• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • מותגי האימה הגדולים: ספיישל
  • כוכב נולד
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

סקירה דוקומנטרית משולשת: "חמישיית סנטרל פארק", "סיפורים שאנו מספרים", "להציל את רנה"

27 במאי 2013 מאת אור סיגולי

אני לא יודע אם שנת 2012 נחשבת לשנה יוצאת דופן בתחום התיעודי, אבל מבחינתי היא הצלחה מוחצת, בעיקר בזכות שני הסרטים המשמעותיים ביותר בהם נתקלתי בחודשים האחרונים, תיעודי או פיקשן: "בריונות" הוא הראשון שבהם, ו"המתחזה" הוא השני. על שניהם כתבתי בהרחבה, כמובן. בנוסף לאילו כתבתי על שלושה דוקומנטריים נוספים שהספקתי לראות במהלך השנה, כך שסביר שמשהו קרה, אולי רק בתפיסה שלי לגבי עשייה תיעודית. תקראו לזה התבגרות.

הסרטים בסקירה המשולשת הנוכחית טובים פחות מכל אחד מהסרטים עליהם כתבתי במהלך השנה האחרונה (כולל "פודרה" הישראלי של אייל גולדברג), אבל עדיין יש הרבה מה לדון בהם ויש בהם לא מעט דברים מעניינים, גם אם זה נובע ממה שאני מצאתי כחולשה. אחד מהם הוא אפילו סרט המשך לאחד הסרטים התיעודיים הכי מטלטלים שראיתי אי פעם, "טרניישן" (Tarnation), אך למרבה הצער הוא גם האכזבה הגדולה ביותר. אבל נפתח עם סרט אחר, אולי (אני לא לגמרי בטוח) הסרט הטוב ביותר מבין השלושה.

"חמישיית סנטרל פארק" – The Central Park Five

the central park five

הבמאי התיעודי הותיק קן ברנז שהיה מועמד לאוסקר על סרטיו "פסל החירות" ו"גשר ברוקלין" (לא מעט ציפו שגם "חמישיית סנטרל פארק" יהיה מועמד, אבל הוא לא הצליח להתברג אפילו לפיינליסטים) חובר אל שרה ברנז ודיויד מקמהון כדי לספר את הכרונולוגיה של סיפור מזעזע שבלתי אפשרי להשאר אדיש אליו. והוא עוכר שלווה במיוחד כי כל אדם בר דעת יודע שהמקרה הזה רחוק מלהיות חד פעמי, ולא צריך להיות ציניקן גדול בשביל לדעת בבטחה שדברים כאלה קורים גם היום, בטח בישראל.
בשנת 1989 נמצאה בסנטרל פארק אישה צעירה שנאנסה והוכתה עד למצב של חוסר הכרה. התקרית הזו זעזעה את תושבי ניו יורק בתקופה שגם ככה הייתה נפיצה מבחינת אלימות ומתח בן-גזעי. המשטרה מיהרה לעצור קבוצת קטינים, כולם אפרו-אמריקנים, ובעורמה הוציאה מהם וידוי והודאה באשמה. חמשת הילדים, שגילם נע בין 15 ל-18, מצאו את עצמם על לא עוול בכפם במרכז אחת הפרשיות הכי מסוקרות ומחרידות שתושבי ניו יורק זכרו, ללא יכולת להגן על עצמם אל מול ההודאות המוקלטות.
איפשהו בין "ההוריקן" ל"סליפרס".

הסרט עצמו עשוי באופן שנחשב "תיעודי-קלאסי" או אפילו "תיעודי מיושן", כלומר שזירת ראשים מדברים שצולמו לאחרונה יחד עם תמונות ארכיון מהתקופה ומהמשפט. אין בסרט כמעט רגע אחד שמתאר רגע מההווה, הכל בדיעבד. הראיונות המצולמים כוללים את כל הנוגעים בפרשה להוציא את נציגי החוק והמשפט, שסרבו לשתף פעולה עם הסרט.
נדמה כי שלושת הבמאים, והעורך מייקל לוין, מכוונים את הסיפור אל אנשים שמכירים אותו מקודם. כלומר, פרטי המקרה מפורטים צעד אחר צעד אבל הסרט אינו בנוי על טוויסטים או הפתעות. אין כמעט שום שלב שמכה את הצופים בתדהמה. כל פרט בהרשעה או בניקוי מאשמה מוצג לנו בשלבים המאוד ראשונים של הסרט, ובכך אנחנו מתרכזים יותר בתהליך הנורא שעברו חמשת הצעירים ופחות בדרמת החקירה או המשפט, ונקיים מספיק כדי להיווכח בפרשייה כמראה של ארצות הברית.
זה מעניק לסרט תחושה מאוד מכובדת אך קורקטית מדי. היוצרים נשענו על כוחו של התהליך הקפקאי והבלתי נסבל שעברו חמשת הצעירים כדי לעורר בנו זעם ותסכול ולא פנו לכלים עריכתיים כדי לעשות זאת.
הנראטיב הזה מצד אחד מונע מהסרט לגלוש למקומות "זולים" של סנטימנטליות יתר, יצירת מתח כפוי או טלטלה רגשית בה יכלו היוצרים לבחור אם, למשל, היו רוצים שאולי לרגע נפקפק באמיתות הצעירים ונשאל את עצמנו האם הם אכן דוברי אמת או לא. מהשנייה הראשונה של הסרט מוצגות לנו עובדות: הנערים חפים מפשע, המשטרה ומערכת המשפט חטאה לתפקידה.
בזמן שהתפיסה הזו מעוררת הערכה, לעיתים רבות הסרט עצמו מעניין הרבה פחות כחווית צפייה, ולא סוחף כפי שאולי היה יכול להיות. מצד שני, העריכה כן רהוטה והסיפור מתקדם כראוי. הוא פשוט נשאר ברמה אחידה מדי לכל אורכו.

זהו סיפור חשוב שראוי מאוד לספר ולהכיר ורק עצם חשיפתו באופן הזה היא משהו שעלינו לברך עליו, שלא נדבר על הרצון של היוצרים להגיד משהו חריף על החברה האמריקנית של כאן ועכשיו. אך כסרט קולנוע יש בו משהו חיוור מעט. ובכל זאת, זוהי תקרית שכדאי להכיר וסרט שבוודאי יעניין אנשים שמתעסקים במשפט, בקרימינולוגיה ובסוציולוגיה.

"סיפורים שאנו מספרים" – Stories We Tell

stories_we_tell

שרה פולי היא אחת השחקניות הקנדיות הבולטות של הזמן האחרון עם תפקידיה המצוינים ב"הסוד שמעבר למילים" (The Secret Life of Words) של איזבל קוישט, הרימייק ל"שחר המתים" של זאק סניידר וכמובן "החיים בלעדיי" בו שיחקה רעיה צעירה המגלה שהיא גוססת מסרטן. הקריירה הקולנועית שלה החלה בגיל 6 ומאז היא עובדת ללא הפסקה.
בשנת 2007 היא ביימה את סרט הביכורים שלה "הרחק ממנה" (Away from Her) שזכה לתשואות וסידר מועמדות לאוסקר לשחקנית הראשית ג'ולי כריסטי, ולפולי עצמה בקטגוריית התסריט המעובד (האקדמיה פספסה, עם זאת, את החוליה הכי מדהימה בסרט היפה הזה, השחקן גורדון פינסנט). בשנה שעברה פולי נחלה הצלחה גדולה גם בארץ עם סרטה "הוואלס האחרון" שגם אני אהבתי מאוד, על אף שכל הסימנים המקדימים הצביעו אחרת.

ב-2012 יצאה פולי לביים דרמה תיעודית אישית מאוד, אולי הכי אישית שאפשר, ובה הושיבה את בני משפחתה מול המצלמה וביקשה מהם לספר לה את הסיפור המשפחתי מההתחלה ועד הסוף, וכך יצרה מארג נראטיבי שמתגלגל מהרגע שהוריה הכירו ועד עצם היום הזה, בדגש על אימה המנוחה. לאט לאט מתגלה לנו שכל מה שחשבנו על התא המשפחתי הזה – ולמעשה גם על עשיית הסרט – די רחוק מלהיות נכון.

הסיפור המשפחתי של פולי הוא משהו שהיה יכול לפרנס אי אילו כרכים של הסופרת דניאל סטיל, שהתמחתה במלודרמות משפחתיות עמוסות שקרים ודמויות, והפכה להיות יקירת ערוצי סרטים כמו "הולמרק" ו"לייפטיים": אהבות, נישואין, פרידות, הורים, אחים, יוקרה וכאב לב. הסיפור שנחשף לפנינו בסרט הזה אולי מלא תפניות, אבל אם היה נעשה כסרט עלילתי לכל דבר כנראה שהיינו מתייגים אותו כטלנובלי ומחפשים משהו מעט יותר מסעיר. או לפחות עם יותר סקס ואלימות.
מה שעובד לטובת הסרט הוא שהדמויות שפולי איגדה מול המצלמה פשוט מקסימות. אין שם אנשים רמי מעלה או שונים מאתנו בצורה יוצאת דופן, אבל האהבה של פולי אליהם פורצת דרך המצלמה ובהכרח גם בחזרה אלינו. האינטימיות הרבה שהבמאית מצליחה לייצר בינינו לבין אנשים שמעולם לא פגשנו והחיבה שהם מעוררים בנו (נו, טוב. בי) הן סיבות מספיק טובות מבחינתי לצפות בסרט. גם השימוש של פולי בקולו של אביה לספר את הנראטיב דרך מילותיו משרדג את הכל.

מה שכן, ופה אני מעט חצוי, הוא שהסרט "נמכר" כאיזושהי חקירה על הדרך בה אנחנו בוחרים לספר את הסיפור האישי שלנו ואת הסיפור של הסובבים אותנו. מין הסתכלות רחבה יותר על הנראטיב האישי ואיך בוחרים להציג אותו, לעיתים שלא במודע. אני קצת בבעיה עם זה כי על אף הנאתי מהסרט, לא הרגשתי שפולי טווה איזושהי התנגשות בין האנשים. אולי זו רק החוויה האישית שלי, אבל לדעתי כל המרואיינים די אחידים בסיפור שלהם – כך לפחות על פי העריכה – ומעבר לאי הסכמות קלות (הרומן היה פומבי/הרומן לא היה פומבי) קשה לומר שאנחנו מקבלים גרסאות שונות של אותו סיפור. קשה לי להכנס לדיון הזה יותר מבלי לחשוף דברים שעלולים להיות ספויילרים, אז רק אומר שממש עד הרגע האחרון של הסרט, אנחנו לא חווים שוני גדול בין התפיסות האישיות של הדמויות על עצמן.
מה שכן מחזיק את הסרט הוא, בעיני, הלקח שלכולנו יש סיפור ואין כזה דבר סיפור משעמם. רק סיפור שרוצה יותר או פחות שיספרו אותו.

"להציל את רנה" – Walk Away Renee

walk away renee

זכורות לי שתי חוויות צפייה קשות במיוחד עם הוריי. האחת בשנת 1998, כאשר אבי ואני הלכנו יחדיו לראות את הסרט "אושר" של טוד סולונדז, כנראה הבחירה האיומה ביותר לצפייה של אב ובנו. השנייה הייתה כשאמי הצטרפה אלי לצפייה בסרט "Tarnation", התיעודי של ג'ונתן קאווט.
היה זה סרט הביכורים של קאווט, מעשייה דוקומנטרית עוצרת נשימה שהורכבה ממי-יודע-כמה-שעות של סרטונים ישנים בפורמטי צילום והקלטות ישנות. עוד לפני שהמונח "פאונד-פוטג'" הפך להיות תירוץ של יוצרים לחוסר תקציב, קאווט בנה סיפור מטלטל של התבגרות בצל משפחה שבורה. הסרט, עבודת עריכה מעוררת התפעלות, תיארה את התבגרותו של קאווט בצל אימו הסכיזופרנית וסבו הפגוע-מוחין, כאשר הוא חושף לחלוטין את ילדותו האקסצנטרית. אתם מכירים את זה שאתם נתקלים בתמונה או סרטון משנותיכם הראשונות ומתכווצים במבוכה? חשבו על יצירת סרט שלם על התקופה הזו ללא מחסומים וללא חשש.
"Tarnation" הוא אחד הסרטים הכי מטלטלים שראיתי, ובוודאי אחד הסרטים התיעודיים האהובים עלי.

עשור לאחר הסרט הזה, שהכניס את קאווט לכל פסטיבל לקולנוע תיעודי על הפלנטה, הוא חוזר לפרק שני, כאשר הפעם הוא מתרכז בעיקר באימו, רנה. לכן, שעשע אותי שצפיתי ב"להציל את רנה" בלי כוונה באותו שבוע שבו צפיתי ב"סיפורים שאנו מספרים". הם מראים דרך עשייה שונה לאותו הקונספט: סיפור משפחתי המסופר דרך האם. "Tarnation", לצורך העניין, אמיץ ומרשים הרבה יותר מסרטה של פולי, אבל עם סרטו החדש של קאווט ההשוואה אינה חיובית, ואני בעיקר יכול להכריז עליו כעל אכזבה צורבת.

הבעיה הגדולה של קאווט בסרטו החדש היא שאין לו מספיק חומר כדי לייצר נראטיב לסרט ארוך. הקו המנחה את Walk Away Renee הוא מסע שקאווט עובר עם אמו הסכיזופרנית ממוסד אחד למוסד חדש, קרוב יותר. איפשהו במהלך הנסיעה רנה מאבדת את התרופות שלה והופכת לפצצת זמן מתקתקת. מכיוון שרנה נמצאת במין לימבו בירוקרטי בין שני מוסדות, אף רופא איננו מוסמך לרשום לה תרופות וקאווט חושש שמצבה ידרדר עד לכך שיאלץ לאשפז אותה במוסד ציבורי ממנו סביר שלא תצא.
הסיפור עצמו נשמע מרתק, אבל בסופו של דבר הוא באמת לא יכול למלא את הסרט (מה גם שסביר להניח שקאווט היה עסוק בלא לאבד את דעתו ולפתור את המצב, ופחות לתעד אותו) ולכן הבמאי קופץ אחורה בזמן כדי שוב לספר את הסיפור של משפחתו. זה אמנם סיפור מעניין, אבל מה שבסרטו הקודם היה מלאכת מחשבת של אימג'ים וארכיון, הפעם מסופר בעיקר בכותרות טקסטואליות ומיני אפקטי עריכה שמעמיסים יותר מדי על הצפייה ומשווים לסרט מראה של חשבון אינסטגרם שיצא מכלל שליטה, עמוס בצבעים פסיכאדליים, פילטרים וצורות שונות שנתפסות כתרגילים סגנוניים ריקים.

שלא כמו תהליך ההתדרדרות של רנה שתואר בסרט הקודם, פה מצבה איום ונורא כבר מלכתחילה ואין בו שינוי או מהלך, מה שעוד יותר מקשה את הצפייה. קאווט לא חוסך מראות קשים של מוח מתנוון (אצל אמו ואצל סבו) אך גם נטול חוש מידתיות שהיה יכול להקל את ההתפלשות במחלה האיומה הזו. וכן, לעיתים זה נראה מאוד נצלני, ובעיקר חוזר על עצמו לעייפה. יש הרגשה קשה מאוד של רפטטיביות בסצנות ובסיקוונסים, בעיקר בעקבות הבלבול הכרונולוגי, והשעה וחצי של "להציל את רנה" הופכות להיות משעממות למדי.

מעבר לפס-קול המצויין, שני רגעים נפלאים שבכל זאת נמצאים בסרט הם השיחה שקאווט מנהל עם בנו היחיד ובו הם חושפים את החששות והקשיים שהביאה עליהם התורשה, וסצנה נוספת בה רנה מקבלת סט שיניים חדש. השינוי במראה שלה הוא כל כך קיצוני שאני לא אתפלא אם הפקת הפוסט של הסרט מומנה על ידי חברה להנדסה דנטלית.

תגובות

  1. "אושר" זה של טוד סולונדז, לא טוד היינס

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה, מן.

  2. אילנה הגיב:

    תודה על הסקירה. אגב, ראית את "גן עדן אבוד 3"? סרט התיעודי הכי טוב בעיני לשנת 2012. עשוי נהדר, מרגש עד דמעות וגם אשכרה הצליח להשפיע על חייהם של גיבוריו (ולא ארחיב בכדי לא להרוס)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.