• סרטים חדשים: ״פרזיטים״ של בונג ג׳ון הו
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2019: דיווח אחרון ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2019: הזוכים וסיכום התחרות
  • אימת החודש - יולי 2019

"מפגשים", סקירה

9 בינואר 2013 מאת עופר ליברגל

סרטו של בן לוין "מפגשים" ("The Sessions") זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבילם הנחשבים סאנדנס וסאן סבסטיאן. שני הכוכבים שלו, ג'ון הוקס והלן האנט, מועמדים להרבה מאוד פרסים על הופעתם בסרט  וייתכן מאוד שבשעה שאתם קוראים זאת הם כבר מועמדים לאוסקר על תפקידם. ולמרות זאת, הסרט לא זוכה (נכון לעכשיו) להפצה מסחרית בארץ. הוא מוקרן השבוע, ורק השבוע, מספר פעמים בסינמטק תל אביב.

אי ההפצה של הסרט נראית מוזרה יותר כשקוראים את תקציר העלילה, המבוסס על סיפור אמיתי: מארק אובריין הוא משורר ועיתונאי מוערך. הוא קתולי שהולך לכניסה, אבל יותר מכך, הוא מאמין בחוש הומור. מארק הוא גם חולה פוליו, המבלה את רוב זמנו בתוך ריאת ברזל וזקוק למטפלים על מנת להתנייד ממקום למקום או לבצע כל פעולה שאתם יכולים לדמיין. הפגם הזה הופך באופן בלתי נמנע לעיקר. לאחר שהוא חווה אכזבה רומנטית ונדרש לכתוב כתבה על סקס ונכות, מארק הבתול הולך לטיפול מיני אצל סרוגייט  ולומד להתגבר על הביישנות שלו, להכיר את עצמו טוב יותר ולהפיק הנאה מן החיים. במילים אחרות – סוג של "מחוברים לחיים" רק על סקס וההנחה היא שסקס מוכר. אציין גם שלפחות עבורי, "מפגשים" הוא סרט טוב עד טוב בהרבה, מ"מחוברים לחיים" – ולמרות כל הדברים הללו, אני מבין למה יש למפיצים חשש מהצגתו בארץ.

הסיבה לכך היא שזה כמו "מחוברים לחיים" אבל עם סקס. סקס זה דבר מפתה, מסיבות שאין צורך להסביר. סקס זה גם דבר מצחיק מאוד. אבל סקס זה גם דבר מביך, בטח כשמדובר בסקס של נכים המוצג ונידון בפירוט רב, כפי שהדבר נעשה בסרט זה. בעוד "מחוברים לחיים" שם דגש על רגעים קומיים והתגברות על הקשיים, ונותר עדין למדי עם הקהל שלו, "מפגשים" הוא סרט שמביך לצפות בו, סרט שמראה לנו יותר מדי דברים שאנחנו לא ממש רוצים לראות בתור קהל. סקס מוכר, אבל סקס כזה קשה למכור. יש הרבה מאוד עירום בסרט, לפעמים נדמה כאילו הלן האנט עירומה בסרט יותר משהיא לבושה – אבל הסקס הזה יותר מרתיע ממוכר. מרתיע כי הוא מציג נכות אמיתית בצורה קשה, מביך כי בעצם הנכה הזה לא רק יכול להיות כל אחד מאיתנו, הוא בעצם די דומה לנו בלא מעט דברים.

בנקודה זו ברצוני להסתייג ממה שכתבתי בפסקה הקודמת וגם מן הסרט: הוא לא באמת הולך עד הסוף עם הצגת הדברים המביכים. באופן ספציפי – למרות שפע עירום נשי בסרט, את איבר מינו של הגבר לא רואים. בנוסף, הסרט נע בצמידות יתר לנוסחות תסריט – זה הופך אותו למגובש למדי, אך גם לצפוי מדי ובסופו של דבר ללא אמין, על אף שמטרתו העיקרית היא לצייר אמינות.

חרף הדברים האלו, יש לציין כי הסרט עובד, אפילו עובד טוב מאוד במשך רוב הזמן. הבמאי-תסריטאי בן לוין עובד בצמוד לנוסחה ולא מנסה יותר מדי להיות מקורי, אבל הוא יודע את הנוסחה. הסרט, למשל, נוקט בהברקה תסריטאית (שאיני יודע אם התקיימה במציאות) בה הגיבור מספר על מפגשיו המיניים או תשוקותיו דווקא לכומר. בנוסף, מכיוון שהוא חובב חוש הומור, יש גם לא מעט הומור בסרט. לעומת זאת, אם היה ניסיון לתת לסרט מימד פואטי משום שהגיבור הוא משורר, הסרט די נכשל בכך.

מהלך צפוי אך אפקטיבי של הסרט הוא המעבר מסרט על נכות לסרט הדן במגוון רב יותר של נושאים. כך אנחנו זוכים להצצה קטנה אל חייהן של חלק מדמויות המשנה ובעיקר למבט ההופך ליותר ויותר דומיננטי על חייה של הסרוגייט שריל, בגילומה של הלן האנט. לאט לאט היא הופכת מדמות משנית לגיבורה, והסרט דן בנושא הסרוגייט לא פחות משהוא דן בנכות.

בנקודה זו יש לציין כי טלי שלום עזר עשתה את זאת קודם, ויותר טוב, בסרטה "סרוגייט", בו שני הצדדים יותר שואלים שאלות על המקצוע הבעייתי הזה מאשר מספקים תשובות חד משמעיות. "מה ההבדל בין סרוגייט לזונה"היא שאלה שנותרת עם תשובה חלקית, וסוגיית ההתאהבות במהלך הטיפול מייצרת לא רק דרמה מעניינת אלא גם סוג של דילמה מוסרית. התשובה הראשונה של גיבור הסרט לגבי ההבדל בין סרוגייט לזונה היא "אני לא יודע מה ההבדל, אבל אני מרגיש שיש" היא לדעתי סוג של מוטו – בסופו של דבר מנסה הסרט להותיר את הקהל עם הרגשה טובה ועם סיפור אופטימי לגבי המין האנושי. רוב הזמן, כאמור, הוא די מצליח. אני קונה את הגישה האופטימית שלו – מה שלא קרה לי עם "מחוברים לחיים" או "חיי פיי", למשל.

זה קרה לי בזכות הנקודה החזקה ביותר של "מפגשים" – השחקנים. אני לא מתכוון רק לג'ון הוקס והלן האנט המדוברים. זהו סרט אנסמבל משובח בו כל ליהוק מדיוק להפליא. למשל, וויליאם ה. מייסי בתור הכומר – להסביר למה הוא שחקן ענק זה כמו להסביר מה מפתה בסקס. והייתה גם שחקנית נפלאה שגילמה את אחת העוזרות של הגיבור. ראיתי אותה בעוד כמה סרטים אבל עד היום היא לא תפסה את תשומת לבי, וזה חבל בעיקר כי שווה לזכור את השם הנהדר שלה – מון בלאדגוד (Moon Bloodgood) – והסיבה שכדאי לזכור אותו היא כי חוש הומור הוא דבר מהותי בחיים. אם יש בסרט מסר שהתחברתי אליו, זהו המסר.

still-of-john-hawkes-and-moon-bloodgood-in-the-sessions

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.