• רוחות שונות בסרט ״חוטים נסתרים״ של פ.ת. אנדרסון
  • סרטים חדשים: ״הריבוע״ של רובן אוסטלונד
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 67
  • פרדוקס קלוברפילד
  • ״50 גוונים של שחרור״, סקירה
  • הפנתר השחור
  • הרפורמה של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה
  • ״אלסקה״, סקירה
  • הכהנים הגדולים: פרק שלישי - ״צומת מילר״
  • אוסקר 2017/18: השחקניות
  • ״חי בסרט״ (או ״אמן האסונות״ אם לתרגם לבד), סקירה
  • ״אני, טוניה״, סקירה
  • ״כוכבים חיים לנצח״, סקירה
  • אוסקר 2017/18: פרסי שחקן המשנה והשחקן הראשי
  • המלצות סינמטקים לחודש פברואר

"Compliance" ,"The Imposter" ואמנות בניית הנראטיב

22 בינואר 2013 מאת אור סיגולי

זה קורה בדרך כלל בפסטיבלים לקולנוע. אחרי צפייה אינטנסיבית במספר רב של סרטים, פתאום חלק מאלו שנצפו בזמן קרוב זה לזה מתחילים לקבל קונטקסט אחיד ולייצר השלכות זה על זה. אלו יכולים להיות סרטים שנעשו ללא קשר אחד לשני, אך בסמוך מייצרים איזושהי אחידות.
אבל לפעמים זה קורה באופן מקרי לחלוטין, ממש כמו שקרה לי השבוע עם שני סרטים בהם צפיתי ללא שום קשר. ללא תכנון, נתקלתי בשתי יצירות שונות שביחד הופכות להיות שיעור מעלף על עשיית קולנוע, גם בזכות הדומה בינהם שמאפשר להשוואה להיווצר, אך במיוחד בזכות שוני אחד שחורץ בינהם תהום.

הדומה בין "Compliance" ו"The Imposter" – אליהם הגעתי, כאמור, ללא שום סיבה מעבר לכך שלאחרונה הגיעו לספריית האוזן השלישית – הוא ששניהם ילידי סאנדנס 2012, שניהם יצרו גלי התעניינות מחוץ לשוליים, שניהם סרטים שמתעסקים באמריקה האמיתית והלא מחמיאה, ושניהם בעצם על אותו קונספט: מתחזה מסתורי משתלט על חייהן של הדמויות הראשיות ומנתב את חייהן מחוץ למסלול.
השוני החיצוני והפחות משמעותי הוא שאחד מהם סרט עלילתי המבוסס על מקרה אמיתי, והשני הוא סרט תיעודי לכל דבר. אבל מה שבאמת הופך אותם לסרטים אחרים הוא הדרך בה הבמאי/תסריטאי עיצב ופיסל את הסיפור שיש לו בידיים, תפר והרכיב את החומרים שלו. הבחירות של הבמאים השונים בבניית הנראטיב הפך אחד מהם לפספוס גדול ואת השני לסרט מתח שגרם לבטן שלי להתכווץ ולידיים שלי לרעוד.

יכול להיות שפסטיבל סאנדס של 2012 עוד ייזכר כאחד המוצלחים בתולדותיו. זה בכל זאת הפסטיבל בו הוקרנו "חיות הדרום הפראי" שכעת מועמד לארבעה פרסי אוסקר, "השאר את האור דולק" שהפך להיות הסרט הגאה המשמעותי ביותר של השנה החולפת, "Middle of Nowhere" שזכה להדים רבים, "על אחריותכם בלבד" המקסים, "מפגשים", והסרטים התיעודיים "שלטון החוק" ו"חמש מצלמות שבורות" הישראלים, "מלחמה בלתי נראית" ו"מחפשים את שוגר-מן" המועמדים לאוסקר, "הבית בו אני חי", "האמנית נוכחת" ו"מלכת ורסאי".
הוא גם חשף שניים מהסרטים שיככבו אחר כך בלא מעט רשימות סיכומי שנה ולשמם התכנסנו "Compliance" ("ציות") ו"The Imposter" ("המתחזה").

compliance-pster

את "Compliance" כתב וביים קרייג זובל שזהו סרטו השני באורך מלא. על הסרט שמעתי בעיקר בזכות דיבור האוסקר לשחקנית אן דאוד, שחקנית משנה ותיקה, שצברה אי אילו פרסים במהלך העונה האחרונה על תפקידה פה, אך לא הצליחה להתברג לחמישייה הסופית וחבל.
את הסרט מקדימה ההודעה הדרמטית והדי טרן-אופית "מבוסס על סיפור אמיתי" בפונט עצום על המסך. קראתי מזמן מישהו (אני חושב שזה היה שניצר) שכתב שכותרת כזו בתחילת סרט מעידה על כך שהיוצרים כשלו בלבנות סיפור אמין ולכן מתחבאים תחת ההצהרה הזו כדי לזכות בנקודות.
הסרט מספר על עובדי משמרת בהמבורגרייה גנרית אי שם באוהיו ועל סנדרה, מנהלת המשמרת הותיקה (דאוד), אישה מבוגרת ולא זוהרת בעליל שמנסה לתמרן בין הצורך להוכיח את עצמה כבוסית אחראית ואמינה לבין רצון להיות בן אדם נחמד וחברותי. שני הנסיונות האלה די חורקים אצלה. לקראת המשמרת העמוסה של יום שישי מקבלת סנדרה טלפון משוטר מקומי שטוען כי אחת העובדות שלה, בחורה צעירה ונאה בשם בקה (דרימה ווקר, "אחת שיודעת"), מואשמת על ידי אחת הלקוחות בגניבה ועל סנדרה מוטלת המשימה לציית להוראות השוטר ולחקור את בקי במהלך המשמרת.
לצופה הסביר כבר מהרגע הראשון השיחה הזו נשמעת מעט מפוקפקת והדברים שסנדרה צריכה לעשות לבקי עקב רצונה לצאת בסדר ולשתף פעולה נדמים די מופרכים. לא עובר הרבה זמן וחששותינו מאוששים: השוטר בצד השני אינו אלא מתחזה די מופרע שמנצל את טוב ליבם של אנשי המיד-ווסט כדי לממש את סטיותיו. הבעיה שלי הייתה שעל אף הכותרת הצעקנית בתחילת הסרט המבטיחה לנו שהסרט מבוסס על מקרה שקרה, פשוט לא הצלחתי לקנות את זה. לא יכול להיות שהאמריקאיים האלה כל כך מטומטמים שהם ממשיכים לשתף פעולה עם האירוע הזה. אבל זו לא הבעיה העיקרית של בחירותיו של זובל, אלא הדרך בה בחר לפרוש אותם.

הסרט מתחיל מעניין מאוד מבחינת הקולנוע שלו. הוא מתרחש כולו בתוך מסעדת המזון המהיר, מצולם בין מדפים ומשקופים, ומייצר מהרגע הראשון תחושה מחניקה ומבשרת רעות. זה אולי אפקטיבי בחווית הצפייה אבל בד בבד מייצר אצלנו התנגדות טבעית שנובעת מהמתח שנבנה. אנחנו מחכים שמשהו רע יקרה ואנחנו מפקפקים דפנסיבית בכל רגע בסרט. בגלל זה ברור לנו מהשנייה הראשונה שיש משהו מאוד לא סביר בשיחה המשטרתית הזו. ועדיין, המשחק המצויין של הצוות ובעיקר של דאוד ו-ווקר מכניס אותנו לאווירה הנכונה וקשה להתיק את המבט מהמתרחש.

עם זאת, כעבור פחות משעה, הסרט ממסמס את כל הדברים המוצלחים שבנה באופן מדוד וזהיר עד לאותו הרגע. מבלי להכנס לספויילרים, רק אומר שהמתחזה ממשיך לתמרן את עובדי המסעדה התמימים לרמה שמגיעה למקומות חולים ובלתי נתנים לצפייה. יותר מפעם אחת הסטתי את המבט מהמסך כי הרגשתי שהצפייה עצמה היא שיתוף פעולה עם מזימתו החולנית של המתקשר. ועדיין, האסקלציה הקיצונית שהסרט מקבל לפתע כל כך לא אמינה בעיני עד ששיחררתי את הסרט והפסקתי להביע בו עניין. אבל אז קורה משהו מוזר אחר. כעבור שעה זובל נוטש את אחדות הזמן והמקום אליה נצמד באופן מעורר השתאות ומציג לנו על פני כעשרים דקות – לצורך העניין, המערכה האחרונה של הסרט – את הטיפול המשטרתי בנושא. חקירה מורכבת של כמה ימים הופכת למין מונטאז'-התפתחות מהיר ומחופף מדי שעומד בניגוד מוחלט לקצב ולנבירה הפסיכולוגית של הסרט עד כה.

נדמה שיש לנו שני סרטים ביד: מותחן פסיכולוגי מעניין אך פגום של כשעה, ואז חקירה משטרתית מואצת וצורמת. נראה כאילו ביומיים האחרונים שנותרו לצילומים, נזכר מישהו שיש עוד נדבך שלם של הסיפור שצריך להיות מסופר ושכדאי למהר ולעשות אותו אם רוצים שיישאר תקציב גם למסיבת הסיום של ההפקה.
בעיני אם זובל היה בוחר למתוח יותר את המותחן בהמבורגרייה ומוותר על החלק המשטרתי, לא רק שהסרט היה נראה אורגני ומהודק יותר, אלא גם מסכת ההתעללות שעוברת בקה הייתה מקבלת יותר זמן והופכת לאמינה הרבה יותר. אולי "אמינה" היא מילה לא נכונה בהתחשב בכך שמדובר בסיפור אמיתי, אבל המהלך העלילתי היה הופך להגיוני יותר בעיני. וזה חבל, כי הכל היה מונח שם.

impster pster

החוויה של "Compliance" הייתה הפוכה לחלוטין לחוויה שלי מ"The Imposter" על אף כל הדברים הזהים לשני הסרטים כפי שציינתי בהתחלה, וגם זה בעיני אך ורק בזכות הדרך שבה בחר הבמאי בארט לייטון לספר את הסרט.

"המתחזה" הוא אחד הדוקומנטריים המהוללים ביותר של 2012. הוא מתחקה אחר הסיפור של משפחה ווייט-טראש אמיתית מטקסס שבנה הצעיר בן ה-13 נעלם לפתע בשנת 1994 כאילו בלעה אותו האדמה. משפחת ברקליי מוצגת באור חיובי למדי אל עף שאלו הדמויות שהקולנוע והטלוויזיה באמריקה אוהבים ללעוג להם על בורותם (ברגע מסויים מספרת האחות הגדולה שהיא הופתעה שבספרד שותים קולה). וכמובן, סיפור ההיעלמות של ניקולאס, הילד הבלונדיני החמוד, הוא קורע לב.
תוך ממש מספר דקות מתחילת הסרט מצטרף לסיפור גבר צרפתי צעיר שמספר בקולו ובפניו על הדרך בה החליט לנצל את ההיעדרות המסתורית ולהתחזות לניקולאס הנעדר מזה שלוש שנים. בדרך מופרכת לחלוטין הוא הצליח להגיע לחיק המשפחה על אף שבינו ובין ניקולאס אין אפילו מאפיין אחד זהה. ואם לצטט אותו, "הדבר המשותף היחיד לנו הוא חמש אצבעות בכל יד". ועם זאת, משפחת ברקליי מאמצת אותו כאל שלה בזמן שסוללת חוקרים פרטיים ואנשי אף.בי.איי מנסים להתמודד עם התחושה שמשהו כאן לא בסדר.

זהו אכן סיפור לא יאומן אבל אני חייב להגיד, ואני מתנצל על הנימה הצינית, שכאלה "סיפורים שלא יאומנו" יש כמו זבל. באמת, העולם שלנו כל כך מופרך ופסיכי שנדמה שכל פעם שיוצר תיעודי פותח את העיתון הוא נתקל בעוד סיפור לא יאומן שכזה. והאמת, ש"המתחזה" יכל להיות עוד אחד מהסרטים האלה שקשה להאמין שאכן קרו, אבל ברגע שנכנסים אליהם הם הופכים לנוסחתיים. ואכן, בשני חלקיו הראשונים של הסרט שאורך כשעה וחצי, אנחנו מתחקים באופן כרונולוגי על הדרך בה המתחזה האירופאי מאמץ לעצמו זהות חדשה. אמנם הכל מצולם וערוך נפלא, אבל שוב לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי כמה מטומטמים האמריקניים האלה שלא מצליחים להבין שעובדים עליהם בעיניים ולא לראות שמי שעומד מולם לא רק שלא שאר בשר שלהם, הוא אפילו לא נולד באותה מדינה. היה בי משהו שהתנגד לסרט, כי מצד אחד לא יכולתי להתחבר לקורבנות כי הם פשוט סתומים, מצד שני המתחזה הוא, אתם יודעים, מתחזה ושקרן ולכן לא רציתי להזדהות אתו.
אבל בארט לייטון ידע איך לבנות את הסיפור כך שלמרות שחשבתי שאני מקדים את הסיפור (כמו ב"ציות"), גיליתי לחרדתי שאין לי מושג ירוק מה קורה שם.

האמת היא שרוב הסרט תהיתי לעצמי מדוע לייטון חושף בשלב כל כך מוקדם את זהותו של המתחזה, ועל ידי כך מפוגג את כל המתח. כלומר, תארו לעצמכם שעד שלב מאוחר של הסרט לא היינו יודעים מה טיבו של המתחזה. הרי רמת החרדה שלנו הייתה גבוה פי אלף. לא היינו מבינים אם הבחור ההוא הוא מרגל, פסיכופט, מבוקש או אולי – רק אולי – בכל זאת מדובר בבנם האבוד שמסכת ההתעללויות שעבר מעבר לים על פי עדויותיו אכן שינו את אופיו ומראהו החיצוני. דברים מוזרים מזה קורים כל פעם שארול מוריס שולח את אחד התחקירנים שלו לקנות לו סיגריות. חשבתי שאולי לייטון לא התאפק לחשוף את היכולת שלו להגיע אל הדמות החממקמקה הזו, ובעצם מתרברב בה מולנו כמו מישהו שלא יכול לחכות להראות לחברה שלו את המתנה שקנה לה וחושף אותה בהתלהבות מופרזת שבוע לפני יום ההולדת.
אני משוכנע לחלוטין שדרך הסיפור הזה עמדה באיזשהו שלב לנגד עיניו של לייטון אך הוא בחר בדרך השנייה ואולי הקריב מעט מתחילת הסרט, אך הפייאוף שמגיע כעבור שעה נוגע בגאוני (אני לא אכנס לספויילרים אז קראו ללא חשש).

באיזשהו רגע בסרט, בסצנה כמעט אגבית, הכל מתהפך. הדמויות משתנות לנו בתודעה ואנחנו כבר לא בטוחים מי עובד על מי ומי הקורבן של מי. הגילוי החדש שמופיע כמעט בגדר של שמועה, הוא אחד הטוויסטים הכי מטרידים שאפשר להעלות על הדעת והוא מקפיא את הדם. הבעיה היחידה היא שהאינפורמציה הזו והדרך בה היא מועברת כל כך אפקטיביות שכאשר הסרט מנסה לחזור שוב למסלול המקורי ולסיפורו של אמן ההתחזויות שבמרכזו, אני רק קיוויתי שיניחו לזה ויחזרו חזרה לדבר הזה שהנחיתו עלי לפני מספר דקות. אם הסרט היה ממשיך עוד שלוש שעות מאותה נקודה סביר שלא הייתי מזיז שריר.
מתחקיר דמות מוצלח "המתחזה" הופך תוך רגע לסרט אימה מצמרר. הכל בזכות המקום שבו שיבץ לייטון את הסצנה הספציפית הזו.

כאן, כאמור, נעוצה הסיבה ש"The Imposter" אפקטיבי עשרות מונים על פני "Compliance". שניהם סיפורי התחזות והונאה של אנשים פשוטים אך אחד מהם, העלילתי, מתקדם לאט ואז לוחץ על הגז באופן שגורם לאבד אוריינטציה ולכביש להפוך למטושטש ולא ברור. כאילו הנהג נזכר שהוא מאחר ואין טעם להנות יותר מהנסיעה.
והשני, התיעודי, מתחיל לנסוע במהירות גבוה ואז ברגע שחשבת שהדרך מוכרת מסיט את ההגה באופן חד הצידה. לרגע אתה מרגיש שהנהג איבד את השליטה, אבל תוך רגע אתה נזכר שאתה בידיים בטוחות ואתה יכול להשען בחזרה ולהנות מהארדנלין שמפומפם מהלב לגוף במהירות מסחררת.

תגובות

  1. miip הגיב:

    בקשר לסוגיית האמינות של compliance, לצערי אאלץ לאכזב אותך קצת בקשר לטבע האנושי (או האמריקאי, לפחות), ולהגיד שאני זוכרת שקראתי על הסיפור הזה בחדשות לפני כמה שנים טובות עם כל המפרט המלבב…

  2. ירון הגיב:

    ראיתי את הסרט Compliance היום, וכמובן שמיד לאחר הצפייה רצתי לחפש עליו מידע ורקע (חיפוש שנבע מחוסר אמון במה שראיתי), והגעתי גם לפה. אז למרות שעברה חצי שנה מפרסום הפוסט, חשוב לי להגיב כי אני מרגיש שהביקורת שלך קצת עושה עוול לסרט בגלל מחסור בעובדות.
    גם לי (כמו לכל מי שצפה בסרט אני מניח) הייתה תחושה לאורך כל הצפייה של "אין מצב. זה עוד אחד מהסרטים האלה ש"מבוססים" על מקרה אמיתי ולוקחים חופש יצירתי מוגזם". "לאאאא! אין מצב שמישהו יעשה דבר כזה בחיים". "אין מצב שככה זה קרה". "אין מצב!" וכיו"ב…

    אבל, מצפייה בכתבות אמיתיות שנעשו על המקרה (כולל הראיונות המקוריים עם הנפשות הפועלות וסרטון מצלמות האבטחה המקורי), המסקנה שלי היא שהסרט לא רק שלא עיוות, אלא אף עשה חסד עם המציאות.
    מבלי לספיילר, במציאות קרו עוד כמה דברים יותר הזויים שלא מוזכרים או לא מודגשים בסרט, שלא לדבר על כל התהליך המשפטי שהתרחש כמה שנים אחרי ועוד יותר מעורר פליאה (טעימה קטנה – המנהלת משמרת? קיבלה מיליון דולר במשפט. כן כן, זו לא טעות – המנהלת!).

    מה שמוביל אותי למסקנה ש"ההודעה הדרמטית "מבוסס על סיפור אמיתי" בפונט עצום על המסך" נכתבה כך בעיקר כדי להגיד לאותם סקפטים (כמוני): בכל פעם שעולה לכם המחשבה "אין מצב שזה באמת קרה ככה", תיזכרו טוב טוב בפונט הענקי הזה. אין שום קשר להכללה של שניצר שאומרת "שכותרת כזו בתחילת סרט מעידה על כך שהיוצרים כשלו בלבנות סיפור אמין ולכן מתחבאים תחת ההצהרה הזו כדי לזכות בנקודות". לפעמים המציאות פשוט כל כך מופרכת, שאין איך להמחיש את זה בסרט מלבד לכתוב בענק "כן! ככה זה קרה בדיוק!".

    זה אמנם לא סרט חף מבעיות, אך לזכותו ייאמר שיש בו תצוגת משחק טובה של רוב השחקנים בלהציג את "האדם הפשוט" בלי דרמטיות מיותרת, וגם כמה בחירות קולנועיות מעניינות – למשל, וואן שוט של כל הנסיעה מתחילתה ועד סופה של הבלש מתחנת המשטרה לסניף המסעדה, שוט שממחיש את המרחק הקצר כל כך בין שני המקומות, ומגחיך עוד יותר את הסיטואציה. אגב, הוואן שוט הזה שנמשך כמה דקות מוצג בזמן המערכה האחרונה שאתה מציג כ"מונטאז'" מהיר ומסורבל.

    בכל מקרה, אני ממליץ לכל מי שרואה את הסרט לחפש אחריו את המקרה האמיתי ולהבין כמה כולנו דפוקים 🙁

השאר תגובה