• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

בעקבות "המבריא" ו"פודרה": על קולנוע תיעודי והתבגרות

20 ביוני 2012 מאת אור סיגולי

חוויות הצפייה שלי בסרטים נוטות להתחלק לשניים. הראשונה – והשכיחה יותר – היא חווית צפייה של סינפיל ובלוגר. כאחד שכבר שנים רבות מעביר את מיטב שעותיו בצפייה בסרטים, אני יכול לראות סרט לראשונה תוך כדי שאני כבר מצליח לזהות את מה לדעתי עובד בו, את חלקיו החלשים, לעלות על מוטיבים, לפרק אותו למערכות ולהתייחס בו זמנית לצילום, לעריכה, לליהוק ולסאונד. שלא כמו הדיעה הרווחת, הדרך הזו של צפייה בקולנוע אינה מעייפת או פוגמת בהנאה, אלא להפך. היא מעצימה את החוויה והופכת כל סרט למשהו גדול יותר מסתם עוד סרט, היא מעניקה הרבה יותר רבדים כבר מהצפייה הראשונה.
חווית הצפייה השנייה שלי – והנדירה הרבה יותר – היא כאשר סרט כלשהו מצליח לשבש לי לחלוטין את חוש הביקורת ואני צופה בו כמו קהל מן המניין, כזה שהתפיסה הרגשית והמיידית מתעלה על הניתוח והלמידה. זה לא בהכרח אומר שהסרט טוב יותר או רע יותר, זה פשוט אומר שמשהו בדרך העשייה שלו, או בנושא בו הוא מתעסק, או בשניהם, הצליח לקפץ מעל חומות הביקורת האכזריות שלי ולנחות ישר לתוך המח והלב ולהשתקע שם.

כאשר זה מגיע לסרטים מחווית הצפייה "השנייה", זו הרגשית והלא מודעת, אני משתדל להמנע מכתיבה עליהם. זאת מכיוון שאחד הפקטורים הבולטים שלה, כאמור, הוא טשטוש חוש הביקורת. ולכן כשזה מגיע לסרט שהשפיע עלי באופן כזה, אני מתנסח פחות טוב ולא יכול להעביר אל הטקסט את התחושות החזקות שנמצאות בי. בנוסף, אני תמיד יוצא מנקודת הנחה שאלו הפוסטים שהכי פחות מעניינים את הקהל… או לפחות את הקהל שהוא לא אני (מסתבר שאלו רוב האנשים בעולם. קטע).
בארכיוני סריטה תוכלו למצוא פעמיים בהן כן ניסיתי לעשות זאת: פעם אחת עם "חוקי המשיכה" ופעם נוספת עם "50/50".

הטקסט הבא, זה שמתייחס לסרטו של אייל גולדברג "פודרה" (ולא מעט גם לסרטו הקודם "המבריא") הוא טקסט שמגיע באופן מוחלט מהמקום הזה. אני מניח שהרבה מזה קשור לעובדה שמדובר ביצירות תיעודיות – שתמיד קצת יותר קשה לי להביט בהן באופן ניתוחי – אבל זה רק נדבך קטן. האמת היא ששתי היצירות האלה נגעו בי באופן מפתיע יותר משאני יכול להכיר בו כרגע. מה שאני יכול להציע לכם ולכן הוא פוסט מאוד אישי על שני סרטיו של אייל גולדברג וניסיון להבין למה נקשרתי אליהם כל כך (אבל אני לא מבטיח תשובות).

ראו את עצמכם מוזמנים.

2006, ירושלים. שיעור עריכה בהנחייתה של ליאורה קצירי בסם-שפיגל. קצירי הושיבה אותנו מול סרט תיעודי בשם "המבריא" של סטונדט מבצלאל בשם אייל גולדברג. שיעורים מהסוג הזה – שמושתתים  לחלוטין על צפייה בסרט – נוטים להיות בעייתיים. צהרי היום וחדר הכיתה החשוך עושים שמות ברמת העירנות של התלמידים, אם הם טורחים להשאר בכיתה. אצלי, כשזה מגיע לסרטים תיעודיים, המצב חריף יותר. מנסיון, הסבירות שאני אשאר נוכח בתוך הכיתה במהלך כל הסרט היא קטנה במיוחד.
הכיתה הוחשכה ו"המבריא" הושלך מהמקרן אל המסך הלבן שמולינו. בהתחלה לא כל כך הבנתי מה אני רואה. נדמה שמדובר בבחור צעיר שמביים סרט על עצמו ועל משפחתו שמנהלת בית מלון בצפון הארץ. באופן כללי אני מאלה שלא נורא מתרשמים מיוצרים שעושים סרטים על עצמם. זה בעיני רמז לאיזשהו נרקסיזם מאוס. לא נתתי לו הרבה סיכוי.
אני לא זוכר איזו נקודת זמן זו הייתה בסרט, אבל אני זוכר בדיוק את הסצנה בה – כנגד כל הסיכויים – "המבריא" קפץ מהמסך ומשך את הכסא מתחתי.
לפתע הלוקיישן היה מוכר לי. אנחנו כבר לא בצפון, הבנתי, אלא בירושלים. אני מזהה את העיר הזאת על אף הרקע החשוך והצילום המטושטש (ואיכות ההקרנה המפוקפקת של המקרן). מישהו בתוך הפריים מעשן ומביט אל המצלמה, מחייך. אני לא זוכר את הציטוט המדוייק, אבל הוא ביקש מהצלם שיצלם אותו רק בחושך. הוא רוצה להשאר צעיר.
לפעמים צריך רק רגע קולנועי אחד בשביל לדעת שאתה בידיים של מישהו שמכיר אותך. אני יכול לכתוב חמישה פוסטים בנסיון להסביר מה קרה לי ול"המבריא" ברגע הזה אבל אני אכשל. מה שכן, מאותה נקודה לא זזתי מהמקום.
ליאורה קצירי, כך הסתבר שוב, ידעה מה היא עושה. "המבריא" הוא אחד הסרטים הכי חשובים שראיתי כסטודנט: הוא הראה לי שבשביל לעשות סרט מצויין היוצר לא צריך ללכת רחוק, אלא להכנס פנימה. בלי פשרות. רוב הביקורת שקיבלתי בימי הראשונים כסטודנט היא שאני מרחיק את עצמי מהחומרים שלי, שאני לא מתלכלך (ציטוט של ליאורה, אגב), שאני לא לוקח סיכונים. והנה מגיע הסרט שמראה את זה בדיוק: כמה אפשר להרוויח וכמה רגש קולנועי אפשר לייצר אם רק תדע להתחבר למי שאתה. פתאום תיעוד עצמי לא נראה לי משהו מגונה, פתאום הבנתי איזו קשת של רגשות אפשר להעביר בסרט תיעודי קצר.

שש שנים עברו מאז ו"המבריא" נשאר אתי. לא חזרתי לצפות בו, לא בדקתי מי עשה אותו או מה עלה בגורלו, לא לקחתי מצלמה והתחלתי לצלם את עצמי ואת הסובבים אתי. אני מניח שהסיבה לכך שהיא שרציתי לשמור את הסרט הזה כמשהו מעורפל, כחלק מתחילת חיי החדשים, כמין זכרון אישי שלי. הסרט ההוא נשאר שם, צף בתודעה שלי. סצנות ממנו חוזרות אלי לא מעט, האווירה הירושלמית אל מול צפון הארץ, הדינמיקה של משפחת גולדברג שכל כך זיהיתי מהבית שלי. אם יום אחד הייתי עושה סרט תיעודי-אישי, זה כנראה היה יוצא כמו "המבריא". רק סביר להניח שהרבה פחות טוב.
"המבריא" הגיע אלי בתזמון מפואר. הייתי בן 23, עברתי מבית ההורים לעיר רחוקה שהגניבה אותי לגמרי, התחלתי לראשונה בחיי להתעסק בקולנוע בתוך קבוצה של אנשים שעוברים בדיוק את מה שאני עובר. החוויה הזו – כפי שמי מכם שעשה את זה יודע – היא מטלטלת ומסעירה. "המבריא" היה בשבילי איזשהו סוג של נייר סופג שהכיל לתוכו את התחושות האלה.

בשבוע שעבר גיליתי שלאייל גולדברג יש סרט חדש (הדרך שבה גיליתי את זה היא גם סוג של סיפור, האמת) שהוקרן בפסטיבל דוק-אביב, שם זכה בפרס לסרט ראשון או שני ויוקרן שוב במהלך פסטיבל TLV, עליו כתבתי לא מעט בזמן האחרון. איכשהו "פודרה" נעלם מעיני באופן מרגיז כשעברתי על התכנייה ולכן לא ידעתי להמליץ עליו בפוסטים המוקדמים. אבל היה לי ברור שאם יש הקרנה שאני חייב לעצמי להגיע אליה – זו זאת.
אני אגיד לכם את האמת, היה בי משהו לפני ההקרנה שהתרגש רק מהעובדה שאני הולך לפגוש שוב את הדמויות שאיכלסו את "המבריא". זה בוודאי נשמע מוזר, אבל בגלל שעבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי אותו והעובדה שנתקלתי בסרט הזה בתקופה מאוד יוצאת דופן בחיים שלי, הפך את כל העניין לזכרון רחוק שלעיתים אתה מפקפק באמיתותו. והנה יש לי הזדמנות להגיע אליו שוב.

ב"פודרה" גולדברג מפנה שוב את המצלמה אל עצמו ואל משפחתו, אבל הפעם הוא כבר לא סטודנט ירושלמי שנע על הציר של זהות אישית ומשפחה, אלא גבר ישראלי שמתמודד עם החיים בארץ, במיוחד דרך פריזמת המילואים. הקנבאס גדול יותר וגולדברג (שגם צילם) מצליח לשלב בעזרת עריכה מצויינת (עליה חתומים גולדברג וארז לאופר) בין מה שסופר ב"המבריא" לבין הגלגול החדש של הגיבור האוטוביוגרף, לא מעט שנים אחר כך.
גולדברג מתעסק עם חומרים טעונים כל כך שספק אם אפשר לצאת מהם בשלום. במהלך הסרט ישנן שלוש מיתות של אנשים יקרים, אהבות גדולות, ובעיקר התנגשויות כמעט בלתי ניתנות לגישור בין השקפות עולם שונות. ועל אף שמדובר בפורטרט עצמי, הסרט מתעסק באופן בוגר וחכם בתחושת אחריות אישית וחברתית, בהטלת ספק בערכים עליהם גדלת וביקרים לך.
שלא כמו שני תיעודיים טובים אחרים, "כל הבקרים השמחים" ו"I Shot My Love", גולדברג מייצר חיבה גדולה אל עצמו ואל משפחתו אבל בכל זאת מעמת אותם ואותנו עם ביקורת מאוד קשה עליהם ועל עצמו. הוא מוציא את האנשים המתועדים בסרט טוב על אף הפגמים שבהם, אותם הוא לא מפחד לחשוף. אני לא בטוח אם יש משימה קשה מזו ליוצר סרטים מסוג זה.
הסרט, כאמור, נע בשתי רמות: המשפחה והצבא. לכל אחד חיי מסך ואמירה משלו, אך הכח המרכזי של "פודרה" הוא כאשר שני הדברים האלו נפגשים. האהבה של גולדברג למשפחה שלו, שפועלת מתוך מערכת ערכים לאומית שהולכת וקורסת מול הקשיים שלו, מייצרת אווירה טעונה שהופכת כמעט כל רגע בסרט למרתק.

ברמה האישית שלי, הפקטור הכי משמעותי שהשתנה בין "המבריא" ו"פודרה" הוא דווקא אני. הצופה. אם בזמן שצפיתי ב"המבריא" הייתי מסונכרן עם האייל שבמרכזו – מה שכמובן השפיע מאוד על חווית הצפייה שלי – הפעם אנחנו די רחוקים. המקום שבו נמצא גולדברג של "פודרה" שונה מהמקום שאני נמצא בו. על פניו לפחות. זה עניין של גיל, של נסיון חיים ובהקשר ספציפי לסרט, גם כל מה שקשור למילואים. בתור קצין חיל-ימי אני נוטה לעשות כמה ימי מילואים בודדים בשנה וברמת קושי שונה לחלוטין לזו שתועדה ב"פודרה". ישנם אלמנטים שונים נוספים, אבל הם לא רלוונטים כרגע.
ושוב, למרבה ההפתעה, זה לא שינה דבר.
גם הפעם גולדברג הצליח להשכיח ממני את העובדה שאני סינפיל, שאני קהל קשה בדרך כלל, שאני בודק ומפרק את הסרטים שאני רואה לגורמים ושרוב הזמן ההתרגשות שלי נשארת ברמה מרוחקת מעט. יצאתי מהסרט טעון ומבולבל עם הרבה שאלות שהפנתי לעצמי. על החיים שלי, על מה שרציתי להיות ועל מה שאני עכשיו.
אני לא יודע מה זה אומר עלי או על הסרט, אם בכלל. מה שאי אפשר להתעלם ממנו הוא שמדובר בסרט קולנוע שמעביר חוויה מוכרת בדרך סיפור שרובינו טרם נחשפנו אליה. ותקשיבו לי – טוב תעשו אם תלכו לראות אותו.

"פודרה" ממשיך לרוץ בסינמטקים ברחבי הארץ. עשו לעצמכם טובה.

בסינמטק תל אביב תוכלו למצוא אותו בתאריכים הבאים:
1.7 : יום ראשון 20:00
5.7 : יום חמישי 22:00
8.7 : יום ראשון 20:00
12.7: יום חמישי 22:00
15.7: יום ראשון 20:00
19.7 : יום חמישי 22:00
30.7: יום שני 18:00
בסינמטק הרצליה, ב-11.7 יום רביעי 20:30 תקיים הקרנה בנוכחות הבמאי.

אם אין לכם יכולת לנסוע למרכז ולראות את הסרט על מסך גדול, תוכלו לתפוס אותו בערוץ 8 ביום שבת הקרוב, ה23.6.
"המבריא" ניתן להשכרה בחנויות "האוזן השלישית".

תגובות

  1. גיא הגיב:

    בשעה 22:00 למי שתהה.

  2. מנה בן הגיב:

    מחפש קשר דחוף עם אייל גולדברג
    סינמה דוקו
    זכרון יעקב
    benmena@bezeqin.net

השאר תגובה