• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

אופיר 2013: חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי

6 באוגוסט 2013 מאת אור סיגולי

חלון ההצבעה הקצרצר של חברי האקדמיה השנה בהכרח משפיע גם עלינו. רק הכרזנו על כך שאנחנו מתחילים והנה אנחנו כבר קופצים אל הפוסט המסורתי השני שלנו בעונת האופירים "חברי אקדמיה יקרים,שמעו נא תחינתי".

למי שהצטרף אלינו רק השנה: הפוסט הזה הוא בעצם הפעם היחידה שאנחנו – אורון, עופר ואני – מסתכלים לחברי האקדמיה בעיניים (הוירטואליות) ומבקשים מהם להניח רגע את העט (שוב, הוירטואלית) ולהקשיב לנו. אחרי שראינו את כל הסרטים המתחרים, גם לנו יש מה לתרום לדיון. או כך אנחנו אוהבים לשכנע את עצמנו פעם בשנה.
הרעיון מאחורי הפוסטים האלו בשנתיים האחרונות היה לכוון זרקור מטעמינו אל עבר האנדרדוגים. כלומר, להעלות אל פני השטח כל מיני מתמודדים במספר קטגוריות שונות שאנחנו חוששים שבמהלך ההקרנות אולי לא קיבלו את היחס המגיע להם. לדוגמא בשנת 2011, לא הסתרנו לרגע ש"הערת שוליים" היה הפייבוריט שלנו, אבל הוא היה זוכה ודאי וממש לא היה צריך עזרה, ולכן התרכזנו בסרטים אחרים. בשנה שעברה אף אחד מהפייבוריטים ("למלא את החלל", "העולם מצחיק", "המשגיחים") גם ככה לא ממש הדליק אותנו ולכן הקדשנו את הפינה לסרטים קטנים יותר. אבל השנה… השנה המצב שונה לחלוטין.

ההבדל הפעם הוא שבשלב זה לאופיר 2013, כפי שהזכרנו אתמול, אין פייבוריט. אין אף זוכה בטוח בשום מקום. היחידים שאולי – אולי – אפשר לסמוך שימצאו את מקומם ברוב הקטגוריות הם "בית לחם" ו"לצוד פילים" וזו גם הסיבה המרכזית שלא תמצאו אותם בפוסט הזה, אלא רק מחר – ואנחנו לא מבטיחים כלום – ב"נבחרת החלומות" (טקס האופיר הפרטי של סריטה. אתם יותר ממוזמנים).
מצד שני, אם אין פייבוריטים גם אין אנדרדוגים, ולכן מצאנו את עצמנו בסיטואציה שהבהירה לנו שנאלץ לעשות איזושהי אדפציה. השנה החלטנו לברור אפילו יותר בעדינות את הקטגוריות והסרטים אליהם נרצה להפנות את תשומת לב האקדמיה, והם גם סרטים ומועמדים שאולי הסטמפה "אנדרדוג" לא לגמרי חלה עליהם, אבל עדיין יש בנו חשש קר שאולי לא יגיעו לקו הגמר.

השנה ב"שמעו נא תחינתי" יש עשרה מתמודדים. הסרטים והמועמדים פה הם לא תמיד מי שהיינו בוחרים כזוכה (זה, כאמור, יחשף מחר ב"נבחרת החלומות") אבל הם לגמרי אלו שהיינו שמחים לראות מקבלים את הסיכוי המגיע להם. לדעתנו הצנועה, כמובן.
אמנם חילקנו את הטקסטים בין שלושתינו וכל אחד השתמש במילותיו שלו, אבל הבחירות היו משותפות לכולנו (זה לא היה פשוט) ועשינו את כל מה שאנחנו יכולים כדי ששלושתנו נוכל לעמוד מאחוריהן, ביחד. בפוסט של מחר זה כבר יהיה סיפור אחר.

אתם מוזמנים להתרענן ברשימת הסרטים המתמודדים ולבחון רגע את "שמעו נא תחינתי" של השנתיים הקודמות (2011, 2012).
עכשיו אנחנו מתחילים.

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לחיים פרנק אילפמן ("מי מפחד מהזאב הרע") בקטגורית המוזיקה:
אחד הדברים הפחות חביבים עליי בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות הם פסי-הקול המוזיקליים המוצמדים לסרטים. בגדול, הם מתחלקים לשני סוגים עיקריים. לפעמים זהו קטע מוזיקלי קצר ובודד שחוזר על עצמו עשרות פעמים במהלך הסרט, או לחילופין – אה, בעצם זה רק זה. היוצאים מן הכלל הם כל-כך נדירים עד שהם אוטומטית הופכים לזכירים וכמעט משתלטים על היצירה, ע"ע "הערת שוליים". ואז מגיע פרנק אילפמן, שכבר הלחין בעברו מספר סרטים ("נודל", "וסרמיל" וגם "כלבת") ומשחרר פצצה מוזיקלית שהדיה נשמעים לכל אורך "מי מפחד מהזאב הרע" (וזאת לא הפעם האחרונה שתקראו על הסרט בפוסט זה). גם כאן יש תימה מרכזית, אבל כשהיא חוזרת היא עושה זאת בווריאציות משתנות, ובליווי קטעים נוספים. כל רגע בסרט מועצם על-ידי המוזיקה בדיוק עד לנקודה בה היא עדיין לא משתלטת על התמונה, אלא רק מייעלת – מותחת, מצחיקה, מלחיצה, מרגשת עד העצם. מדובר גם ביצירה העומדת בפני עצמה, ניצבת בגאון כמחווה היצ'קוקיאנית או בקיצור – המוזיקה הכי משובחת ומענגת אוזניים שהולחנה לסרט ישראלי השנה.
להאזנה לחצו כאן
(אורון)

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לזאב רווח ("פנתר לבן") בקטגוריית השחקן הטוב ביותר:
קטונתי מלדבר בשבחו של זאב רווח, ששמו בלבד אמור לגרום לחברי האקדמיה לבחון את הסרט ולשקול אותו בקטגוריות השחקן. החום שהאיכויות שלו מביאות לכל סרט הופכת אותו לא רק לאחד מכוכבי הקולנוע הבודדים בתולדות מדינת ישראל, אלא גם לאחד מן השחקנים המגוונים ביותר, דווקא משום שרבים מתפקידו הם וריאציות על אותן סוגי דמויות, מה שמאפשר לבנות סרט סביב דמותו הקולנועית. הדבר נעשה בצורה חכמה ב"פנתר לבן" סרט שהוא בין היתר דיון מחודש בעברו של רווח כשחקן וכסמל חברתי פוליטי. אבל רווח מביא לסרט הרבה יותר מהתדמית שלו ומן הדמויות שגילם בעבר. הוא מביא לב רגשי לכל סצנה וסצנה ומשפר את רמת המשחק של השחקנים שלצידו. אבל על מנת שהוא יבחר לחמישיה, הסרט צריך להתגבר על מכשול השיוך לפרינג'/גרילה – מה שגרם לכך רבים מחברי האקדמיה כלל לא צפו בו כי הם מתייחסים להגדרת פרינג'/גרילה שלא בצדק כסרטים שלא צריך לראות. ואלו שכן רואים, נוטים לא לשקול את הסרט בקטגוריות אחרות. מכשול נוסף, שאני מקווה כי לא ישחק תפקיד, הינו המחשבה כי רוב הסרטים בהם ביסס רווח את מעמדו שייכים לז'אנר "נחות" שלא ראוי לפרסים – והעובדה כי "פנתר לבן" מתכתב בין היתר עם אותם סרטים ועם סגנונם. אבל בשורה תחתונה, בעבור תפקידם כאלו הומצאו פרסי משחק.
(עופר)

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לגלית אשכול ("שש פעמים") בקטגוריית הליהוק:
רבים הם ההישגים של סרט הביכורים של יונתן גורפינקל (בימוי) ורונה סגל (תסריט), וכולי תקווה שחברי האקדמיה יצ'פרו אותו במקומות הראויים (יש לנו עוד מה להגיד עליו גם בהמשך). ואחד ההישגים הראויים ביותר של הסרט הזה הוא הליהוק, בשנה פשוט עצומה לקטגוריה הזו, שהומצאה רק אשתקד יש להזכיר. זה מתחיל ברמת הביטים והניצבים, שבוראים למעשה את העולם המסוייט אך המוכר והנורמטיבי לכאורה של הסרט. כל בן ובת נוער כאן נראים אמינים בין אם יש להם שורות או לא (אם זה נשמע מובן מאליו, היזכרו בסרטי תיכון אמריקאיים למשל), ומייצרים את תחושת התלישות של הגיבורה הראשית. שלושת הגברברים הראשיים שמקיפים אותה הם כבר בגדר שלוש הברקות ליהוק בפני עצמן, והדובדבן שבקצפת היא סיון לוי. נכון, היא לא אלמונית כמו הקאסט שסביבה (להוציא את רועי ניק), אבל היא חתיכת הימור מופרע לתפקיד של טינאייג'רית מעורערת וסבוכה שצריכה לסחוב על גבה סרט שלם בפגיעות וכוחניות-מינית לסירוגין. פשוט אין שחקן או שחקנית אחת בסרט הזה שהם לא פגיעה בול.
(אורון)

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו למשה אלפרט ("יללת הזאבים") בקטגוריית הצילום:
בקטגוריה העמוסה כתמיד בצלמים כישרוניים ועבודות מרשימות, עבדותו של משה אלפט ב"יללת הזאבים" בולטת בייחודה הן בז'אנר והן בסגנון. סרטו הקודם של אלפרט הוגדר כתיעודי ולכן לא יכל להשתתף בקטגוריות אחרות (חבל) אבל אולי המעבר לקטגוריה העלילתית תגרום לו לקבל הערכה בתחום בו הוא מצטיין יותר מכל. כמעט אין שוט בסרט הזה שהוא לא ייחודי ומרהיב, כולל צילומי חיות מקרבה מדהימה וצילומי לונג-שוט שגורמים לארץ ישראל להיראות יפה יותר מכל דמיון, וסיפורים שמשרתים את בניית הנרטיב של הסרט. יש בסרט לא מעט דברים בעייתים, אבל הצילום הוא ממש לא אחד מהם והוא עומד כיצירה עצמאית שקשה מאוד להישאר אדישים אליה. ייתכן והצבעה עבור הסרט דורשת מעט חשיבה מחוץ לקופסה, אבל אני מקווה כי לחברי האקדמיה יהיה עוז על מנת לגוון את קטגוריות הצילום בעבודה הלקוחה מסגנון שונה לגמרי של עשייה קולנועית.
(עופר)

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו ללאורה ריבלין ("ההיא שחוזרת הביתה") בקטגוריית שחקנית המשנה:
אין דבר שאני נהנה ממנו יותר מלראות שחקן ותיק שאני אוהב עושה משהו שהוא לא עשה עד כה. ריבלין נצפתה כבר בעשרות תפקידים בטלוויזיה ובתיאטרון, לא פעם ולא פעמיים בתפקיד האמא, אבל מיה דרייפוס נתנה לנו ריבלין כפי שאני לא ראיתי אותה מעולם. ריבלין של "ההיא שחוזרת הביתה" היא אישה כבויה, גבולית, דכאונית וקוטבית שגרמה לי לפרצי צחוק, שחלקם היו בזכות ההומור וחלקם היו בזכות המבוכה. את אלו ריבלין יצרה (בעזרתה של דרייפוס, יש להניח) בכוונה תחילה ואני נפלתי בכל מלכודת שהיא טמנה לי. הופעת משנה שגונבת את ההצגה ומשדרגת את כל הסצנות, שמזיזה את הצופה מאהבה לדחייה, לחיבה, ולפחד.
(אור)

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לערד שאואט ("בננות") בקטגוריית העיצוב האומנותי:
מבחינתנו, בשלב הזה ערד שאואט יכול גם להיות מועמד אפילו אם הוא לא עיצב שום סט. את שלו הוא כבר עשה. שאואט כבר זכה באופיר על עבודתו המושלמת ב"הערת שוליים" ובשנה שעברה עיצב את "הדילרים" ו"לרדת מהעץ". השנה הוא חוזר עם לא פחות משלושה סרטים, בינהם "מי מפחד מהזאב הרע" ו"לצוד פילים", אבל אנחנו רוצים לדבר אתכם על הסרט השלישי והכי פחות יומרני (לטוב או לרע) מביניהם – "בננות".
קומדיות קטנות מסוג זה הן לא משהו שאנחנו נוטים למצוא בטקסי פרסים ובדיוק פה אנחנו נדחפים לתמונה. אני מאוד מקווה שראיתם את סרטו של איתן פוקס כדי להעריך את הסטים שבנה שאואט, התפוצצות מאורגנת של צבעים שיכולה לגרום לצופה לחייך עוד לפני שעפר שכטר אמר מילה אחת. שאואט הלך על קו עדין שבין אגדה לריאליזם בתפאורות כמו המאפייה, גן הילדים והדירות התל אביביות שכל צבע וכל מרקם בהן נמצא שם מסיבה מסויימת. יותר מדי כשרון ואהבה הושקעו בסטים של "בננות" בשביל שלא יכנס לחמישייה.
(אור)

A042R1PY

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לקארן דוידוף, רינת אלוני וריצ'ארד טקאץ' ("בשר תותחים") בקטגוריית האיפור:
לכאורה, לא חוכמה – לבקש להצביע לסרט זומבים בקטגורייה העדיין טריה יחסית באופירים של האיפור הטוב ביותר. קטגוריה שכאילו הומצאה בשביל השנה הקיצונית בה אנחנו נמצאים מבחינת דם ופציעות. אז ב"בשר תותחים" של איתן גפני יש הכי הרבה דם והכי הרבה איברים קטועים שנראו השנה, אז בכמות ודאי שהוא לוקח ובהליכה. כלומר, בהנחה שנצליח להתעלם רגע מצבאות הזומבים שפוקדים את הסרט, כי אולי גם לאפר זומבים זו לא חוכמה בעיניכם. אז מבחינת איכות, רק תגידו לי מתי בפעם האחרונה ראיתם אפקטים אורגניים כל-כך דוחים ואמינים בסרט ישראלי, ולאורך רוב דקותיו. כי התשובה שלי נכון ללפני שנה היא כנראה "מעולם לא, לא ככה". שוב, בהתעלם מן האפקטים הממוחשבים בסרט, אבל כיוון שאיכותם פחותה היא ממש מסייעת להבדיל בין שפריצים דיגיטליים של דם לבין הדבר האמיתי (קולנועית, כמובן). הצבעה ל"בשר תותחים" היא הצבעה מחזקת – כן ירבו.
(אורון)

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו למיטל גל ("פנתר לבן") בקטגוריית השחקנית הראשית:
אתוודה: אני התלהבתי פחות מ"פנתר לבן" יחסית לחברי לבלוג. דווקא בגלל זה אני יכול לעמוד בבטחון אין סופי מול ההצהרה באה: מיטל גל עושה תפקיד מצוין, תפקיד שראוי להביאה לחמישייה. אני לא בטוח כמה מחברי האקדמיה ראו את סרטו של דני רייספלד, אבל קשה לי להאמין שאלו שכן צפו לא התאהבו בה. גל מצליחה, עם תסריט לא פשוט וסיטואציות לא נורא מאפשרות, לתת נוק אאוט אפילו לשחקן ענק כמו זאב רווח. היא עוברת טוב בפאנצ'ים קומיים, היא מרגשת ברגעים שהכל מסביבה הולך בדרך נוסחתית, והיא מייצרת דמות של ילדה שנורא רוצה להיות בטוחה בעצמה אבל גם מודעת לכל מה שפגיע בה.
2013 הייתה שנה איומה לשחקניות ישראליות. או יותר נכון לתפקידים שניתנו לשחקניות ישראליות. בקטגוריה השנה יש כרגע את טלי שרון, סיון לוי וכנראה ריימונד אמסלם שבטוחות במרוץ. זה אומר שיש שתי שחקניות שיכולות קצת לעדן את הטעם המר שיש לנו מהיצוג הנשי בקולנוע השנה. הלוואי שאחת מהן תהיה מיטל גל.
(אור)

Screen Shot 2013-08-05 at 19.53.21

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לרונה סגל ("שש פעמים") בקטגוריית התסריט:
התסריט שכתבה רונה סגל לסרטו של יונתן גורפניקל לא בנוי באופן שגרתי: במקום מבנה שלוש המערכות יש כאן שש אפיזודות שכל אחת בעלת קצב משלה, כל אחת יכולה לתפקד כסרט קצר בפני עצמה. ביחד, האפיזודות הנ"ל בונות תמונה שלמה, המתעצמת ככל שהסרט מתקדם לנרטיב מטריד ובעל עוצמה. כל שורת דיאלוג בסרט הזה היא בו זמנית מחושבת ואמינה בצורה מחרידה. התוצאה היא סרט מעורר מחשבה שלא מרפה זמן רב אחרי הצפייה ומציג מראה קשה ומדוייקת לחברה הישראלית בפרט והאנושית בכלל. בשנה של לא מעט סרטים אלימים, זהו במידה רבה הסרט המטריד ביותר. דווקא בגלל העידון שבו, שהופך אותו לאותנטי יותר ממה שרבים מצופיו חושבים. האותנטיות הזו נובעת מתסריט מפואר בפשטותו, בעל עוצמה אדירה בכנות שלו ובהליכה עד הסוף עם האמת הלא פשוטה שהוא מבטא. אמת שהיא גדולה יותר מן הסיפור הספציפי שהוא מתאר.
(עופר)

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו לתום שובל ("הנוער") בקטגוריית הבימוי:
בישיבה בה נולד הפוסט הזה, לאחר מאבקים לא קלים יש לציין, הועלתה השאלה האם יש "לעשות הנחה" לבמאי בסרט הביכורים שלו. במקרה של שובל ו"הנוער" היא לא רלוונטית בעיניי – שובל מביים בביטחה ובכשרון מעוררי השתאות את הסיפור שהוא רוצה לספר, בסרט שהנראטיב שלו מאוד חורג עבורי (לטובה) מהנוף שסביבו. כל הנדבכים בסרט בנויים לתפארת – כאשר שובל רוצה להלחיץ, מצאתי את עצמי בפאניקה. כשהוא מנסה לגרום לי להזדהות עם דמויות מאוד בעייתיות מבחינה מוסרית, הייתי חרד לגורלן. כשהוא רוצה לשבור את כל המתח עם הומור אבסורדי – טוב, הבנתם כבר בדיוק מה קרה לי. שובל לא רק יודע קולנוע, הוא גם לא ממהר להעניק לקהל את מה שהוא צמא לו, אלא מביא אותו לקתרזיס בחוכמה ובינה ששמורות לשועלים ותיקים. אני נוטה להניח שהוא כן יהיה בחמישיה (למעשה זה יהיה ממש מוזר לי אם לא), אבל הוא ללא ספק יגיע כאנדרדוג, אז חשוב לי להדגיש שהוא, לכל הפחות, שווה בין שווים.
(אורון)

hanoar

הנוער

חבר אקדמיה יקר, שמע נא תחינתי והצבע ל"גולדברג ואייזנברג" כנציג מסלול הפרינג'-גרילה:
סרטו של אורן כרמי הוא יצירה מוזרה הרחוקה משלמות ואני יכול להקדיש לא מעט שורות לחסרנות שלה – אבל היתרנות שלה ייחודים בהרבה ומבריקים למדי. מדובר בסיפור לא שגרתי המשלב בין אובססיה, מוזרות, סגנון קולנועי מאובחן, תיאור ריאליסטי של תל אביב העכשווית לצד השתוללות קולנועית נוסח האחים כהן, וכמה דיאלוגים ומונולוגים שהם פשוט הברקה פרועה. הסרט הזה מושפע מהרבה דברים אבל לא דומה לשום דבר, ועל כל רגע בעייתי הוא מחפה בכמה רגעים מבריקים, משעשעים ועצובים בו זמנית. זהו סרט בעל פונטיצאל קאלט אדיר, מן הסיבות הנכונות. חשיבה קולנועית אחרת שיש להצדיע לה, המבוצעת באופן מחושב שתואם את חזונו האישי של היוצר, אשר לקח את הקולנוע הישראלי למקום אחר. מקום החבוי במרכז תל אביב, מסתבר.
הערה קטנה: זו הקטגוריה בה רצינו להפגין אפילו עוד קצת מהאהבה שלנו ל"פנתר לבן", אבל אל סרט שמאחוריו האחים אדרי קצת קשה להתייחס בתור סרט פרינג'.
(עופר)

חברי אקדמיה יקרים, שמעו נא תחינתי והצביעו ל"מי מפחד מהזאב הרע" בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ובכל שאר הקטגוריות:
האמת היא שאין לנו שום יכולת לשכנע את מי שלא אהב את סרטם החדש של קשלס ופפושדו. לא כולם מתחברים לסיפורים מסוג כזה, להומור המסויים, לא כולם אוהבים אלימות בקולנוע ולא כולם מעוניינים להעריך את העולם הקולנועי שהסרט הזה מביא. לגמרי ברור לנו. אבל עכשיו אנחנו לא מדברים אתכם על זכייה, אלא על החמישיות. ואתם יודעים בדיוק כמוני, אנשי תעשיית הקולנוע של ישראל, שהסרט הזה חייב להיות בפנים.
זה מתחיל באיך שהסרט נראה ומרגיש. אז נכון, בשביל זה יש לנו את הקטגוריות הטכניות, אבל כשכולן ביחד עובדות בכזה תזמון מושלם ביחד, השלם גדול אפילו מסך חלקיו. אתם גם יודעים שהסרט הזה הוא אחד הסרטים החשובים שנעשו השנה בארץ מכיוון שהוא מגיע ממקום אחר לגמרי, מכיוון שהוא לוקח אותנו בהצלחה למקום קיצוני שמעטים ניסו אי פעם להביא אליו, מכיוון שסרטים מסוג כזה מעודדים יוצרים צעירים לדעת שאפשר גם אחרת. הם בונים תעשייה ושוברים מוסכמות.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהסרט הזה לא יהיה – לפחות – בתוך החמישייה. כאשר נביט אחורה על השנה הזו אנחנו רוצים להיות גאים באקדמיה שראתה מהו העתיד, שידעה לזהות כשרון מתפרץ שמבקש הכרה. אקדמיה שקיימת בשביל לחגוג את הקולנוע הישראלי ולא לתקוע אותו במקום.
ואם אתם רוצים שנשתמש בנשק הסודי, אז אין בעיה: לסרט כבר יש חברת הפצה בינלאומית, הוא קיבל ביקורות היסטריות בעיתוני ובלוגי חו"ל יותר מאשר כל סרט ישראלי השנה, והשמות של פפושדו וקשלס עולים כרגע אצל כל מיני מפיקים בכל העולם.
מישהו אמר אוסקר?
(מה פתאום! סרטים אלימים לא מועמדים לאוסקר! בגלל זה מאז שנת 2000 "נביא" הצרפתי, "שיני כלב" היווני, " נקמה" האוסטרי, "ראש שור" הבלגי, "עג'מי" שלנו, "כנופיית באדר מיינהוף" הגרמני, "המבוך של פאן" המקסיקני, "צוצי" הדרום אפריקני, "רשע" השבדי ו"אהבה נושכת" המקסיקני בכלל לא היו מועמדים. אז רגע. הם כן)
אקדמיה יקרה, שמעו נא תחינתינו – הצביעו ל"מי מפחד מהזאב הרע" בשלב החמישיות. אחר כך נשב לדבר על השלב הבא.
(אור)

zeev1

תגובות

  1. יונה הגיב:

    חברי סריטה יקרים.
    על אף הכבוד הרב שאני רוחש לכם ולפועלכם, אני מוכרחה להגיב לגבי האובססיה שהשתלטה עליכם בנוגע לסרט האימה אותו אתם מהללים. דמיינו בבקשה שאותו סרט, אותו סרט בדיוק היה נעשה בבולגריה, בלארוס, אלג'יר, או פינלנד. לדעתי, לא הייתם מקדישים לו יותר מפוסט. לטעמי, הסרט סביר מינוס. יש בו צילום שעושה את העבודה, פס קול סטנדרטי, בין אחת לשלוש בדיחות שאכן גרמו לקהל לצחוק, בין שמונה לתריסר בדיחות שהותירו את האולם בדממה, אלימות שבמקרה הטוב היא גרוטסקית ותו לא, רגעי מתח שמסתכמים בחמש או שש דקות מסך, עלילה חסרת שורשים ופאנצ' שמותיר אותך עם התהייה המיידית 'איפה החנתי את האוטו?'. בקיצור – עוד סרט אימה. אז ישראלי. אז מה?
    הרשימה שלי היא כדלקמן:
    הדרמות היחידות הבאמת-טובות של השנה: בית לחם / שש פעמים
    שני הסרטים המעניינים של השנה: מעל לגבעה / ההיא שחוזרת הביתה
    הסרטים היומרניים ללא-כיסוי של השנה: פלאות / מקום בגן עדן / סוכריות / לצוד פילים
    יש גם סרטים שלא ראיתי, כמובן, אבל כן זכיתי לראות את רוב הסרטים המדוברים.
    אכן, זו השנה הבינונית הטובה ביותר של הקולנוע הישראלי. אבל חוץ מ'בית לחם' אין שום סרט שנותן אגרוף, או סריטה. סליחה – סטירה.

    ושוב סליחה על ההשתנה נגד הזרם.

    1. אין לי בעיה עם הביקורת/ההשתנה, אבל יש כמה אי-דיוקים שחשוב לי לחדד:
      קודם כל, אני חושב שאלה מילות השבח הראשונות שלנו על " מי מפחד מהזאב הרע" בבלוג. היה קשה, כי כשמגיע סרט שבאמת עשה לך משהו אתה רוצה עליו לכל העולם ומיד, אבל התאפקנו עד עכשיו. ואת ההקרנה שהיא אירוע שלנו טבעי שנרצה לקדם, לא?
      אז קצת קשה לי עם המילה "אובססיה", אבל אנחנו בהחלט מעניקים חיבוק חם וגדול לסרט הזה. לא כי הוא סרט אימה, למעשה הוא ממש לא סרט אימה. יותר מותחן נקמה, אפילו קומי בהגדרה שלו.
      ולא כי הוא ישראלי או לא ישראלי, אלא כי באמת אהבנו אותו. אם יש מישהו שלא מוכן לקבל את זה – צר לי, זה המצב. אם אכן יש לך כבוד רב לפועלנו, כפי שכתבת, אני בטוח שאפשר גם לסמוך עלינו.
      במשחק ההיפותטי של "לו היה נעשה בפינלנד" סירבתי לשחק גם עם סרטם הקודם של הבמאים, כי אני לא מבין איך אפשר לשחק אותו. אם היה נעשה במקום אחר היה סרט אחר, וכן, ייתכן שהיה נוגע או מצחיק אותי פחות.
      מה שמוביל אותי לעניין הניסוח המעט עובדתי מדי – בהקרנה בה אני נכחתי נוצר לי רושם שונה מאוד לגבי התגובה של הקהל לסרט. וגם בהקרנה שלנו, שלשום, הקהל צחק וצרח לסירוגין. כל עוד זוכרים שזה עניין של טעם אישי בלבד, הכל בסדר. אני למשל, זעתי באי נוחות נוכח כמה שמות מהרשימה שלך. אז מה? ככה זה צריך להיות.
      כאשר ייצא "מי מפחד" לאקרנים, נוכל להסביר ולנמק ביתר פירוט את הדעות שלנו. עד אז, הדבר היחיד שאפשר לעשות כקורא או קוראת זה להאמין לנו, אחרת אני לא רואה סיבה לקרוא. ובינתיים, אנחנו בהחלט מאחלים לסרט בהצלחה באופירים, ומאוד חרדים מכל אופציה אחרת. כמו עם כל סרט שאנחנו מאוד מאוד אוהבים.

  2. רון הגיב:

    אחרי ההצבעה שלי אני חייב לציין ש"שמע את תחינתי, קלע לטעמי בארבעה מקרים

  3. איתי הגיב:

    והנה חוות הדעת שלי על הסרטים ועל המועמדים מתוכם שכדאי לשים אליהם לב: http://archaicinema.wordpress.com/2013/08/05/israeli-academy-2013

  4. פידלר הגיב:

    מיטל גל היא אכן בחירה מצוינת, הייתה לי התלבטות לא קלה בינה לבין טלי שרון

  5. נורית הגיב:

    אני רוצה לציין שיש שתי הקרנות נוספות של "מי מפחד מהזאב הרע" בסינמטק שדרות. אחת היום, ב-7.8 בשעה 19.30 ואחת ביום ראשון ב-11.8 בשעה 21.30. אז למי שמהדרום כמוני וקשה להגיע למרכז מסיבות כאלה ואחרות, יש לכם הזדמנות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.