• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

סיכום שנת תשע"ג בקולנוע הישראלי

4 בספטמבר 2013 מאת אורון שמיר

על היתרונות שבסיכום שנה של קולנוע ישראלי בלבד בתקופה של ראשית שנה עברית חדשה כבר עמדנו בעבר, בפוסט שהפך למסורת. בקצרה – אנחנו כאן בסריטה מאמינים שלקולנוע הישראלי מגיע סיכום שנה משל עצמו, ובואה של שנה עברית חדשה, יחד עם פרסי אופיר שנוטים להיצמד אל חודש ספטמבר המקביל בדרך כלל לתשרי – נראים כמו תזמון מושלם לחיץ המלאכותי הזה. כך יצא שבשנת תשע"א הייתי אני זה שהביט מעבר לכתף, בתשע"ב סיכם אור בדרכו שלו את היבול השנתי, וכעת שוב תורי. החוקים – רק סרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע יכולים להשתתף, להוציא אזכורי פסטיבלים חשובים או יצירות שעלולות ליפול בין הכסאות של החלפת השנה. אם לא מצאתם ומצאתן סרט שדווקא כן שווה התייחסות בפוסט זה, אז או שהוא ישן/חדש מדי, או שלא היה לי המון מה להגיד עליו. ובדיוק בשביל זה הומצאו התגובות.

זו כבר השנה השלישית בה אני פותח סיכום שנה בנענוע ראש מסיבי נוכח מצבם של הסרטים הישראלים בקופות הכרטיסים (אשתקד עשיתי זאת במסגרת עכבר העיר). וזה לא שנתוני המכירה מתפרסמים כאן כל שבוע באופן מסודר בטבלת שוברי קופות, כי אחרי הכל, רק 2013 בישראל ומספרי צופים הם עדיין סוד כמוס ופנימי. אלא אם סרט מסויים הפך ללהיט בקנה מידה מקומי והושיב כמה עשרות אלפי צופים וצופות מול המרקע. במקרים כאלה, ממהרים ביח"צ לפרסם את הנתון הבהחלט מרשים. השנה זה קרה פחות או יותר שלוש פעמים, כלומר שלושה סרטים שחצו את רף 100,000 אלף הכרטיסים הנכסף. וזהו. מפחיד אותי לגלות מי נמצא במקום הרביעי וכמה כרטיסים הוא מכר, אבל אשמח להתגבר על הפחד אם למישהו או מישהי יש נתונים. ולשם הבהרה – אני ממש לא חושב שמכירת כרטיסים היא חזות הכל, אבל נדמה לי שכן יש בנתונים מעין אלה אינדיקציה טובה כדי למדוד מה הקהל אהב ומה פחות.

שנת תשע"ג הביאה עימה עוד כמה טרנדים מלבד כשלונות קופתיים שכבר הורגלנו בהם, ובדיוק על כך אנסה לעמוד בסיכום זה. בין אם אלה הסרטים שכן הגיעו אל לב הקהל, גל של סרטי ז'אנר ויוצרים צעירים שמחפשים דרכים חדשות לספר סיפור, דוקומנטרים מדוברים, תקומת הסרט הקצר, וגם הפרכות של כל ניסיון להצביע על מגמה שלטת, שתמיד מתסכלות אותי. איך אפשר לסכם שנה ככה? לדוגמה, הסרט הישראלי שפתח את השנה הזו לקח את התיאוריה שלי על עניין הקופות ועשה ממנה מטעמים לשבת.

תשע"ג החלה בעצם עם היותו של "למלא את החלל" הזוכה הגדול בפרסי אופיר, זכיה ראשונה מסוגה של הדס ירון בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה, ויציאתו של הסרט לקולנוע אשר גובתה במכירת 270,000 כרטיסים. הישג מרשים בכל קנה מידה שהופך למדהים פי כמה אם לוקחים בחשבון שיום שבת, אחד הימים החזקים בכל בית קולנוע, הוא יום בו לא הוקרן הסרט לבקשת היוצרת רמה בורשטין. אך מאז ועד היום לא נראו כמספרים האלה בבתי הקולנוע, מה שהופך את הסרט הזה, שאת הצלחתו אני בטוח שמישהו או מישהי יסבירו לי פעם, ללהיט הענק היחיד של אשתקד. אל להיטי הקיץ נגיע בהמשך, אבל ראשית נתקדם כרונולוגית, אל הסתיו שעבר. או בעברית – אוקטובר.

האירוע שספק פותח וספק מסיים שנה בקולנוע הישראלי הוא פסטיבל הקולנוע של חיפה, שגם בשלהי  2012 המשיך לרקוד על שתי החתונות. מצד אחד, שמות מוכרים מהאופירים שהסתיימו רגע לפניו קטפו את הפרסים הגדולים – "למלא את החלל" התחלק בפרס הראשון עם "עלטה", שעוד נשוב אליו, וגם אל "איגור ומסע העגורים" שזכה בציון לשבח. משה איבגי זכה בפרס השחקן הטוב ביותר על הופעתו ב"מנתק המים", שכמו יתר השמות שצוינו לעיל המשיך והופץ מסחרית מאוחר יותר במהלך השנה. כל אלו שייכים לאופירים הקודמים, אבל מה תגידו על העובדה שפסטיבל חיפה היה גם קן השיגור של פצצת הקולנוע ששמה "שש פעמים"? סרטו של יונתן גורפינקל זכה בפרס הביכורים, רונה סגל קטפה את הפרס על התסריט הפנומנלי שכתבה וסיון לוי נבחרה לשחקנית הטובה ביותר על הופעה שאי אפשר להתיק ממנה את המבט, למרות שמאוד רוצים. "שש פעמים" הפך להיות שחקן מרכזי באופירים של השנה הנוכחית, ויש לנו כאן בבלוג עוד המון מה להגיד עליו, לכשייצא (נו, שייצא כבר!) להקרנות מסחריות.

עוד בעונת הסתיו הגיעו אלינו מתמודדי אופיר נוספים בדמות "חדר 514" של שרון בר זיו, "ברקיע החמישי" של דינה צבי ריקליס ומאוחר יותר גם "לאן נעלם משה איבגי?" של אבי מלכה. עד כמה שמוזר לי להזכיר דרמת חדר, רומן תקופתי ופרסומת לבית ספר למשחק באותה נשימה, אף אחד מהם לא באמת הטביע את חותמו על השנה שחלפה. בין אם מדובר בסרט פסטיבלים שציפו ממנו לגדולות, סרט הנשען על מקור ספרותי ידוע, או סרט שהיה אמור להיות מגניב בשלב הקונספט. לכן, לא מפתיע שהרבע הראשון של השנה ייזכר דווקא כתקופת הזוהר של הגורם הבלתי צפוי.

"איה", סרטם של עודד בן-נון ומיכל ברזיס (שאני תפסתי בכלל בפסטיבל ירושלים הקודם, אבל בואו לא ננסה להבין איך נראית שנה קולנועית שלי), הפך לתופעה של ממש – מדובר בסרט קצר (כארבעים דקות) אשר עלה להקרנות מסחריות, סוג של תקדים בעידן הנוכחי בארץ. אך "איה" לא הסתפק בקוריוז והצליח להביא את הצופים אל האולמות בהם הוקרן, ואפילו פתח פתח לסרט נוסף של חברת ההפקות מאחוריו, "קסיס סרטים", גם הוא קצר ושמו "מכתב מהעבר". בכלל, נדמה שאחד המקצים היותר חזקים השנה היה זה של הסרטים הישראלים הקצרים, שאפילו זכו לקטגוריה משלהם בפרסי אופיר. אם "איה", הפייבוריט כפי שזה נראה כרגע, אכן יקטוף את הפרס בקטגוריה החדשה – הוא ישלים הקפת ניצחון.

Aya

בחורף הגיעו האוסקרים ואיתם בשורה מרה, אשר התחלפה בחיוך כפול. ראשית, נודע כי זוכה האופיר, שהופך אוטומטית לנציג ישראל לאוסקר, לא יתמודד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. "למלא את החלל" כשל מלהגיע לתשיעייה-שהופכת-לחמישיה, שנה לאחר ש"הערת שוליים" שחזר את הישגי קודמיו ונסע לאמריקה עם רצון טוב שהסתיים במפח נפש. שוב עלו הקריאות להפריד בין זוכה האופיר לנציג המדינה באוסקרים, אבל שוב כלום לא השתנה או ישתנה בקרוב. כנראה שנמשיך לזגזג, ומדי פעם לקלוע גם לטעם האמריקאי. הנה, עובדה – בשנה בה לא אמור להיות לישראל אף נציג בטקס האוסקר, היו לא אחד אלה שניים. הצמד התיעודי המדובר של השנה, "שומרי הסף" ו-"חמש מצלמות שבורות", איכלסו שניהם את החמישיה התיעודית העולמית באוסקרים. הישג נהדר שכפילותו הופכת אותו לסוג של שיא. סרטיהם של דרור מורה וגיא דוידי את עימאד בורנט (בהתאמה) אמנם לא זכו, אבל ימשיכו את ההתכתשות ביניהם גם בפרסי אופיר. אם כי ייתכן שבזמן ששניהם רבים, השלישי שייקח יהיה דווקא "גן עדן" של רן טל, כחלק ממה שאפשר להכתיר כעוד שנה מאוד מוצלחת לקולנוע התיעודי הישראלי.

לסרטי העלילה של החורף דווקא הלך קצת פחות טוב, כל אחד מסיבותיו. "עלטה", סרט הביכורים המרשים של מיכאל מאיר, לא השכיל למנף את הזכייה בחיפה ליציאה מוצלחת מספיק לאקרנים וייתכן מאוד שסבל משיווק בעייתי, כולל פוסטר שעדיף לשכוח. דברים דומים אפשר לומר על "רוק בקסבה" העוצמתי של יריב הורוביץ, שכנראה והגיע בתקופה שבה לאף אחד כבר אין כוח לעוד סרט מלחמה ישראלי. או שאולי המצב מורכב יותר, כפי שהציע אור בפוסט מאיר עיניים על "קולנוע פוליטי" בישראל, המתקשר גם אל שני הדוקומנטריים המפורסמים שהוזכרו לעיל.

אך בעוד סרטים היושבים על חבית חומר הנפץ הפוליטית סירבו להצליח במידה ראויה, ישנם לפחות שלושה סרטים ישראלים אחרים שיצאו לאקרנים באותה תקופה שהציעו אלטרנטיבה – אך כשלו גם הם. "איגור ומסע העגורים", של יבגני רומן המוכשר ע"פ תסריט של דיתה גרי, הוא סרט ילדים ישראלי מקסים. ובזמן שילדי הארץ והוריהם שמחים לכלות שעה וחצי מזמנם מול כל פיסות האשפה שהונפשו בסדנאות אנימציה מיוזעות ודובבה לעברית, ניכרת התעלמות מהתוצרת המקומית. דוגמה נוספת היא "לרדת מהעץ" סרטו הלא-מושלם אבל הלגמרי-לגמרי ראוי לצפייה של גור בנטביץ'. מדובר ביוצר שעובד בקצב איטי בין כה וכה, אשר קיבל ברכת "ברוך השב" אחרי שנים מחוץ ללופ (כבמאי, שהרי כשחקן השתתף ב"אורחים לרגע" של זוגתו) בצורת ירידה מהמסכים אחרי שבועיים בערך. אותי זה מאוד ביאס.

באותו נושא, בואו נדבר רגע על "בננות" של איתן פוקס, סרט שהוא ההיפך הגמור מכל מה שהקהל חושב על קולנוע ישראלי – חמוד, נעים, חסר יומרות למעט רצון כן ואמיתי לבדר ומוגש בחן. איך הוא לא הפך לסרט של מאות אלפי צופים וצופות, תוך כדי שכל המדינה נדבקת לשיר הנושא המטופש והחינני שלו? וכיצד קרה שהוא זכה להתעלמות מוחלטת מצד חברי האקדמיה עם פרסום המועמדים לפרסי אופיר? האמת היא שיש לי תשובה חלקית לשאלה זו, שכן גם אני כנראה חטאתי באותו החטא, כאשר עיקמתי את האף מול סרט חדש של איתן פוקס על בנות צבעוניות (בתוספת עפר שכטר ססגוני לא פחות) שמנסות להגיע לאירוויזיון. אבל "בננות" לימד אותי שיעור בענווה – לא רק שמדובר בסרט האהוב עליי בקריירה של היוצר, אלא שהוא הוכחה לגיוון היכולות של פוקס כבמאי. הפתעה נעימה מבחינתי, והחמצה עצומה מצידם של הקולנוע והקהל הישראלים, בעיניי לפחות.

bananot2

האביב מסמן בדרך כלל התעוררות קלה בקרב הקולנוע הישראלי, עם סרטים המתגאים בקבלה לפסטיבל קאן מחד וכמה תותחים כבדים שמתגלגלים אל בתי הקולנוע מאידך. אבל הפעם היו אלה הסרטים הקטנים יותר שמצאו את דרכם למסכים, בין אם "מחכים לסורקין", "אני ביאליק" (שהתחיל את המסע שלו בזכייה בפרס הפרינג'ידר בחיפה ומסיים אותו עם מועמדות לאופיר) ו"עמק תפארת", יקירנו. זה גם היה בערך השלב שבו לא יכולתי יותר וקצת כעסתי על הקהל שמפנה עורף לסרטים ישראלים, בפוסט יום העצמאות (שיצא קצת מוקדם השנה). את עונת האביב סגר "להישאר בחיים (זייתון)" של ערן ריקליס, אשר הגיע בקול תרועה עם שחקן הוליוודי בתפקיד הראשי (סטיבן דורף) וריח של חו"ל. מה שלא ממש הזיז לקהל, שאולי שוב נרתע מסיפור פוליטי לכאורה, על ידידותם של נער ערבי וטייס ישראלי הנופל בשבי.

אבל אז הגיע הקיץ ועימו רוח השינוי המיוחלת. קודם כל, נזכרו כולם מה הקהל הישראלי באמת רוצה – סרטים של אבי נשר. "פלאות" הפך ללהיט מיד עם צאתו (מה שלא עזר לו כלל באופירים, שם יש לו שתי מועמדויות בלבד) וצועד בבטחה אל רף 150,000 הכרטיסים. הסרט אף סגר את פסטיבל קולנוע דרום, המבשר הרשמי עונת הפסטיבלים החמה של ישראל. עוד בדרום התגלה לי "פנתר לבן" של דני רייספלד, שקיבל אהבה גם מהאופירים, ונערכה רטרוספקטיבה מקיפה לאורי זוהר, אליה הצטרף פבלו בהתלהבות מדבקת. בהמשך הגיע פסטיבל סרטי הסטודנטים, ומאוחר יותר גם פסטיבל הקולנוע של ירושלים, ממנו יצאו לפחות שני סרטים מדוברים ונחגגים – "הנוער" של תום שובל ו"ההיא שחוזרת הביתה" של מיה דרייפוס, שתי הבטחות גדולות של הקולנוע הישראלי שאכן קיימו, ואף עשו זאת יד ביד.

בעוד סרטה דרייפוס עדיין ממתין להפצה מסחרית, "הנוער" יצא זה עתה אל בתי הקולנוע בתקופה שסוגרת את תשע"ג כשנת הקולנוע הצעיר והמרענן. יחד עם "פרדייס קרוז" של מתן גוגנהיים וכמובן "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו, סרט שחגגנו והרעפנו עליו אהבה באופן שאני באופן אישי לא מצטער עליו לרגע. עובדה שגם בקופות בינתיים מגיבים אליו היטב, על ההד העולמי אין מה לדבר ואפילו זקני האקדמיה העניקו לו 11 מועמדויות לאופיר, שני רק ל"בית לחם" (שכנראה יככב בסיכום השנה הבאה), כך שאנחנו לא המשוגעים היחידים.

את "הזאב" קל וכיף להכתיר בתור סרט השנה הישראלי שלנו, לא רק בשל איכותו אלא בעיקר כי הוא מייצג את השנה הזו כשנת הקולנוע הז'אנריסטי בישראל, לטוב, לרע ולמכוער. לטוב, כי בעיניי גל של סרטי ז'אנר, שעוסקים בקונפליקטים מקומיים בדרכים עקיפות, מבטאים לפעמים טוב יותר את הלך הרוח במדינה בה נעשו. ובישראל זה אומר מבט לא רק אל ועל האוחזים בהגה, אלא בעיקר פנימה אל מה שמסתתר בתא המטען האפלולי. אין זה מפתיע אם כך שלא רק מבקרי ישראל ישרו קו עם מבקרי העולם בנוגע לסרט הזה, כך גם הצופים. שכן הסרט כבר חצה את רף 30,000 הכרטיסים בשבוע השלישי בלבד להקרנתו ואני מאחל לו להמשיך לצבור תאוצה בתקופת החגים ולהגיע מחוזק לטקס האופיר (שיתקיים השנה בסמוך לסיום פסטיבל חיפה). מה שמוביל אותנו אל הרע, שכן על אף מועמדויות בכל הקטגוריות החשובות באופירים של השנה, "הזאב" נעדר מפרס הסרט הטוב ביותר. כנ"ל לגבי "הנוער" המצוין. מה שמוכיח כי מהפכה של ממש עדיין אין כאן, אבל התחזקות מבורכת של גורמים חדשים בהחלט כן.

bbw_trunk

לפני שנתיים איחלתי לעוד סרטי ז'אנר (גם קומדיות וסרטי מתח, לצורך העניין) ואת מבוקשי קיבלתי מהר מן הצפוי. ראוי להזכיר שהשנה כיכבו גם אימת הזומבים של "בשר תותחים" בפסטיבל דרום והמותחן הפסיכולוגי "גולדברג ואייזנברג" בחיפה ובקרוב בפסטיבל אוטופיה. אז השנה אאחל לקולנוע הישראלי הצלחה בבית, ולא רק מעבר לים. כי אם לא יהיה מי שיראו את הסרטים הללו, סביר להניח שלא יהיה להם מקום בהמשך. ובהזדמנות זו אני רוצה להזכיר את תפקידינו כאן בבלוג במארג הכולל, ולהבטיח שנמשיך לכתוב בתשוקה על סרטים שאנחנו אוהבים. למרות שיש כאלה שזה לא מקובל עליהם ועליהן, משיקולים כאלה ואחרים, שחלק מהם מרכיבים את "המכוער" שהזכרתי קודם. אבל לא שווה להתעכב על העניין.

עוד בקיץ, וכאילו כדי להמשיך ולהוכיח את הטענה שלי בעניין הז'אנרים, היו לנו כאן את "יללת הזאבים" מחד, הלא הוא סרט הטבע השני של משה אלפרט אחרי "ארץ בראשית", ואת "המסע אל כוכב המינימיקים" מאידך, סרט אנימציה כחול-לבן באורך מלא, המיועד לקטנטנים. אליהם אפשר גם להוסיף את הלהיט השלישי בגודלו השנה בקולנוע הישראלי (100,000 כרטיסים ועדיין מציג), שהוא גם סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים האחרון – "לצוד פילים" של רשף לוי. אגב, היוצר אחראי לאחד הרגעים המביכים של השנה (ואני לא מדבר על מה שקרה על המסך, שם דווקא צחקתי לא מעט). וגם את "אליס" היפהפה של דנה גולדברג, אותו הכרנו בפסטיבל ירושלים הקודם דווקא, ומצא זמן מסך באיחור ניכר. אולי ככה זה בארץ שבה הפסטיבלים קובעים שנתון משלהם, בתחרות היחידה בארץ של סרטים ישראלים (פרסי אופיר) מתמודדים סרטים משנתון אחר, ובבתי הקולנוע מזמן כבר מזמן אין קשר בין שנת הפקה לשנת הקרנה. אולי הגיע הזמן לעשות סדר? סליחה, גלשתי לחג הפסח.

אז שתהיה לכולנו – יוצרים ויוצרות, קוראים וקוראות ואפילו בלוגרים ובלוגריות – שנה טובה ומוצלחת. שנה עם המון סרטים מעולים ומעוררי מחלוקת, לצד קונצנזוסים מופלאים לא פחות. מי ייתן ובסיכום השנה הבא יהיו לי סיבות חדשות להתלונן מלבד נתוני קופות, וגם יצירות קולנועיות טריות להתדיין ולהתווכח על מקומן בתעלומה המתמשכת הזו שמתקראת "הקולנוע הישראלי". יאללה, תשע"ד, תני גז.

תגובות

  1. יערה הגיב:

    הסרט הכי טוב שראיתי השנה הוא ללא ספק "ריח פועלים" של גודיס שניידר ושונית אהרוני, שלצערי הוקרן רק בסינמטקים ולא זכה לכמות צופים ראויה כלל. זה סרט מקסים ומיוחד, רענן כמו צרור עלי נענע, מלא ברגש ותחכום. הוא מחווה ל"רישומי פחם" של מאיר אריאל, הוא עלילתי ותיעודי, והוא כל כך יפה ועשה לי את השנה הקולנועית.

  2. מעניין איך הזמן יזכור את "בלדה לאביב הבוכה" של בני תורתי שמאוד אהבתי וכתבתי עליו כאן בבלוג http://srita.net/2012/12/07/balada_laaviv_haboche_skira/. נראה לי שהסרטים של תורתי מקבלים מעמד עם חלוף הזמן, אבל היום הקולנוע הישראלי כל כך עמוס בסרטים שאני לא באמת יודע. האם הסרט הזה ישתבח עם הזמן?

    1. צודק, משום מה הייתי בטוח שזה סרט של שנה שעברה… גם כתבתי עליו בסיכום השנה שעברה. אבל לקולנוע הוא בכלל יצא, אחרי פסטיבל דרום ופסטיבל ירושלים של אשתקד, בחורף של השנה. אז אני מקווה שהזמן יזכור אותו טוב ממני 🙂

  3. הלנה הגיב:

    סיכום טוב תודה רבה

    רק השנה התחלתי לצפות בקולנוע ישראלי, וממש לא התאכזבתי. את הסרט 'מי מפחד מהזאב הרע' אני עוד צריכה להשליפם כי התרשמתי לטובה מהביקורות החיוביות שהיו עליו

  4. לביא הגיב:

    בלדה לאביב לא יצא השנה? זכור לי שאהבת אותו מאוד. אני בכל אופן חשבתי שזה סרט נהדר, שפונה ישירות לקהל, ולכן חבל מאוד שלא מצא קהל. ומה עם חיותה וברל? הוא לא יצא בחורף? עוד סרט מצויין שאף אחד לא ראה…
    ועדיין מרגיז אותי שלא פירסמתם סקירה מכבדת וארוכה יותר מהפסקה של עופר ל"למלא את החלל". זה היה ה-סרט הישראלי של השנה. לא אהבתם אותו? מצויין! תשחטו לו את הצורה. תסבירו בדיוק למה הוא אובריייטד. אני בטוח שרבים ישמחו לשמוע את דעתכם על הסרט הזה. אין דבר יותר מרגיז מקונצנזוס סביב סרט. למה לפרסם רק סקירות חיוביות על סרטים ישראליים? זה נובע מפחד לחבל בהצלחה בקופות?

    1. בלדה אכן יצא השנה, השמטתי אותו בטעות. "חיותה וברל", לעומת זאת, הוא מקרה קלאסי של נפילה בין הכסאות, שכן הוא יצא בסוף ספטמבר שעבר.
      אנחנו כותבים רק על סרטים שיש לנו מה להגיד עליהם, ואנחנו בהחלט משתדלים ללכת לכיוון החיובי. לא כי יש לנו יומרה לחשוב שאנחנו משפיעים על הקופות, אלא כי בדרך כלל הטקסטים יוצאים יותר מעניינים ככה. לדעתי. אבל כן זכור לי השנה יותר ממקרה אחד שבו פורסמה לא נלהבת במיוחד על סרט ישראלי מחובק. למשל:
      http://srita.net/2013/01/05/gatekeepers_review/

      על "למלא את החלל" באמת שאין לי, באופן אישי, מה להגיד. אני אשמח לקרוא סקירה מפורטת שתסביר לי עליו, לא להיפך. ואם להיות מעליב באופן שיאלץ אותי לצום ביום כיפור, אז אומר שאנחנו מפרסמים כאן רק סקירות על סרטי קולנוע…

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.