• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל ירושלים 2013: המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

1 ביולי 2013 מאת אורון שמיר

ביום חמישי הקרוב (4.7) ייפתח זו הפעם ה-30 פסטיבל הקולנוע השנתי של ירושלים. למרות המספר העגול והמכובד, הקולות והשמועות שמגיעים מהבירה מדברים דווקא על חגיגה מאופקת, ראוותנית פחות מן המצופה, בשל ענייני תקציב. השנה, לדוגמה, לא יודפס ספר התוכניה המסורתי, שכמה מכרכיו מקשטים את מדפי הספרים שלי ובהם יצא לי להיעזר אפילו שנים לאחר אותו פסטיבל רלוונטי שלשמו נוצרו, כשהזיכרון בוגד והאינטרנט מתסכל. אולם, כל זה כנראה ממש לא מזיז לתוכניה עצמה, שנראית השנה עמוסה בכל טוב עד להתפקע. כה עמוסה, עד כי אנשי הפסטיבל החליטו להוסיף לו יום, כלומר להמשיך את ההקרנות עד ליום א' ה-14.7 במקום לסיימן כמקובל במוצ"ש שמגיע שבוע וחצי לאחר פתיחת החגיגות. וכך, המהדורה ה-30 של פסטיבל ירושלים תימשך 11 ימים במקום 10 כנהוג, מה שמקנה לו, בעיניי, הילה מיוחדת למרות הכל.

זה המקום להבטיח שכמו בכל שנה, חברי סריטה רבים ככל שנצליח ינכחו בפסטיבל וידווחו ממנו בזמן אמת, בסיקורים שנשתדל לפרסם מדי יום (או בתכיפות רבה אף יותר). זאת כדי להעביר את תחושת הפסטיבל גם אל מי שיבחר שלא להיות בירושלים בחציו הראשון של חודש יולי, לייצר מקום לשיח על סרטי הפסטיבל למי שכן ינפוש באולמות הסינמטק ולב סמדר וכן, גם כדי להזמין את כל מי שרוצה להצטרף לחגיגה. הצעד הראשון יהיה, באופן טבעי, המלצות על סרטי התוכניה, בה ביצענו חריש עמוק שהוליד מספר פוסטים. נתחיל עם הפוסט הבטוח, הסוקר סרטים שכבר ראינו מבעוד מועד, ועליהם יש לנו דעה מגובשת, בין אם חיובית, שלילית או משהו באמצע. נתחיל עם ההיילייטס של המסגרות הבינלאומיות ונמשיך משם.

אפסטרים קולור
Upstream Color
upstream_color

אור כבר הילל את הבמאי הייחודי שיין קארות' ולא נותר לי אלא להצטרף להתפעלות ודברי השבח על יוצר באמת מקורי ועל סרט באמת מעמיק. אבל יחד עם ההמלצה החמה על הסרט הזה, אחד משיאי הפסטיבל השנה, ברצוני גם להזהיר ממנו – הוא מאוד קשה לפענוח. אם העלילה מפתה אתכם, צריך לציין כי בקושי שמים לב אליה וכי קארות' מתמקד בעיקר בדימויים לא ממש מובנים; הסרט הזה יותיר מתוסכל את כל מי שמבקש להבין הכל, או משהו, בצפייה אחת; יש בו אלמנטים של מותחן, של סרט רומנטי ושל מדע בדיוני, אבל קשה לאתר אותם; רבים מן הצופים הרגישו כי זה סרט מתסכל, גחמתי ולא מעמיק (לא מסכים, אך מבין). אך בשורה התחתונה – לחובבי קולנוע מאתגר (גם בכל הקשור לדימויים לא נעימים לעין) מדובר בצפיית חובה.
(עופר)

הבית של הרדיו
La Maison de la Radio
la_maison_de_la_radio

בתכנייה של פסטיבל ירושלים מחכים לנו סרטים רבים וטובים שהינם לא פשוטים לצפייה ושדורשים לא מעט משאבים והשקעה רגשית. לכן הייתי רוצה להמליץ גם על הפוגה קלה מכל אלו, שיכול לספק "הבית של הרדיו", סרטו של הבמאי הצרפתי ניקולא פיליבר ("כל הדברים הקטנים", "פעלים למתחילים"), בין הדוקומנטריסטים החשובים הפועלים כיום. הסרט התיעודי מכיל מקבץ של אפיזודות המתרחשות בבניין של "רדיו פראנס", רשת השידור הציבורית של צרפת. בעריכה מדוייקת ומבריקה, "הבית של הרדיו" עובר בין ראיונות רדיופוניים, הקלטות של הופעות מוסיקליות וספרי אודיו, שידורים חיים של מהדורות חדשות, ישיבות צוות ועוד. את חלק מהדמויות והסיטואציות נבקר פעם אחת בלבד ואל חלקן נשוב מספר פעמים לאורך הסרט ונבחין בהתפתחותן. הסרט שופע הומור ואירוניה, אבחנות מדוייקות ומצליפות, אבל גם הרבה מאוד אמפתיה וחמלה. באופן כמעט לא-ייאמן, יד האמן של פיליבר מצליחה לצייר את הדמויות המופיעות ב"בית של הרדיו" כבני האדם המורכבים והחד פעמיים שהם, במסגרת הדקות הספורות המוקדשות לכל אחד מהם. זה חשוב, וזה מרתק, אבל זה בעיקר נורא מצחיק.
(אדוה)

לפני חצות
Before Midnight
SONY-BDOS-01_Onesheet4.16.13_Layout 1

בזמן שאתם קוראים שורות אלו, ייתכן מאוד כי כבר אזלו הכרטיסים להקרנה בנוכחות הבמאי ריצ'ארד לינקלייטר. אבל בואו של הבמאי הוא ממש לא הסיבה העיקרית לצפות בחלק השלישי של סרטי "לפני" שלו, 18 שנה לאחר הפגישה הראשונה בין ג'סי וסלין ברכבת ("לפני הזריחה") ו-9 שנים לאחר הפגישה השנייה שלהם ("לפני השקיעה"). אני מעדיף לא לגלות ולו פרט עלילה אחד בנוגע לסרט השלישי, אבל מדובר בסרט מעמיק, עשיר בדיאלוגים אמינים, המדוברים בצורה אמינה עד כאב בידי איתן הוק וג'ולי דלפי, שותפים מלאים לתסריט וליצירת הפרוייקט הייחודי והנהדר הזה. זהירות: סרט פחות רומנטי מן החלקים הקודמים, קשה יותר, ועצוב (מהלך שהחל כבר בסרט השני). בסקר מבקרים שנערך לאחרונה הוא נבחר לסרט הכי טוב של החצי הראשון של 2013. קשה לי שלא להסכים.
(עופר)

הלי
Heli
amat-escalante-heli

להמליץ בפה מלא על סרטו של אמט אסקלנטה – שזיכה אותו במפתיע בפרס הבימוי בפסטיבל קאן שהסתיים ממש לאחרונה – זוהי פעולה מעט בעייתית. זה מסוג הסרטים בהם אתה לא בטוח לגמרי אם הבמאי שרלטן או מבריק. ועם זאת, על אף העלילה האנמית משהו, יש אלמנט ממכר בצפייה בסרט.
מדובר בסיפור פשע מטונף, מבלבל ונטול זוהר הכולל כמה סצנות קשות במיוחד, שבעיקר משמש כחוליה מעניינת נוספת ברצף הקולנוע המקסיקני אליו נחשפנו לאחרונה עם נציג מקסיקו לאוסקר מלפני שנתיים "מיס באלה" ועם נציג האוסקר שלהם בשנה שעברה "אחרי לוסיה" (אף אחד משניהם לא ניכס לעצמו מועמדות בסופו של דבר). הסרט הראשון גם הוא דרמת פשע מיומנת עם שוטים נפלאים, והשני הוא דרמה כמעט בלתי אפשרית לצפייה שאפילו אפשר להגדירה כמקוממת. "הלי" נמצא איפשהו באמצע ואם אתם לא חוששים מהתפלשות קולנועית מטרידה (במובן הטוב), אתם עלולים להרוויח משהו מהצפייה בסרט.
(אור)

אל הפלא
To the Wonder
to_the_wonder_affleck

לא יצא לנו להעלות פוסט סיכום להקרנה שערכנו לסרט בלב, אז הנה כתב ההגנה שלי לסרט, שמצא בהקרנה לא מעט שותפים לדעה: זה סרט על הפער בין ההתאהבות לחיים בזוג, בין הרצון להקדיש את החיים למשהו גדול יותר לבין חוסר היכולת למצוא בכך סיפוק. זה סרט שלא ממש מסביר את העלילה שלו, אבל די ברור בדימויים שלו. זה יותר סרט רוחני מסרט מעמיק, אבל זה סרט כואב מאוד למי שמוכן לעבור את החוויה. סרט של טרנס מאליק בקיצוניותו, לטוב ולרע. בניגוד לדעה של חלק מן המבקרים, אני מוצא את מאליק מעניין תמיד ואת הסרט הזה כקרוב ברמתו לשיאי היצירה שלו, לפחות בתקופה המאוחרת.
(עופר)

וילונות מוגפים
Closed Curtain
closed_curtain

ודאי שמעתם על המאבק העולמי לשחרורו של ג'אפר פאנהי, הקולנוען האיראני שכלוא בביתו כיוון שהשלטון (הקודם) בארצו לא ממש אהב את סרטיו המחאתיים ברוחם. בכללי, אני מתנגד למהלך דיקטטורי וחשוך מסוג זה בכל הכוח, אבל במקרה של פאנהי יש לחשוב פעמיים. בכל זאת, בשנה שעברה יצר מכלאו את אחת ההברקות של העת האחרונה, "זה לא סרט" (This is not a film) ועם סרט נוסף גם השנה נדמה שמעצר הבית הנצחי עושה לקולנוען לא מעט טוב למעיין היצירתיות (למען הסר ספק, אני צוחק. שחררו את האיש מיד). הפעם פאנהי מתחיל את סרטו כעלילתי לגמרי, ובו תסריטאי מתבודד מגיע אל בית יפהפה כדי לעבוד על כתביו. הוא חוסם את החלונות והדלתות, מתבדל מן החוץ, אבל שני צעירים שפולשים אל מבצרו מערערים את הסיפור ולוקחים אותו לכיוונים מפתיעים. או צפויים, במקרה שראיתם סרט איראני אחר בחייכם, וזה היה הרגע שבו הכל התפזר עבורי – המערכה המטא-קולנועית של הסרט. אבל לגמרי אבין כאלה שישתעממו בשני השליש הראשונים ודווקא יחושו המראה מסויימת בחלקו המסיים, שמחבר הכל.
(אורון)

פרנסס הא
Frances Ha
francesha

כבר התלהבתי מן הסרט כאשר צפיתי בו ביו יורק, אבל ברצוני להדגיש זאת שוב: אתם. רוצים. לראות. את. ה. סרט. ה. זה. אם אתם רוצים משהו קליל בתוך פסטיבל די כבד ברובו. אם אתם רוצים משהו יותר עמוק משנדמה. אם אתם אוהבים קולנוע קלאסי, אם אתם אוהבים קולנוע עצמאי. אם אהבתם כבר דברים של הבמאי (נח באומבך) והשחקנית (גרטה גרוויג) או שלא שמעתם עליהם. גם אם אתם שונאים קולנוע אמנותי שמצולם בשחור לבן ומתמקד בצעירים שלא עושים כלום עם החיים שלהם. אתם רוצים לראות את הסרט הזה.
(עופר)

הענק וגנו
The Selfish Giant
The_Selfish_Giant

סרטה העלילתי הראשון של הבמאית הבריטית קליו ברנארד הוא מופת של רגש עצור-עד-להתפרץ בעטיפה של ריאליזם חברתי. הז'אנר (שמכונה גם סרטי "כיור המטבח") נפוץ בעשייה הקולנועית הבריטית, ואכן, "הענק וגנו" מזכיר סגנונית ותוכנית סרטים של במאים כגון קן לואץ', ולהבדיל – אנדראה ארנולד ("הדרך האדומה"). הסרט, שהתקבל היטב בפסטיבל קאן האחרון, מגולל את סיפורם של שני נערים צעירים ממשפחות קשות יום שנזרקו מבית הספר וכעת משוטטים בשכונות העוני של בריטניה בחיפוש אחר מקורות הכנסה. השניים מוצאים תעסוקה באיסוף מתכות עבור מגרש הגרוטאות השכונתי, דבר שלרוב הם מצליחים לעשות באמצעות גניבות. שמו של הסרט נשאב מסיפורו הקצר של אוסקר ויילד, "הענק וגנו" (the selfish giant), אלא שברנארד כותבת את הסיפור מחדש בסביבה קשוחה בהרבה וללא ההקשרים הדתיים החזקים שקיימים אצל ויילד. כתוצאה מכך, לא נמצא בסרט את הסיפור הקלאסי של גאולה מן הביבים, אלא טייק מלוכלך ופסימי על הקונספט "גאולה". ברגישות ובכאב, "הענק וגנו" מעצב את הדמויות היפות-מכוערות שלו, שנכנסות אל הלב ולופתות אותו בלי לעזוב הרבה אחרי שמסתיימות 90 הדקות שלו.
(אדוה)

צל הימים
Mood Indigol_ecume_des_jours_01

ספרו של בוריס ויאן מספק למישל גונדרי רקע ספרותי התואם את חזונו האמנותי: בעל קשר רגשי למציאות המוכרת, אבל פרוע באווירה שלו ומכיל שלל אין סופי של דימויים בלתי אפשריים. גונדרי ניגש למשימה וביים שעתיים (אולי זו הזדמנות יחידה לראות בארץ על מסך גדול את הגרסה הזו, שכן הסרט קוצר ויצא לאקרנים מחדש רק בעוד חודשים) של המצאות סיפוריות וחזותיות שעשויות להותיר את הקהל עם פה פעור, או עם תחושה של עומס יתר. הסיפור בסרט לא ממש מורכב, אבל דרך ההעברה הסימבולית והפרועה שלו היא משהו ייחודי באמת. גונדרי משתולל כמו בראשית הקריירה שלו ומעריצי הבמאי יתענגו. מי שנרתע מסגנונו, עדיף שיוותר מראש.
(עופר)

לורה
Lore
lore

על אף שהסרט דובר גרמנית ומתרחש בימי מלחמת העולם השנייה, מדובר בהפקה אוסטרלית לחלוטין, שייצגה את ארץ הקנגורו ללא הצלחה באוסקר הקודם, להפתעת חזאי אוסקר רבים. סרטה של הבמאית המבטיחה קייט שורטלנד גם הוא רחוק מלהיות חווית צפייה מושלמת אבל הוא מעניין מאוד גם כסרט התבגרות של נערה בצל מלחמה, אך לנו הוא בעיקר יכול להיות מסקרן מפאת נסיונו להתחקות אחרי הצד "הלא נכון" של אותה תקופה איומה של המאה העשרים, וזה הצד של החזק ולא של החלש. לורה היא אחות בכורה במשפחה שמקושרת לאליטה הנאצית. לקראת סוף המלחמה, כאשר תבוסת הגרמנים היא עסק סגור, מנסה לורה להוביל את אחיה הקטנים למקום בטוח על ידי חבירה לנער יהודי. קשה לומר שהסרט מחזיק באופן אחיד לכל אורכו, אבל יש בו סצנות מצויינות וכאמור, סיפור מנקודת מבט שונה ממה שאנחנו מכירים.
(אור)

לוויתן
Leviathan
leviathan

לילה, ספינת דייגים. זה לא רק תיאור הלוקיישן בו מצולם סרטם של ורנה פראוול ולוסיאן קאסטיינג-ליילור, זה גם תיאור נרחב וממצה של כל פרטי העלילה. זהו קולנוע תיעודי/פואטי "הארד-קור", קולנוע של התבוננות, של מבט על המציאות כפי שהיא, בין אם מדובר בציפורים שעפות בסמוך לים, דייג מתקלח או מיון צדפות. סרט אשר ישעמם רבים, אבל יהפנט כל מי שמוכן להסתגל לסוג כזה של קולנוע, בעזרת כמה מן השוטים הכי יפים ויזואלית שראיתם השנה והקלטת סאונד מחשמלת. סרט בלי כלום, אבל עם הכל. דעו למה אתם נכנסים, ותצללו לסוג החוויה.
(עופר)

שלגיה
Blancanieves
blancanieves-2012

עוד נציג לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה שלא הצליח להתברג לחמישייה הסופית, הוא הסרט הזה ששלחה ספרד. מדובר בעיבוד של אגדת שלגייה אל עולם מלחמת השוורים והבדלי המעמדות בהיסטוריה הספרדית, שהבמאי פבלו ברגר בחר לעשות בסגנון הסרט האילם. הציניקנים שבינינו ישר יחשבו שמדובר בנסיון לסחוט את הטרנד שהחל "הארטיסט" לפני שנתיים, ולא מן הנמנע שהם צודקים. ועם זאת, ההצלחה של ברגר באימוץ הטכניקה הקולנועית הישנה עם המוזיקה הנהדרת אלפונסו דב ויליונגה ("החיים בלעדי" של איזבל קוישט) והופעה מצחיקה ומצמררת של השחקנית המעולה מריבל ורדו ("המבוך של פאן" ו"ואת אמא שלך גם") כאימה החורגת והמרשעת של שלגיה, הופכים את הסרט לשווה צפייה על אף פשטותו התסריטאית המאכזבת.
(אור)

התמונה החסרה
The Missing Picture
the-missing-picture

אל סרטו התיעודי והפיוטי של הבמאי ריתי פאן אני ממליצה להגיע חמושים בהרבה מאוד סבלנות. תזדקקו לה, כי "התמונה החסרה" הוא סרט ארוך, איטי-עד-כאב, מבולגן ומעגלי, עם גיבורים שעשויים מחימר וקריינות מונוטונית ומלנכולית. ולמרות זאת אני כותבת עליו, כי אם יעלה בידיכם לגייס את אורך הרוח שדרוש כדי לצלוח את כל זה, תזכו בסרט מופלא. פאן נולד וגדל בקמבודיה וכיום שוכן בצרפת (הקריינות בסרט, אגב, היא בצרפתית), וב"תמונה החסרה" הוא מגולל את סיפור שואת בני עמו בשנות ה-70, עת שקמבודיה הייתה נתונה תחת משטר האימים של הרודן פול פוט. בשנים אלו, בחסות תורות מאואיסטיות, הקמבודים נקרעו מבתיהם, הועבדו בפרך, הורעבו למוות ונרצחו – המשטר גרם למותם של למעלה משני מליון איש. אלא שהמשטר, שעודד תיעוד קולנועי תעמולתי ומפברק-מציאות, לא הותיר אחריו עדויות מצולמות לפשעים ולזוועות. לכן, בחר פאן לספר את הסיפור בעזרת קריינות המתארת את שהתרחש, תוך שהוא מעמיד דמויות קטנות מחימר במצבים אותם הוא מתאר. איכשהו, אף על פי שהדמויות מגולפות בפשטות ובגסות, על אף שהן נותרות נטועות על מקומן (רק המצלמה נעה, התמונה עצמה סטטית), השילוב שלהן עם הקריינות ספוגת הכאב והטראומה עורר בי תגובות רגשיות חזקות והזדהות עמוקה. זו דרך שונה מאוד לבנות סרט תיעודי, במקום בו העדות היחידה היא זו הטבועה בזכרונו של הניצול.
(אדוה)

צ'יסול
Jiseul
jiseul3

על הטירוף והקיצוניות של הקולנוע הדרום-קוריאני של העידן הנוכחי כולם כבר שמעו. אבל מאיפה הגיע השגעון הקולקטיבי הזה? מה הבעיות של הקוריאנים האלה? בסרט זה, שמתרחש בשנת 1948 בעת המתיחות בין הלאומנים לקומוניסטים בחצי האי קוריאה, ישנו הסבר חלקי לשורשי האימה המתפרצת של העם הרדוף הזה. עם זאת, הסרט עצמו לירי למדי, מצולם בשחור-לבן שמעניק לו דווקא גוון סוראליסטי ולא היסטורי-אמין, ואיטי מאוד מבחינת קצב העלילה. בקיצור, כמעט אירופאי בעשייה בלו, ומקפיד להראות את כל הצדדים הסובלים מהמצב. הקוריאניות שבו מתבטאת בעיקר בשילובים המדודים היטב של אנושית לצד חוסר-אנושית, כמו גם הומור ואכזריות, לפעמים באותה הסצנה.
(אורון)

ישראלים:

על התוכניה הישראלית של השנה כבר כתבתי מעט בפוסט קודם, אז אולי הגיע הזמן להרחיב מעט. לפני כן, אזכיר בקצרה שהספקתי כבר להתבלבל מול "בשורות" של נורית אביב ולהתלהב כהוגן מ"פנתר לבן" של דני רייספלד עוד בשדרות, ושניהם מתחרים השנה גם בירושלים, הראשון במסגרת התיעודית והשני בעלילתית. מאז הספקתי גם לתפוס את "הורה 79" של אלי כהן ("הקיץ של אביה"), אשר התגלה כאחד משניים – או שזו קומדיה חביבה ומשובבת נפש על חבורה מבוגרת של מחוללים אשר התמחו בריקודי עם וכעת מתאחדים לזכר הימים ההם, או שזאת קומדיה מבריקה שלא מדעת. כך או אחרת, ההנאה מובטחת. ב"הנוער" של תום שובל אני קצת מאוהב, ואור ירחיב עליו מעט יותר מכך, ואסיים בשאפו גדול לפסטיבל ירושלים על הבחירה ב"לצוד פילים" כסרט הפתיחה – לאו דווקא בשל התוצאה הסופית (תשאלו את עופר) אלא יותר בקטע הצהרתי – לראות קהל של אלפים מתגלגל מצחוק מול סרט ישראלי יהיה ודאי ספתח הולם לפסטיבל שעיקר העניין בו אמור להיות בעצם ההיצע המקומי.
(אורון)

סרט הפתיחה – לצוד פילים
pilim

בצד החיובי- סרטו של רשף לוי מכיל שלוש דמויות נהדרות של קשישים, המגולמות בהרבה חן והומור בידי ששון גבאי, מוני מושונוב וסר פטריק סטיוארט הענקים. הדמויות הללו מובילות להרבה בדיחות מוצלחות שצפויות לזכות בתשואות בבריכת הסולטן. בצד השלילי – הדמויות הללו תקועות בתור עלילת שוד שדי קורסת לתוך עצמה ולא ברור האם היא רוצה להיות רצינית או פארודית, כשלצידה עלילה דרמטית על ילד שאיבד את אביו, בה יותר מדי דברים לא עובדים.
(עופר)

הנוער
hanoar

אחד הסרטים הישראלים המדוברים והמצופים ביותר של השנה הוא סרטו הארוך הראשון של תום שובל. הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין האחרון ומאז זוכה לתשואות בלא מעט פסטיבלים עולמיים. שובל נחשב כבר כמה שנים להבטחה גדולה, בעיקר בזכות סרטיו הקצרים ובראשם "פתח תקווה" המצויין, וכיף להגיד בבטחה שלפחות על פי סרטו הראשון, במאי חדש ששווה לעקוב אחריו הצטרף לשורותינו. ב"הנוער" שובל בונה בעזרת הצלם ירון שרף (זוכה האופיר על "הערת שוליים") והעורכת ז'ואל אלקסיס ("פלנטה אחרת") סיפור צפוף ומטריד על זוג אחים המנסים להציל את משפחתם מחורבן כלכלי. ההצלחות הבולטת ביותר של "הנוער" הוא הליהוק של שני התאומים איתן ודויד קוניו והבימוי הבטוח של שובל, ושני אלו כבר מצדיקים אותו. בעתיד, כאשר הסרט יצא לאקרנים, יהיה אפשרי לדון גם בבחירות האומנותיות/סיפוריות של שובל שלעיתים מקריבות את אלמנט ההזדהות של הצופים עם הדמויות, ובאופן שנדמה כמכוון גם מייצרות מידה לא מעטה של תסכול (כמו גם בעיה מוסרית אחת שאני חוויתי בעת הצפייה בו). אבל את זה נשמור לשלב בו נוכל להרחיב עליו כפי שמגיע לו. בינתיים אתם יותר ממזומנים לבדוק אותו בעצמכם במהלך הפסטיבל.
(אור)

מקבצי הסרטים הישראלים הקצרים
vezar1

בפסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון, התוודעתי לכארבעים סרטים קצרים שחלקם הגדול נע בין הטוב למעולה. כמה וכמה מהם אפשר יהיה לתפוס גם בירושלים, בשלושה מקבצים שונים. במקבץ השני טרם ראיתי סרטים, מה שהופך אותו למצופה ביותר מבחינתי. מהמקבץ השלישי ראיתי את "תפרים" של רעות בורץ מבצלאל, העשוי באנימציה יפהפיה; "חניה בצל" של אורי רום מהחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, שמתהדר בקאסט ובסיפור שהייתם מצפים למצוא דווקא בפיצ'ר; ואת הזוכה של פסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון – "בשבחי היום" של אורן אדף מסם שפיגל, סרט נועז ובעל מבע קולנועי שהמילה "מרשים" תגמד אותו. המקבץ החזק מכולם, בעיניי, הוא המקבץ הראשון בו אפשר לראות בין היתר את – "צלליות" של אדם ביזנסקי ("פול" המבריק) על-פי תסריט של ליאור זלמנסון, המבוסס על סיפור קצר של אמיר גוטפרוינד; "חוטים" של ליאור גולן וטל ארביב ממכללת ספיר שזה בפרס בפסטיבל קולנוע דרום הקודם; "בבגה" של גן דה לנגה, שאדוה תרחיב עליו מיד; וגם "וזר לא יבין זאת" של דוד טאובר מביה"ס מעלה, האדגר רייט של סרטי הדת, והקולנוען שסרטו צועק הכי חזק "תנו לי פיצ'ר!". אני מוכן להתפלל, אם זה יעזור, שמישהו בקרנות הקולנוע ישמע על כך, או אולי כבר שמע.
(אורון)

בבגה
babaga

בקטגוריית הסרטים הישראליים הקצרים, לא כדאי להחמיץ את "בבגה" של הבמאית גן דה לנגה מביה"ס סם שפיגל. מעבר לכך שהסרט השתתף בתחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל קאן האחרון וגם זכה לאחרונה בפרס הסרט המצטיין מטעם פורום מבקרי הקולנוע בפסטיבל סרטי הסטודנטים של ת"א, "בבגה" הוא פשוט סרט מצויין. ב-22 הדקות שלו נכיר את בבגה, מכשפה (עם שומה על האף והכל) החיה לבדה בבקתה ביער, מתחבאת מפני בני האנוש המבקרים בו ומפעילה עליהם קסמי וודו מפעם לפעם. את אחד מקורבנותיה, בחור עדין ומצודד הלוקה בעיוורון זמני, היא מכניסה לביתה ומטפלת בו במסירות עד שנוצרת ביניהם קרבה אינטימית (ורומנטית?). אבל "בבגה" הוא לא סיפור נוטף קיטש על אהבה עיוורת ששוברת מחסומים של מראה חיצוני. הוא סיפור קטן על תיעוב עצמי וחוסר יכולת להתקרב באמת. מעטה האיפור והמסכה של דמות המכשפה (המגולמת ע"י דה לנגה עצמה) אמין ביותר, וכלל לא לוקה ב"סטודנטיאליות" רשלנית. רק עיניה נראות אנושיות, ודרכן עוברות כל המילים שלא נאמרות בסרט האילם והיפה הזה.
(אדוה)

קלאסיקות:

צד שלישי למטבע
Un Description D'un Combat
marker

הרבה לפני שהתעסקנו בשאלה האם העולם כולו נגדנו או בעדנו, סרט של כריס מרקר על ישראל בסוף שנות החמישים/ראשית שנות הששים מציג את המדינה דרך העיניים של המערב, או יותר נכון, העיניים הייחודיות של מרקר – במאי דוקומנטרי וניסיוני שרואה את הכל באופן קצת שונה מרוב בני אדם, אך תמיד מעמיק, תמיד אוהב כל אדם וכל דבר ורוב הזמן גם מלא תבונה והומור לא מעליב. הרבה יותר מסרט על ישראל של פעם, סרט מפתח בפילמוגרפיה של אחד מענקי הקולנוע בכל הזמנים, במאי שלהדביק לו תווית של "גל חדש" או "תיעודי" תהיה המעטה בערך השירה הקולנועית הייחודית שיצר.
(עופר)

צ'פלין שלא הכרנו
Missing Chaplin
immagrant

במסגרת שחזור סרטיו של השחקן/במאי המפורסם בהיסטוריה, הפסטיבל והמשחזרים פונים לסרטים שיצר צ'רלי צ'פלין עבור אולפנים הוליוודים בטרם היה שותף להקמת יונייטד ארטיסטס ולמעשה הפך לבעל הזכויות העיקרי על סרטיו. אבל גם בתקופה זו, צ'פלין נהנה מחופש אמנותי כמעט בלתי מוגבל (ומשכר בלתי נתפס במונחי התקופה). הרבה מן הסרטים שיצר באותה עת באמת לא מוכרים, אבל הסרטים בתוכנית הזו דווקא כן זכו להישמר בתודעה לאורך השנים, בייחוד "המהגר" (The Immigrant) שכולל את סצנת ההגעה לניו יורק והעימות עם משטרת ההגירה, אולי הדימוי המפורסם ביותר בכל סרטיו הקצרים של צ'פלין. הסצנה הזו מחברת בין שני חלקים די שונים של הסרט – הראשון מתרחש על ספינה, השני במסעדה. שניהם נהדרים. "רחוב קל" (Easy Street) הוא אחד מאותם סרטים בהם הנווד העני מחפש ומוצא עבודה, אלא שבאופן שנוגד את סרטיו האחרים, הפעם הוא מתגייס למשטרה (האויב ברוב סרטיו באותה תקופה). אבל גם כשוטר, הקולנוע של צ'פלין מבקר את הממסד ונותר שילוב כובש של אנכריזם והומניזם. "משטח ההחלקה" (The Rink) הוא הסרט היחסית פחות מוכר במקבץ ומהווה תצוגת תכלית של היכולות הפיזיות הבלתי נתפסות של צ'פלין. בסופו של יום, לא היה שחקן גדול ממנו, היו מעט במאים מבדרים כמוהו ומי שלא מכיר את היצירות הקצרות הללו צריך לסמן את התאריך ביומן.
(עופר)

מקווים שעזרנו, ספרו לנו ולשאר הקוראים מה כבר ראיתם והאם זה שווה צפייה או לא. מחר – הסרטים המסקרנים ביותר בפסטיבל שטרם יצא לנו לראות אבל אנחנו לגמרי מתכננים לעשות זאת.

תגובות

  1. שלום, למרות שלא השתתפתי בהמלצות (כתבתי המלצות בעכבר העיר) אני כן רוצה להוסיף המלצה אחת משלי, תלכו לראות את "36" של נאוופול תמרונגרטנריט.

    כתבתי עליו בבלוג כבר בסיכום השנה שלי מ2012:
    http://srita.net/2012/12/25/bi_polar_summary_2012

    וכאמור, לא סרט לכל אחד/ת, אבל אני ממש התאהבתי בו.

  2. יעל שוב הגיב:

    פבלו ברגר התחיל לעבוד על "שלגייה" לפני ש"הארטיסט" יצא למסכים. אבל הוא התקשה לשכנע מפיקים שזה רעיון טוב לעשות סרט אילם בשחור לבן, עד ש"הארטיסט" הוכיח שזה יכול לעבוד כלכלית. כששאלתי אותו (בפסטיבל ורשה) אם אנשים לא חושדים שהוא שאל את הרעיון מ"הארטיסט", הוא אמר לי שאנשי הקולנוע בספרד ידעו שהוא עובד על הסרט הזה שנים, ולכן השאלה לא עלתה שם. היא ודאי תשוב ותעלה בירושלים – הוא אמר להתארח בפסטיבל.
    וחוץ מזה, אין שום דמיון סגנוני בין הסרטים – "הארטיסט" הוא בסטייל הוליוודי, "שלגייה" הוא תערובת סגנונית של הסרטים האירופאים של שנות העשרים, עם תוספות עכשוויות. והוא הרבה יותר מעניין מבחינה קולנועית.

    1. אור סיגולי הגיב:

      תודה על האינפורמציה אבל גם זה עדיין לא סותר שזו רכיבה על הצלחת ״הארטיסט״ (אם לא מצד הבמאי, אז מצד האולפן).

  3. Yosi Lavi הגיב:

    יופי של מידע.ושמח במיוחד לדעת שסרט ישראלי"דל תקציב" כמו ,הורה 79 ,מתקבל כה יפה . שפוו לבמאי אלי כהן ולצוות השחקנים ולההפקה כולה

  4. רמי הגיב:

    וילונות מוגפים – סרט גרוע מעצבן ומשעמם כאשר העלילה לא ממש ברורה. חסכו לעצמכם את השעמום.

השאר תגובה