר של הפסטיבל אז מהרו והזמינו כרטיסים.
בינתיים אתם יכולים לקרוא באריכות את מה שכתבתי עליו בעבר.

"חטיפה בלב ים" – A Hijacking
טוביאס לינדהולם היה מפורסם בעיקר בזכות עבודתו התסריטאית לבמאי הדני תומס וינטרברג יחד עבדו על "הניצוד" – מהטובים שבסרטי 2012 – ו"סאבמרינו" העוצמתי שהוקרן בפסטיבל חיפה ב-2010. עם "חטיפה בלב ים" לינדהולם כבש את כס הבמאי בסרט שסחף את מירב פרסי הקולנוע הדני האחרונים. הסרט מתאר ביובש קליני ומרתק את החודשים הארוכים שעוברת ספינה מסחר שנתפסה על ידי פיראטים סומאלים ואת המשא ומתן המתסכל שמתבצע מול החברה האחראית בדנמרק. כאמור, הסרט משתדל
כמה שיותר לא ללכת לכיוון ההיסטרי והדרמטי כפי שהיה אפשר לצפות ממנו, ואני באופן אישי הערכתי את זה מאוד. יש משהו עוצמתי וחזק מאוד בסרט וכמובן במשחק שכמו בכל הסרטים הדנים שאני נחשפתי אליהם, יוצא מגדר הרגיל.
על אף ההצלחה הגדולה של הקולנוע הדני בארץ, בעיקר בזכות החסות של רשת קולנוע לב ("סיפור מלכותי", "ניצוד", "רק אהבה") הסרט לא נקנה להפצה והוא יוקרן גם ב-yes3. אך אל תצטערו, את מנת הפיראטים הקולנועית שלכם בבתי הקולנוע בוודאי תקבלו בחודשים הקרובים עם "קפטן פיליפס" של פול גרינגרס ("טיסה 93") שעלול להביא את טום הנקס חזרה אל פרס האוסקר, גם הוא עוסק בתופעת פיראטיות הימית. ב-1998 היו לנו מטאורים, ב-2013 יהיו אלו הפיראטים.

"ילדי גן עדן" – Les Enfants du Paradis
יצירת המופת המדהימה של מרסל קרנה תוקרן כחלק מהרסטורציות של הפסטיבל. חובה לכל אוהב קולנוע באשר הוא.

"כידון"
עוד נציג לתחרות הישראלית, הפעם קומדיית ריגול של עמנואל נקש. עיקר כוחו של "כידון" הוא בעובדה שזה באמת מסוג הסרטים שלא עושים בארץ. קומדיית ריגול מהוקצעת אך מטופשת לחלוטין שנעה בין נסיון חביב להיות סרט טוויסטים מתוחכם, לבין פארסה שלא ברור אם היא מכוונת. מה שכן, רמת העשייה גבוה מאוד – חשוב לציין את העיצוב האומנותי הנפלא שהפך לעוד הוכחה שהאקדמיה הישראלית מפספסת לא מעט בשלב המועמדויות – וצוות השחקנים הישראלי של הסרט הוא כיף לא מבוטל. ששון גבאי הוא סוכן המוסד שמנסה לעשות סדר בפאדיחה הבינלאומית שהיא חיסול מבחוח, שי אביבי נהדר כסוכן מוסד לשעבר שאין לדעת באיזה צד הוא עכשיו, עמי סמולרצ'ק חמוד נורא, ואת כולם לוקח בהליכה מנשה נוי בתפקיד שנדמה שיוצרי הסרט הזניחו בשלב העריכה, ועם זאת הוא מנצנץ גבוה מעל כולם. בתחום הנשי הסרט מעט מאכזב עם בר רפאלי בתפקיד של… אה… מישהי יפה, שמרית לוסטיג בתפקיד משקפיים, והשחקנית הישראלית האהובה על הבלוג ריימונד אמסלם שקצת נראית תלושה. הסרט הועמד לשני פרסי אופיר בקטגוריית השחקנית הראשית (אמסלם. למרות שהיא ההגדרה של תפקיד משנה) ועיצוב הסאונד. למתמידים, נמליץ לשבת במהלך הכותרות כדי לשמוע את שיר הסיום המצחיק והתמוהה ביותר של הקולנוע הישראלי עד כה.

"מעל הגבעה"
סרטו של הבמאי הצרפתי-ישראלי הפורה רפאל נדג'ארי ("אבנים", "תהילים") הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן האחרון.
אורי פפר, מוני מושונוב (אחד משלושת סרטיו בפסטיבל), מיכאלה עשת, מיה דגן ומאיה קניג, מככבים
בסיפור על בחור מבולבל שעוזב את תל אביב לטובת דירת אביו בחיפה כדי לנסות להתאפס על עצמו קצת. הסרט הוא הפקה משותפת לאיתי תמיר ומרק רוזנבאום שגם מפציעים בתפקידי אורח.
אני חייב להודות שהסרט הזה עשה לי חיים קשים ברמת ההבנה וההזדהות עם הדמויות, ונותרתי מעט חיצוני לו. מאוד מסקרנת אותי התגובה אליו בפסטיבל.

מעל הגבעה

מעל הגבעה

"סוכריות"
חזרתו המיוחלת של יוסף פיצ'חדזה ("לנגד עיניים מערביות", "בסמה מוצ'ו", והמאסטרפיס "שנת אפס") אל הקולנוע, דבר שהביא לו שמונה מועמדויות בפרסי אופיר הקרובים בקטגוריות הסרט, הבימוי, התסריט, שחקן המשנה (מוני מושונוב), העריכה, עיצוב התלבושות, עיצוב אומנותי, מוזיקה וסאונד. סביר להניח גם
שהסרט היה לוקח בהליכה את פרס הצילום אם היה זה צלם ישראלי ולא פרד קלמן, שמוכר בעיקר בזכות עבודותיו עם הבמאי ההונגרי בלה טאר ("הסוס מטורינו").
קאסט רחב עד מאוד של מיטב שחקנינו בסיפור על מאבק בין שני יצרני סוכריות, האחד יהודי (שמואל
וילוז'ני
) והשני ערבי (מכרם חורי), העמוס בנקמה וכאב. לסרט יש כמה הברקות בתחום הדיאלוגים, המוזיקה והצילום, אבל בעיני הוא מהמפוספסים ביותר של השנה. סרט שיכל להיות יצירה אפית בימי הקולנוע הישראלי אילולא היה עשוי בחוסר אחידות גדול מדי ונוגס ביותר ממה שהוא יכול לבלוע (אם אי אפשר לצלם קרב יריות, פשוט לא עושים אותו. בטח שלא גורמים לדמות לכבות את האור ברגע המכריע). אציין רק שאורון ועופר אהבו את הסרט עד מאוד – אז קחו את זה בחשבון – וב"נבחרת החלומות" שלנו הוא זכה לחמש מועמדויות כולל הבימוי, התסריט והצילום (כי בסריטה לא אכפת מתעודות זהות).

"סיפור טוקיו" – Tokyo Story
בעבר כתבתי בבלוג שמעולם לא הצלחתי להתחבר לקולנוע של יסוג'ירו אוזו, וזכיתי על כך לקיטונות של בוז. כנראה שבצדק. אז רק תכירו שהפסטיבל מקרין שלושה מסרטיו של מי שנחשב לאחד הבמאים
החשובים, האהובים והגדולים בכל הזמנים. ואתם מוזמנים כהקדמה לקרוא מה כתב עליו עופר.

"צלילים מהשכונה" – Neighboring Sounds
לסרט הברזיאלי הזה יש אולי את הסינופסיס המסקרן והמרתק ביותר בפסטיבל: בשכונה בריזלאית בה ישנו מתח תמידי אך לטנטי בין המעמדות, מופיעה יום אחד חברת אבטחה מפוקפקת למדי ומציעה לתושבים את שירותה. נוכחותם באיזור גורמת לדברים להגיע לאסקילציה והמתחים הופכים להיות מאיימים הרבה יותר. תוסיפו לכך שהסרט הזה זכה לשבחים כמעט בכל מקום שהוקרן והוא עמוס שחקנים מצויינים בשיטת עבודה שמזכירה את סרטיו של אלטמן המנוח.
יכול להיות שאלו הציפיות הגבוהות שהגעתי איתן לסרט, אבל אני לא הצלחתי למצוא בו עניין. אני במיעוט נחרץ אז לא נותר לי אלא להודות שהבעיה היא אצלי.

"קסם קסם" – Magic Magic
טוב, בואו נדבר על הסרט הזה כי אני צריך מישהו לדבר אתו עליו. גם אורון צפה בו אבל הוא היה יותר מבולבל ממני, כך שלשיחתנו עליו לא היה הרבה עתיד מלכתחילה. האמת שראיתי אותו במחשבה שאולי הוא יתאים לאימת החודש, אבל הסתבר לי שלא באמת מדובר בסרט אימה. למעשה, אין לי מושג באיזה ז'אנר הסרט הזה.
סרטו של הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן סילבה הוא מין מותחן בסגנון נשים-על-סף-התמוטטות-עצבים
שהקולנוע נורא אוהב להביא לקדמת המסך כמו למשל "רתיעה" ו"תינוקה של רוזמרי" המופלאים של רומן פולנסקי, "פרנסס" עם ג'סיקה לאנג, "ההחלפה" של קלינט איסטווד, "תקועה" עם שרליז ת'רון ועוד. הפעם מדובר בצעירה (ג'ונו טמפל שהפעם לוקח לה כמעט סרט שלם לחשוף את החזה שלה. סוג של שיפור יחסית לשאר הסרטים שלה) שיוצאת לחופשה עם כמה מחבריה ופשוט מתחילה להתפלפ. אני לא זוכר שהייתה לכך איזושהי סיבה מעוגנת אבל יכול להיות שפספסתי משהו.
האמת שהסרט הזה הזכיר לי מאוד את סרטו הקודם של הבמאי שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני כמה שנים בשם "האומנת" (La Nana) שגם בו העמיד סילבה דמות נשית שנדמה שהולכת על סף תיהום, ויצר חרדה גדולה אצל הקהל אבל לא ידע לאן לנתב אותה. מן מצב של מתח תמידי שלא קורה אתו שום דבר. מה שכן, מייקל סרה הצעיר ("ג'ונו", "סופרבאד") משחרר את כל הקריפיות שלו, שתמיד הייתה נוכחת ורק כאן מקבלת דרור אמיתי.

"שמונה וחצי" – 8.5
לא שבאמת יש צורך להציג את הסרט המושלם הזה שפסטיבל חיפה מאפשר לנו לראות בעותק משוחזר
כחלק מתכנית המוקדשת לפדריקו פליני הגאון. לאלו שטרם ראו את הסרט ורוצים להשלים קצת קסם קולנועי מהסוג שגורם לעולם להראות אחרת, הנה ההזדמנות. הסרט נכנס למקוםה-20 ברשימת
הסרטים הגדולים של סריטה, ואתם מוזמנים להקשיב לפודקאסט שהקליטו פבלו ועופר עם נחמן
אינגבר בנוגע לסרט. אם גם זה לא מספיק לכם, קפצו לקרוא על הקשר בין פליני הבמאי לבין מרצ'לו מסטרויאני השחקן. בכל מקרה, אין ספק שסריטה בעד הסרט הזה.

"תשוקה" – Passion
קשה לי להמליץ לכם על צפייה בסרטו האחרון של בראיין דה פלמה, על אף שזהו בעיני אחד הסרטים הכי מהנים שראיתי לאחרונה. הייתי אומר שזהו סרט אך ורק לאוהבי הרטרו-טראש של דה פלמה, לאלו שמעריכים הקולנוע של תחילת הניינטיז כאילו דמי מור ומלאני גריפית' עדיין מקבלות תפקידים ראשיים, אבל שמעתי גם אוהדים משובעים של אלו שסבלו מ"תשוקה". לכן רק אומר, לכו לסרט הזה אבל דעו מה מחכה לכם: מדובר בתרגיל קולנועי של דה פלמה שעושה מין הומאז' לעצמו, שזה בעצם הומאז' להיצ'קוק.
הסרט הזה מבוסס על מותחן צרפתי מהשנים האחרונות בשם "פשעי אהבה" עם קריסטין סקוט תומאס ולודווין סינייה, אבל דה פלמה לוקח אותו לאקסטרים עם משחק מוגזם, עיצוב תאורה ניאוני אינטנסיבי וזוויות מצלמה אקספרסיביות כדי לתאר את מאבקן הרצחני של שתי נאהבות/קולגות בגילומן של נומי ראפאס ("פרומיתאוס") ורייצ'ל מקאדמס ("נערות רעות", "היומן", "אל הפלא"). אפשר בקלות להתמכר להומור הקולנועי של דה פלמה, שפשוט שחרר ובענק, אבל חייבים לבוא בראש פתוח ולהנות מסרט שעושה כבוד לסרטים שאף אחד לא עושה להם כבוד יותר. הנאה צרופה. רק אל תגידו שאני שלחתי אתכם.

תשוקה

תשוקה

רשימהה חלקית במיוחד של הסרטים שאני הכי רוצה לראות (מסודר בסדר
אלפבתי)

"אנחנו מה שאנחנו" – We are What We are
רימייק אמריקני להצלחה המקסיקנית משנת 2010 על משפחה קניבלית. הסרט מוקרן במסגרת חצות של הפסטיבל. אני לא אפספס את זה.

"באושר ובעושר" – Lifelong
דרמת יחסים טורקית של הבמאית אסלי אוזגה.

"בן יחיד" – Child's Pose
נציג רומניה לאוסקר. אני לא יודע למה אני ממשיך לחזור כמו טיפש לחיק הקולנוע
הרומני, אבל אני לא מתכוון להלחם בזה.

"גורדי שחקים מרחפים בשמיים" – Floating Skycraper
סרט פולני ששמעתי עליו יותר מדי המלצות. מה גם שראיתי לא מעט קולנוע פולני לאחרונה, ואני חייב להגיד שאני די מסוקרן ממנו.
"גן עדן: תקווה" – Paradies: Hoffnung
החלק השלישי של הטרילוגייה של זיידל, ששני חלקיה הראשונים הוזכרו למעלה.

"זרים על שפת האגם" – Stranger by the Lake
זוכה שני פרסים בפסטיבל קאן שאני די תוהה לגביו. מצד אחד, אני שומע על הסרט הזה התלהבות רבה מכל מיני צדדים, מצד שני אני לא בטוח שזה סרט שאני רוצה לראות באולם עם אנשים שאולי לא יתמודדו
אתו. סביר שלא אעמוד בפיתוי.
הסרט, אגב, נקנה על ידי אורלנדו. לכן יש סיכוי שהוא יוקרן במסגרת מסחרית, באותה מידה שהם ישכחו ממנו (עוד לא שכחנו להם את Laurence Anyways).

"יפה לנצח" – La Grande Bellezza
סרט חדש של פאולו סורנטינו = אני הראשון באולם.

"כוח משיכה" – Gravity
סביר להניח שזה הסרט המדובר ביותר בפסטיבל. אני כרגע נקרע בין הצורך שלי לדווח עליו, לבין הרצון שלי למנוע מכמה שיותר אנשים לדעת עליו ובכך למנוע הצפה של הקהל… אוף. בכל מקרה, הסרט החדש של הבמאי הגאון אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר") על סנדרה בולוק והחלל. בונציה התעלפו ממנו ואין חזאי אוסקר אחד שלא ממלמל את שם הסרט הזה מתוך שינה בשלב הזה.
(אינשאללה יתנו כבר אוסקר לעמנואל לובצקי. די עם הקטע הזה כבר!).

"לוויה בצהריים"
אחד המתמודדים בתחרות הישראלית, שכמעט והתחרה בפרסי האופיר השנה, אך נטש רגע לפני תחילת ההקרנות. אדם סנדרסון ביים עם הילה וידור היפה בנשים.

"סיימון קילר" – Simon Killer
במסגרת הקרנת חצות של הפסטיבל. אני לא יודע עליו כלום, וזה מספיק לי בשלב הזה.

"סלינג'ר" – Salinger
סרט תיעודי של האגדה שסבבה את הסופר המפורסם והמתבודד ג'יי. די סלינג'ר שחתום על "התפסן בשדה השיפון" ו"יום טוב לדגי בננה" והשפיע על רוב הספרים שנכתבו מאז שנות השבעים.

"קריסת המעגל השבור" – The Broken Circle Breakdown
לי זה נשמע כמו מותחן אסייאתי. מסתבר שזו דרמה בלגית. אבל, הי, לבמאי קוראים פליקס ואן חרונינגן. רק מתוך כבוד לזה אני בא לראות.

רק האוהבים שורדים – Only Lovers left Alive
אני לא ממערציו המושבעים של במאי האינדי ג'ים ג'רמוש, אבל אפילו הוא לא ימנע ממני לבוא לראות את טילדה סווינטון וטום הידלסטון משחקים ערפדים, במה שבראש שלי הוא רימייק ל"הרעב" של טוני סקוט עליו השלום, ואני כנראה הכי טועה בעולם. ככה זה כשמתעקשים לא לקרוא תקצירים של סרטים לפני שרואים אותם. יוריק לה סו, הצלם של פרנסואה אוזון, צילם.

לתכניית הפסטיבל המלאה:
http://www.haifaff.co.il/movies_main.php

נתראה בכרמל.

תגובות

  1. רויטל שפירא הגיב:

    יופי של ביקורת…
    ללא ספק נגיע בהמונינו 🙂

  2. יערה הגיב:

    איזה כיף! הסיפורים שאנחנו מספרים מעולה, חכם ומרגש. והמשכתי להנהן בהסכמה גם בהמשך, לגמרי אוסקר ללובצקי… אבל הכי חשוב, הילה וידור, אכן היפה בנשים, ושחקנית מצוינת!

  3. Spartak הגיב:

    "קריסת המעגל השבור" באמת סרט ששווה לשים אליו לב, אחד הסרטים הטובים שיצא לי לראות בזמן האחרון…

  4. שירי הגיב:

    תודה רבה! ממש שמחה שיש פה תיאור מכוון- בניגוד לשנים קודמות, השנה אני לא מצליחה להרגיש את הסרט מה יותר מתאים לי ומה פחות והאתר שלהם לא ממש עוזר.. אז שמחה על הפוסט שלך:)

  5. Orna הגיב:

    תודה גדולה על ההמלצות! אנו מחכים לדיווחים מה'שטח' כדי לדעת במה עוד לצפות… ובין לבין, אם בא לך לנוח ולאכול אוכל בייתי, שמוכן מכל הלב, כשברקע תקליטים מפעם, ובקומה שנייה תערוכה של "אלן ג'י" וציורים של הברוקן פינגאז, מומלץ להגיע להדר, אל ה"מרפסת" (פייסבוק: MIRPESET), המקום הכי "חם" בחיפה! כתובת: בלפור פינת הרצל (בית הקרנות).

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.