• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019

אופיר 2013: הכירו את הקטגוריה החדשה-ישנה "הסרט הקצר העלילתי הטוב ביותר"

12 באוגוסט 2013 מאת אורון שמיר

דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותם של פרסי אופיר בשנים האחרונות – הם משתדלים להיות קשובים למשב הרוח בתעשיה המקומית. אחת התולדות המיידיות היא שבכל שנה מתווספות קטגוריות חדשות יש מאין. ב-2011 התכבדנו בקטגוריית האיפור הטוב ביותר, שממשיכה איתנו זו השנה השלישית ברציפות כדי להוכיח שהיא כאן כדי להישאר, ואכן היו השנה לא מעט סרטים שמצדיקים את קיומה. אשתקד זכינו גם בקטגוריית הליהוק, המאוד מתבקשת יש לציין, ואפילו במסלול השנוי במחלוקת פרינג'/גרילה, שנועד להפנות זרקור אל גל הקולנוע העצמאי העדיין-גואה בארץ. אז גם השנה, קטגוריה חדשה, שהיא בעצם מעין מסלול חדש – הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר. הקטגוריה מיועדת לסרטים שאורכם לא עולה על 40 דקות, ביניהם סרטים עצמאיים אשר לא נעשו במסגרת אקדמית כלשהי וסרטי סטודנטים אשר יוגשו לאקדמיה ע"י הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים.

השנה הוגשו לתחרות 55 סרטים, מתוכם נבחרו 14 סרטים עלילתיים קצרים להשתתף בתחרות פרסי אופיר. הבחירה נערכה ע"י וועדה שהורכבה מנציגי תעשיית הקולנוע (נציגי איגודים מקצועיים) ונציגי האקדמיה. כמו בקטגוריה הדוקומנטרית, גם הקצרים יוקרנו לחברי האקדמיה דרך האתר שלה, ולאחר שלב ההצבעות (שהסתיים בשבוע שעבר) יוכרזו החמישה שעלו לסיבוב הבא והם אלה שלנצח ייזכרו כמועמדים הראשונים של הקטגוריה בשנתה הראשונה. חמישתם יוקרנו שוב לחברי האקדמיה ומתוכם ייבחר הזוכה השנתי. מיד אסקור את כל המועמדים ואנסה לנחש איך תיראה אותה חמישיה, אשר תוכרז ממש מחר יחד עם כל שאר המועמדים והמועמדות לאופיר, אבל קודם – מבט אל העבר.

מעניין לציין כי באופירים התקיימו כבר קטגוריות דומות או מקבילות, שניסו אף הן ללכוד את רוח התקופה ולצ'פר עשייה מקומית שאינה בהכרח יכולה להיות משוייכת למשבצות האופיריות הרגילות. פרסי אופיר, שהחלו את דרכם בשנת 1990, העניקו מאז 1995 פרסים לדרמות טלוויזיה (סוגה ישראלית המתארת סרט שאורכו כ-50 דקות), סדרות טלוויזיה או יצירות בעלות אורכים לא קונבציונאליים נוספים. באותה שנה הפרס הוענק ל"דרמה טלוויזיונית, סרט קצר או סדרה" וזכתה בו "בת ים ניו יורק". שנתיים לאחר מכן פוצלה הקטגוריה, וכך הוענקו שני פרסים נפרדים לסדרות טלוויזיה ודרמות טלוויזיה. בין המועמדים לדרמה היו יוצרים בקליבר של איתן גרין, אורי ברבש, דניאל וקסמן והזוכה של אותה השנה היה "הבחור של שולי" של דורון צברי, אשר העניק לאופירים את אחד מנאומי הזכייה המפורסמים בתולדותיהם. קטע מהנאום ניתן למצוא בסרטו העכשווי יותר של צברי, "המדריך למהפכה", והוא לעד ייזכר בזכות הפרובוקציה במהלכה פירסם את הטלפון של נתן שרנסקי, שר המסחר והתעשייה דאז, וקרא לאנשי תעשיית הקולנוע להציף אותו בטלפונים כדי שיבטל את הקיצוץ הצפוי.

ב-99' ו-2000 המשיכה הקטגוריה תחת השם "דרמה מקורית", וניתן היה למצוא בה סרטים כמו "איש משטרה", "הקרב על תל חי", "שלום לבן דודי", "מול היערות" ו"מבצע סבתא", ויוצרים כגון דינה צבי ריקליס, איתן ענר ויצחק צפל ישורון. אבל, גם את הסדרה "שבתות וחגים". ולכן, בשנת 2001 שוב הפציעה הדרמה המקורית לצד סדרת הטלוויזיה. המועמדים היו: "הבן שלי" (יונתן גורפינקל, שחוזר השנה לאופירים עם "שש פעמים"), "חצוצרה בוואדי" (סלבה ולינה צ'פלין), "בוצ'צ'י" (נתי אדלר) ו-"פרצוף של פוקר" (איתן ענר). מאז 2002 ועד היום, בתקופה שעדיין נחשבת למוזהבת במיוחד, נעלמה הקטגוריה כליל. כלומר, עד שהיא חזרה השנה ובמתכונת ששוב הותאמה לתקופה – סרטי סטודנטים וסרטים עצמאיים קצרים נחגגים כאחד.

הטענה הכמעט-יחידה שלי, נוגעת לשמה של הקטגוריה. מדוע שוב דחופה לאקדמיה ההבחנה בין דוקומנטרי לעלילתי? הרי אין קטגוריה מקבילה לתיעודיים, מה בעצם אומר כי אין ז'אנר כזה "סרט קצר ותיעודי" מבחינת האקדמיה? "רחוב ההסתדרות" של מתן פינקס, למשל, זכה במשבצת זו בפסטיבל הסטודנטים אבל לא יכול כנראה להיות מועמד לאופירים. בעיניי זה לא רק חבל, אלא קצת מיושן. מי כן מתמודד ברשימת ה-14 הראשונה? הרי הם לפניכם:

1. "בפה פעור ובעיניים עצומות" של תום מדר ואם-לי נוי (15 דק')
2. "בבגה" של גן דה לנגה (25 דק')
3. "תורמוס" של סארי בשראת (14 דק')
4. "אלבינה 12 " של מיקי פולונסקי (8 דק')
5. "בין האצבעות" של מורן יובל ( 8 דק')
6. "מגרש" של דקל ניצן (11 דק')
7. "חניה בצל" של אורי רום (30 דק')
8. "בשבחי היום" של אורן אדף (19 דק')
9. "Happily Ever After" של יוני ארוסי ובן גניסלב (7 דק')
10. "חופש גדול" של שרון מימון וטל גרניט (22 דק')
11. "ברוכים הבאים ו… משתתפים בצערכם" של לאון פודובסקי (30 דק')
12. "איה" של עודד בן נון ומיכל ברזיס  (39 דק')
13. "סלמה" של מייסלון חמוד (14 דק')
14. "הנשכחים" של איהב טרביה (23 דק')

"בפה פעור ובאוזניים עצומות". הלוואי שהאקדמיה תשים לב ותתייחס בהתאם

אם אני לא טועה, יש לנו כאן בעצם 3 סרטים עצמאיים ("חופש גדול", "ברוכים הבאים ו… משתתפים בצערכם" ו-"איה", שאף הוקרן בבתי הקולנוע) ו-11 סרטי סטודנטים. אחד-עשר הוא גם מספר הסרטים שראיתי מתוך הרשימה, כאשר "סלמה" מחליף את "איה" ברשימת הלא-נצפו הפרטית שלי. זה מצער אותי מכיוון שדווקא העצמאיים מרתקים יותר בעיניי, בעיקר בשל היוצרים, אודה אבל גם בשל התעוזה של הפקת סרט שאנו פיצ'ר (כלומר שאין מסגרת מסודרת להקרנתו והפצתו). סרטו של פרודובסקי אף זכה בפרס הסרט העצמאי הטוב ביותר בפסטיבל הסטודנטים, מה שהופך אותו למסקרן פי כמה וגם לפייבוריט קל להיכנס לחמישיה. עוד שווה להזכיר את "הנשכחים" שזכה בפרס בפסטיבל ירושלים, את "בשבחי היום" שקטף את הפרס הגדול של פסטיבל הסטודנטים, את "בבגה" (פרס הביקורת באותו פסטיבל), "בפה פעור ובאוזניים עצומות" (פרס האנימציה וציון לשבח בפרס הביקורת) ו"מגרש" (פרס התסריט). אזכיר שהייתי אחד מן השופטים אשר העניקו את פרס הביקורת המדובר, כך שחיבתי לסרטים הללו היא פומבית ומוצהרת (אפרופו דיוני האתמול בנוגע לגילוי נאות). אם הייתי צריך להמר על חמישיה, בשילוב של משאלות לב וקריאת המפה, היא הייתה נראית בערך כך:

"איה"
"בבגה"
"בפה פעור ובאוזניים עצומות"
"ברוכים הבאים ו… משתתפים בצערכם".
"הנשכחים"

מחר נדע כולנו את האמת, ותוכלו להוקיע אותי בפומבי גם כן. בינתיים, אם מישהו ראה או ראתה את אחד מהסרטים, אשמח לשמוע עוד דעות. על "איה" כתבתי קצרות עת הוצג בפסטיבל ירושלים 2012, ועל "הנשכחים" במהלך הפסטיבל הנוכחי. "בפה פעור ובאוזניים עצומות" הוא סרט אנימציה עותק נשימה ומכמיר לב, על נערה מתבודדת החיה עם הדג-כלב שלה בשלווה מלנכולית, עד אשר שכן חדש ומסקרן מפר את שגרתה. אני לגמרי מאוהב בסרט הזה ומייחל שחברי האקדמיה יכבשו אף הם באופן דומה. על "בבגה" באמת שכבר נגמרו הסופרלטיבים, ויהיה מכעיס לא למצוא בחמישיה את סיפור האגדה המכושף הזה, על אשה כעורה החיה ביער, שאת שגרתה מפרה גופה של גבר נאה. עכשיו כשאני חושב על זה, בהחלט יש קשר עלילתי או רעיוני כלשהו בין הסרטים, אלא שבניגוד לחברו המורכב מטכניקות אנימציה שונות, "בבגה" הינו סרט מצולם (באופן יפהפה יש לציין) המשתמש באיפור המולבש על פניה וגופה של היוצרת, גן דה לנגה, כדי ליצור את גיבורת הסרט שהעניקה לו את שמו.

סרטים אלה, ובמידה רבה גם אחרים שלא הרחבתי עליהם, מייצגים נאמנה את השנה המאוד מגוונת שעברה על ישראל בכל הנוגע לז'אנר הסרט הקצר. ואם האקדמיה החליטה להעניק פרס לא רק על השנים בהם התעלמה מהעשייה הזו בארץ, אלא בעיקר כדי ליצור איזו תמונת מצב של הקולנוע הישראלי הקצר השנה (מטרתו של כל טקס פרסים באשר הוא, בעיניי) – אז הסרטים היותר ייחודיים צריכים להיות שם. מה גם שהדבר יעודד יצירה בתחום האלטרנטיבי יותר, גם כסרטים קצרים ובעיקר ידרבן את אותם יוצרים ויוצרות שהעזו ופרצו גבולות להתמיד ולעשות זאת בהמשך הקריירה שלה. בעצם, אולי זה גם יכול לעזור לכך שיהיה המשך לקריירה שלהם. בכל מקרה, ועם או בלי קשר לרשימת המועמדים שתתפרסם מחר, מדהים שהסרטים הקצרים משקפים הלך רוח זהה או דומה מאוד לאלה של אחיהם הארוכים – הקולנוע הישראלי לא סתם גילה השנה את הז'אנרים, הוא ממש הפך אותם לשלו, לחלק ממנו. בתור מי שזו הייתה המשאלה הלא-כמוסה שלו לפני שנתיים בלבד, אין מרוצה ממני.

babaga

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.